אימת החודש – יולי 2020: "רליק", "בית על החוף", "יחידת נופש", "VFW"

לאחרונה החלק הכי קשה בקונספט הזה של אימת החודש הוא שלב פסקת הפתיחה. מכיוון שאם באמת אין איזה מקרה יוצא דופן כמו בחודש שעבר (מאוד נדיר), המחשבות נודדות למצב שבו אנחנו נמצאים, וזה כמעט תמיד גורם לי לרצות ופשוט לא לכתוב. אמנם סריטה הוא מקום אסקפיסטי בהגדרה, או לפחות כזה שמסתכל על הבחוץ מפריזמה מאוד מאוד ספציפית, אבל אצלי לפחות המצב מחלחל ומשפיע. אני לא יכול שלא לחשוב האם זה באמת מה שאני צריך לעשות כרגע במקום לצאת להפגין, או לפחות לכתוב דברים שיש בהם יותר משמעות לחיים שלנו.

בשיא הכנות, קצת מוזר לי לכתוב על סרטי אימה עכשיו (או על סרטי אוסקר, לצורך העניין), אבל אני בטח ארגיש עוד יותר רע אם אעצור את הרכבת הזו. אולי אם זה לפחות מספק קצת רגעי מנוחה שכלית לכם הקוראים זה גם אחלה מבחינתי (כל עוד אתם מבטיחים לי לא לעצום עיניים אל מול שקורה במדינה). ועל כן, נמשיך.
אז – ארבעה סרטים מככבים באימת החודש ליולי 2020, כולם סרטי לוקיישן מרכזי אחד, שלושה מהם ממש חדשים ואחד מסתובב לו סביבנו כבר איזה שנה, והוא כנראה הגרסה של "הזהב של נורמן" שרציתי אבל לא קיבלתי. שפטו בעצמכם.

"רליק" – Relic

לסרטי ז'אנר, אלו שאין להם שמות גדולים לפני או אחרי המצלמה להתהדר בהם, בדרך כלל יש שתי אופציות לצבור באז ותשומת לב: אחרי הקרנה באיזה פסטיבל (קאן, טורונטו או סאנדנס חזקים בזה מאוד), או כשהם יוצאים ישירות לבתי הקולנוע והופכים ללהיט מפתיע. באופן טבעי, שני אלו לא רלוונטיים לתקופת הזמן הנוכחית הזו. לכן המקרה של "רליק" כל כך מעניין.
מדובר בסרט די קטן מאוסטרליה מאת במאית בשם נטלי אריקה ג'יימס, שזהו סרט הביכורים שלה. ועל אף זאת, "רליק" – שאמנם הוקרן בסאנדנס, אבל שם כל תשומת הלב הופנתה ל"Possessor", וההפצה שלו הייתה רק לקולנועים מיוחדים שעדיין פעלו בתקופת הקורונה כמו דרייב-אינים – הוא אחד מסרטי האימה המדוברים של 2020. באופן אישי אפילו אני קיבלתי מספר פניות מאנשים ששאלו אותי אם כבר צפיתי, וזה לא משהו שקורה הרבה עם סרטים כל כך קטנים.

בהתחשב בכל המילים החמות ששמעתי עליו מכל מקום, הציפיות, באופן בלתי נמנע, היו די גבוהות. כך יצא שמשהו כמו חצי סרט פנימה כבר התחילה להיכתב בראשי פסקת הפתיחה לסקירה עליו, שמאשימה את כל העולם בהתלהבות מוגזמת מסרט שהוא לכל היותר בסדר. אבל אז הגיעה המערכה האחרונה ושינתה הכל, ונותרתי גם אני מהמשבחים הנלהבים ביותר. אז רגע לפני שגם אני מרים לסרט, חשוב לי להדגיש שזה ממש לא משהו שקורה בשנייה הראשונה.

