• פסטיבל סולידריות 2022: המלצות
  • פארחה
  • בידיים ריקות
  • סרטים חדשים: סנטה קלאוס וגייז הם האופציה ההגיונית היחידה בסופ
  • ספיישל נטפליקריסמס 2022
  • מסע אל הקולנוע הנורדי 2022: מדריך והמלצות
  • ״הפייבלמנים״, סקירה לסרטו של סטיבן ספילברג
  • רצח כתוב היטב: תעלומה יוונית
  • הפלא
  • סרטים חדשים: ״הפייבלמנים״ של סטיבן ספילברג
  • ״פיפ״א: חשיפה״, סקירת נטפליקס
  • ״מילה שלה״, סקירה
  • התפריט
  • ״הדרקון של אבא״, סקירת נטפליקס
  • המירוץ לאוסקר הסרט הבינלאומי: חלק 6 וכנראה אחרון
  • ״הספינה האחרונה״ וגם ״זה מספיק שחור בשבילך?״
  • ״אל תדאגי יקירתי״, סקירה לסרט של אוליביה וויילד
  • Causeway סקירת אפל+ לסרט
  • הפנתר השחור: וואקנדה לנצח

אימת החודש – אוקטובר 2022: מהדורת הפסטיבל לקולנוע הגאה ("סיסי", "היפוכונדר", "נבלע") ומצעד עשרת סרטי האימה הלהטב"קים של האלף החדש

23 באוקטובר 2022 מאת אור סיגולי

כבר הרבה זמן – כמה שנים אפילו – שלא הייתה מהדורת ספיישל באימת החודש, אז הנה זה קורה. על אף האלווין שהוא כמובן חגיגת האימה השנתית, אנחנו דווקא נתמקד באירוע ישראלי מאוד, ה-TLVFest, פסטיבל הקולנוע הגאה שלאחרונה עבר מהקיץ לחורף. השנה הוא נמצא בדיוק בין פסטיבל חיפה לפסטיבל קולנוע בערבה (אגב, נחמד מצדכם, מנהלי פסטיבלים, שאתם מספקים לנו חומר לכתיבה, אבל אם אפשר לרווח קצת כדי שגם נספיק להתארגן זה יהיה להיט. תודה!), עם 63 סרטים בין לאומיים שמגיעים להקרנות בסינמטק תל אביב, מתוכם ארבעה סרטי אימה די מדוברים. תוכלו לקרוא על שלושה מהם באימת החודש הזו, ועל הרביעי כבר היה לנו טקסט בעבר, אז שימו לב ללינק בסוף.

באופן כללי, הקשר הזה בין סרטי האימה לחוויה הלהטב"קית הוא לא מקרי. ייתכן וכבר שטחתי את התיאוריה הזו פה בעבר, אבל זה זמן טוב לעשות את זה שוב. אפשר ממש לראות איך שני הדברים מקבילים, וזה גם מסביר למה קולנוע האימה מאוד אהוב בקרב רוב חברי הקהילה שאני מכיר.
אם לוקחים את כל סרטי האימה פחות או יותר אי פעם, אפשר למצמצם אותם לקו עלילה מאוד מסוים: זה תמיד מתחיל בדמות, גבר או אישה, צעירה או מבוגרת, שחיה חיים נורמלים, או לפחות כאלו שאנחנו יכולים להכיר ולזהות בהם את עצמנו בדרך כזו או אחרת. היא מתנהלת בעולם שלה באופן מניח את הדעת, מכירה את הכללים ויודעת איך להסתדר באופן רגיל ושגרתי למדי. יום אחד קורה משהו, בין אם תוצאה של מעשה שלה או אירוע שהונחת עליה, ולפתע היא מבינה שהיא בסכנה. העולם סביבה השתנה, הפך להיות מאיים יותר, משהו עלול לפגוע בה. יותר מזה, בניסיונותיה לברוח או להתמודד, הדמות תגלה שהחוקים שהכירה לא תקפים כבר והיא צריכה להסתגל למשהו אחר, מפתיע, עם יכולות שמשבשות את ההבנה של מה אפשרי ומה לא. היא תאלץ למצוא יכולות חדשות כדי לפענח את האימה שנפלה עליה, ולהציל את עצמה.

