״להזיז הרים״ + ״פיליון״, סקירה כפולה

בדרך כלל, כאשר אני מחבר שני סרטים לסקירה משותפת, יש להם מכנה משותף. הפעם מה שמחבר בניהם הם היותם קצוות שונים של קולנוע האיכות העולמי/סרטי פסטיבלים, לפחות בעיניי. את שניהם ניתן לסווג כ"קולנוע איכות", אבל בפועל הם מיועדים לסוג שונה למדי של קהל ומי שיאהב סרט אחד עלול לסבול קשות באחר, אף כי שניהם טובים בדרכם. בעצם, לדעתי אחד טוב לסוגו והשני טוב במיוחד ובאופן מיוחד. ייתכן ולא במקרה שני הסרטים מוצאים את עצמם על המסכים בארץ בסוף השבוע של ולנטיין, אם כי השני מביניהם לא בהכרח מתאים לדייטים, גם אם הוא בדרכו לא פחות רומנטי ודן באהבה מהראשון.

להזיז הרים
DJ Ahmet

כאשר צפיתי בסרטו הארוך הראשון של גאורגי אונקובסקי, לא ידעתי כי הוא זכה בפרס חביב הקהל בסאנדנס. אולם, הבנתי זאת במהלך הצפייה. כלומר, לא ידעתי בדיוק באיזה פסטיבל הוא הוקרן וזכה בפרס חביב הקהל, אבל לא היה לי ספק כי הוא זכה בפרס כזה. ואכן, פסטיבל סאנדנס 2025 זכה בכבוד להיות המעניק. חביב הקהל בפסטיבלים זה סוג של ז'אנר קולנועי. לרוב, הזוכה יענה על כמה כללים. זה יהיה סרט בעל מבט אופטימי על חיים באזור של העולם, שלרוב לא רואים סרטים המתרחשים בו. לגיבור תהיה תשוקה כלשהי לאמנות או לאתגר ספורטיבי, אבל עדיף לא ספורט פופולרי מדי. ברוב המקרים הגיבור יהיה ילד, נער או קשיש, אבל לא אדם בוגר וצעיר, והוא יעשה משהו שנוי במחולקת בחברה שלו. יש גם יתרון לסרטים עם מסר פוליטי נגד דיכוי, אבל עדיף שיהיה מסר שכמה שיותר מן הקהל שהולך לסרטים בינלאומיים יסכים עליו.

לזכותו של אונקובסקי, זה לא הפרס היחיד ממנו הסרט שלו יצא מפסטיבל סאנדנס. הוא גם קיבל ציון לשבח מחבר השופטים על "חזון יצירתי", שזו לא בהכרח בחירת המילים שהייתי חותם עליה על מנת לתאר את הסרט. יש בו מקוריות וחזון ייחודי כפי שיש בו הרים שזזים. זו לא תלונה נגד הסרט, להליכה על בטוח יש בהחלט כוח ועל מה שאין לסרט מבחינת מקוריות, בתסריט או בסגנון, הבמאי מפצה בעזרת שליטה בקצב של הסצנות ושילוב של הומור ומבט חומל על תמימותו של הגיבור הצעיר.

את הנער אחמט, על שמו סרט קרוי בשפות בהן הקהל לא מפחד מהשם אחמט, אנו פוגשים לראשונה בבית הספר. כלומר, רגע לפני שהוא מוצא מן הכיתה לצמיתות שכן אביו צריך שהוא יהיה רועה צאן. אבל בלי עימות מיוחד, בניגוד לפתיחת הסרט "פאדרה פאדרונה", שסביר שהיה השראה לנקודת המוצא. אחמט בעל יכולת סבירה בתור רועה צאן, אבל הוא גם נער בן 15. אפילו בסביבה המאוד-כפרית בה הוא חי, הוא לפעמים רוצה דברים נוספים והוא נמשך למוזיקה, שהייתה גם החוליה המקשרת בינו ובין אמו המנוחה. אף אחד במשפחה לא התאושש מהמוות שלה, אבל זו לא אחת המשפחות או התרבויות בהן מדברים על זה. מי שבכלל לא מדבר הוא אחיו הקטן של אחמט, שדומה כי הטראומה עיכבה את התפחות הדיבור והוא שותק. מה שגורם לאב להשקיע במטפל יקר שכנראה נוהג בגישה שהיא ההפך מנכונה.