הסטינג של "רליק" (כמובן שאל נא תתבלבלו עם סרט המפלצות של פיטר האיימס מ-1997) הוא כזה שראינו במשהו כמו חמישה ביליון סרטי אימה לפניו: אישה נוסעת לבית ילדותה אחרי תקופה ארוכה בה לא הייתה שם, ומגלה שבבית יש כנראה כוחות חורשי רעה. היינו שם ב-"The Pact", "מרסי", "בת'אני", ובאיזשהו מקום גם "הביקור" ו"את תאהבי את אמא שלי", אם להזכיר קומץ. הפעם מדובר בקיי (אמילי מורטימר) שלוקחת את בתה (בלה הית'קות) לבית המבודד בו גדלה, מכיוון שהסבתא שחיה שם לבדה נעלמה מבלי להשאיר עקבות. עד כאן כל מה שאני מרשה לעצמי לספר לכם.
ואכן, בערך חצי סרט פנימה אמנם ידעתי להעריך את המשחק המצוין (רובין נווין ראויה במועמדות לאוסקר) והעשייה המרשימה שנעשתה באמצעים דלים למדי, אבל בכל זאת ניסיתי להבין על מה כל המהומה. בסך הכל סרט בית רדוף ראוי. אבל מה שהסרט מסתיר בחלקיו הראשונים זה את הלב הענק שלו, ולקראת הסוף, אחרי קליימקס מצוין, ג'יימס הבמאית בחוכמה רבה זונחת את הפחד ומתרכזת באנושיות. כמובן שלא היו או יהיו פה ספויילרים לעלילה, אבל כן אומר שבחיים לא הייתי חושב שסצנה אותה אפשר לכנות "לקלף את סבתא" תהיה אחד הרגעים הכי מרגשים של השנה בקולנוע.

לא צריך להתרכז יותר מדי כדי להבין שהסרט לא באמת עוסק ברוחות ושדים, אלא בקשר בין אימהות ובנותיהן, בתורשה ובהתמודדות עם העבר (זה אגב, הופך אותו לדאבל פיצ'ר מדהים ל"תורשתי", סרט בסגנון אחר לחלוטין). זה גורם לסופו להיות אולי מרגיז עלילתית אבל מדויק רגשית, ובאמת שקשה שלא להגיב אליו. כשהסרט הסתיים לקחתי כמה דקות לשבת מול המסך ולספוג אותו עוד קצת, וזה באמת משהו שלא קורה לי לעיתים קרובות אז כל הכבוד לכולם.

"בית על החוף" – The Beach House

עוד סרט ששמעתי עליו כמה דברים טובים מאוד לפני שהתיישבתי לצפות בו הוא "בית על החוף" (או "בית החוף" או "בית הקיט". זורם על הכל), הפקה של ערוץ סטרימינג האימה "שאדר" שהוקרן בסיטג'ס האחרון. כתב וביים אותו ג'פרי א. בראון, גם לו זה פיצ'ר ביכורים אחרי שנים רבות בהן שימש כמנהל לוקיישנים. כן, כן. אבל לפני שאתם מופתעים, דעו שהוא חתום על ניהול ו/או מציאת הלוקיישנים של הפקות די רציניות כמו "המתים אינם מתים", "הזאב מוול סטריט" ו"נון-סטופ", הסרט שמתרחש כולו במטוס.
יש לא מעט משותף בין "בית על החוף" ו"רליק". מעבר לכך שכאמור שניהם סרטי ביכורים, שניהם גם התקבלו בחמימות על ידי הצופים, לשניהם יש גיבורה, ושניהם מתרחשים בלוקיישן אחד, פחות או יותר. אבל שם זה נגמר.

"בית על החוף" מתחיל בזוג מאוד צעיר שמגיע לבית הנופש של אבי הבחור, כזה הממוקם בעיירת קיט ממש לפני עונת התיירות, כלומר די ריקה. היא (ליאנה ליברטו) סטודנטית לאסטרו-ביולוגיה או משהו, בדרך להמשיך את הלימודים לתואר שני או התמחות לא לגמרי זוכר, והוא (נואה לה גרוס) לא. למעשה, הרבה שאיפות אין לו. הוא בעיקר רוצה להיות עם הבחורה שלו, ולא הרבה יותר מזה, גם אם זה אומר שהיא צריכה לוותר על העתיד שלה.
ממש כמה שעות לאחר שהם מגיעים לבקתה ולאחר שהם ישר עולים לממש את אהבתם לפני שהם אפילו עושים סיבוב בבית, הם מגלים שהם ממש לא לבד שם. מסתבר שהבחור שלנו לא ממש תיאם את ההגעה מול אבא שלו, אתו הוא לא כל כך בקשר, וזה כבר השאיר את הבית לשניים מחבריו: זוג בשנות הארבעים לחייו (ג'ייק פאקינג וובר ומרייאן נגל). בהתחלה זה אמנם מאוד מביך, אבל זה מסתדר די סבבה, והזוג המבוגר יותר מזמין את הצעירים להישאר במקום יחד איתם. הבחורה לא ממש בקטע, אבל לא נראה שמישהו שואל אותה.
ועכשיו אחרי שסיפרתי לכם את כל זה, אני יכול לומר בפה מלא שלשום דבר מכל אלו יש משמעות למה שיקרה, והולכים לקרות דברים שלא מתאימים לאנשים עם קיבה רגישה.

