• הרוכב
  • סרטים חדשים: ״קרב המינים״ מגיע לקולנוע
  • פרויקט כל זוכי האוסקר לסרט הטוב ביותר - פרק 53
  • ״הארץ שמעבר להרים״ ו״איפה לילבס ילדת הקרקס״
  • סקירה ישראלית כפולה: ״פיגומים״ ו״הפורצת״
  • ליגת הצדק
  • ארבעים ושבעה מטר
  • ״סוף טוב״, סקירה לסרטו של מיכאל האנקה
  • פרויקט כל זוכי האוסקר לסרט הטוב ביותר - פרק 52
  • מחשבות נוספות על ״בלייד ראנר 2049״
  • רצח באוריינט אקספרס
  • בשם בתי
  • תור: ראגנארוק

פסטיבל הקולנוע הבריטי 2012: "אנקת גבהים", "רשימת חיסול" ו-"בושה"

5 בפברואר 2012 מאת עופר ליברגל

ראשית, אני חייב שוב להסיר את הכובע ולהלל את פסטיבל הקולנוע הבריטי השב לסינמטקים. זאת משום שדומה כי הפסטיבל בחר בקפידה סרטים שהם לא רק מיטב התוצרת של הקולנוע הבריטי מהשנה האחרונה, אלא סרטים שהם בעלי סגנון ייחודי, אשר אינם מתחנפים לקהל ומנסים לרצות את כולם. רוב הסרטים בפסטיבל יגררו ויכוחים ביציאה מן האולם ואף אנשים שיצאו בזעם באמצע. בואו לסרטים האלו עם קצת ידע מוקדם, תנו להם צ'אנס, יש להם הרבה מאוד מה להציע. כאלו הם שלושת הסרטים שבסקירה זו – אנקת גבהים ("Wuthering Heights") של אנדראה ארנולד, בושה ("Shame") של סטיב מקווין ו-רשימת חיסול ("Kill List") של בן וויטלי. נפתח עם סרט הפתיחה.

אנקת גבהים

שאנון ביר וסולומון גלייב כקתי והיתקליף הצעירים, מתוך "אנקת גבהים"

לרוב, סרט פתיחה של פסטיבל (במקרה של סינמטק תל אביב, הסרט הזה מתפקד כסרט פתיחה וגם כסרט נעילה) הוא יצירה מסחרית יותר, שתנעם יותר לקהל המוזמנים המכובדים, אשר אינם בהכרח חובבי קולנוע אמנותי ונועז. ראש ממשלת בריטניה הרי ביקש מן התעשיה הבריטית לייצר יותר מיינסטרים. השגריר שלו לארץ אמר בדברי הפתיחה שלו כי הוא צריך להיזהר באומרו כי העבודה שלו הכי אחת מן הטובות בעולם משום שהוא צריך לראות סרטים בחינם. זאת מפני שפעם כבר קרה לו שהפסטיבל נפתח בסרט אמנותי שבסופו ניגש אליו אדם מן הקהל ואמר לו כי ראוי שאנשים יקבלו כסף עבור הצפייה בסרט. הוא גם אמר שהוא בטוח שזה לא יהיה המקרה בערב זה. כי על פניו זה נשמע כמו סרט מסחרי לכל דבר: עיבוד אלוהים-יודע-כמה (19, כולל טלוויזיה, על פי IMDB)  לרב המכר של אמילי ברונטה, מן הספרים המזוהים ביותר עם הרומן הרומנטי של המאה ה-19, סיפור אהבתם קורע הלב של היתקליף וקתי שגדלו באותו בית אך כנראה שלעולם לא יוכלו להיות ביחד.

הפרוייקט הזה גם החל את דרכו כפרוייקט עיבוד שגרתי, אבל אז תפסה אנדריאה ארנולד את כס הבמאית. ארנולד היא במאית בעלת סגנון ייחודי שהוא אישי, ריאליסטי ומחוספס. לא משהו שנראה מתאים לעיבודים ספרותיים מסוג זה. הבחירה שלה בפרוייקט שכזה נראתה לי מוזרה לפני הצפייה, אבל עכשיו היא נראית לי טבעית ומעוררת הערכה: זה סרט שקרוב בהרבה למחוץ למים (Fish Tank) של ארנולד מאשר לעיבודים אחרים לברונטה. זוהי יצירת אמנות אישית המביאה את הסגנון הייחודי של ארנולד לשיא ברוטלי, מרגש וכואב.

הסרט הזה שובר הרבה הנחות קודמות: למשל, צילום ביחס מסך של 3:4 יכול להציג לא רק קלוז-אפים המאפשרים לשחקנים לבטא את יכולתם, אלא גם נופים עשירים. צילום במצלמת כתף רועדת יכול להיות פיוטי ומרהיב. בכלל, הצילום של רובי ראיין, הנע בין מצלמת כתף לצילום מוקפד, די מדהים: הוא משנה את סגנונו בצורה פונקצונלית לסרט והותיר אותי עם פה פעור לא פעם. לא סתם זכה הצילום של סרט זה במספר פרסים, כולל בפסטיבל ונציה האחרון.