זה, בגדול, אחד לאחד החוויה שעוברת על אנשים כשהם מגלים את זהותם המינית, בין אם בגיל צעיר או מבוגר – העולם שהכרת פתאום משתנה, אתה מבין שהמציאות שלך לנצח תהיה אחרת, והדבר מסכן אותך כמעט מיידית, הופך אותך חשוף לפגיעה. אם ללכת צעד רחוק יותר, פתאום יש איום ממשי על הקיום שלך. ועכשיו, אחרי שכבר חשבת שהבנת את חוקי החברה והעולם שבו אתה מתנהל, אתה צריך להתמודד עם סכנה שהגיעה שלא באשמתך, לברוח או להתמודד, ולשרוד על הדרך. לרוב, יש לקוות, מצליחים להתמודד, אבל יש גם מקרים שלא.
העולם שמתהפך עליך בבת אחת ומצריך ממך חישוב מסלול מחדש עם חוקים וכללים חדשים, מקרב בין הדמויות בסרטי האימה לבין זהות להטב"קית, ובין אם במודע או שלא, אנחנו מזדהים עם הפחד ותוהים כיצד ינצחו אותו.
זאת התאוריה שלי, בכל מקרה.

בשנים האחרונות הייתה קפיצה אדירה בכל התחום הלהטב"קי בקולנוע הז'אנר, אז בנוסף לסקירת הסרטים זרמתי עם בונוס לא מחייב – דירוג עשרת סרטי האימה הלהטב"קים הטובים ביותר של האלף החדש, למקרה שתתעורר בכם סקרנות לעוד.

"סיסי" – Sissy

אתחיל במחמאה עצמית, שבתוכה מקופלת מחמאה לבמאים האנה בארלו וקיין סנס. או להפך, גם תופס. מה שקרה זה שבמהלך הסרט פניתי לשותפתי לצפייה ואמרתי לה שאני מרגיש ממנו וייבים חזקים של "חתונתה של מיוריאל", הסרט שהזניק את הקריירות של הבמאי פול ג'יי הוגאן ("החתונה של החבר שלי" ) והשחקנית טוני קולט ("תורשתי", החוש השישי"). על פניו, בין סרט הקאלט מ-1994, שמשום מה בזיכרון הקולקטיבי נרשם כקומדיה למרות שמה זה לא, ובין סאטירת האימה החדשה אין הרבה קשר מלבד המבטא האוסטרלי. ועדיין משהו שם בעיצוב הדמות הראשית, בדינמיקה בינה ובין החברות שלה, גרם לי להיזכר בו.
ואז, ממש במערכה האחרונה, שמתי לב שסיסי הולכת עם חולצה עליה הכיתוב "You’re terrible, Muriel", אחד האקץ'-פרייסים של הסרט ההוא, והבנתי שזה בכוונה. אז קודוס גם לי שזיהיתי, וגם לבמאים (לה זה סרט שני, לו שלישי) שהצליחו לייצר את הרפרנסים הדקים האלו ולחגוג את ההשראה שלהם בדרכים מעודנות למדי.
זה בולט במיוחד כי יש מעט מאוד דברים מעודנים בסרט הזה, לטוב ולרע.

סיסי משם הסרט, שמעדיפה בכלל את השם ססיליה, היא משפיענית רשת צעירה, שמטיפה לאהבה, קבלה וכל מה שקשור לנפש בריאה בגוף בריא. היא גם די מצליחה בזה אם לשפוט לפי כמות העוקבים ההולכת וגדלה שלה. ערב אחד ססיליה פוגשת במקרה חברת ילדות עמה לא היה לה קשר שנים, וזו מזמינה אותה למסיבת הרווקות שלה, יחד עם עוד כמה בנות מחייה הקודמים של סיסי. זאת נקודת מפנה שצריך קצת להתאמץ כדי לעקוף אותה, כי גם ההזמנה הזו מרגישה קצת נמהרת, וגם ססיליה צריכה להיות חכמה יותר בהתחשב במה שנגלה בהמשך. אבל זה קורה. וכך יוצאות כמה בנות לבקתה משודרגת לסוף שבוע של צחקוקים, שם צפים חלקים מעברה של סיסי, שבואו נגיד את זה ככה, לא בדיוק מסתדרים עם הפרסונה החדשה שלה. מפה הדברים מתדרדרים לרמה של פסיכוזה מוחלטת.
וכן, אי אפשר לחשוב על הסרט הזה בלי "מלכות הכיתה".