הנה העניין עם "בית על החוף" – אני מאוד נהניתי ממנו (מרובו, יהיה יותר נכון לומר), הוא מאוד מרשים מבחינת עשייה ויש בו כמה רגעים מצוינים. ועדיין, לא הבנתי כלום. כלום. באמת. אין לי שום מושג מה ולמה קרה בסרט הזה. ולגמרי הייתי לוקח את זה על עצמי, אילולא הייתי קורא גם מאחרים שמשהו פה לא הסתדר להם. אז אני לא האשם היחיד.

אז מה שמתרחש הוא שכפי הנראה משהו עולה מן הים ומשתלט על העיירה הסמי-נטושה הזו, משנה את האנשים, והופך אותם ליצורים לאבקראפטיינים או סתם מתפוררים. זה תלוי באם התסריטאי אוהב אותך או לא, כי זה הסבירות היחידה שמצאתי. יכול להיות שנגיד שפר עליך מזל ולא הושפעת מהערפל למרות שנשמת אותו כמו כל הקורבנות האחרים, אבל כן דרכת על משהו בחוף ועכשיו יש לך תולעים בכף רגל. אבל זה גם לא בטוח. יכול להיות שיצאת החוצה מהבית ונכנסת לתוך סביבה כחולה משונה ממנה לא תחזור. אבל לא יודע אם זה באמת מהמציאות של הסרט או לא. יכול להיות שתצליח ללכת. יכול להיות שלא. יכול להיות שתתחיל לאכול אנשים. אבל זה ממש נדיר. לשום דבר באמת אין סיבה הגיונית.
כמו כן, המשחק מזעזע.

ועל אף הכל, הסרט הזה ממש טוב ואני ממש שמח שראיתי אותו. כמו רבים לפני, אני מניח, בהתחלה לא הייתי בטוח אם אשרוד עד הסוף, אבל מנקודת האמצע זרמתי אתו על הכל. פשוט הבנתי שאני צריך להפסיק לשאול שאלות וליהנות מהאימג'ים הקרוננברגים שאני די מופתע שהצליחו להרים בתקציב לא מאוד גבוה, ומהאהבה המאוד מדבקת ל-body horror (ראיתם מה עשיתי פה?) ולסגנונות אימה מהשוליים.
ככזה, אני אפילו מאמין ש"בית על החוף" יכול להפוך לקלאסיקה קטנטנה של אוהבי סרטי ז'אנר מסוג מאוד מסויים. או שיישכחו אותו עוד שעה, זו גם אופציה. בכל מקרה, הוא יציאה מאוד מעניינת של במאי שאני הכי הולך להיות שם בסרט הבא שלו. ואם הוא ימשיך עם הקטע הזה של "מה אכפת לי תסריט?" אני זורם אתו ולו בשביל עוד אימג' של אישה מבוגרת שזוחלת במורד המדרגות או שימוש בחומץ כדי להבריח טפילים מהרגל.

"יחידת נופש" – The Rental

ומסרט על שני זוגות בבית נופש על החוף, נעשה מעבר חד לסרט על שני זוגות בבית נופש על החוף. כנראה שלקראת חופשת הקיץ תוכננו המון סרטים כאלה (באימת החודש הקודמת היה לנו גם את "היית צריך לעזוב"), ועכשיו הם יוצאים לעולם שונה לחלוטין. זה יכול לגרום לנו לגעגועים על דברים שכבר לא יקרו, או לחילופין להזכיר לנו שחופשה יכולה גם להיגמר רע מאוד ושאולי אנחנו לא מפסידים כלום. שכל אחד ייקח את זה לאן שהוא רוצה.

"יחידת נופש", אם להשתמש בתרגום עברי לא סקסי בעליל, הוא שיתוף פעולה די מפתיע בין דייב פרנקו, אח של ג'יימס ושחקן מוצלח בפני עצמו ("שכנים", "חי בסרט") שלראשונה גם מביים, ושל קיסר האינדי ג'ו סוואנברג ("לילות וסופי שבוע" ו"חברים לשתייה" בין היתר) שהשתתף כאן בתחומי הכתיבה וההפקה. השניים הצליחו להביא לסרט שמות לא פעוטים כלל כמו למשל דן סטיבנס שרק לאחרונה הפיל אותנו מהרגליים ב"סיפורה של פייר סאגה", אליסון ברי האהובה עד מאוד, שיילה ואנד (הילדה מ"ילדה הולכת הביתה לבד בחושך") וג'רמי אלן ווייט ("שיימלס").
אז גם הפעם, כאמור, שני זוגות מגיעים לבית אותו שכרו, גם הפעם הם עושים סמים בלילה הראשון, וגם הפעם בבוקר הכל יתחרפן. רק שבשונה מ"בית על החוף", במקום כוח ביולוגי זר שמשבש את הגנום האנושי, מדובר בסרט סלאשרים.