עולמו של אחמט משתפר כאשר לכפר מגיעה איה, נערה המבוגרת ממנו מעט שחיה שנים ארוכות בגרמניה. כעת היא חוזרת לבית של סבתא שלה, השכנה, על מנת להתכונן לחתונה בשידוך מסורתי. איה אינה מכירה את הבעל המיועד או בכלל רוצה להתחתן, אבל בסביבה המסורתית בה הסרט מתרחש, זה לא ממש נטול לשיקול הדעת שלה. יש לציין כי הסביבה הזו היא כפר טורקי המצוי במדינת צפון מקדוניה. כלומר, הסרט הוא מקדוני, אבל מתמקד כולו במיעוט הטורקי במדינה, ודובר כמעט אך ורק טורקית. זוהי גם המסורת המוצגת, אם כי מסורת שמרנית דומה בכל מקום בעולם. אחמט מתבייש לדבר עם איה, אבל מסיבה אליה הוא מתגנב מייצרת עבורם סוד משותף, וגם עירוב של אחמט בתכנית להפוך את הפסטיבל המקומי לאקט של מרד קטן. יש בו גם נתינת מעט מקום לאחמט להיות די-ג׳יי כמו בכותרת, אם כי בכל הנוגע למוזיקה יש לו יותר תשוקה מאשר ידע.

כל זה מתנהל בלי הפתעות גדולות בנרטיב וגם בלי הברקות גדולות, אבל עם תזמון מדויק של הביטים הקומיים ובניית המתח בין הדמויות, ומציאת המקומות בהם ניתן להבין גם את השמרנים, אליהם הסרט מתנגד בעיקרון. זה לא קולנוע גדול ויש בו משהו נעים שאולי יעצבן חלק מן הקהל דווקא מפני שהוא יותר מדי בטוח, בשילוב מסרים לכאורה נכונים ומרוממים אבל בפועל די פשטניים. אולם, זה מה שרוב הקהל רוצה – סרט מן הזרם המרכזי, שפשוט להבין ולהתרגש ממנו, אבל עדיין יש בו משהו שמרגיש ייחודי מספיק. השילוב בין טורקים במקדוניה וכבשים עושה את העבודה.

פיליון
Pillion

סרטו הראשון של הארי לייטון כבמאי הוא די ההפך מהליכה על בטוח. הוא כולל כמה סצנות של מין והתעללות שפוסלת מראש חלק מהקהל. יחד עם זאת ובדרכו המדודה, הוא לא פחות מחמם לב ורומנטי מ"להזיז הרים" רק שמדובר בסרט שכדאי מאוד לדעת טוב מאוד מה מתרחש בו לפני הצפייה. התכנים שלו, כפי שכבר כתבתי כמה פעמים, הם לא לכל אחד, אבל כן לקהל יותר גדול ממה שנדמה. לייטון לרגע לא מתעכב על פרובוקציות או בוטות לשם בוטות בעשייה שלו. למעשה, הוא יצר סרט עדין מאוד על מערכת יחסים שעל פניו עדינות הוא מה שחסר בה, אך זה רק מה שרואים מעל לפני השטח.

"פיליון" עוסק במערכת יחסים שדומה כי על פניו לא יכולה להתממש או לעבוד. קולין (הארי מלינג) הוא סוג של חנון בריטי שאנו פוגשים תחילה כחלק ממקהלה, התחביב שלו כאשר הוא לא פקח חנייה. מי ששומע אותו מזמר בפתיחה בבית קפה הוא ריי (אלכסנדר סקארסגארד), חבר בכנופיות אופונעיים. דומה שריי לא מרבה לדבר או לשתף ברגשותיו, אולם בכל זאת נוצר חיבור בין השניים שמוביל למפגש מיני לפי הדרישות של ריי. ואז למערכת יחסים בה קולין יהיה על תקן עבד מרצון, גם אם הוא ישמח להגדיר את ריי בתור בן הזוג שלו.

