פסטיבל ירושלים 2019: המלצות (ואזהרות) על סרטים שכבר ראינו וסקרנות מאלה שלא

בסוף השבוע הבא יחל בפעם ה-36 פסטיבל הקולנוע הבינלאומי של ירושלים, מה שהופך את סוף השבוע הנוכחי לזמן אידיאלי לדפדוף בתוכניה. גם השנה חברנו יחד כל חברי סריטה (אור סיגולי, עופר ליברגל, לירון סיני ואורון שמיר) ובשבועות האחרונים אספנו כמה שיותר דעות על סרטי השנה כדי ליצור את המגה-זורד השנתי שלנו. אנחנו קוראים לזה ״המלצות ואזהרות״ דווקא בגלל שאנחנו לא תמיד חד-משמעיים, ויותר חשוב לנו להעביר את המהות של הסרט כדי שהקוראים והקוראות יבינו לבד אם הוא מדבר אליהם או אליהן. המלצה לאחד יכולה להיות אזהרה לאחרת ולהיפך. לשמחת הכל, יש בעיקר סיבות להיות חיוביים גם השנה, עם תוכניה שיש בה יותר סרטים מסקרנים מאשר זמן לצפות בכולם. אבל בכל זאת ננסה עם דיווחים חיים מהפסטיבל עצמו, שיתקיים השנה בין ה-25 ביולי וה-4 באוגוסט בסינמטק ירושלים וברחבי העיר.

כדי לעשות את זה כמה שיותר מסודר, הסבר קצר על מבנה הפוסטפלצת שלנו. נתחיל עם כמה וכמה שמות מעניינים שטרם יצא לנו לדגום ואנחנו מקווים לעשות זאת בפסטיבל עצמו, אבל לא רצינו לדלג עליהם וחשוב לנו לא לחטוא לעושר של התוכניה. נקרא לזה מתאבן. אחר-כך יבואו לינקים לסרטים שכבר ראינו וכתבנו עליהם בהזדמנויות שונות, המנה העיקרית תהיה 20 סרטים שטרחנו להספיק לראות ולהביע דעה עליהם לטובת פוסט זה, ויש גם קינוח קלאסי. על הסרטים הישראלים אפשר לקרוא בפוסט שכבר פורסם, ולכתוב עליהם זה משהו שנעשה רק בזמן האירוע, כי בכל זאת מדובר בפרימיירה חגיגית ועדיף לתת לקהל לראות לפני שמתחילים דיון. עדכון: ״מאמי״ של קרן ידעיה הצטרף ברגע האחרון לתחרות הישראלית. תודה לאנשי הפסטיבל ולכח היח״צ, שבלעדיהם היה לנו בלתי אפשרי לראות כל-כך הרבה סרטים מראש. כתמיד, מומלץ להיעזר באתר הפסטיבל שם אפשר למצוא את התמונה במלואה, כולל מצב הכרטיסים.

המלצות ״עיוורות״ וסקרנות מהסרטים שעוד לא ראינו

״כאב ותהילה״

שאפו ענק מגיע לצוות הפסטיבל על ההיצע המרשים מפסטיבל קאן השנה. בעבר, פסטיבל ירושלים לא היה ידוע בתור מלקט הסרטים העיקרי בקאן, בשל הקירבה בתאריכים בין שניהם, אבל בשנים האחרונות המצב השתנה והשנה נדמית לי כמשמעותית בתחום. את האירועים יפתח זוכה דקל הזהב, ״פרזיטים״ של האלוף הקוריאני בונג ג׳ון-הו, בהקרנה המסורתית בבריכת הסולטן (תמונה מהסרט בראש הפוסט). לצידו, פחות או יותר כל סרט מהתחרות הראשית שזכה פרס, הגיע לירושלים בזמן שיא: ״אחמד הצעיר״ של האחים דארדן (פרס הבימוי), ״דיוקן של נערה עולה באש״ של סלין סיאמה (פרס התסריט), ״עלובי החיים״ של לאדג׳ לי (פרס חבר השופטים), ״ג׳ו הקטן״ של ג׳סיקה האוזנר (פרס השחקנית לאמילי ביצ׳ם) ו״כאב ותהילה״ של פדרו אלמודובר (פרס השחקן לאנטוניו בנדרס).

בנוסף אליהם מגיעים מן התחרות בקאן גם ״סיביל״ של ז׳סטין טרייה, ״השורקים״ של קורנליו פורומבויו, ו״אגם האווזים הפראי״ של דיאו ינאן. כל זאת לצד סרטים כמו ״דייגו מראדונה״ של אסיף קפדיה שהוקרן מחוץ לתחרות, או ״תן לי חופש״ כדוגמה לסרט מדובר ממסגרות המשנה של קאן. כמובן שגם זוכי פסטיבלים אחרים התקבלו בעיר הקודש, למשל ״היה שלום ילד שלי״ שגרף את פרסי המשחק בפסטיבל ברלין, ״מחוץ למערכת״ זוכה דב הכסף בברלין, ״יונק הדבש״ שזכה בתחרות הבינלאומית של טרייבקה, או ״משפחה מוצפת״ שזכה בסן-סבסטיאן. שמות נוספים יוזכרו בהמשך, אבל זו רק שיטה אחת לבחירת סרטים מהתוכניה.

דרך אחרת היא ללכת כמו גרופי אחרי יוצרים, מה שמתגלה כהימור אם בוחרים לפי שחקן או שחקנית וכהימור מושכל למי שמשלימים פילמוגרפיות של במאיות או במאים. לדוגמה, ״ויואריום״ יכול להיות מעניין בזכות הנוכחות של ג׳סי אייזנברג ואימוג׳ן פוטס, אבל סביר יותר שתדעו מה תקבלו אם תיכנסו אל ״הנותרים״ של האמן והקולנוען הסיני איי וייוויי. בתוכניה יש אגף שלם שנקרא ״מאסטרים״ בדיוק בשביל זה, ומתוכו שימו לב לרצף הצרפתי הבא שחביב בדרגות שונות על כותבי הבלוג: ״בחסדי האל״ של פרנסואה אוזון, ״לילה קסום אחד״ של כריסטוף הונורה, ״מאיה״ של מיה הנסן-לאב, ״מותו וחייו של ג׳ון פ׳ דונובן״ מאת קזבייה דולן, ״נערת זומבי״ של ברטראן בונלו וגם ״חופש״ של אלבר סרה הוותיק. שווה גם להזכיר בגאווה שתי הפקות ישראליות-אמריקאיות: ״המורה לאנגלית״ של יובל אדלר, ו״מרחק הליכה״ של נגה אשכנזי.

עוד אופציה היא לבחור סרטים לפי נושא, מה שמוביל למשל לאיזור בתוכניה שנקרא ״סינמאניה״ ומלא בסרטים שהם קולנוע על קולנוע. חלקם יוזכרו בהמשך כי כבר ראינו אותם, אבל לשם דוגמה, מסתתר שם ״אתה לא מכיר אותי״ שחוזר להפקה של סרטו המושמץ-שהפך-לפולחני של פול ורהובן, ״נערות שעשועים״. יש גם סיבות טכניות להתעניין בסרטים, למשל ״בליינד ספוט״ שמורכב כולו משוט אחד, ״מסע ארוך אל תוך הלילה״ שכולל סיקוונס מדובר בתלת-מימד באמצע סרט שאינו כזה, ״פיתיון״ שצולם בפילם 16 מ״מ שחור-לבן של קודאק ופותח באופן ידני, או ״רק אל תחשוב שאצרח״ שהוא קולאז׳ של מאות סרטים בהם צפה הבמאי בזמן התגברות על פרידה. לסיום, רעיון לא מומלץ הוא סתם לבחור סרט לפי השם, אםכי במקרה הזה יש מנצח ברור והוא ״קוקו־די קוקו־דה״.