החלקים היותר בעיתיים של "סיסי" קשורים למבנה שלו, שמנסה למתוח את הזמן עד שסכר השפיות יפרץ למרות שאנחנו יודעים היטב שלשם זה עומד להגיע, כמו גם הסאטירה שלו בענייני כוכבי הרשת שאיננה מתוחכמת כמו שהיה אפשר לצפות. בטח שבקולנוע כבר ראינו מבריקים יותר. זה מייצר חווית צפייה מבלבלת מעט, אבל היא עובדת טוב בכל זאת בעיקר בגלל הטאץ' של בארלו וסנס, וההופעה של איישה די כסיסי. מעבר לזה שיש לה את השיער הכי מדהים שראיתי על מישהי השנה, היא לגמרי מוכרת את המהלך של סיסי ומאוד כיף לראות אותה.
ובמיוחד, הסרט מצדיק את הכל כשזה מגיע לישורת האחרונה, שם באמת יש קפיצה של כמה רמות. הוא אלים מאוד, בצורה שאיננה תמיד קומית אלא כואבת ולא נעימה, אבל מספק מאוד את מי שבאו לראות בדיוק את זה. בסך הכל כיף די גדול, אם תשאלו אותי.

"היפוכונדר" – Hypochondriac

סרטו של אדיסון היימן מגיע לפסטיבל הקולנוע הגאה אחרי סבב פסטיבלים שנפתח ב-SXSW האחרון, ובאמת שקשה לחשוב על הזנקה נכונה יותר לסרט האמריקאי הזה. במה שכונה באופן די מדויק בלטרבוקסד "הבן דוד הגיי של דוני דארקו", היימן בסרט הביכורים שלו, מביא גם הוא סיפור על תודעה קורסת ושאלות על שפיות ותורשה.
כשהיה ילד קטן, אמו של וויל חטפה איזה התקף פראנויה, משהו סכיזופרני חזק ממש, ואפילו ניסתה להרוג את אותו. היא נתפסה ואושפזה, ו-וויל ניתק עימה את הקשר. שמונה עשרה שנים לאחר מכן, וויל (זאק וילה מ"אימה אמריקאית") עובד בבית מלאכה לכדרות ומטפח זוגיות של כמה חודשים עם לוק (דוון גריי מ"אין מצב" ו"אני לא מרגישה בבית בעולם הזה יותר"). אגב, בהתחשב ב"הצופה" של ריאן מרפי בנטפליקס, אולי יהיה מעניין לגלות מה הקטע עם טרנד הכדרות והפיסול בחמר שהגיע אחרונה. עד כמה אנשים מתגעגעים ל"רוח רפאים"?
בכל מקרה, את שגרת יומו המוצלחת של וויל מפריעה שיחה מפתיעה מאמא שלו, שלא לגמרי הבנתי אם היא עדיין מאושפזת או שוחררה או ברחה. למרות שהוא מנסה להתחמק ממנה, וויל מתחיל להרגיש שהמציאות סביבו קורסת. הוא מאבד שליטה על שרירים, חוטף התקפים, חושד בכל מי שסביבו ובעיקר הוזה מישהו בחליפת זאב (בעיצוב כל כך זהה לארנב של "דוני דארקו" שבאמת אי אפשר לחשוב שזה בטעות). הוא מנסה להבין מה לא בסדר אתו, ותוך כדי ממשיך לאבד אחיזה לרמה שאולי יהיה קשה לחזור ממנה.

למרות שהוא קצת נצמד מדי לאחד הסרטים החשובים של האלף החדש, כזה שקשה מאוד לצאת טוב בהשוואה אליו, "היפוכונדר" עשוי באופן מאוד מרשים מבחינת צילום, עריכה וסאונד, במיוחד כשדי ברור שאין לו תקציב מפואר מדי. יש משהו מאוד מיומן וחכם בבניית העולם הפנימי של וויל, שגם אם לעיתים קצת קשה לעקוב איפה אנחנו, מצליח להיות אפקטיבי מבחינת הקולנוע שלו. סתם לדוגמא, סרט אימה אחר שהופיע באימת החודש הקודמת, "חיובי שגוי", מנסה לעשות אותו הדבר אבל הופך לטרחני כי באיזשהו שלב אנחנו לא מצליחים בכלל להבין באיזו רמת מציאות אנחנו, ואז רמת העניין נוחתת. "היפוכונדר" עומד במשימה הזו, וגם בתחום האימה עצמה החדשות לא רעות. הסרט מעוצב טוב, והאיפור עובר מעולה. ברמה של כמה רגעים שקשה להישיר אליהם מבט בתחום האימה הגופנית. לא אגיד לכם שזה אחד הסרטים הכי מפחידים של הזמן האחרון, אבל האווירה שלו מחזיקה, וגם יש לו לפחות הקפצה אחת מעולה.