מאוד מובן למה פרויקט בסגנון הזה הוא בחירה מעולה לבמאי מתחיל. כמו ברוב סרטי תת-הז'אנר הספציפי הזה, הלוקיישנים מאוד מצומצמים וקל לשלוט בהם, הקאסט קטן ואם יש לך שחקנים טובים לסמוך עליהם אתה מסודר, אין אפקטים יקרים מדי, ובגדול כולם די נהנים. נראה שפרנקו יצר לעצמו סביבת עבודה מושלמת, וזה עובר מסך בגדול. יש פה כמה סיקוונסים משובחים של אימה, הצילום טוב (כריסטיאן ספרנגר של "אטלנטה" ו"גויאבה איילנד") ובאופן כללי זה סרט סבבה לגמרי. מה שמונע ממנו להיות משהו חשוב או מעניין במיוחד הוא התסריט.

הגנריות בתחום הכתיבה של "יחידת נופש" כל כך קיצונית שתוך כדי צפייה יצאו לי נחירות חוסר שביעות רצון, כששוב קרה הדבר הכי צפוי שיכל היה להיות. הדינמיקה בין ארבעת הדמויות הראשיות כל כך קלישאתית ומוכרת שזה כבר הגיע למצב שאני פיתחתי טינה כלפיהם.
בהתחלה זה עוד מרגיש שיש לסרט מה להגיד, כי פרנקו וסוואנברג מכניסים לקלחת גם מתחים גזעיים, עניינים של מדידה עצמית מול הבן/בת זוג ועוד כאלה, אבל לא משתמשים בהם באמת. רק זורקים אותם כרעיונות ושוכחים מהם לגמרי. וזה בכלל מוזר, כי הסרט מתקדם מאוד לאט. הדברים מתחילים לתפוס תאוצה משהו כמו 40-45 דקות פנימה, כלומר באמצע סרט, אחרי זמן ארוך של שיחות ופלפולי מאמבלקור. זו כנראה בחירה מודעת שפרנקו עשה כדי לגרום לנו להבין את הדמויות ולהכיר אותן לעומק לפני הטרפת, אבל בעצם פספס את ההזדמנות כי הוא הלך על הדברים הכי מובנים מאליהם.
כך יצא שאילולא השמות הגדולים של הסרט, "יחידת נופש" היה עוד אחד מאלפי סרטי הסלאשרים שיוצאים בשנה, ואולי כמה אנשים מחשיבים אותם כהפתעה נעימה אבל איש לא באמת מתעניין בהם.

"VFW"

הגענו לסרט עליו דיברתי בפסקת הפתיחה המגושמת שלי, שהוא גם "הוותיק" מבין הסרטים (העולם נחשף אליו לראשונה עוד ב-2019).
ההשוואה אותה הזכרתי לסרטו המפוקפק של ספייק לי, "הזהב של נורמן", מגיעה בזכות הגיבורים שלו – רמז שניתן בשם הסרט, ראשי תיבות של "Veterans who Fought Wars". יענו, ותיקי קרבות. אז כמו הסרט הנטפליקסי המהולל על ארבעת החברים שחוזרים לוויטנאם לחפש גופה וזהב, גם הפעם מדובר בקבוצת אנשים המתקרבים לגיל הפנסיה – או חלפו אותה – שמוצאים את עצמם במצב קיצון ונאלצים להיזכר מחדש במיומנות הלחימה שלהם על מנת לשרוד. ההבדל הוא שב-"VFW" הם צריכים להתמודד עם קבוצת מסוממים זומביים ומאפיונרים קטלניים בעתיד הלא רחוק.

