פסטיבל סרטים בערבה 2020: מדריך והמלצות

מהדורה מספר 9 של פסטיבל סרטים בערבה מתעקשת להיות חגיגית. למרות המצב וההגבלות השונות, אירוע הקולנוע המדברי יתקיים השנה באופן משולב, עם תוכניה מעניינת כתמיד שנסקור בפוסט זה. הפסטיבל שהתאפיין בשנים קודמות בהקרנות תחת כיפת השמיים, במתחם מיוחד בערבה התיכונה סמוך למושב צוקים, כאילו לא היה אמור בהכרח להיפגע מן הזמנים המשונים בהם אנו מצויים. אולם, בכל זאת נבצר מן המארגנים לקיים מתכונת רגילה. כך נולד מחדש פסטיבל אונליין, לצד הידיעה המשמחת מוקדם יותר היום שבכל זאת נמצאה דרך לקיים הקרנות פיזיות. עוד נודע היום כי הפסטיבל יגיב למותו בסוף השבוע האחרון של סר שון קונרי ויכבד את השחקן המנוח במחווה, שפרטיה יימסרו בהמשך אז נישאר דרוכים. בדרך כלל זהו אחד האירועים האחרונים בשנה, המקבץ סרטים ממיטב הפסטיבלים בארץ ובעולם ומהווה הזדמנות אחרונה להשלים צפייה בכותרים מדוברים. השנה הוא רק ראשון האירועים של נובמבר וגם דצמבר יביא עימו לפחות פסטיבל גדול אחד.

בין ה-5 וה-14 בנובמבר ניתן יהיה לצפות באופן ביתי בסרטי התוכניה השנה, כאשר הכרטיסים הווירטואליים כבר זמינים לרכישה ומספר המקומות מוגבל על אף שאינם פיזיים. יתרה מזאת, לפסטיבל יש לוח הקרנות וזמינות מוגבלת לכל סרט, כלומר גם בשעות ולא רק בכמות הקהל, אז כדאי לעקוב אחריו באתר הפסטיבל ולבנות לו״ז ממש כמו בפסטיבל רגיל. בסוף השבוע השני של הפסטיבל ייכנסו לתמונה גם הקרנות שטח במתחם דרייב-אין, כאשר זהות הסרטים שתהיה זמינה בכל אחת מן הדרכים שונה. כיוון שהספקנו לראות רק חלק מן הסרטים מהצד המקוון של העניינים, עליהם אפשר יהיה לקרוא את הדעות של עופר ואורון בהמשך, פוסט זה מהווה גם מדריך לכל תכני הפסטיבל. חלק רק יוזכרו בקצרה, מקצתם סרטים כבר ראינו וכתבנו עליהם בעבר והם יעוטרו בלינק בשמם, ועל המעט שדגמנו לכבוד האירוע אפשר יהיה לקרוא בסוף. הסרטים יחולקו לקבוצות כפי שחולקו באתר הפסטיבל, שם גם אפשר למצוא את כל המידע הדרוש.

קולנוע ישראלי
המסגרת המקומית כוללת בעיקר קלאסיקות אבל גם סרט חדש אחד – ״פרדייז״ של אסף סבן, שנוצר במסגרת ״קצר במדבר״ של הפסטיבל (בתמונה לעיל, קרדיט צילום: דוד רודוי). הסרט בן 32 הדקות מתואר כסיפור על צעיר ערבי בביקור מולדת, המחליט לנפוש בסיני ומוצא דרכו אל קבוצת ישראלים שחושבת כי הוא יהודי. שלושה קצרים נוספים שהופקו במסגרת זו בעבר ואוגדו יחד לפרויקט ״3 סיפורי ערבה״, יחזרו לסיבוב נוסף. לצידם, שלושה סרטים באורך מלא משתי תקופות של הקולנוע הישראלי – "אוונטי פופולו" של רפי בוקאי, "ואלס עם באשיר" של ארי פולמן ו"חופשת קיץ" של דוד וולך, סרטים שאין צורך להציג ויכול להיות מעניין לחזור אליהם אחרי שנים.