15 סרטים שראינו וכבר כתבנו עליהם

״הזמיר״

המסעות של סריטה בפסטיבלי העולם, מהם מלקטים בירושלים חלק נכבד מהתוכניה, השתלמו. מוונציה ועד ניו-יורק, יצא שכבר כתבנו מראש על כמה וכמה מסרטי הפסטיבל הירושלמי, ובאופן נדיר לא הייתה לנו השנה נציגות בקאן אז המספר היה יכול להיות גבוה יותר. אל הרשימה הזו יש להוסיף גם סיקור מלא של הסרטים הקצרים המועמדים לאוסקר, כולל ״סקין״ של גיא נתיב, שיוקרנו בירושלים ואורון כתב עליהם סמוך לטקס.

אהבה בימים קרים / אידה – שני הסרטים האחרונים לעת עתה של הבמאי הפולני פאבל פאבליקובסקי, אורח הפסטיבל, עליהם כתבנו לא מעט כשהוקרנו בבתי הקולנוע בישראל. שווה לציין שמדובר ברטרוספקטיבה ויוקרנו גם שאר סרטי הבמאי, שאינם בשחור-לבן.

מדיווחי עופר בפסטיבל ונציה:
ווקס לוקס – מעשיית הפופ האפלה של ברדלי קורבט (״ילדותו של מנהיג״) שמפלגת צופים.
הזמיר – עוד מפצל קהל, הפעם של ג׳ניפר קנט (״הבאבאדוק״) שגוררת את הקהל בבוץ.
חיים כפולים – אוליבייה אסייאס חוזר, בלי קירסטן סטיוארט הפעם, אבל עם ז׳ולייט בינוש.
קברים ללא שם – הבמאי הקמבודי ריתי פאן ממשיך בעבודת חייו ומספר על זוועות החמאר-רוז׳.
שקיעה – לזלו נמש, שיתארח בפסטיבל, מנסה להשתוות להישג הביכורים שלו, ״הבן של שאול״.

מדיווחי אורון בפסטיבל ניו-יורק:
החיים למעלה – האזהרה החמורה היחידה בתוכניה השנה, לחובבי הבמאית קלייר דני בלבד.
סיפורו של רחוב ביל– יצירת המופת המפעימה של בארי ג׳נקינס (״אור ירח״), חובה למסך הגדול.
שנות התשעים – סרט הביכורים הקז׳ואלי אך עשיר ברגש של ג׳ונה היל, על סקייטרים באל.איי.

מדיווחי אורון בפסטיבל טרייקה:
ארץ החלומות – מרגו רובי היא שודדת בנקים ולבבות, בדרמה תקופתית על טקסס המאובקת.
עושים גלים: אמנות הסאונד הקולנועי– דוקומנטרי מרתק על עולמם של מעצבי הפסקול, חובה לסינפילים.
אומת הילד האחד – תיעודי נוסף, שחושף את התוצאות וההשלכות של מדינות הגבלת הילודה בסין.

וגם:
הסובניר – דרמה של ג׳ואנה הוג (״ארכיפלגו״), עם טילדה סווינטון והבת שלה, שאורון הקדיש לה מדור.
מה שהיא אמרה: האמנות של פולין קייל – הדוקו על מבקרת הקולנוע האלמותית, שעופר ראה בדוקאביב.
מידסומר – שגעת האימה של ארי אסטר (״תורשתי״) מצטרפת לפסטיבל ברגע האחרון, אורון צפה והתעלף.

20 סרטים שראינו וטרם כתבנו עליהם

אחרי הניחושים המושכלים וההפניות לפוסטים קודמים שלנו, הסיבה לקיומו של פוסט זה היא המיני-מרתון שאנחנו עורכים מאחורי הקלעים לפני כל פסטיבל ירושלים, במטרה לזקק המלצות. לפניכם טקסטים תמציתיים ככל שניתן, שמטרתם לתת תחושה לגבי חיבור אפשרי לסרט עבור כל צופה. לחצו על השם העברי של כל סרט כדי להגיע לדף שלו באתר הפסטיבל, שם אפשר ללמוד פרטים נוספים כמו מועדי הקרנה וכמובן להזמין כרטיסים. השנה מאוד השתדלנו לגוון ויכול מאוד להיות שיש לנו כמה המלצות אקסקלוסיביות לסריטה, ולא רק את אותם שמות שחוזרים בכל מדריך.

M

עלילת סרטה של יולנד זאוברמן יכולה להישמע מוכרת: חוזר בשאלה שב לסביבה החרדית בבני ברק בה גדל, על מנת להתעמת עם האנשים שאנסו אותו בילדותו ועם הסביבה שמאשימה את מי שמתלונן יותר משהיא מאשימה את הפדופילים. לפני שנתיים בפסטיבל ירושלים זכה בפרס הסרט התיעודי הטוב ביותר ״ידיד נפש״ של ענת יוטה צוריה ושירה קלרה וינטר, סרט שסיפר סיפור בעל מספר קווי דמיון. גם הכותרת בעלת אות בודדת לא בולטת כיוצאת דופן – למשל, בשתי המהדורות הקודמות של פסטיבל ונציה הוצגו סרטים (שונים) בשם זהה, בלי לדבר על סרטו של פריץ לאנג שגם הוא קרוי על שם האות. ייתכן והבמאית מודעת לקשר אל לאנג, שכן הגיבור שלה הוא השחקן והחזן מנחם לאנג, אשר שם הסרט הוא האות הראשונה של שמו.

אולם, מדובר ביצירה בעלת טון משלה שהוא קשה גם בלי קשר לעיסוק בפדופיליה. זאוברמן מצלמת את כל צילומי החוץ בלילה, כאשר המצלמה לרוב קרובה מאוד לגיבור והנוף עירוני של בני ברק או תל אביב נותר מטושטש ברקע. לא לכל צופה יהיה פושט להתחבר לסגנון הזה, מה גם שמדובר בסרט שמאריך חלק מן הסצנות מעבר לזמן הדרוש, עוד החלטה אשר נדמה כי נובעת מן הצורך לשדר את האפלה בה מנחם נמצא. אולם, הסרט לא עוסק רק ברצון להתעמת, אלא גם ובעיקר ברצון לייצר חיבור מחדש ולעזור לאחרים בקהילה אשר סובלת מכמות גדולה מאוד של ילדים שעברו אונס, גם בגלל מודעות מינימלית ולעתים שגוייה לגבי מיניות. צפייה בחלק מן השיחות בסרט זה מדגישה את כמה חשובה הפעילות של אנשים כמו ד"ר רות (על הסרט אודותיה אפשר יהיה לקרוא בהמשך).