מה שעוד אולי כדאי להגיד בהקשרו זה שבשונה מ"סיסי", לצורך העניין, הוא לא מסרטי האימה שבהם אתה נהנה ככל שהטירוף מתגבר. די ההפך. יש אמירות מאוד קשוחות ב"היפוכונדר" לגבי התמודדות נפש (ואני לא בטוח שהסרט הזה מתנהל באופן מכבד, אבל אין לי את הידע או היכולות לקבוע את זה), הוא בטוח טריגרי בכמה אספקטים של טראומה והתאבדות, ומתאר מסלול התרסקות של בחור צעיר שמאבד שליטה. אני מצאתי את הסרט הזה טוב, אבל הוא לא איזו הקרנת חצות שחוגגת דם ומעיים, אלא מכביד על הנשמה. יש שיגידו שזה נותן לו יותר כוח ומשמעות, יש כאלה שיתאכזבו מהקו הזה, אז קחו בחשבון.

"נבלע" – Swallowed

מכל סרטי האימה של פסטיבל הקולנוע הגאה, זה הסרט שהכי ציפיתי לו. לא רק כי שמעתי עליו דברים טובים לפני, אלא גם מכיוון שהוא יציאה חדשה של קרטר סמית', שהתחיל את הקריירה שלו כצלם אופנה ובמאי קליפים, ועבר לבימוי קולנוע באופן מאוד מוצלח עם "ההריסות", אחד מסרטי האימה האהובים של תחילת האלף. לסמית' היה עוד סרט מאז, "ג'יימי מרקס מת", ובזמן שאני יודע בוודאות שצפיתי בו ב-21 למרץ 2015, אין לי אפילו שביב זיכרון ממנו. "נבלע" הוא הסרט הראשון שלו מאז, כאשר בין לבין ביים כמה קליפים וקצת טלוויזיה.
לגבי סרטו השלישי יש לי שתי אמירות שקצת סותרות זו את זו. הראשונה היא שהוא כנראה המיוחד והמסויט ביותר מבין סרטי הסקירה הזו, והשנייה היא שלצערי הוא גם זה שעבד לי הכי פחות משלושתם.

"נבלע" מתרחש על פני פחות מיממה, שמתחילה בלילה האחרון של בנג'מין (קופר קוץ', שהשנה הופיע גם בסרט אימה קווירי אחר, "They/Them") בעיירתו הקטנה, לפני שיעזוב ללוס אנג'לס כדי להיות שחקן פורנו. חברו הטוב ביותר, דום (חוזה קולון), רוצה לארגן לו קצת כסף, ובשביל זה מסכים להשתתף בעסקת סמים שמארגנת קרובת משפחה. למרבה צערם של כל הנוכחים, כאשר הם מגיעים לנקודת המסירה הם מופתעים לגלות שם את אליס, אותה מגלמת ג'ינה מאלון, בוגרת "דוני דארקו" (אגב "היפוכונדר"), שאחרי "אנטבלום" ו"דוגמניות ושדים" בהשתתפותה ייצרה לעצמה מוניטין שעל פיו ברגע שהיא מופיעה בסרט אלו חדשות גרועות מאוד למי שאוהב את שגרתו נטולת חרדות. אליס, שלא בהפתעה כי ג'ינה מאלון כאמור, מתגלה כאדם די בעייתי והיא מכריחה את השניים להעביר את הסמים בדרך של… חכו לזה… בליעה. וזה אפילו לא החלק הכי מפחיד כי מסתבר שהסמים האלו הם משהו אורגני. כלומר חי. ואתה לא רוצה שזה יתפוצץ לך במעיים.