לכל המשפחה
ארבעה סרטים בתוכניה מוגדרים בעצם כסרטי ילדים ונוער, למקרה שעייפתם ועייפתן מן ההיצע בפלטפורמות הרגילות. שלושה מהם עונים להגדרה של יצירות אנימציה תוצרת צרפת. אלו הם "חיי כקישוא" שמרכזו סיפור התבגרות לא שגרתי ומקסים למדי, "קיריקו והמכשפה" מאת מישל אוסלו על ילד אפריקאי בלתי רגיל בכפר הנשלט בידי מכשפה, ו"איש הירח", עיבוד לספר הילדים של טומי אונגרר על האיש שמתגורר על הירח ונוחת בכדור הארץ. הסרט המצולם היחיד מגיע מבריטניה ומתמקד בנער גאון מתמטי בגילומו של אסא באטרפילד. זהו "X+Y" של הבמאי מורגן מתיוס, שביסס על סרטו על סיפורו האמיתי של דניאל לייטווינג, והוקרן במהדורה קודמת של פסטיבל בערבה. מה שמביא אותנו לנושא הבא.

הטובים שבטובים
בניסיון להפוך את הבאסה לסבבה, מהדורת האונליין הנוכחית של פסטיבל סרטים בערבה תכלול גם שיבה אל סרטים ובמאים שהתארחו בעבר בנגב. לצד סרטו החדש של אנדריי קונצ׳לובסקי (עליו בהמשך) יוקרן גם "לילותיו הלבנים של הדוור" המוקדם יותר שלו. עוד קולנוענים רוסים שסרטיהם יוקרנו בפסטיבל הם אנדריי זבייגינצב עם ״אהבה חסרה״ ויצירת המופת המוקדמת שלו ״השיבה״, וכן בוריס חלבניקוב שהקהל הישראלי מכיר את "הפרעה בקצב הלב" שלו, ויוכל לצפות כעת גם בסרטו "קוקטבל". אליהם מצטרף סרגיי לוזניצה, שמתוך הפילמוגרפיה שלו יוקרנו שנית "נפש עדינה" ו"דונבאס". האחרון יוצג בליווי סרט קצר טרי של לוזניצה, עליו אפשר לקרוא בסוף הפוסט.

מרוסיה ושכנותיה אל סקנדינביה ונספחיה. תומאס וינטרברג מיוצג עם "ניצוד" ו"החגיגה", שהוא תמיד הדוגמה לתקופת ״דוגמה 95״, ושמו יוזכר גם בסעיף הבא. מסרטי דאגור קארי אפשר יהיה לצפות שוב ב״לב רחב״ אבל גם ב״נוי האלבינו״ המוקדם והמרהיב שלו. רונאר רונארסון יתארח וירטואלית עם סרטיו ״דרורים״ ו-״וולקנו״, שומר על הרצף של סרט יחסית מוכר לקהל הישראלי ואחד שפחות. חובבי הקולנוע הרומני החדש יהנו מדאבל-דאבל: פעמיים כריסטיאן מונג׳יו עם "בגרות" ו"4 חודשים, 3 שבועות ויומיים", וצמד של קורנליו פורומוביו – "שם תואר: משטרה" ו"השורקים". נציג צרפת הוא ארנו דפלשן וסרטיו "זיכרונות נעורים" ו"מלכה וכמה מלכים". לבסוף, מבין סרטי הבמאי היפני הירוקאזו קורה-אדה, שיוזכר אף הוא בהמשך, אפשר יהיה להנות מ"המשפחה שלי" ו"עדיין מתהלכים". עצם יצירת מעין ספריית VOD זמנית של כמה מהסרטים היפים של השנים האחרונות היא סיבה בפני עצמה לעלעל בתוכניית הפסטיבל, אבל בעמודים הראשונים נמצאים כמובן הסרטים החדשים.