מנחם לאנג הופך בסרט מבלש חוקר למורה דרך לאנשים במצב דומה וגם אם הוא לא תמיד נותן עצה לגמרי יעילה, דומה כי הוא מצא את הדרך לחיות מחוץ לחברה, אך גם לשמור על האמונה וגם לחזור לחלקים הלא-טראומתיים של עברו. חלקים בסרט כוללים אנשים שאומרים דברים בלתי נתפסים, כולל האשמת ילד בן ארבע באונס שעבר או שיחה עם אדם שהיה גם קורבן וגם תוקף, אבל חלק מרגעי השיא שלו כוללים שירת מזמורים משותפות וגם הבנה של טעויות עבר ומחילה. גם הבמאית מכניסה את קולה לסרט כאישה זרה אשר בזכות המצלמה הקהל החרדי מקבל, והסרט הוא ניסיון לא רק להבין פשעים איומים, אלא גם לתאר לא רק באופן ביקורתי קהילה אשר נותרת עיוורת לעוצמת הזוועות שבתוכה. כאמור, כבר נעשו סרטים על הנושא, אך חשוב כי הזעקה זו תמצא קהל ויש לי גם הערכה לבחירות האמנותיות הלא שגרתיות של היוצרת, גם אם אני מרגיש כי ניתן היה בכל זאת להדק מעט יותר.
(עופר ליברגל)

האמהות שלנו
Our Mothers

בכל פעם שאני זוכה לראות את הזוכה השנתי של "מצלמת הזהב", אני מתמלא סקרנות עצומה לדעת מי התחרה מולו על התואר היוקרתי של סרט הביכורים הטוב ביותר של פסטיבל קאן. אני ממש רוצה לדעת מה גרם דווקא לסרט הזה להתבלט יותר מכולם, מה היו האיכויות הספציפיות שהביאו לו את הניצחון. לצערי לרוב אין לי את האפשרות הזאת מכיוון שלהשיג את שאר הסרטים זו משימה מאתגרת במיוחד, אז אני נאלץ להמציא לעצמי. במקרה של "האמהות שלנו" מאת סזאר דיאז אני מסוקרן כפליים, כי מבחינה אמנותית אין פה שום דבר פורץ דרך, אין פה דרך חדשה לספר סיפור וגם העלילה איננה בדיוק מקורית – בחור צעיר העובד במכון הפתולוגי של גואטמלה יוצא לחקור קבר אחים, לאחר שהוא משוכנע כי המקום יעזור לו לפענח את המיסתורין סביב מותו של אביו. אין פה איזה קול בימויי או טביעת אצבע ייחודית. אבל הוא בכל זאת זה שזכה – אז מה יש בו?

יכול להיות שהוא זכה בגלל הרגישות העצומה שלו, בזכות היכולת של דיאז הבמאי לצלול אל כאב אנושי ולטפל בו באופן מדוד ואלגנטי. יכול להיות שזה בזכות הליהוק ובימוי השחקנים, בו כל דמות, בין אם מגולמת על ידי שחקן מקצועי או נון-אקטור מאיזורי הספר של גוואטמלה, הופכת לעולם ומלואו ומוגשת באמינות מרשימה. העשייה שלו איננה מנקרת עיניים, איננה עושה סלטות באוויר, אלא פשוט משתהה על הקושי והאבל, על התמודדות עם טראומה אישית ולאומית שאולי אי אפשר להתגבר עליה, וככזו גם נשארת תלויה באוויר שעות רבות לאחר סופו.
(אור סיגולי)

אש עוד תבוא
Fire Will Come

בפסטיבל ירושלים השנה יש סרט בו לז'ולייט בינוש יש חדר סקס משלה בתחנת חלל, סרט זומבים אילם בו מישהי מתה ומתאהבת בדופלגנגר שלה, וטרלול משונה שזכה בפרס דקל הזהב – ועדיין יש סיכוי שהדרמה הקטנה והריאליסטית הזו מצרפת נותנת פייט לתואר "הסרט המשונה ביותר מהתכנייה". אמנם אין ב"אש עוד תבוא" אירועים מוזרים או רגעי WTF, אבל הבנייה שלו היא מהתמוהות שראיתי, וזה עוד יותר מפתיע כי על בסיס כל הנתונים היבשים הייתי אמור להשתעמם ממנו עד דמעות, ועם זאת הייתי שלו לגמרי למשך כל 80 הדקות שלו.

סרטו של אוליבר לקס, זוכה פרס חבר השופטים במסגרת מבט מסוים של פסטיבל קאן, נפתח באחד הסיקוונסים הכי יפים שראיתי בקולנוע לאחרונה. משהו באמת מדהים. לאחר מכן אנחנו נצמדים לאסיר משוחרר, שחוזר לכפר בו מתגוררת אמו הקשישה, לאחר שנכלא באשמת הצתות. שעה שלמה פחות או יותר אנחנו מבלים במחיצתו, בלי כל קונפליקט נראה לעין, ואז מגיעות הדקות האחרונות של הסרט שאולי לא מעניקות לנו תשובות לשום דבר, אבל גם הן מצטרפות לרשימת "דברים שחייבים לראות על מסך גדול".

אם תשאלו אותי על מה הסרט הזה אני לא בטוח שאוכל להגיד לכם, ועל כן אני אפילו לא בטוח אם הוא מצליח במשימה ששם לעצמו. אבל אם מתייחסים אליו כסרט שהוא רק סאבטקסט, סיפור שהוא גם דטרמניסטי אבל בד בבד פועל בלי סיבה ותוצאה ממש כמו החיים עצמם, אז בהחלט יוצאים ממנו עם ראש עמוס מחשבות ועיניים מנצנצות בזכות כמה מהאימג'ים המרהיבים שלו.
(אור סיגולי)

בכל רגע נתון
Each and Every Moment

לכאורה, פשוט לעשות סרט בסגנון הקולנוע הישיר או הסינמה וריטה:  הבמאי פשוט מצלם את האנשים שהוא מתעד, בלי להוסיף קריינות הסבר או לשאול שאלות. בפועל, מעטים הם הבמאים בסוגה שמגיעים לתוצאות מלבבות כמו הצרפתי ניקולא פיליבר, אשר ניחן בשתי תכונות מפתח למתעד: הוא יודע לא רק למצוא בני אדם המשדרים משהו מיוחד ואוניברסלי בו זמנית, אלא גם לאתר את הרגעים בהם מה שהופך אותם למיוחדים פורץ מבלי שמאורע גדול מתחרש; חשוב לא פחות, הוא יודע כיצד לשלב נגיעות של הומור בעריכה מבלי לפגוע בכבוד של האנשים שהוא מתעד. התוצאה היא תמיד סרט שמותיר רושם הרבה יותר עמוק ממה שנראה תחילה. במקרה של סרט זה, הוא מלווה סטודנטים לסיעוד לפני, במהלך ובשיחות אחרי התנסויות קליניות שונות בבית חולים צרפתי  – יש כאן שאיפה לעזרה לאחר, רגעי משבר, רגעי מבוכה וגם תמיכה של המערכת ושל הבודדים שמגיע במספר צורות במהלך הסרט שהוא צנוע אך מלא בנתינה, כמו אח סיעודי טוב.
(עופר ליברגל)

בראשית
Genesis

החיסרון העיקרי של סרט ההתבגרות הקנדי הזה הוא שהסצנה הכי חלשה בו היא הסצנה הפותחת. זו שאמורה להכניס לאווירה ולקשר לחלק האחרון של הסרט, אבל מייצרת אווירה שלא ממש מתאימה לסרט הזה, שרוב הזמן מצליח לשרטט היטב את הלבטים והכאבים של גיל ההתבגרות. סרטו של פיליפ לסאז' מתמקד בשני אחים: גיום לומד בפנימייה ואין לו בעיה לדבר בפומבי או להיות מרכז העניין, רק שהוא מתקשה לחשוף את הנטייה המינית שלו ואת המשיכה שלו לחברו הטוב ביותר, בעוד נער צעיר ממנו מפגין יותר ביטחון ביצירת קשר לא ממש הולם עמו; במקביל, אחותו הגדולה שלרוט לא ממש שלמה עם הזוגיות שלה עם נער בן גילה והיא מוצאת אופציה לבן זוג חלופי, אך זה אינו לגמרי מתאים לה ממספר סיבות, למרות משיכה הדדית.

