״אנקת גבהים״, סקירה לגרסת 2026

הרומן היחיד שכתבה אמילי ברונטה, "אנקת גבהים" (Wuthering Heights), ממשיך להסעיר קוראים זמן רב אחרי שפורסם לראשונה בשנת 1847. דומה כי בכל כמה שנים הוא זוכה לגרסה חדשה בקולנוע או בטלוויזיה וכי גרסת 2026 מגיעה עם ציפיות גדולות מהרגיל, בין אם עקב הנוכחות של כוכבים כגון מרגו רובי וג'ייקוב אלורדי או הבמאית אמרלד פנל, זוכת האוסקר על "צעירה מבטיחה" שביימה גם את "סולטברן" – שני סרטים שפיצלו את התגובות בקרב הקהל, אבל הראו שפה חזותית צבעונית ומיוחדת. הם ללא ספק הראו שלפנל, שהיא גם סופרת ושחקנית, יש מגוון כישרונות וגם סוג מסוים של חוצפה.

בטרם אגע בעיבוד שלה, אציין כי מה שמבדיל בעיניי את הרומן "אנקת גבהים" מיתר הספרות הבריטית שנכתבה במאה ה-19 הוא לא סיפור האהבה שבו, אלא האופן בו סיפור האהבה זה משולב עם תכנים אפלים ומבט די עגמומי. לא רק על היכולת של אהבה לשרוד, אלא גם על האופי האנושי. קוראים שיקראו את הרומן עד הסוף יכולים גם להזדהות עם סיפור האהבה הרומנטי של הגיבורים היתקליף וקתרין וגם להבין כי בגלל האהבה או בלי קשר, הם גם בני אדם די אכזריים לפרקים, כמו כל בני אדם, כאשר הם אכולים בידי תשוקה, תחושת קיפוח, קנאה ויצר נקם שלא יודע שובע. 

הספר מורכב מבחינה ספרותית גם בדרך בה הוא פורס את הנרטיב בידי מספרת לא מהימנה, ומספר נוסף שמתפקד כמעין סיפור מסגרת, מה שגם מייצר תחושה של מסתורין וחוסר יכולת לדעת מה באמת היה הטיב של היחסים בין כל הדמויות כאשר היו לבדן, ומה רק השערות או אפילו משחק עם האמת של מי שמגולל את הסיפור. הוא מתרחש ברובו בין שתי אחוזות כמעט מבודדות בצפון אנגליה, בעיקר במאה ה-18 (פרט לפתיחה וסיום בראשית המאה ה-19, כמה עשורים לפני כתיבת הספר). אחת מהאחוזות, שקרויה "אנקת גבהים", ככל הנראה ידיעה ימים יפים יותר.

היכולת לראות בספר גם סיפור אהבה נצחי וגם ביקורת חברתית קשה עם דמויות שבסופו של דבר כולן מעוררת סלידה, אך לפרקים גם הזדהות, תרמה לכך כי הספר לא זכה רק להרבה עיבודים, אלא גם לעניין מצד במאים מובילים כמו וויליאם ווילר, לואיס בוניואל ואנדריאה ארנולד. אפשר לשלב גם את שמה של פנל ברשימה הזו ולציין כי יוצרים מובילים לרוב לא מעבדים את הספר כלשונו, מה שנכון במקרה של הסרט הנוכחי אבל גם לגבי הרבה מן העיבודים הקודמים. הנטייה המשותפת לרוב העיבודים, שנכונה גם הפעם, היא לעבד רק את החצי הראשון של הרומן ולא להגיע לדור חדש של דמויות. העלילה שלהן היא עיקר החצי השני ובאופן מבלבל הן קרויות לרוב על שם דמויות מן החצי הראשון. כאמור, זה לא רלוונטי לסרט הזה.

פנל מצאה עוד דרכים לשנות דברים רבים מן הרומן. כמה דמויות שהיו מהותיות לעלילה אוחדו עם דמויות אחרות, וחלק מן הדיאלוגים מוסרים מידע שמעיד כי מדובר בגרסה שלה ולא במשהו נאמן למקור. נקח לדוגמא את המאורע המחולל של הסיפור. בספר, בעל אחוזת אנקת גבהים, מר ארנשו, חוזר הביתה אחרי מסע עם היתקליף, ילד שהוא מצא עזוב בליברפול, מבלי שהיו בסביבה אנשים שיודעים מיהו ובלי שניכר שהילד יכול לתקשר. סמוך לתחילת הגרסה של פנל, מר ארנשו חוזר הביתה אחרי שמצא את הילד בישוב סמוך, שעה שאביו התעלל בו. ארנשו טוען "כאן לא ליברפול" ובאומרו כך מסווה שזה אינו עיבוד מדויק.