בכורות ארציות
בסוף השבוע של פעילות מתחם הדרייב-אין אפשר יהיה להדרים ולצפות בכמה מהסרטים המדוברים של שנת הקולנוע החולפת. זה מתחיל עם ״עוד סיבוב״ (Another Round) של תומאס וינטרברג, בו מאס מיקלסן מנהיג קבוצת חברים להישאר שיכורים לכל אורך היום כדי להתמודד עם משבר גיל העמידה. מפסטיבל ונציה יגיע זוכה פרס חבר השופטים, ״New Order״ של מישל פרנקו המקסיקני, על עולם עתידני עם פערי מעמדות מעודדי אלימות. סרט נוסף שטרם זכה לשם עברי הוא ״Nowhere Special״ של אוברטו פאזוליני, גם הוא הוצג בוונציה, על אב המחפש משפחה לבנו הצעיר לאחר שמתבשר לו כי הסרטן שבגופו קצב את זמנו. "השנה שלי עם סלינג'ר" (My Salinger Year) מגיע מקנדה, וכפי שניתן להבין מהכותרת עוסק בעקיפין בסופר המפורסם. מרגרט קוואלי מגלמת את הגיבורה בסרטו של פיליפ פלארדו, המועסקת על ידי הסוכנת שלו (סיגורני וויבר) כמשיבה למכתבי המעריצים שלו. ויש גם סרט ישראלי חדש באורך מלא – ״הנה אנחנו״ של ניר ברגמן, המועמד לעשרה פרסי אופיר. דנה אידיסיס (״על הספקטרום״) כתבה את התסריט ובסרט מככבים שי אביבי ונועם אימבר כאב ובנו המצוי על הספקטרום האוטיסטי, היוצאים למסע משנה חיים כאשר הבן שכבר גדל נדרש לעבור מחזקת אביו המטפל אל חזקתו של מוסד מיוחד.

בגרסת האונליין של הפסטיבל תוקרן כמות דומה של סרטים חדשים, רובם ככולם באמצע סבב פסטיבלים עולמי שהחל בסתיו. סרט הפתיחה יהיה "חברים יקרים" (Dear Comrades) של אנדריי קונצ'לובסקי, מבכירי הקולנוענים ברוסיה שכאמור לעיל אינו זר גם לקהל הישראלי. סרטו החדש מגיע אף הוא מפסטיבל ונציה, שם זכה בפרס מיוחד, ושב את שהתרחש בברית המועצות של 1962 בעיר נובוצ'רקאסק – התנגשות בין שביתת פועלים, כוחות הצבא, המשטרה החשאית והמפלגה הקומוניסטית שמנסה להשקיט את הברדק ולמנוע מהחדשות לדלוף החוצה. הסרט היחיד תוצרת ארה״ב בחלק זה של התוכניה הוא "ארוחת ערב באמריקה" (Dinner in America) של אדם רמייר, סרט שהחל את דרכו בפסטיבל סאנדנס על צמד לא שגרתי במנוסה – פאנק-רוקר שבורח מהמשטרה ומעריצה של הלהקה שלו שכלל לא מזהה אותו בתחילה. לבסוף, "תקווה" (Hope) של מריה סודהל הנורווגית מבוסס על חייה של הבמאית, ומספר על משפחה מרובת ילדים שצריכה להתמודד עם טרגדיה. על ארבעת הסרטים הנותרים תוכלו לקרוא קצת יותר בהרחבה משום שצפינו בהם לטובת הסיקור המוקדם הזה.