שרלוט לא מדברת הרבה, אבל החלקים שלה בסרט ברורים יותר בעיקר מבחינה רגשית, דווקא בשל חוסר היכולת שלה לומר את הדברים במדוייק. כמה מן הסצנות בהן היא מתלבטת איך לנהוג כלפי כל אחד מן הגברים, ולא פעם מבצעת את ההיפך ממה שכנראה תכננה לעשות, אפקטיביות וטובות מאוד. אולם ייתכן והחלקים הטובים ביותר בסרט מגיעים בכלל בחלק המסיים, בו הסרט עובר למוקד שונה לסיפור התגברות אחר – ניסיון התקרבות בין נער ושתי נערות במחנה קיץ, משהו ראשוני אף יותר מן הסיפור של האחים. מי שניצב במרכז הוא נער בשם פליקס, שהוא למעשה הגיבור של "השדים", סרטו הקודם של לסאז', אך אין שום צורך להכיר את הסרט שעסק בסוף הילדות על מנת ליהנות מסרט ההתבגרות הזה. ההתחלה תמוהה, כאמור, אבל מכיוון שהבמאי מבין היטב את הדמויות שלו, התחושה אפקטיבית והחלק העיקרי מציג את הכאבים של התקופה ושובר את המיתוס על היותה רומנטית ועל היופי של אהבה הראשונה. הסיום מנסה בכל זאת להשיב את התחושה הנוסטלגית ללבטי האהבה הראשונים.
(עופר ליברגל)

גרטה
Greta

סרטי ז׳אנר הם שמחה רבה בכל פסטיבל, מעצם האפשרות לנשום קצת קולנוע יותר מוכר ובידורי לפני עוד צלילה לסרט בן ארבע שעות מהפיליפינים (ראו בהמשך). מותחן פסיכולוגי שחתום עליו הבמאי ניל ג׳ורדן, מי שצילק אותנו בשנות ה-90 עם ״משחק הדמעות״ ו״ראיון עם הערפד״, נשמע אפילו עוד יותר טוב. לפחות על הנייר. ג׳ורדן חתום כאן על התסריט במשותף עם ריי רייט (״The Crazies״), בסיפור על ידידות שהופכת להטרדה ולסכנת חיים, או על הכאב שבחיפוש אחר דמויות אם/בת חלופיות אחרי אובדן. קלואי גרייס מורץ מגלמת את הגיבורה, צעירה מבוסטון שבדיוק עברה לעיר ניו-יורק ומוצאת ברכבת תיק יוקרתי ועזוב. היא משיבה אותו לבעליו, אישה ערירית ומסתורית בשם גרטה (איזבל הופר, שזו כבר נורה אדומה). את הגיבורה לא מפחיד שלגרטה/הופר יש פסנתר בבית ומכאן האובססיה מתחילה, בסרט שמוכיח שעל כל מעשה טוב – נענשים.

למי שמתגעגעים לסטים אובר-מעוצבים ותנועות מצלמה רבות רושם ודרמה, הבמאי האירי המבוגר מוכיח שכוחו עוד במותניו. אבל בעיניי הסרט יותר מדי טראשי וצ׳יזי מכדי לקחת אותו ברצינות כמותחן – העלילה מגוחכת למדי וצפויה להחריד, הדמויות נטולות היגיון ועתירות היסטריה, ויש פה כמה תצוגות משחק שהן כל כך רעות שזה משעשע במקום מזעזע. ועדיין, איזה כיף להיזכר בקולנוע המסוגנן של הניינטיז. אפילו אם הסרט הזה מלא טלפונים סלולריים שהופכים למכשיר אימה כמו ב״אמריקאית בפריז״ של אסייאס. אגב, יש שני סרטים בתוכניה השנה עם השם ״גרטה״, האחר מברזיל. אל תתנהגו כמו הדמויות ב״גרטה״ הנוכחי – שימו לב לפרטים.
(אורון שמיר)

זיוה פוסטק, העורכת מאחורי הסרט שואה
Ziva Postec, The Editor Behind the Film Shoah

זה מסוג הסרטים בהם הכותרת אומרת הכל. הבמאית קתרין הבר מתחילה מלהציג את העורכת והבמאית זיוה פוסטק במקום מגוריה כיום, יפו, ומראה אותה בפעולות יום-יומית או בקניות בשוק הפשפשים. היא גם נותנת לה לספר בקצרה על הפרויקטים הקולנועיים עליהם עבדה בצרפת לפני הסרט "שואה" של קלוד לנצמן, וגם מעט על חייה האישיים נמסר. אך הסרט הוא לא ביוגרפיה העוברת בכל התחנות בחיים וסיפורים רכילותיים שיכלו אולי להיות נתח מהותי מסרט אחר אודות פוסטק אינם מזוכרים. הלב הוא תיאור העבודה על סרט אחד ספציפי, סרט קאנוני ומוערך שהוא היה אירוע בפני עצמו, שפוסטק היא גיבורה לא מספיק מהוללת של תהליך העשייה שלו – היא עבדה על הסרט יותר מ-6 שנים (כחצי מזמן העבודה הכולל), יצרה עבורו קצב שכולל גם צילומים בהם אין ראיונות, וקבעה סדר על בסיס תוכן בפרויקט בו כל תיאור של תוכן כולל זוועות לא ניתנות לעיכול. סרטה של הבר כולל לא רק שיחות עם פוסטק, אלא גם מסע לוושינגטון שם חומרי הגלם האין-סופיים של הסרט (כ-350 שעות, חלקן הפכו בסיס לסרטים אחרים של לנצמן) עוברים תהליך דיגיטציה כעדות נרחבת יותר הן על גודל הזוועה והן על מלאכת המחשבת שנעשתה בהרכבת הסרט בן תשע וחצי השעות.
(עופר ליברגל)

החדרנית
The Chambermaid

במבט ראשון, זו אחת הדוגמאות הקלאסיות למושג ״סרט פסטיבלים״ שתמצאו בתוכניה השנה: מצלמה סטטית המשתהה ארוכות על פעולות לא פחות מעל סצנות דיאלוג, פסקול שמורכב גם הוא מצלילי אמביאנט ולא ממוזיקה מכוונת רגשית, וסיפור על אישה קשת יום שנלמד להכיר לעומק. אבל סרט הביכורים של לילה אבילס מצדיק את שמו כחביב פסטיבלים לא רק משום שהוא עושה את כל הנ״ל מצויין, אלא גם מקפיד על הלימה בין צורה ותוכן.

הבמאית כמו כולאת את הגיבורה שלה, חדרנית בבית מלון במקסיקו סיטי, לא רק בפריים אלא גם בשגרה השוחקת והמונוטונית. רוב חדרי המלון דומים זה לזה והשוני המהותי הוא באורחים ובבלאגן שהם מותירים אחריהם, אליו מתייחסת הגיבורה, המכונה אווה, בסקרנות ביזארית ונוגעת ללב. האורחים שאנחנו פוגשים הם הסיוט של כל נותן שירות, החל מאם שצריכה בייביסיטר, המשך באדון שמבקש עוד ועוד תמרוקים כי זה בחינם ולמה לא, וכלה ביהודי שהופך את הגיבורה למעלית שבת.