לצד משרתים שונים, בת המשפחה היחידה של ארנשו לו היא בתו קתרין. גילה דומה לגילו של הנער שאסף, לו קתרין מעניקה את השם היתקליף על שם אחיה שמת. גם בספר יש אח מת שהוא המקור לשם, אבל עוד אח חי בשם הינדלי, שעתיד להיות דמות די חשובה ברומן. גם אשתו של ארנשו עדיין בחיים בשלב זה בספר, אם כי לא להרבה זמן. מר ארנשו בגרסת פנל הוא שילוב של האב ובנו הינדלי מהרומן, כאשר המתיחות והקנאה בין היתקליף והינדלי משתנה. בסרט, מי שאימץ אותו והטיב עמו הופך לאויב, מה שיכול היה להיות מעניין. אבל מר ארנשו, כפי שהוא מגולם בידי מרטין קלונס, נותר דמות מעט מפוספסת ופתטית, מבלי שהשינוי באופי שלה ביחס להיתקליף מוסבר מעבר לחוסר צלילות עקב שתיינות.

זה אולי המקום להתייחס למחולקת הגדולה ביותר סביב הגרסה החדשה, הליהוק של אלורדי לתפקיד היתקליף. או, ליתר דיוק, הליהוק שלו בתקופה הנוכחית בה יש חשיבות לדיוק אתני. המוצא של היתקליף ברומן לא ידוע ומעורפל בכוונה. כאמור, הוא נמצא בלי אף מכר, אולם הוא מתואר פעמים רבות כ"כהה", מה שכנראה מתייחס לצבע העור. אולם, הוא צובר מעמד בחברה באופן שמרמז כי הוא אולי יכול לעבור כלבן במידה מסוימת, וייתכן שהוא מרקע צועני כזה או אחר. במשך עשרות עיבודים ועד לפני שנים ספורות, כמעט תמיד הוא גולם בידי שחקן לבן. בין השחקנים השונים שגילמו את הדמות ניתן למצוא את לורנס אוליבייה, טימותי דלטון, רייף פיינס וטום הארדי. כאשר צפיתי בעיבוד של אנדרה ארנולד משנת 2011 (לפני שקראתי את הספר) הופתעתי כי ארנולד ליהקה שחקן שחור לתפקיד.
בכל מקרה, דומה כי פנל יכולה לטעון כי היא נקטה בשיטת ארמנדו יאנוצ'י של התעלמות מן ההיגיון של ייצוג אתני. את נלי, העוזרת שהיא המספרת העיקרית של הרומן, מגלמת הונג צ'או שקשה לפספס את המוצא הווייטנאמי שלה. בעוד היתקליף בסיפור הזה לבן למדי, את הדמות של אדגר לינטון מגלם שזאד לטיף, בריטי ממוצא פקיסטני. אפשר גם לציין כי משפחת לינטון, המשפחה השנייה בסיפור, שונה למדי בסרט מהייצוג שלה בחלק הראשון של הרומן. נאמנות אין כאן, אלא פרשנות אישית.

עולה השאלה מהי הפרשנות האישית של פנל, או בפועל, איך הסרט עומד בפני עצמו והם כדאי לצפות בו, עם או בלי קשר לספר. בצד החיובי, אני חושב שפנל היא בהחלט במאית שיודעת ליצור דימויים יפים וזה ניכר גם בחלקים רבים בסרטה הנוכחי. יחד עם הצלם לינוס סנדגרן והטרנד הנוכחי של צילום בפילם ויסטה-ויז׳ן (כמו "הברוטליסט", "קרב רודף קרב" ו"בוגוניה", אחרי עשורות שנים בהם איש לא צילם בפורמט הזה). הסרט כולל רגעים יפיפיים, כאלו בהם פנל מחברת את הספרות של התקופה הרומנטית לציור הרומנטי, למשל פריימים שנראים כמו לקוחים מן הציורים של קספר דיוויד פרידריך. יש בסרט קטעים מלאי ערפל או גשם וגם קטעים טיפוסיים לבמאית של צבעים עזים וחזקים. עבורי, כולם נראו נהדר וכמה דימויים העבירו סיפור קצר שלם או ביטוי להיבט של התקופה רק דרך הדימוי ומעט תנועה, בלי דיאלוגים.

בסרטיה הקודמים של פנל השפה החזותית השתלבה עם עלילה שמתכתבת עם סרטי טראש, מפיקה פירוש מחדש של עלילות פופולריות בתחום הזה עם אסתטיקה טיפוסית. הפעם, היא מגיבה לא למה שנחשב לטראש, אלא לרומן שנחשב קאנוני והציפייה היא לאמירה לגביו. אך אמירה כזו נותרת בעיניי פחות ממומשת. בעוד פנל הפכה סרטים שנוגעים בטראש לחווית מהנות ובדרכן גם מעניינות ומורכבות יותר ממה שנדמה, הפעם היא מנסה משהו שאפתני יותר, ועל פניו תופסת פחות.