זה סוג מאוד ספציפי של BDSM ולא בהכרח משהו שמתאים לכל אחד, אבל דומה כי יש בקשר משהו שעונה לפחות על חלק מן הצרכים של שני הגברים. גם אם לקולין לא בהכרח ניתנה ההזמנות להגיד את מה הוא רוצה, או האפשרות להשיג איזון ולא רק לשמור על הקשר עם ריי אלא גם לפתח אותו. נגיד למפגש עם המשפחה אליה קולין עדיין קרוב, אולי מדי. או להיכנס לעולם החברתי של ריי שלא משתף הרבה. אולם, פגישה עם החברים של ריי לא בהכרח תוביל לתוצאה שקולין חושב שהוא רוצה. הוא לא בהכרח יודע מה הוא בדיוק רוצה או אפילו מה יהיה טוב בשבילו.

הסיטואציה הזו של חוסר הידיעה והקו הדק של בין רצון לשרת ולציית לפקודות לבין ויתור מכאיב מדי על החופש וההגדרה העצמית, הופך כמעט כל סצנה בסרט לסוג של סצנת מתח. בין מה שמתפקד לחצייה הכואבת מדי, בין הניצול לאהבה, בין שני אנשים שיכולה להיות להם אהבה חזקה גם בלי הגדרה במילים ובלי שיוויוניות, גם אם הכל בסימן שאלה. מבלי לחשוף יותר מדי על הסרט, "פיליון" בהחלט עוסק בדרך בה קולין מתבגר ומוצא זהות משלו, כולל אולי מציאת את היכולת להגיד מה הוא לא אוהב במערכת היחסים (אם זו ההגדרה הנכונה) בה הוא נמצא, ובכיוון החדש של חייו.

מה שמרומם את הסרט היא ההופעה של שני שחקנים הראשיים, כל אחד מהם אולי בשיאו – ובהחלט יש תחרות. סקארסגארד מפגין כוח ושומר על מסתורין, אבל גם משדר פגיעות ובלבול לפרקים, כאשר השריון המרשים שלו נסדק. מלינג מעורר אמפתיה בשילוב של חולשה ונחישות ובאופן בו הבעות הפנים העדינות שלו מפתיעות, בעיקר בדרך בה הן מקבלות את המצב ומראות מגוון של רגשות בלי לעשות הרבה. הכל בשילוב הקול הגבוה והייחודי שלו שהופך אותו לשחקן שתמיד בולט ובדרך כלל לטובה, אבל בסרט זה הוא מגיע לשיא בעקבות סוג של דואט בין שני שחקנים שהניגוד בניהם עוזר לסרט לפרוח ולשרוד.

לייטון ממקם את שניהם בעולם האמין של צפון בריטניה, בין מקומות בילוי לא זוהרים לחיק הטבע ושורה של דמויות משנה אמינות. בין עם אלה אופנוענים שאולי גם מערכות היחסים שלהם מבוססות על משחקי כוח מהעולם של ריי, או האנשים מן העולם של קולין שמאוד אוהבים אותו ורוצים לתמוך בו, גם אם הם לא מבינים מה בדיוק עובר עליו, ואין לו את המילים להסביר להם.

כפי שכבר ציינתי, יש ב"פיליון" רכיבים לא מעטים אשר ירתיעו רבים, אבל את רובם הוא מציב בחזית בחלקו הראשון. גם אם ההמשך כולל עוד סצנות מיניות ועוד רגעים של שליטה על סף ההתעללות, הוא לא מקצין יותר ממה שנמסר בפתיחה, בדרכו להיות סרט אמין על סיפור אהבה במערכת יחסים שונה מן המקובל במונחים רבים, אבל במידה רבה גם לא שונה כפי שחושבים. דומני כי כמעט כל קהל יוכל להזדהות עם השליש האחרון של הסרט.