גם כאשר אווה (בגילומה של גבריאלה קרטול) מנסה לנשום עמוק ולקחת הפסקה כדי לטלפן הביתה, אין לה מנוחה. אפילו כשהיא מביטה החוצה מן החלון בכמיהה, מנקה החלונות האובססיבי משדר לה מסרים של אהבה. הניגוד בין אווה לבין החדרים שהיא מנקה מחריף ככל שהקומה גבוהה יותר, אבל כך גם תחושת היוקרה שאופפת אותה. האנשים שזקוקים לה מבלי לראות אותה באמת הם גם צוהר עבורה לחיים טובים משלה, מה שהופך את היצירה למשל יוצא דופן על כלובי זהב והפער בין עשירים ועניים. הקולנוע של הבמאית לא רק מתבונן וחונק אלא גם נוגה ומלא חמלה, מעין זווית אחרת לדיון שהחל לא מזמן סרט מפורסם יותר על חייהם של משרתים במקסיקו סיטי – ״רומא״ של אלפונסו קוארון.
(אורון שמיר)

החיים השקופים של אאורידיסה גוז'מאו
The Invisible Life of Eurídice Gusmão

לחובבי מלודרמה על חיים מפוספסים ואהבה אשר מופרדת בידי כוחות המציאות הכלכלית לא כדאי להחמיץ את הסרט הברזילאי הזה, זוכה מסגרת ״מבט מסויים״ בפסטיבל קאן, שהוא סוחט דמעות המבוסס על ספר ומצליח לעמוד היטב במשימה. בראשית סרטו של כרים איינוז, על פי ספרה של מרתה בתלה, שתי אחיות צעירות – אאורידיסה וגואידה. הן מטיילות לבדם ביער סבוך ליד ריו דה ז'נרו ומאבדות, אולי לרגע ואולי לפרק זמן ארוך יותר, אחת את השנייה. הפרולוג הזה מהווה מבוא לסרט על שתי אחיות שאחת מנסה ללכת בעקבות אהבה רומנטית והשנייה בעקבות חלום על הצלחה כפסנתרנית, ושתיהן ניצבות גם מול המבנה החברתי השמרני של שנות החמישים וגם מול אב אשר לפעמים מעדיף את הערכים בהם הוא מאמין על בני האהבה לבני המשפחה. החיים של הגיבורות שקופים ביותר ממובן אחד והסרט חושף דרכם עוד נשים הצריכות לשנות משהו מעצמן על מנת לשרוד. בזכות ההופעה של השחקניות, קרול דוארטה ויוליה סטוקלר, הדגש בסרט אינו פוליטי אלא רגשי.
(עופר ליברגל)

ילדי האבדון
Die Kinder der Toten

מסוג הסרטים האלו שאני בעיקר רוצה לשבת מחוץ לאולם בו הם מוקרנים ולראות במו עיני את תגובות הצופים היוצאים ממנו. חלקם, אני משוכנע לא יחכו עד תומו. בהחלט מדובר בסרטים האלו שלהם נועדו פסטיבלי קולנוע כי הסיכוי שלכם לפגוש אותם בכל מקום אחר, לטוב ולרע, הוא אפסי. זה כבר נקודות לטובת הפסטיבל שבחר להביא את סרטם של קלי קופר ופאבול ליסקה.

בדקות הראשונות של הסרט, על המסך המרובע, עיצוב הסאונד המסוגנן והשונה והדמויות המוזרות, כל תשומת הלב שלי התפקסה ועלתה בי התחושה הנעימה הזו שאני עומד לראות מאסטר-פיס חדש, כזה שהולך לככב בכל סיכומי השנה שלי. לא רק שזה משהו שלא ראיתי אולי אי פעם, אלא זה גם נראה שלסרט אין רק גימיק חזותי אלא גם המון מה לומר והראש שלי ניסה לפענח את כל הכיוונים המרתקים שהסרט יכול ללכת אליהם. אבל על אף ההתלהבות הראשונית, ככל שהסרט המשיך היא דעכה והסרט פתאום הרגיש לי גחמתי, אפילו ילדותי לעיתים. קיוויתי שהאווירה הפרוורטית של ההתחלה תמשיך הלאה ואפילו תתעצם, אבל הדברים הלכו יותר לכיוון קאמפי, שלא יכול שלא לצחקק מול החוצפה של עצמו, ולי זה הרגיש ריק מתוכן.
אם אתם מחפשים את הקולנוע הכי יוצא דופן בסביבה, כן הייתי ממליץ לכם לתת לסרט הזדמנות. אבל בעיני הוא בעיקר פוטנציאל בלתי ממומש ופספוס די גדול.
(אור סיגולי)

מיקי והדב
Mickey and the Bear

מיקי היא נערה אמריקאית שאולי חולמת על לימודים במכללה, או כל סוג אחר של יציאה מן החור בו היא חיה. אולם, לפני שהיא חיה את חייה כנערה, עליה להיות מפוקדת על הטיפול באביה, האנק. פוסט טראומה מן המלחמה הותירה אותו תלוי בכדורים ובלי יכולת לתפקד חלק מן הזמן, למרות שהוא מנסה מדי פעם להראות סימנים של הורה אחראי. בצל הרצון לעזור לאביה, מיקי גם מתלבטת בסוגיות פרטיות יותר. למשל התחושה כי החבר הנוכחי עושה דברים פרועים מדי (כמו בליעת כל הכדורים במרשם של אביה), וכי תלמיד חצי-בריטי שעבר לעיירה הוא אופציה רומנטית ראויה יותר. את עולמה של הנערה מציירת הבמאית אנאבל אטנאסיו בצורה מדודה ואמינה, כאשר אומנם כל סצנה כוללת קונפליקט המכיל גם רובד עומק יורת בסאבטקסט אך האותנטיות לא נעלמת. זאת בעיקר הודות לצוות השחקנים, בהם התגלית קמילה מורונה בתפקיד הראשי וג'יימס באדג' דייל בתפקיד האבא.

אולם, יש דבר אחד שמונע מן ההמלצה שלי על הסרט להיות גורפת. הוא מעניין ומבוצע ביעילות מרשימה, אך אינו סוחף רגשית עד הסוף או מרגיש כמו יצירה מעמיקה במיוחד. אבל ייתכן וזה נובע בכלל מבמאית אחרת, שאולי הייתה מקור השראה ואולי לא – הסיפור של מיקי מזכיר מאוד סרטים של דברה גרניק ("קר עד העצם", "ללא עקבות"), גם הם מציגים נערה שצריכה להתנהג כבוגרת בגלל אב פוסט-טראומתי ולא מתפקד. שתי הבמאיות נוקטות בסגנון פשוט וריאליסטי, אבל מה שאצל אטנאסיו מעורר סימפטיה והערכה אצל גרניק איכשהו מרטיט את הלב ומכניס להלם. אולי זה רף גבוה מדי, אבל כרגע הוא ממקם את ״מיקי והדב״ כעוד סרט אמריקאי עצמאי ראוי, ולא בהכרח כצפיית חובה.
(עופר ליברגל)

מעשייה בשלוש אחיות
A Tale of Three Sisters

זמן קצר אחרי שהבמאי הטורקי אמין אלפר התארח בפסטיבל סרטי הסטודנטים בתל אביב, סרטו החדש מגיע לירושלים. כמו סרטים רבים שנוצרו בטורקיה בשנים האחרונות, גם סרט זה מתמקד במתח בין האזור הכפרי בטורקיה, אשר הקדמה לא נוכחת בו לא בטכנולוגיה ולא בערכים, ובין העיר אשר מי שבא ממנה נראה לעתים כמו גואל. שלוש האחיות מן הכותרת חיות חלק מן הזמן עם אביהם בכפר הררי דל בו העבודה היחידה שיכולה להיות היא עזרה לגברים, אך לפחות שתיים מהן כבר עבדו כמשרתות עבור משפחה עשירה בעיר. גם לקטנה צפוי גורל דומה בקרוב, אפילו אם האחות האמצעית חוזרת בנסיבות מביכות והאחות הבכורה שבה לכפר עם בעל ותינוק.

