• סרטים חדשים: ״אל תשכחי אותי״
  • מה לראות בפסטיבל סרטי הסטודנטים 2019
  • למרטין סקורסזה יש סרט חדש בנטפליקס, על בוב דילן
  • גברים בשחור: אינטרנשיונל
  • אלאדין
  • The Souvenir :מחכים לתרגום
  • לכבוד אוסקר על מפעל חיים: הקולנוע של לינה ורטמולר
  • דאבל דוקו: ״החבר דב״ ו״לאה צמל עורכת דין״
  • ״אקס-מן: הפניקס האפלה״, סקירה
  • ״ברייטברן״, סקירה
  • המלצות סינמטקים: מהדורת חודש יוני
  • רוקטמן
  • חורשות את הלילה
  • אימת החודש - מאי 2019

״Guava Island״, סקירה לסרט של צ'יילדיש גמבינו

14 באפריל 2019 מאת אורון שמיר

יש סרטים שדורשים מעט הבהרות לפני שמתחילים לדבר עליהם אבל במקרה הזה דרוש הסבר כבר בשלב הכותרת, שמבטיחה סקירה רגילה לפרויקט לא שגרתי. נתחיל עם צ'יילדיש גמבינו, שם הבמה של המוזיקאי דונלד גלובר, המוכר גם מקריירת המשחק שלו. בקולנוע אפשר יהיה לשמוע אותו בתפקיד סימבה בעיבוד החדש של ״מלך האריות״, אחרי שהיה לנדו קלריסיאן ב״סולו: סיפור מלחמת הכוכבים״, לצד תפקידים קטנים (״ספיידרמן: השיבה הביתה״, ״להציל את מארק ווטני״ ועוד). בטלוויזיה הוא כנראה הכי מזוהה עם הדמות של טרוי מ״קומיוניטי״ ומככב בסדרה שהיה שותף ליצירתה – ״אטלנטה״. הסדרה הזו על שתי עונותיה הקרובות למופת שווה אזכור נוסף, משתי סיבות. את הפרקים ביים הירו מוראי, מי שגם אחראי לכמה מהקליפים היותר מפורסמים של גמבינו, והכותב/יוצר-שותף הוא סטיבן גלובר, אחיו של דונלד. אהבתם ואהבתן את השיר ״פייפר בוי״ שמלווה את הסדרה? זו עבודה של סטיבן, כמו גם כמה הברקות נוספות. אז הסרט לשמו התכנסנו, ״Guava Island״, אולי מגדיר את עצמו בתור סרט של צ'יילדיש גמבינו, אבל על התסריט חתום סטיבן גלובר והבמאי הוא מוראי. דונלד בהחלט כאן, בתפקיד הראשי, ולצידו ריהאנה, גם היא זמרת שמדי פעם משחקת (״באטלשיפ״), וכן לטיסיה רייטהפנתר השחור״) ונונזו אנוזיי7 ימים באנטבה״).

בהתעלם מהניימדרופינג, ועוד לפני שמתחילים לדבר על תוכנו, זה לא סרט רגיל בשום מובן שהוא. ההפצה שלו, למשל, היא אחת המוזרות לשם המוזרות שנתקלתי בהן. מה שהחל כפרויקט מסתורי ועמום פרטים, ערך את בכורתו בפסטיבל שהתקיים בסוף השבוע האחרון, אבל זה לא היה פסטיבל קולנוע – אלא פסטיבל המוזיקה קואצ׳לה. גלובר/גמבינו הופיע שם עם שיריו, שזכו לפופולריות חסרת תקדים במונחים שלו בשנה החולפת, והוא בחר לחגוג זאת עם היצירה הקולנועית-מוזיקלית החדשה יחד עם המעריצים, בעוד הסרט גם היה זמין לצפייה בערוץ היוטיוב המשדר את הפסטיבל. במקביל, הסרט עלה לשרתים של אמזון פריים – בחינם לכל דורש ביום ההופעה, ומעתה חלק מהמינוי של לקוחות השירות (שקיים גם בישראל). אף אחד מן המהלכים האלה אינו מובן מאליו, גם בעידן הסטרימינג בו אנחנו מצויים, כמו גם עצם ההשקעה של אמזון שהפיקה את הפרויקט. כנראה שאי אפשר היה לסרב לשמות המעורבים, אבל חכו ותראו מה הם הכינו, שזה כבר רובד נוסף של מוזרות.