מאחורי הסרט עומד בחור די מעניין בשם ג'ו בגוס, ואני אומר "בחור" למרות שאני מתכוון ל"מכונה". לא רק שזה סרטו הרביעי בשבע השנים האחרונות, אלא שגם שניים מהם יצאו ב-2019. ולא מדובר בסרטים שצולמו בחדר וחצי עם המשפחה של הבמאי שאיש לא שמע עליהם, אלא שתי הפקות יחסית מאתגרות (אני כמובן מזכיר לכם שאנחנו בעולם הז'אנר העצמאי. זה לא מארוול פה) שקיבלו המון אהבה ותשומת לב מקהילת האימה.
הראשון נקרא "Bliss", שבו צפיתי אבל איכשהו לא הבאתי את עצמי לכתוב עליו באימת החודש (הוא כן הופיע לשנייה קצרצרה בסיכום האימה של השנה), וזכה בלא מעט תארים במהלך השנה. הוא מספר על אמנית צעירה שקולטת שהיא הופכת לערפד וזה לא בא לה טוב.
השני הוא כמובן "VFW" שאולי אין בו ערפדים או אמניות, אבל גם הוא באווירת פאנק ובארים אפלוליים, איפשהו על התפר בין האייטיז לעתיד, וגם הוא אלים בצורה יוצאת דופן.

העולם של "VFW" מתקיים לאחר שסם חדש מחק את אוכלוסיית ארה"ב ומוטט לחלוטין כוחות המשטר. אלו שמכורים אליו הם ממש זומבים לכל דבר ועניין, ואלו שלא פשוט מנסים לשרוד את היומיום האפל שאני די בטוח שעוצב על ידי פול ורהובן. אבל זאת רק תחושת בטן. בכל מקרה, הדבר הכי נכון מצדכם הוא לא לשאול שאלות, בסדר? תודה.
אז מה שקורה הוא שנערה שאחותה נהרגה על ידי סוחר הסמים האכזר ביותר של העיר, גונבת כמה בריקים של הסם הקטלני ונמלטת מהמאורה שייתכן וקיבלה השראה מ"השופט דראד". סוחר הסמים ופמלייתו דולקים אחריה בזמן שהיא מוצאת מחסה בתוך פאב שמאוכלס, ומנוהל, כולו על ידי פנסיונרים של מלחמת ויטנאם שעדיין לא איבדו את המוג'ו, והם מחליטים להגן עליה בכל מחיר. והמחיר זה יכלול המון המון ראשים מתפוצצים.

אז כן, גם בסרט השלישי של אימת החודש ביולי אנחנו בעלילת לוקיישן, רק שהפעם במקום נשים בצומת דרכים בחייהן אנחנו עם גברים בערוב ימיהם שאין להם שום דבר להפסיד. ובזמן שבאופן טבעי אני חייב להודות שזה החומרים מהם עשויים סרטים שאני אוהב, ממש כמו הסרט הנוסף של ג'ו בגוס שהוזכר, אני מצאתי את עצמי בעמדת המאוכזב.
מבחינתי ל-"VFW" יש את כל הנתונים להיות קאלט מטורף, או אפילו סתם הנאה מטופשת כמו "חגיגה רצחנית", אבל הוא לא משכיל ללכת את הצעד הנוסף הזה קדימה, והתוצאה היא במקרה הטוב "היינו פה כבר".

היתרון הגדול של הסרט הוא באמת צוות הווטרנים שלוהק. את החבורה מנהיג האחד והיחיד סטיבן לאנג ("אוואטר", "לא לנשום") בהופעה משובחת ואף נהדרת. מסביבו לוהקו פרצופים ותיקים ומשמחים כמו וויליאם סדלר ("חומות של תקווה" ו"גרין מייל", אבל בעיקר מלאך המוות מ"ביל וטד"), פרד וויליאמסון, מרטין קוב ("קארטה קיד") וג'ורג' וונדט בין היתר. דווקא הצעירים פחות מרשימים. יש להם שמות, אבל זה לא באמת רלוונטי לעניינו. המחמאה הכי גדולה שאני יכול לתת לסרט הוא הליהוק המבוגר.
מעבר לזה יש כמה סצנות אלימות קיצוניות, אבל לא מספיק לטעמי בשביל להצדיק צפייה. ושוב, באמת שזה מאוד מרשים מה בגוס עשה עם מעט, אבל בכל זאת יש תחושה של סרט מרוסן מאוד. וצפוי למדי. אולי אם הוא היה לוקח קצת יותר זמן לפיתוח התסריט והדמויות במקום לעשו שני סרטים בשנה זה היה נגמר אחרת. מצד שני, אולי זה לא היה תלוי בו, ובאופן כללי האמת שזו עצה מתנשאת ולא במקום. אז סליחה על זה.
בסופו של דבר מדובר בהנאה לא מזיקה, אבל כזו שיכלה להיות כל כך הרבה יותר מעניינת. ועדיין זה יותר טוב מ"הזהב של נורמן", רק כדי להחזיר לנקודת ההתחלה.

לכל פרקי אימת החודש, לחצו על התגית למטה.