עלילת הסרט מכילה לא מעט סודות, חלקן צפויים וחלקן מפתיעים. אלפר לא מגיע לעוצמת הפיוט בשימוש בטבע של חלק מן הבמאים הטורקיים האחרים, אולם הוא טווה סיפור מעניין של תקווה ועזרה הדדית, כאשר גם הגברים לא מצוירים בגוון שלילי בלבד, אף על פי שחלקם הם רק ייצוג לכוח וחלקם פתטיים וחסרי מודעות עצמית. יש בסרט כמה סצנות בהן החזון המקורי של הבמאי מייצר ניצוצות ובזכותן הסרט שווה צפייה, גם אם הוא לא מצליח לשמר את הרמה הזו לכל אורכו.
(עופר ליברגל)

הנוסע השמיני: מקורות
Memory: The Origin of Alien

בכל פעם שמדברים על פמיניזם בקולנוע ועל דמויות של נשים שהן פשוט, נו, בנות אדם ולא רק רחם עם קצת אופי, יש לי נטייה קצת כפייתית לדבר על ריפלי (סיגורני ריבר) – הדמות ב"נוסע השמיני". היא כל כך משכנעת ומעוררת הזדהות כי, כמה פשוט, דן אובאנון שכתב את התסריט התייחס לכל הדמויות כאל אפשרויות ליהוק לגברים או נשים. עיוורון מגדרי כל כך בולט ביחס לחלק גדול עד היום, בסרט שחוגג 40 שנה. בפרק הראשון במותג המד"ב הבלתי נגמר שמשויך בעיקר לרידלי סקוט יש עוד כל כך הרבה מרכיבים שמשפיעים על התרבות עד היום. לכן מאוד משמח לדעת שיש דוקו שחוגג לסרט יום הולדת, ומבטיח להציג סקיצות של סטורי בורדים שלא נראו עד היום, לנתח ולספק עוד תובנות עליו.

אלא, שבזמן שמעניין לשמוע את אלמנתו של אובאנון ואלמנתו של ה.ר. גיגר, שאחראי לעיצוב האמנותי של החייזר הבלתי נשכח ולעולם שלו, מדברות על בני הזוג המנוחים שלהן, משהו מרגיש מאוד חסר בסרטו של אלכסנדר פיליפ ("78/52", הדוקו על סצנת המקלחת ב"פסיכו" של היצ'קוק). הוא כן מביא עוד מומחים (ואפילו מומחית אחת או שתיים), חלק מהשחקנים ואנשי הפקה שהיו מעורבים, אבל וויבר וסקוט בולטים בהיעדרם. לא חייבים לתלות את החוסר רק בהם – יכול להיות שהיו אילוצים או סיבות אישיות שמנעו מהם להשתתף, אבל בזמן שכמה וכמה פעמים חוזרים בו, ובצדק, על האמירה שמדובר בסרט משפיע ובעל חשיבות תרבותית עצומה, גם לא נכנסים מספיק אל הקרביים שלו.

הסרט כן נוגע במקורות השונים ואחד החלקים המעניינים בו הוא סקירה של ההשפעות השונות מהן לקח אובאנון רעיונות ומרכיבים, כולל קומיקס שעלילת הבסיס שלו דומה מאוד לעלילת הסרט. עוד חלק מעניין הוא ניתוח של עבודת המצלמה של סקוט והאופן שבו הוא בונה אווירה ריאליסטית בעזרתה, בניגוד לתפיסת המד"ב של סרטים אחרים מהתקופה. אבל מעבר לכך ולאזכורים של העבודה המשותפת של אובאנון עם גיגר על "חולית" של חודורבסקי שמעולם לא הופק באמת, מידע שכבר קיים בדוקו משלו, אין מספיק התעמקות במרכיבים של הסרט, או בחיבור שלו לסרטים הבאים. יש פוקוס מאוד רציני על סצנה מהותית אחת ממנו שאכן ראויה שיתעכבו עליה, אבל יש עוד כל כך הרבה מעבר לראשים שמדברים על פריצת הזינומורף מהחזה של ג'ון הארט. הדוקו מתיימר לדבר על "הנוסע השמיני", לא על סצנה בודדת. הסרט לא נטול ערך אבל קל למצוא בו מידע שאין ברחבי האינטרנט, למשל כמו בפרק של הפודקאסט Faculty of Horror או במבחן הבד המלחיץ הזה. מה שכן, הוא עושה חשק לראות את הסרט עצמו, שמוקרן גם הוא בפסטיבל ועל כך בהמשך.
(לירון סיני)

הסנוניות של קאבול
The Swallows of Kabul

בפסטיבל ירושלים תמיד דואגים לשוחרי ושוחרות אנימציה, במקרה זה עם יצירה שהוקרנה בבכורה בקאן. כמו ״המפרנסת״, מדובר בשיבה מונפשת אל אפגניסטן של שלטון הטאליבן, ושוב כמו בסרט ההוא זהו מבט מבחוץ, הפעם קופרודוקציה של צרפת, שוויץ ולוקסמבורג. הבמאים הם זאבו ברייטמן ואלאה גובה־מוולק והיצירה שלהן היא עיבוד לספר מאת יסמינה חדרה. לטהרנים, קחו בחשבון שהדמויות האפגניות מדברות צרפתית, מה שלי אישית פחות הפריע. בטח ובטח כששניים מגיבורי הסרט מוכרים בקולם לקהל הישראלי – סימו אבקריין (בעלה של ויויאן אמסלם בטרילוגיה של האלקבצים) והיאם עבאס הנצרתית. השניים מגלמים זוג מבוגר, הוא סוהר בכלא לנשים והיא מתמודדת עם מחלה קשה, בעוד עלילת הסרט מלווה במקביל גם זוג צעיר ואינטלקטואלי שמחפש דרכים למרוד בשקט בשלטון הדתי.

סגנון האנימציה שובה עין ולב, שכן הרקעים מצויירים בצבעי מים ויש בהם משהו רומנטי ונוסטלגי, על אף התקופה הקשה שמתוארת, יחד עם התרפקות על זמנים קדומים יותר. הרגעים בהם הסרט מנצל את מלוא הפוטנציאל הוויזואלי שלו הם כאלה בהם הזמנים מתערבבים ודבר אחד הופך לאחר, בשינויים של זיכרון לעומת מציאות, ובהתענגות של היוצרים על סמליות. למשל הסנוניות שהעניקו את שמן לסרט ומייצגות חופש אליו, כמהות הדמויות. עוד בהקשר לדמויות, ההנפשה בקווים כלליים נראה כהסחת דעת לנסיונות העלילתיים להפתיע. התוצאה היא סרט פשוט ויפה, על היופי שבאהבה ובהקרבה בעולם של אכזריות בשם השם.
(אורון שמיר)

העצירה
The Halt

מתסכל אותי להבין שמה שאני לא ארשום כאן, הסיכוי שלי לשכנע אנשים להגיע לצפות בסרט של הבמאי לאב דיאז הוא די נמוך. אפילו מי שפתוח לקולונע איטי ומופשט יותר פשוט לא מוצא זמן במהלך פסטיבל קולנוע עבור במאי שכמעט כל סרטיו הם מעבר לאורך המקובל. במקרה של הסרט הנוכחי, מדובר בכארבע וחצי שעות. אני יכול לציין שוב כי דיאז הוא מן הבמאים הכי מרתקים, מקוריים ובעיקר מרגשים שקיימים בעולם הפסטיבלים בעשור הנוכחי. וגם שאחרי שסרטו הקודם, "עונת השטן", היה אכזבה יחסית – "העצירה" מסתמן כאחד מן הטובים כסרטיו. הסרט הוקרן בקאן מחוץ לתחרות ומעט מדי מבקרים מצאו את הזמן על מנת לצעוק את הבשורה.