״גויאבה איילנד״, אם תסלחו לי על העברוּת, הוגדר בראשיתו כ״מותחן טרופי״, המצאה ז׳אנרית חדשה לעניות דעתי. אחרי הצפייה הייתי מגדיר אותו בעצמי בתור מיוזיקל קונספטואלי. אורכו 55 דקות, קצר מדי לסרט שייחשב פיצ׳ר אבל ארוך מדי לווידאו-קליפ. יחס המסך הוא ריבועי (4:3) ובעל פינות מעוגלות, מה שמעניק לפריים מראה של גלויה או שקופית, כמו צילום פולארויד, כולל הצבעים. אם זה לא מספיק היפסטרי עד עכשיו, הסרט נפתח עם לא אחד אלא שני סיקוונסים של אנימציה, כמו שני סיפורים קצרים שיחד עם כותרות הפתיחה יוצרים אווירה של משל צבעוני.

אחרי סיפורו של אי הגויאבה עצמו, שנברא על ידי האלים כגן עדן אבל שיגע את בני האדם שהתיישבו בו בגלל תולעת משי כחלחלה ונדירה, מגיע גם סיפור היכרותן של שתי הדמויות המרכזיות. כשנגמרת האנימציה ואנחנו עוברים למצלמה של כריסטיאן ספרנגר (״אטלנטה״, GLOW״ וגם ״בריגסבי הדב״), אתר ההתרחשות הוא אותו אי קסום ובדיוני, שצולם בהוואנה, קובה. הנאהבים שהיו מונפשים, דני וקופי, מגולמים בידי דונלד גלובר וריהאנה. קופי עובדת כמו רוב נשות האי במתפרה המייצרת בדים תכולים ויפים, בעוד דני מתפרנס מעבודת העמסה בנמל של אותה סחורה, כמוהו כרוב הגברים המקומיים. אבל דני הוא גם מוזיקאי, אולי היחיד באי, חמוש בגיטרה ורוח תזזית. הוא מנגן בתחנת הרדיו המקומית, מה שמקנה לו מעמד של סלבריטאי. הוא לא סתם אמן עם עבודה יומיומית משעממת אלא מהפכן בנשמה, השואף להשיג לתושבי האי העמלניים יום חופש אחד בשבוע. הוא מתכנן לעשות זאת על ידי קיום מופע מוזיקלי בשבת, מה שיגרום לכולם לא לקום לעבודה ביום ראשון. הרעיון מגיע לאוזניו של רד קארגו (אנוזיי), השליט והמעסיק של כלל התושבים, כך שזה פחות מוצא חן בעיניו, מה שמוביל להתנגשות בין הרודן הקפיטליסט והמוזיקאי האנרכיסט.

תרשו לי להתעכב רגע על העובדה שהבוס של אי העוסק בייצוא נקרא רד קארגו, כשם החברה שלו. אבל אעשה זאת מסיבה קולנועית – ״גויאבה איילנד״ הוא בעצם הראשון לרפרר אל ״אנחנו״ של ג׳ורדן פיל, גם אם לא בכוונה (שני הסרטים נוצרו בסמיכות גדולה מדי מכדי להיות מודעים זה לזה). רד הוא שמה של האנטגוניסטית ב״אנחנו״, וכמו בסרט של פיל, גם אצל הגויאבות יש מי שלובשים סרבלים אדומים ויש להם עסק עם אמריקה. הסצנה בה זה קורה מובילה לאחד הרגעים הכי טעונים פוליטית, בו הדמות של דני מדברת על ארה״ב כעל רעיון בו ״אתה מנסה להתעשר בזמן שמישהו אחר מתעשר עוד יותר״. מכאן מתפרצת גרסה חדשה לשיר הכי מוכר של גלובר/גמבינו מהשנה שעברה, ״This Is America״, כולל הדהוד לקליפ של מוראי שהפך לאייקוני אפילו יותר מהשיר. עוד שני שירים מוכרים של גמבינו מהשנה שעברה מככבים בסרט, הצמד הקיצי ״Summertime Magic״ ו-״Feels Like Summer״, גם הם בגרסאות מעט אחרות. אליהם מצטרפים עוד הרבה רגעים מוזיקליים וגם שלושה שירים חדשים במיוחד לסרט – ״Die With You״, ״Time״, ו-״Saturday״. אישית, נהנתי מהם פחות מאשר מאלה שכבר הכרתי.