המקום המעניין ביותר שמתקרב לאמירה היא ביקורת על טבעו של סיפור האהבה הרומנטי כאשליה הנמכרת לקהל, כאשר בפועל, אהבה גדולה מן החיים מובילה להרס החיים. הדבר נוכח בעיבוד הנוכחי דרך אזכור ל"רומיאו ויוליה", שאומרת דמותה של איזבלה לינטון (אליסון אוליבר). דמות שהתפקיד שלה בסרט היא גם לעצבן את הקהל באופי שלה וגם לשקף את האופן בו הקהל שואב סיפורים רומנטיים, עד שלב מסוים בו היא עוברת תפנית. כמו "רומיאו ויוליה", גם "אנקת גבהים" עוסק לא רק בנאהבים שמנסים להפריד בניהם, אלא גם בנאהבים צעירים.
בעלילה הדי-דלה של הסיפור, קתרין בעצם צריכה להחליט האם היא מעדיפה להתחתן עם אדגר לינטון, שידוך אידאלי מבחינת כלכלה והסיבה העיקרית לנישואין במאה ה-18 וה-19, או עם היתקליף, שהיא חשה שהוא הנפש התאומה שלה וגם נמשכת אליו יותר. אולם, היחס שלה לדילמה הזו הוא של מתבגרת. רובי יכולה לעשות הרבה ולמרות שהיא כמובן נראית נפלא, קשה לתפוס אותה בתור מתבגרת. לכן נאמר כי היא מעבר לגיל בו מקובל להתחתן, מה שהופך את העלילה לקצת פחות הגיונית ואת האופן בו קתרין חווה דברים מסוימים בסרט ללא-הגיוניים. זה לא רק מפספס רובד חשוב בטקסט המקורי, אלא גם את האופציה לומר משהו מעניין על עלילות רומנטיות ותהליך התבגרות. מותר להיות לא נאמן למקור, השאלה מה מביאים במקום.

אחת התשובות לכך היא סקס. כיוון שהעיבוד הזה לא נצמד לנקודת המבט של נלי, אפשר להראות מה אנשים עושים כשהם לבד. ואכן, הסרט כולל כמה וכמה קטעים ואפילו מונטאז'ים של סצנות אהבה, עד כמה שניתן להראות מבלי לזכות בהגבלת גיל שתמנע ממתבגרים לצפות בו. בנסיבות הללו קשה להגיד ממש משהו על מיניות מלבד לציין את העובדה כי אנשים שוכבים, אבל הסרט בהחלט מצליח להראות שיש אנשים שמשלבים כאב ושליטה הן באקט המיני והן במערכות יחסים. זה בהחלט מתכתב עם עלילת הרומן בה אנשים גורמים סבל אחד לשני, אבל לעתים הקורבן נהנה מכך או אפילו נותר נאמן ואוהב למי ששולט בו. מאידך, זה נעשה ממש בחטף. גם אם זה כולל כמה מן הרגעים הכי מוצלחים בסרט, הייצוג המיני די מחוויר אם נזכרים כי באולם סמוך ייתכן ומוקרן הסרט "פיליון", שהוא סיפור אהבה בשילוב סאדו-מאזו ויחסים של אדון ומשרת בתוך מערכת זוגית, בצורה כנה, מעמיקה ולא סנסציונית. דברים שהעיבוד הזה של "אנקת גבהים" אולי שואף אליהם אבל לא ממש מצליח לבצע.

מועד היציאה של הסרט רומז כי הכוונה היא כן לגרום לאנשים להתרגש מסיפור האהבה, שכאמור ריגש רבים לאורך הדורות. לצד האנוכיות של הדמויות והטלת ספק בעצם הנרטיב הרומנטי כאידיאל שיש לשאוף אליו, הסרט בסופו של דבר נוטה לכיוון הזה. אלו הרגעים שאולי יקסמו לקהל אבל עבורי עבדו הכי פחות. גם בגלל שיש פער בין מה שרובי ואלורדי משדרים כשחקנים לבין אופי הסיפור. לא שהשניים שחקנים רעים, הם טובים מאוד, הם פשוט לא לגמרי מתאימים לדמויות, בסרט שכולל מספר בחירות ליהוק שלא לגמרי עובדות. אך כאמור, האווירה כן עוברת לפרקים והסרט אכן נראה נהדר, כך שהוא יכול לעשות את העבודה כסרט דייט. כל עוד מתעלמים מן החלקים שבו שלא עולים יפה ולא באים עם ציפיות לנאמנות למקור, שהיא דבר לא אפשרי, או לקריאה חדשה ומעמיקה של המיתוס שלו. אגב, פגום ככל שיהיה, אני עדיין מוצא את הסרט הזה מעניין ומהנה יותר מחלק מהעיבודים הישירים יותר לסיפור, דוגמת זה של פיטר קוזמינסקי מ-1992 שאפשר כעת למצוא בנטפליקס.

זהו הסרט הכי יומרני של פנל כבמאית וגם הכי פחות אחיד שלה, אך אני עדיין מוצא אותה מעניינת בתור יוצרת. גם אם ייתכן שבכל סרטיה היא לא לגמרי מודעת למגבלות שלה. חוסר האחידות גורם לכך שהסרט מרגיש ארוך מדי, גם אם כאמור הוא נוגע רק בחלקים מן הספר עליו הוא מבוסס. יש עדיין לא מעט דברים להנות מהם וצמד הכוכבים יכולים להפוך את הסרט להצלחה מסוימת, גם אם הליהוק שלהם פגום. לתחושתי, הערך העיקרי שהעיבוד הזה יכול להביא הוא לגרום לאנשים לגלות מחדש את הספר.