האווירה הלילית עוכרת השלווה של הסרט היא עיקר הכוח שלו, אבל אותי הוא כל הזמן שלף החוצה גם כי לא ממש הבנתי מי עושה מה ולמה, וגם כי מדובר במשהו כמו שלושה סרטים שונים שהולחמו זה לזה בצורה שאפשר להתווכח על הצלחתה, ובעיני כל אחד מהם פחות טוב מקודמו. כשזה מגיע לבקתה ביער עם האיש המוזר ההוא, כבר היה לי קשה להחזיק עניין.
פה כדאי להגיד שאותו איש מסתורין מבוגר הוא בעצם מחווה מאוד יפה לקולנוע האימה הלהטב"קי, כי מי שמגלם אותו הוא לא אחר מאשר מארק פאטון – גיבור סרט האימה הקווירי הידוע ביותר אי פעם, "סיוט ברחוב אלם 2: נקמתו של פרדי" מ-1985. פאטון גם היה גיבור של סרט תעודה על חייו כשחקן צעיר באייטיז שנמצא מחוץ לארון ועל היחס שקיבל לאחר הצלחת סרט ההמשך למעללי פרדי קרוגר, "Scream, Queen! My Nightmare on Elm Street".
יכול להיות שלחלק מכם זו תהיה סיבה מספיק טובה לצפות ב"נבלע" (אל תתבלבלו עם סרט האימה "לבלוע"), ואני גם בטוח שלחוות אותו בקולנוע יכול להיות אירוע די מוצלח. לכן, על אף שאני נותרתי קר אליו בסופו של דבר, הייתי בכל זאת ממליץ לכם לנסות אותו. יש בו מספיק דברים כדי להצדיק צפייה בו.

סרט האימה הרביעי בתוכניית הפסטיבל לקולנוע גאה הוא "עצמות", שאמנם לצערי לא הספקתי לצפות בו, אבל הוא כבר קיבל התייחסות מאורון כחלק מפסטיבל טרייבקה.

עצמות

וכעת, כמובטח, נסכם במצעד 10 סרטי האימה הלהטב"קים הטובים ביותר של האלף החדש, כפי שנבחרו על ידי. כלומר, לא מדובר בשום דבר רשמי או משהו כזה.

10. "אנחנו צריכים לעשות משהו" – We Need to do Soemthing (2021)
סרט שהיה חלק מפסטיבל הקולנוע הגאה של שנה שעברה, ובו משפחה נתקעת בחדר המקלחת בעקבות סופה שמתרחשת בחוץ. מעבר לסיר הלחץ המובן מאליו, הדברים מסתבכים כשמתגלה שאולי זאת לא סתם סופה, ומשם הדברים די מתחרפנים. שון קינג או'גריידי ביים, עם קאסט מצוין שכולל את סיירה מקורמיק, וינסה שו, פיט היילי ואפילו הופעת אורח קולית של אוזי אוסבורן שמוציאה תגובה קיצונית מהצופים בכל הקרנה.
זורק פה גם תזכורת ל"ספירלה". לא סרט גדול במיוחד, אבל בהקשר הספציפי הזה ראוי להתייחס אליו.

9. "הדבר האחרון שמארי ראתה" – The Last Thing Mary Saw (2021)
סרט אימה במתכונת קלאסית ועשויה להפליא של אדוארדו ויטאלטי. איזבל פורמן וסטפני סקוט מתאהבות זו בזו בקהילה דתית סגורה של המאה ה-17, ומזמנות עולם שלם של רוע על טבעי. הופיע באימת החודש של ינואר.

8. "שלמות" – The Perfection (2018)
טרללת ממש מפתיעה מנטפליקס בבימויו של ריצ'רד שפרד, שאפילו נכנסה למצעד מיטב סרטי חברת הסטרימינג שעשינו פה בסריטה. אליסון וויליאמס ולוגן בראונינג בסרט נקמה פסיכי לגמרי עם קליימקס שאיננו מתאים לבעלי קיבה רגישה. מאימת החודש של מאי 2019.

7. "מתח גבוה" – High Tension / Haute Tension (2003)
בקלות אחד מסרטי האימה הבולטים והמדוברים של האלף החדש. הוא גם אחד מעמודי התווך של הקיצוניות הצרפתית החדשה, וגם הסרט שחשף לעולם את אלכסנדרה אז'ה לפני שהפך לבמאי אימה אסקטרימית מבוקש ("פיראנה", הרימייק ל"גבעות הפחד"). שתי צעירות מוצאות את עצמן נרדפות על ידי רוצח פסיכופט ואלים, כולל סצנת שידה אחת שקשה לשכוח. סרט שאפילו הטוויסט הגרוע לא מצליח להרוס.