בשלב הזה כבר אי אפשר היה לחמוק מן התחושה כי מדובר במחווה עצמית, טפיחה של גמבינו על שכמו שלו וחגיגה של החבורה את ההצלחה שלהם. אני אומר את זה כי בחייאת, מי מלהק את ריהאנה למיוזיקל אבל לא נותן לה לשיר. הרי לשחק זה ממש לא הצד החזק שלה, גם אם אין לה המון מה לעשות הפעם עם הדמות של ״החברה המרוגזת״ (לא ברור למה היא כעוסה, אגב). שאר הדמויות אינן מפותחות במיוחד ומנגנות על תו אחד, בין אם זה אנוזיי שמגלם נבל קלאסי מדי, או רייט בתפקיד חברתה של קופי, שהייתה יכולה בקלות להיות מוחלפת במכונת תפירה ואיש לא היה מרגיש בהבדל. יכול להיות שאני מגזים כשלא מדובר בפרפורמרים שחביבים עליי, אבל גלובר יוצר מדהים בעיניי והוא די ביאס אותי הפעם. הדמות של דני היא שילוב בין רוח חופשיה וקדוש מעונה, והמשיכה של השחקן אל המוזר לשם המוזרות לא נתקלה כאן בהתנגדות שהייתה ראויה לה. מצד אחר, אם תרצו לראות סרט שלם של דונלד גלובר נטול חולצה, אפילו כשהוא כן עוטה אחת הוא שוכח לכפתר אותה. יש בזה משהו שכאילו מעיד גם על הסרט הפרום עצמו – נראה שהוא צולם בזריזות ובעזרת אלתורים, כולל אינטרקציות אמיתיות עם תושבי המקום שאינם שחקנים.

לבסוף מה שנשאר הוא הנמשל, שאין ברור ממנו. הסרט מעמיד בפרולוג זה מול זה שני כוחות גדולים, אהבה ומלחמה, והופך אותם במהלך הסיפור למאבק בין אמנות ומוזיקה לבין רודנות ובצע כסף. אירוני בכך ששוב נותרנו עם האדרה עצמית של אמן, אבל בחסות מגה-תאגיד כמו אמזון. אבל אם זה העתיד של הקולנוע העצמאי – מימון וחופש אמנותי מגופי סטרימינג ללא בקרת איכות – לא אתנגד לכמה נפילות בדרך להברקה מיוחלת. ״גויאבה איילנד״ נופל איפשהו באמצע, כהבטחת שווא. סיפור בנאלי ועשייה די סתמית או גחמתית, עטופים היטב בהמון בחירות שיווקיות לא קונבנציונאליות. זה לא מיותר כמו שזה מאכזב או תמוה בעיניי, אבל באמת שיהיה להם בכיף לגלובר וחבורתו, שהגיעו למצב בו הם יכולים לעשות כרצונם מבחינה יצירתית. בטח גם יהיו מי שהסרט הזה יפגוש אותם במקום קצת יותר אמוציונלי וחיובי, קצת כמו מה שקורה לי עם הרבה מהשירים של גלובר או הסדרה שלו. ואולי הסרט מצדיק את שמו ביותר ממובן אחד וקצת כמו גויאבה – או שאוהבים או שממש לא.

השאר תגובה

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.