הסרט עצמו זכה לפחות הערכה מן הצילום שלו, וחבל שכך – העריכה והליהוק מדוייקים לא פחות. הסרט הזה הוא דוגמא לכך שלא צריך לשבור את השחזור התקופתי על מנת לייצר עיבוד שהוא אישי מאוד, כנה ועכשווי. ארנולד מייצרת סיפור הנראה כהמשך לסרטיה הקודמים ובעיקר מייצרת תחושה מעיקה של חוסר אונים מול המציאות, אך בסופו של דבר לא מאבדת את האלמנט הדרמטי-רגשי הקיים במקור. דרמת "תחפושת" לא צריכה בהכרח להתחפש: היא יכולה להיות ריאליסטית ולשמר את הסגנון אותו מאמצת הבמאית גם בסרטים המתרחשים בזמננו.

ארנולד עושה שינויים בעלילה ביחס לעיבודים קודמים: הבית בו מתרחש רוב הסיפור נראה עלוב למדי ובסרט לא מוזכר כי הוא זה הנותן את שמו ליצירה. הדבר מדגיש את ההזדהות עם דמותו של היתקליף, שבסיפור הזה הוא שחום עור, אך הדבר מנוצל על ידי ארנולד בעיקר ליצירת מסע רגשי עם הדמות ולאו דווקא לאמירה פוליטית.

הסגנון של ארנולד כולל כאמור שימוש רב בקלוז-אפים ולא פעם באקסטרים קלוז-אפים על חלקי הגוף של הדמויות, מה שיוצר תחושה של אינטימיות מצד אחד וגם של קרבה לא נוחה מצד שני. השימוש הרב של הבמאית בתיאור עול החי – וגם בתיאור הריגה של חיות לצורך אכילה, מראה גם את הצד הפיזי של החיים במאה ה-19 ובעולם בכלל ובכך הופך את הסיפור למעט פחות מלודרמטי. זהו סרט לא קל לצפייה, לעיתיים סרט שכואב לצפות בו – אבל הוא מתגמל בדרכו את אלו שמוכנים ללכת בנתיב בו הוא בוחר. אני מניח שהרבה צופים יתרעמו, או יטענו כי הסגנון של ארנולד הוא מנייריסטי וכפוי – אך ניתן לטעון את זה במידה מסויימת על כל סרט. ארנולד לא רוצה לרגע שנשכח כי אנו צופים לא רק בעיבוד לקלאסיקה אלא גם בסרט אישי של אמנית, אך חשיפה זו אינה בהכרח מובילה לניכור. במקרה שלי, היא מובילה דווקא להעצמת החוויה הרגשית.

רשימת חיסול

מייקל סמיילי החייכן, מתוך "רשימת חיסול"

הנה עוד סרט שנשמע בתחילה כיצירה מסחרית בהרבה ממה שהוא מתברר להיות: מותחן אימה על רוצח שכיר שנקרא למשימה המורכבת משורה של חיסולים, המעמתים אותו בהדרגה עם פן לא מוכר באישיותו או בעברו. אלא שסרטו של בן וויטלי מבויים כסרט אמנותי לכל דבר – עם קצב איטי, שוטים ליריים אשר לא מקדמים את העלילה, עריכה המקדמת לא את הפעולה אלא את המצב הבעייתי של חיי המשפחה של גיבור. לא תמיד הבנתי למה התכוון המשורר, אך בסופו של דבר זהו עוד סרט שקשה להתעלם מן העוצמה הויזואלית של חלקים רבים ממנו.

הסרט למעשה מתחיל בתיאור של חיי המשפחה של הגיבור, אלא שזהו תיאור של ריב. בכלל, הגיבור אולי נשוי לאישה בלונדינית הנראית עדינה, אך מן הפתיחה ברור כי גם לה יש יצר אלים חזק מן הרגיל וכי היא די מרוצה מן המקצוע של בעלה ולא הייתה מתנגדת לעסוק בו בעצמה. קיים מתח בין הצילום בפרברים ובטבע לבין העבודה האלימה של הגיבור. ככל שהסרט מתקדם, אנו מבינים כי יש כאן סיפור אחר, אפל יותר, קמאי יותר. סיפור המיוצג, מתחילת הסרט, על ידי סמל מיסתורי, כנראה פאגני. סיפור שאף פעם לא מוסבר במלואו, אך כזה שמעמת את הגיבור ואת הצופה עם צד אחר של החיים, צד אשר גורם לרצח בעבור כסף להישמע כדבר תמים לעומתו.