זיעה
Sweat

מה עושה במאי שבדי בפולין? התשובה הקצרה היא ״סרט״, אבל הסיפור של מגנוס פון הורן מעניין מספיק בשביל הסבר מעט ארוך יותר. זהו סרטו השני אחרי ״העולם הבא״ השוודי למהדרין, אותו אפשר היה לראות בפסטיבל הקולנוע של ירושלים 2016. כיוון שהתמזל מזלי להנחות את השיחה עם הבמאי שהתארח אז בבירה, למדתי ממנו שהשתקע בפולין לאחר לימודיו בבית הספר של לודז׳, ושסרט באורך מלא שיצולם בביתו החדש היה רק עניין של זמן. הרב-אירופאיות הזו מורגשת היטב בפיצ׳ר ושמו ״זיעה״, חלק מן הבחירה הרשמית של קאן לשנה זו וסרט שעוסק בנושאים מערביים או שמא אוניברסליים. זהו סרט על הבדידות המכרסמת המלווה לחיי הזוהר, על תחזוק רשימת עוקבים מול הפחד מסטוקינג בחיים האמיתיים, ועל הצורך של הגיבורה הנוצצת להיות נאהבת, אם לא על ידי מי שהיא רוצה שיעשה זאת – אז על ידי ההמון. אולם, עצם התרחשותו דווקא בפולין המתחדשת, ולא בארה״ב השבעה למשל, מעניק לו ייחוד ורעננות.

את מאמנת הכושר הבלונדינית והחטובה ששמה סילביה, נפגוש באמצע אימון המוני שהיא מעבירה באמצע קניון. אחרי שסחטה את עצמה מול הקהל היא נשארת להתחבק ולהצטלם עם המעריצים המיוזעים (איכס), עוברת על האינסטגרם כדי לחבב את מי שתייג אותה, מדסקסת עם הסוכן את מצב החסויות ואולי הופעה בתוכנית בוקר וכן הלאה פעולות מתישות של מיתוג ותיעוד עצמי. מתחת לכל אלה לא מסתתרת ריקנות אלא אמביציה עצומה וחסך באינטימיות, אותו חולקת סילביה עם המעריצים. הסטטוס שהופך לוויראלי ומאיים את תדמיתה הפלסטיקית. במקביל, סטוקר המופיע בחנייה שלה מערער את עולמה יותר מכפי שהיא מבינה בתחילה.

מי שמגלמת את הגיבורה שלובשת בעיקר ורוד סמלי שמסתיר הרבה שחור בנפש היא מגדלנה קולסניק, שתשבור את לבבכם ונמצאת בדרכה הבטוחה להוליווד. מדובר בסרט-דמות קלאסי, עם עבודת מצלמה שלא משה מן הגיבורה, ממש כפי שהיא עצמה ניזונה מתשומת הלב וההתעסקויות הפעוטות בדרכה לצמרת ולתהילה. כשהמצלמה מתרחקת מעט אפשר ממש להרגיש את החסכים והקור המתהווים סביב הגיבורה הכי דורשת חיבוק שראיתי מזה זמן רב. זו רק דוגמה אחת לשליטה של פון הורן במדיום הקולנועי לטובת הסיפור הנע בין רכות וקשיחות, וגם לוקח כמה פניות חדות בדרך ליעד ולהעברת הנקודה שלו בווריאציות שונות.
(אורון שמיר)

לעולם לא יירד עוד שלג
Never Gonna Snow Again

הבמאית מלגוז'טה שומובסקה היא אחד מן השמות היותר מוכרים בקולנוע הפולני של המאה ה-21, הישג מכובד לא רק בגלל השם הלא מאוד קליט שלה. אף כי מידת ההערכה שלי לעבודתה (שכוללת כמה גיחות מעניינות מחוץ למולדתה) משתנה מסרט לסרט, כולם הכילו רגעים קולנועיים מקוריים, לא פעם בדרך בה הבמאית השתמשה במצלמה. לכן, זה לא מפתיע שהצלם הקבוע שלה, מיכאי אנגלרט, מקבל הפעם קרדיט של שותף לבימוי. הוא מספק לסרט כמה שוטים אופיינים של תנועה איטית המשנה את אופי החלל המצולם, מה שמשמש את הסרט גם על מנת לייצר מיסתורין ולהיכנס לתודעה של הדמויות.