6. "Bodies Bodies Bodies"
הסרט החדש ביותר במצעד הזה יצא לעולם ממש לפני כמה חודשים ספורים, ושבה את לבנו. רחוק מלהיות מושלם, אבל הבמאית ההולנדית אלינה ריין הרימה סרט מצחיק מאוד עם כמה יציאות חכמות, וקאסט מעולה ממנו נבליט את רייצ'ל סנוט ומריה בקאלובה (המועמדת לאוסקר על "סרט המשך בוראט"). אורון כתב עליו בזמן שאנחנו ממתינים שיגיע ארצה באיזושהי קונסטלציה.

5. "פריקי" – Freaky (2020)
אמנם הדמות הגאה היחידה בסרט היא משנית למדי (בהופעה מעולה של מישה אושרוביץ' החמוד), אבל אי אפשר שלא להסתכל על קומדיית האימה של כריסטופר לנדון כאחד מסרטי האימה הקווירים הכי טובים ובולטים, אולי אפילו אי פעם. זה קורה בגלל שווינס ווהן כרוצח במסכה מחליף גוף עם תיכוניסטית אותה מגלמת קת'רין ניוטון, ודברים מאוד מצחיקים מתרחשים. סצנת הנשיקה בין ווהן וניקולס סטארגל היא לספרים.
מאימת החודש של ינואר 2021.

4. "ברבור שחור" – Black Swan (2010)
היחיד מבין סרטי המצעד שהגיע עד לפרס הסרט הטוב ביותר באוסקר (והפסיד ל"נאום המלך"), אז כמובן שהוא חייב להיות פה. זהו כמובן סיפורה של נינה (נטלי פורטמן שכן זכתה באוסקר), רקדנית בלט בדרכה לפסגה שעל מעמדה ושפיותה מאיימת רקדנית חדשה בלהקה (מילה קוניס). סרטו של דארן ארונופסקי הוא בעיני הישג טכני יותר מכל דבר אחר, אבל ללא ספק אחד המשמעותיים של תקופתנו.

3. "רחוב הפחד" – Fear Street (2021)
זאת קצת רמאות כי מדובר בטרילוגיה, אבל זו לא רק אחת ההפתעות הטובות ביותר של נטפליקס, אלא גם פרויקט מרשים שיכולה להיות לו משמעות גדולה בתרבות הפופולרית הנוכחות, ומגיעה לו יותר תשומת לב ממה שקיבל אי שם בשיא הקורונה. הבמאית לי ג'ניאק הייתה אמונה על העברת ספריו של ר.ל. סטיין למסך, ויצרה שלושה חלקים שעומדים בפני עצמם (השני חלש יחסית, האמת) אבל גם מצטברים לכדי אפוס מגניב לגמרי עם שחקנים מצוינים, כמה סצנות מוות נהדרות, ובעיקר אמירה פרו-להט"בית שמאוד נדיר למצוא בטריטוריות האימה-לצעירים.

2. "טיטאן" – Titane (2021)
עדיין קשה לגמרי להסביר מה קורה בזוכה דקל הזהב של פסטיבל קאן, אבל זה חלק משמעותי מלמה הסרט הזה כל כך מעולה. ז'וליה דקורנו, שכבר התעסקה באלמנטים של אימה וקוויריות בסרטה הקודם "נא", בראה סיוט מצחיק ואפילו מרגש על רוצחת סדרתית שמגלה את עצמה דווקא דרך דמות גברית שאל חייה נכנסה במפתיע. איזו חוויה לא סבירה הסרט הזה.

1. "מלהולנד דרייב" – Mulholland Drive (2001)
פה אין הפתעות, אבל בעצם גם אין מתחרים. המאסטרפיס המוחלט של דיויד לינץ', שקיבל יותר תארים נלהבים ממה שאפשר לספור (אזכיר רק את מצעד סרטי האימה של האלף החדש של סריטה ואורחים, כי למה לא להתרברב) הוא לא רק אחד מהסרטים הלהטב"קים הטובים אי פעם, או סרטי האימה הטובים אי פעם, אלא באופן די פשוט מוחלט אחד הסרטים הטובים ביותר אי פעם. לראות, ואז לראות שוב, ושוב ושוב.