העלילה נשמעת כמו סרט מדע בדיוני: התפרצות הר געש בשנת 2031 מונעת אור שמש בדרום אסיה ולאחר מכן פורצת מגפת שפעת שהורגת מיליונים. שלוש שנים מאוחר יותר, המגפה מאיימת לשוב, לפחות על פי הממשל. חלקו הראשון של הסרט מציג סוגים רבים של אכזריות ואנוכיות, לא רק מצד הדיקטטור שמנהיג את מדינת הפיליפינים, אדם שתסביך גדולה משיחי הוא רק חלק מהפרעות הנפש שלו. הקשר שלו למציאות והשימוש ביד תקיפה כלפי כל התנגדות נובע מהקצינה הנאמנה לו, שאחראית על האבטחה. קצינה זו מפגינה כוח גם במערכת היחסים המינית שלה עם קצינה בכירה נוספת.

כמו בסרטים רבים של דיאז, דמויות אחרות נמצאות במוקד אף הן. למשל מורה שהופכת להיות זונה יוקרתית בפתיחה ולאחר מכן מחפשת עזרה נפשית דרך מחברת ספר על הצורך של האומה הפיליפינית לזכור את העבר, או כוכב רוק לשעבר שכעת קשור למרד נגד המשטר. יותר מאשר סרט עתידני, זה סרט חד על המצב הפוליטי כיום בפיליפינים ובכל מזרח אסיה, בתוספת נוכחות של חשכה והרבה רחפנים בעלילה. אפשר לצאת החוצה להתאוורר במהלך הצפייה או לנקר קלות, אבל העיקר לראות את השעה וחצי האחרונות של היצירה, בהן דיאז מצליח לגלות אמפתיה אמינה לכל הדמויות האכזריות. אור של הומניות בוקע מתוך האפלה בעזרת קולנוע חד פעמי.
(עופר ליברגל)

הפרידה
The Farewell

סביר להניח ששמעתם על הדרמה האמריקאית-סינית הזו מאז תחילת השנה, אז ערכה את בכורתה בפסטיבל סאנדנס. אם לא, יכול מאוד להיות שתשמעו עליה לקראת סוף השנה, כך שזהו זמן מצויין לבדוק על מה כולם מדברים. סרטה של לולו וואנג נפתח בכיתוב ״מבוסס על שקר אמיתי״, ומתייחס הן לאלמנטים אוטוביוגרפיים הניכרים ביצירה והן למוטיב המרכזי של הסתרת האמת כאקט של אהבה וחמלה. כבר בסצנה הראשונה אפשר לראות כיצד שתי הדמויות המרכזיות, סבתא ונכדתה, משוחחות טלפונית ומשקרות זו לזו בחן שכולם יזהו משיחות משפחתיות. הסבתא המצויה בסין לא רוצה להדאיג את הנכדה האמריקאית שלה, שמצידה לא מעוניינת להטריח את סבתה הרחוקה. אבל השתיים עתידות להיפגש בנסיבות מורכבות, כאשר כל המשפחה תתכנס בבית הסבתא. לכאורה המטרה היא לחגוג חתונה מתקרבת, אך למעשה כולם באו להיפרד מן הזקנה שלא מודעת למצבה הרפואי. הנכדה מאיימת לפוצץ הכל אבל גם רוצה לכבד את משפחתה.

את התפקיד הראשי מגלמת הראפרית/קומיקאית אקוופינה, המוכרת מתפקידי משנה קופצניים ועולצים ב״אושן 8״ ו״עשיר בהפתעה״. זהו לא סתם התפקיד הדרמטי הראשון שלה בקולנוע אלא גם כזה בו היא מגלמת דמות שצריכה להצפין ולשלוט ברגשותיה. בעיניי היא עוברת את המבחן בתצוגת משחק מעולה מן המצופה, כאשר מי שנותנת פייט היא שוז׳אן ז׳או בתפקיד הסבתא הכי חמודה וחדת-לשון השנה בקולנוע. כיוון שמדובר בסרט אנסמבל יש עוד המון פרצופים וטיפוסים במשפחה המורחבת, רובם מסייעים לבמאית לאזן בין הקומי והטרגי, או הדרמטי והאבסורדי. סצנה מצחיקה רודפת סצנה מלחלחת עיניים, עד אשר אין ברירה אלא להרגיש הכל במקביל. כמו הטון שלו, ברובד נוסף הסרט מציע גם דיון על ניגודים כמו אמריקה מול סין, מסורת מול אינדבידואליזם וכדומה, אך נושאים אלה נותרים לא מפותחים והעיקר הוא המסע הרגשי. בעצם, אולי הכי חשוב לקחת בחשבון שמדובר בסרט על משפחה אסיאתית מודחקת, מה שאומר אינסוף סצנות אוכל, אז שלא תעזו להיכנס רעבים.
(אורון שמיר)

קואה-קואה והחוצנים
Coincoin and the Extra-Humans

ב-2014 יצר ברונו דומון את המיני-סדרה (שהוצגה גם כסרט) "קנקן הקטן", שהצליחה לשלב היטב את כל הצדדים השונים והסותרים ביצירה של האוטר הצרפתי: רוחניות לצד פארסה קומית, חיפוש אחר מהות האדם לצד הומור סלפסטיק, סיפור התבגרות מרגש עד דמעות לצד סרט בלשי שלועג לכל ההיגיון של סרטי הבלש. כעת הוא חוזר עם סדרת המשך, אשר מושכת מעט יותר לכיוון המופרך והקומי. אין צורך להכיר את הסדרה הקודמת על מנת להנות, שכן דברים שקרו בקודמת ורלוונטים לסדרה זו מוסברים מן הבחינה הנרטיבית. כן יש צורך להיות פתוחים להומור של דומון שבחלק מסרטיו האחרונים זונח כל שריד להגיון. בעיקר בדמות של בלש המשטרה הראשי והעוזר שלו, דמויות שבסרט זה מובילות יותר את העלילה. שוב קשה לי להאמין כיצד לשחקן ברנאר פריבו, המגלם את הבלש בהופעה קומית ייחודית ופנים מעוותות, אין קרדיט למשחק מחוץ לשתי יצירות אלה.

קנקן מן הסרט הקודם קרוי כעת קואה-קואה (זה יותר קרוב לשמו הקודם מן הכתיב בעברית) ומילד בראשית גיל ההתבגרות הוא הופך לנער אשר קרוב להתנסות מינית ראשונה, אף כי אהבתו הנצחית מעדיפה נשים. יש גם פלישת חייזרים שנראית תחילה כגוש נפט שנופל מן השמיים במפתיע ומשם היא ממשיכה להיות אף יותר ביזארית. הסרט הוא חגיגה של קולנוע החושב מחוץ לקופסה והסיום שלו הוא חגיגה של ממש בתוך סרט אפוקליפסה פסטורלי.
(עופר ליברגל)

קומדיה רומנטית
Romantic Comedy

סרטה של אליזבת סנקי יכול לתפקד הן כיצירה דוקומנטרית והן כעבודה מסכמת בסמינר בחוג ללימודי מגדר. סנקי מפגינה את אהבתה לז'אנר שבכותרת, אבל בעיקר ממקדת את סרט המסה שלה בדרכים בהם הוא עיצב בצורה מעוותת את השקפת העולם שלה ושל עוד צופים ובעיקר צופות. המוקד הוא הסרטים בהם צפתה הבמאית בזמן אמת בסמוך למועד היציאה שלהם, ולכן רוב העיסוק הוא בתוצרים הוליוודים משנות התשעים וראשית שנות האלפיים. סנקי גם מציעה סקירה היסטורית של ז'אנר אולם דומה כי בחלק זה הידע שלה מעט לוקה בחסר והתמונה שהיא מציעה אינה שלמה, או שדברים שלא מתיישבים עם התזה שלה פשוט יצאו החוצה. כמובן שזה בסדר כי מדובר ביצירה אשית.