עוד אלמנט אשר מאפיין את המפגשים שלי עם הקולנוע של שומובסקה הוא שלא תמיד אני מבין כיצד כל האלמנטים השונים בסרטים שלה מתחברים. למעשה, פרט ל"בשם", כל סרטיה הותירו אותי עם תחושה של הערכה לדברים מסוימים בסרט, או לדיון שהסרט מנסה לעודד, לצד רתיעה מאלמנטים אחרים. גם סרטה הנוכחי כולל כמה סיקוונסים נהדרים, והרבה סצנות שיש בהן פתח לדיון שיכול להיות מרתק. אולם, לא לגמרי ברור לי מה היוצרים ניסו לעשות – סאטירה חברתית, סרט רוחני, סרט פסיכולוגי, מבט על העבר של מזרח אירופה, או אזהרה מפני אסון עתידי. כל אלה נוכחים בסרט ובו זמנית אף אחד מהם לא דומיננטי דיו על מנת שאראה בו את הפתח לפירוש שלם של היצירה. זה לא אומר שהסרט לא מהנה לצפייה או מספק בסופו של דבר, אבל כן מנע ממני חוויה מפעימה או הבנה מלאה לאחר צפייה אחת.

הסרט מתחרש בפרבר המצוי בקרבת מרכז העיר, אך בנפרד ממנה. שכונה של המעמד הבורגני-גבוה הכוללת שומר בכניסה ואבטחה פרטית של השכונה, בה כל הבתים הן וילות בעיצוב זהה. לתוך הקהילה הזו מגיע זניה, מעסה שהיגר לא מכבר מאוקראינה. ספציפית, הוא נולד באזור באוקריאנה הסמוך לצ'רנוביל. זניה צובר פופולריות בתור מעסה, בין היתר משום שהתושבים מרגישים שהוא לא רק נוגע בהם פיזית אלא גם נפשית. הוא מציע גם שיחות עידוד והיפנוזה, לא תמיד מצהיר או מבקש הסכמה להיפנוט שנעשה לא רק בדרכים המוכרות. עבור הקהילה שכוללת לא מעט ייאוש נסתר בבתים הנוחים, זניה הוא הדבר החדש והמסעיר או האמצעי לגאולה. אולם, זניה עצמו סובל מסיוטים/רגשות אשם בגלל דברים בעברו והיחס שלו לזולת, כולל הכוחות שהוא האמין שיש לו בתור ילד, ואולי עדיין יש לו.

כאשר קורים בפרבר דברים לא נעימים, זניה נתפס בידי האחרים כפתרון לכאב, אבל הוא אולי למעשה הגורם לו. הנוכחות שלו גם מתסיסה מעט רגשות קנאה בקרב השכנים שנוטים להציץ לחצרות האחרות, מה שנכון בעיקר לנשים שחלקן גם חושקות בזניה ומפלרטטות עמו במידה שונה של ישירות. קטעי ההיפנוט וגם הכניסה לזרם התודעה של זניה גורמים לסרט לשבור את הצורה הריאלסטית פעם אחר פעם, מה שגורם ללקיחת כל דבר בסרט בערבון מוגבל. כולל השאלה האם כל הדמויות בסרט עדיין חיות והאם האמירה שלא יירד עוד שלג היא תחזית בעקבות התחממות כדור הארץ או משהו סמלי יותר. הבמאים מערבבים בין עלילה דרמטית לסמלים משדות שונים, כך שכל פירוש יכול להיות אפשרי והעיקר הוא אולי הערבוב בין הפירושים.