הסרט הותיר אותי מבולבל לאחר הצפייה הראשונה וגם לאחר הצפייה השנייה עדין לא גיבשתי דעה. קטעי האלימות שבו, גם אם לא רבים, קשים מאוד לצפייה על פי כל סטנדרט. יש בו קסם מסוים הנובע מן השילוב בין היופי הויזואלי לרצון של היוצר לתת לקהל לחבר את פרטי העלילה עד למערכה האחרונה, שהיא צפויה, ביזארית ואפקטיבית כאחד.

בושה

מייקל פאסבינדר לבוש, מתוך "בושה"

על הסרט הזה כבר כתבתי בקצרה כאן ואף בחרתי אותו ככמעט סרט השנה השלי. ועדיין, אמרתי כה מעט. איך באמת אפשר לגעת ביצירת אמנות? זהו סרט אמנותי גם ביחס לסרטים האחרים בסקירה זו. יצר אותו יוצר שבא מתחם הוידאו-ארט (בין היתר) וכדאי לזכור זאת. למרות הנוכחות של תסריטאית מיינסטרימית (אבי מורגן, שהתסריט שלה לאשת הברזל היווה נקודת חולשה של הסרט ההוא בעיניי) שעבדה עם הבמאי סטיב מקווין על התסריט.

זה אינו סרט על מכור למין העובר שינוי. זהו סרט על אדם שלא מצליח להשתנות. לכן הסרט דומה יותר להתבוננות איטית בדמויות במשבר, ללא סוג של פתרון הנראה באופק. אחרי הכל, תיאור של ניכור בחיי שגרה עירוניים הוא לא פעם קשה יותר לצפייה מאלימות קשה, כפי שישנה בסרטים האחרים, כי הוא קרוב יותר לחיים של רוב הדמויות. אם כי אני בהחלט מקווה כי אין הרבה אנשים במצב של גיבור הסרט הזה, המכור לפורנו קשה וזונות, אך מתקשה לתפקד כאח או כבן-זוג לאישה אותה הוא מעריך.

אני שב ומזהיר: אל תלכו לסרט הזה עם אתם רוצים לראות כוכבי קולנוע בעירום (למרות שזה חלק מרכזי מיחסי הציבור להם זכה הסרט), או על מנת לראות "סיפור" באופן בו אתם מורגלים מן הקולנוע ההוליוודי. אבל זו גם לא יצירה ניסיונית הזונחת את כלל הקולנוע המוכר. זהו מבט כואב על דמויות, בעזרת שוטים ארוכים מאוד ועריכה בה כל קאט הוא בעל משמעות. זהו סרט שרבים לא יתחברו אליו, לא יבינו אותו או יצאו ממנו בזעם. וזהו סרט שכל חובב קולנוע חייב לראות, גם אם הוא ייצא ממנו מאוכזב.

תגובות

  1. ירון הגיב:

    בושה אכן סרט השנה.

  2. גלעד הגיב:

    למה "אישה בשחור" עם דניאל רדקליף לא מציג בארץ?!

  3. מיכאל גינזבורג הגיב:

    גלעד, 'אישה בשחור', לפי עין הדג, עולה בסופ'ש, הטריילר שלו מקפיא דם,
    ככל הנראה יהיה סרט רוחות מאוד ראוי.
    עופר, עוד פוסט נפלא מני רבים על סרטים שאין לי שמץ מתי אראה.
    'בושה' נשמע לי כמו 'וודסמן' המצוין עם קווין בייקון.

    1. גלעד הגיב:

      חיפשתי בעין הדג אבל לא ראיתי אזכור לכך ש'אישה בשחור' עולה הסופ"ש אז גלשתי לאתר של סינמה סיטי ודפדפתי בסרטי ה"בקרוב" וכתוב שם שתאריך הבכורה הוא רק ב-05/04/2012, חודשיים שלמים אחרי כל העולם. זה ממש מעצבן. עד שסופסוף יש סרט אימה שהוא לא מז'אנר הזוועתונים או הfound-footage…

  4. מיכאל גינזבורג הגיב:

    גלעד, ז'אנר המוקמונטרי, פאונד פוטג', הוא ברכה לז'אנר האימה! אולי סרטי פעילות על טבעית אינם מדד,
    אך יש לא מעט סרטים מסוגת הפאונד פוטג' שהרשימו והפחידו אותי כהוגן.

  5. gir הגיב:

    כשאתה אומר עולם אתה מתכוון לארה"ב ואנגליה? כי רק שם הסרט יצא עד עכשיו. בשאר "העולם" (בו גם נכללית ישראל) הפצת הסרט מפוזרת על תאריכים מאוחרים יותר מזהו הישראלי. כאזרח העולם אין לך כל סיבה להרגיש מקופח. מה יגידו הצרפתים שרק השבוע הופץ אצלם "החפרפרת".

השאר תגובה