הרגעים הטובים בסרט הם אלו המציגים חוסר נפשי וגעגוע דרך מפגש. אנשי השכונה כמהים למשהו רוחני יותר או ייחודי יותר בחיים שלהם, זניה כמה במידה כלשהי למולדתו ולאמו הנוכחת בזיכרונות. השאלה האם יש משהו פלאי יותר בחיים או סכנה בעקבות המשיכה לאותו דבר השונה מן הנוף המוכר בשכונה מרחפת לאורך הסרט. זה קורה כי זניה נבנה כגיבור וכמנצל בו זמנית, כשם שיש הרמזים הן לאסון בצ'רנוביל והן ל"סטאלקר" של אנדריי טרקובסקי, סרט שבדרכו ניבא אזור של אסון גרעיני שנוכחות בו היא ברכה וגם קללה. אם כי האזכור לטרקובסקי גם חושף שהיוצרים אומנם מוכשרים מאוד ומלאי רעיונות, אבל הם עוד לא בליגה של הגדולים ביותר. כל זה לא אומר שהסרט הזה לא מציע חוויה קולנועית ייחודית שאחרים אולי יפיקו ממנה יותר ממני. זה רק אומר שעבורי, משהו בהבטחה ובכישרון של שומובסקה, וכעת גם אנגלרט, עדיין לא התממש במלואו.
(עופר ליברגל)

תחת שמיים פתוחים
Under the Open Sky

את הסרטים של הירוקאזו קורה-אדה תוכלו לראות השנה במסגרת ״הטובים שבטובים״ של הפסטיבל, אבל סרט חדש שלו אין. במקומו, אולי תרצו לנסות את סרטה של בת טיפוחיו של המאסטר היפני וקולנוענית עם רזומה עשיר בזכות עצמה – מיווה נישיקוואה. גם השחקן הראשי, קוג׳י יאקושו, כיכב לא מזמן אצל קורה-אדה ב״הרצח השלישי״. הוא מגלם כאן את מסאו מיקאמי, איש יאקוזה לשעבר שבתחילת הסרט משתחרר מבית הסוהר לאחר שריצה עונש של 13 שנות מאסר. טיב הפשע וההיסטוריה של הגיבור ייחשפו רק בהמשך, אבל דבר אחד בטוח כבר בהתחלה – להשתחרר מהכלא זה לא רק לצעוד אל מחוץ לחומות, אלא תהליך ארוך וקשה של פתיחת האגרוף הקפוץ שהוא הגיבור עצמו. אלה לא רק החיים הקודמים שלו שמפריעים להווה, בין אם חיי הפשע או השנים מאחורי הסורגים, אלא גם החברה היפנית. מצד אחד, נראה שהרשויות עוזרות לו ככל הניתן עם קצבה ומגורים. מצד אחר, אינטראקציות מכל סוג עם בני אנוש אחרים הופכות את ההסתגלות המחודשת למסע מפרך.

דמות חשובה במסעו של מיקאמי הוא עיתונאי בשם צונודה (טאיגה נקאנו), המבקש לצלם אותו לכתבה על האופן בו מתייחסים ביפן לאסירים משוחררים ומשוקמים. מיקאמי מסכים רק משום שמובטחת לו בכך עזרה במציאת האם שנטשה אותו בבית יתומים, אותה הוא עדיין מקווה למצוא מאז שהיה ילד. קו העלילה הזה מוסיף לסיפור שני רבדים חשובים. ראשית, הוא מכניס פנימה גוון מטא-קולנועי ושאלות על ניצול ומוסר בעת צפייה בסיפורים כמו זה, בדיוניים כאמיתיים. שנית, הוא מאפשר לגיבור להתחבר לצד רך וילדותי, המשלים את היותו גבר קשוח ופושע אלים. נישיקוואה חוקרת כיוונים נוספים בסרטה, הכולל גם רגעים קומיים או מתסכלים בכל הקשור להתמודדות עם בירוקרטיה. ישנו גם אלמנט של מתח הן מפני נסיגה באיפוק ובסבלנות של הגיבור שיובילו חזרה לדרכים אלימות, והן בשם מצבו הבריאותי המושפע מן ההתאקלמות לחיים פעילים ומלאי לחץ. יתרה מזאת, הסרט אינו חושש מן המלודרמטי ומי שמנסה לזגזג בין הרגשות השונים היא המוזיקה, לא תמיד בהצלחה. הדבק המחבר את חלקי היצירה הוא כמובן השחקן הראשי בהופעה רבת פנים, ועצם הניסיון להגיע אל משל אנושי מורכב אודות התבגרות מאוחרת והתחלה מחודשת.
(אורון שמיר)

לילה באופרה
Night at the Opera

לא הסרט של האחים מרקס, אלא הסרט החדש של סרגיי לוזניצה בפסטיבל נמשך פחות מ-20 דקות, והוא יוקרן ביחד עם "דונבאס" בשילוב שמראה את המגוון ביצירה של הבמאי המזרח האירופאי. בעוד הסרטים העליליתיים שלו כוללים שוטים עתירי אירועים ופעולה וביקורת פוליטית חדה יחסית, הקולנוע התיעודי שלו מבוסס על התבוננות מרוחקת בלי דברי הסבר, בין אם הוא מצלם את הסרט בעצמו ובין אם הוא עורך חומרי ארכיון. הסרט הקצר החדש משתייך לסרטים בהם הוא מעבד מחדש חומרי ארכיון, ונבדל מסרטים קודמים של הבמאי שנעשו באותה הדרך. הפעם הוא לא חוזר לעבר של ברית המועצות (כמו שעשה למשל ב"הלוויה ממלכתית" שהוקרן לא מכבר בדוקאביב), אלא לפריז הדי-נוצצת של אחרי מלחמת העולם השנייה.

״לילה באופרה״ מציג למעשה כמה לילות בבית האופרה הישן בפריז. בחלק הראשון המוקד הוא ההגעה לבניין, להופעת בכורה יוקרתית. המוני מעריצים ממתינים בחוץ לראות ראשי מדינות, מפורסמים ועשירים אחרים, מנופפים להם ונכנסים לבניין המפואר והדחוק. כאשר דומה כי לוזניצה מתעניין בעיקר בצילומי הקהל וצוות הבניין, אנו מקבלים ארייה של הזמרת הגדולה מריה קאלאס. הסרט חוגג את השירה שלה ואת האמנות בבניין האופרה (כולל צביעה של שוט אחד על מנת לחוות את האמנות, בסרט שרובו שחור לבן). אבל הקולנוע של לוזניצה תמיד מכיל לדעתי גם רובד אירוני וביקורתי, גם ובגלל ההימנעות מדברי פרשנות או ההסבר. אין זה אומר שהסרט פוסל את האופרה או נמענ מלהתפעל מן המראה של מפורסמי התקופה שנשמר (נסו לזהות כמה). אבל הוא גם מראה את המימד הטקסי של עצם ההליכה לאופרה הוניפוף לקהל, משהו שמנציח את המלאכיות של מעמד המלוכה בצרפת, בה לכאורה התבצעה מהפכה נגד פער חברתי כזה וגינוני העולם הישן.

סיום הסרט יוצא החוצה לאופציות אחרות של בידור בפריז. הקהל יכול להכריע אם מדובר בניגוד לעולם היוקרתי והאיכותי של האופרה בתוך הבניין, או בהמשך של המפגש בין אמנות וקהל. התשובה היא כנראה גם וגם. כל זה כמובן נכון לגבי צפייה נייטרלית בסרט, בימים בהם הופעות בפני קהל הם דבר נדיר, מה שהופך אותו לתזכורת לכל סוג של תיאטרון או קונצרט. דברים הנראים כעת כעבר רחוק כמו המנהיגים והכוכבים של התקופה האחרת. גם בסרט קצר, הדימויים של לוזניצה דורשים מן הקהל עבודת פרשנות על מנת לגלות את הנוכחות של הבמאי המודרני ואת הקסם של הדימויים שהוא מעלה מן העבר. מצד שני, אין ספק כי הסרט הזה יהיה הקליל יותר במפגש עם היצירה של הבמאי בפסטיבל, בטח מול הסרט שמוקרן יחד עמו.
(עופר ליברגל)

/// תודה ליח״צ הפסטיבל על התמונות והגישה המוקדמת לסרטים