לדוגמה, ניתן להסביר את היעדר האזכור לסרטי וודי אלן בשינוי שחל ביחס לאישיות שלו לאחרונה, מה שלא מתאים להיכלל בסרט הדן בתקינות פוליטית. כולל ההכרה המאוחרת כי בקולנוע העצמאי עושים גם קומדיות רומנטיות שמשחקות יותר עם הצורה, בעיקר בנושא הייצוג. כעבודת מחקר, סנקי מנמקת ומגדימה היטב את כל הטיעונים שלה וניתן גם לסלוח לסרטה על מה שהוא משמיט. אולם, הטענות שלה על ייצוג לבן והטרוסקסואלי בלבד, על יצירת דימויי של אישה רזה שאוכלת הרבה ולוקה בתחומי עניין גבריים, או על חתונה כתכלית של כל אישה – אינן מקורית במיוחד. מה שנותר הוא סרט אשר כורך יחד הרבה סרטים אחרים בצורה סבירה, כולל כמה שלא ממש חשבתי עליהם כשייכים לז'אנר וגם לא מעט סרטים בינוניים שמקבלים מקום מרכזי עד מאוד. אני מסכים איתה על החשיבות של "שהארי פגש את סאלי", אך הוא מוצג כסרטה של התסריטאית נורה אפרון בעוד הבמאי רוב ריינר בקושי מקבל אזכור. זהו מהלך שמתקשר עם הקו של הסרט – לא רק נתינת דגש לנשים, אלא גם ביטול של תפיסת האוטר לטובת הראייה של הז'אנר כולו כמכונה שיוצאת מתוך מפעל הוליוודי.
(עופר ליברגל)

השיר של רוז
Wild Rose

מספר רב של מוקדי משיכה יש לסרט הזה. ראשית, זוהי דרמה מוזיקלית, שבליבה קונטרסט מעניין – היא מתרחשת בגלזגו הסקוטית אבל גיבורת הסיפור מאוהבת בז׳אנר הכל-אמריקאי של מוזיקת הקאנטרי, כולל חלום לנסות את מזלה בנאשוויל, טנסי. שנית, כיוון שמדובר בהפקה בריטית הסכנה לקראוד-פליזר מתקתק מדי כמעט ולא קיימת, וגם אם זהו אכן סרט בעל אפיל מסחרי מובהק יש בו חספוס והוא לא סתם מתחנף. שלישית, את הגיבורה מגלמת ג׳סי באקלי, שלפחות במולדתה מדברים עליה כעל הדבר הגדול הבא. אפשר היה לראות אותה באופן חטוף במיני-סדרה ״צ׳רנוביל״ כשאשת הכבאי, ויש לה קרדיטים נוספים ברזומה כמו הסרט ״Beast״, אבל מבט בפרויקטים העתידיים שלה מלמד שהיא עומדת לככב בקרוב בהכל – מהעונה הרביעית של ״פארגו״ ועד החדש של צ׳רלי קאופמן. אשמח לשמוע מה פספסתי לגביה, כי כרגע נראה לי שמה שטוב אצלה זה הסוכן או הסוכנת.

באקלי היא רוזלין, שזה כמעט רוז אז נסלח לשם העברי המחופף, ובפתיחת הסרט היא בדיוק משתחררת מהכלא בו ישבה בנסיבות שיתבררו בהמשך. סדר הפעולות שלה ביום השחרור מעיד לא מעט על האופי שלה, כמו גם ההתעקשות ללבוש ז׳קט עם גדילים צבעוניים ומגפיים שגם איוול קניוול לא היה עולה איתם על אופנוע. לבסוף היא מגיע אל בית אמה (ג׳ולי וולטרס) שגידלה את שני ילדיה של רוזלין בהיעדרה. הנסיון שלה לשוב למוטב נתקלים בכל מיני סוגים של קשיים, אבל כשהאשה האמידה אצלה היא מנקה בתים שומעת אותה מזמרת קאנטרי – יש מקום להתחיל לחלום על עתיד אחר. סופי אוקונדו מגלמת את המושיעה השחורה של הגיבורה, ובכלל נדמה שכולם נורא בעדה, בעוד אני מצאתי אותה בלתי נסבלת. מאידך, זהו המסע שסרטו של טום הרפר מבקש ממנה שלו לעבור – מילדותיות לאמהות. נדמה לי שאנדראה ארנולד הייתה מייצרת מטעמים מהסרט הזה, אבל גם הכיוון של דרמה חמימה וישירה לגמרי עובד עבורו.
(אורון שמיר)

תשאלו את ד״ר רות
Ask Dr. Ruth

גם אחרי גיל 90, הסקסולוגית המפורסמת ד״ר רות וסטהיימר מלאה באנרגיות ועמוסה בעבודה. ודאי יהיה אפשר להתרשם מכך גם במפגש איתה, שכן היא אחת מאורחות הכבוד של הפסטיבל השנה, אבל כבר בסרט התיעודי של ריאן וייט כל רגע איתה על המסך אינו משעמם. הדוקו לא רק מלווה אותה מתארחת במשדרים או מתרוצצת בין אירועים בעודה מנדבת עצות לאחרים, שכן וסטהיימר מדברת כאן בפתיחות האופיינית לה על תולדות חייה שלה. על הרגלי המין של ארצות הברית אין לה בעיה לשוחח עם מאזינים, כפי שהיה מאז שנות ה-80 וה-90 אז הייתה לה תוכנית משלה בנושא, אבל לכהנת הדיבור החופשי יש רמות אינטימיות שאינה מעוניינת לחשוף. מצד אחר, אין לה בעיה לפטפט על הקומפקטיות שלה, המבטא, וההיסטוריה הפרטית. תענוג לשמוע אותה מקשקשת כשם שמחכים להקשיב לה ברצינות גמורה.

הצרות מתחילות בניסיון של הסרט להמחיש את ילדותה ונעוריה של וסטהיימר, עוד כשהייתה קרולה זיגל – ילדה גרמנייה שנמלטה מאימת הנאצים אל בית יתומים בשוויץ, לפני שקפצה לתקופה קצרה אל ישראל, ולבסוף התמקמה בצפון מנהטן, שם ניכר כי טוב לה מאוד עד היום. הסיפור האישי מרגש לפרקים אבל חסר מאוד את נוכחותה של הכוכבת, שמוחלפת באנימציה ובקריינות לקונית וצעירה של יומניה. דווקא הניסיון להעניק לסרט מבנה של עבר המעשיר את ההווה אינו צולח, אבל אולי יהיו שיתחברו יותר ממני לנדבך הזה של הסרט. בכל מקרה, קשה שלא להתמוגג מהאישה הקטנה-גדולה הזו, שמפרקת כל מבוכה ושכל הזמן חשוב לה לציין שבני הזוג שלה היו חתיכים, לצחוק ולשדר אנרגיה חיובית גם כשהמצב קשה.
(אורון שמיר)

ועוד 4 קלאסיקות לסיום

״הנוסע השמיני״

כתמיד, פסטיבל הקולנוע של ירושלים הוא גם הזדמנות להתוודע מחדש, או להכיר לראשונה, סרטים שלא נוצרו רק בשנה-שנתיים האחרונות. ברנרדו ברטולוצ׳י המנוח מקבל קטגוריה משלו, עת יוקרנו שלושה מסרטיו ״1900״, ״האסטרטגיה של העכביש״, ו״מלאך המוות״. לצד זאת, שווה להכיר או להזכיר את העיבוד הקולנועי מ-1953 לאופרה ״אאידה״, את יצירת האנימציה היפני הצבעוני הראשון ״אגדת הנחש הלבן״, וגם את ״ברלין-ירושלים״ של עמוס גיתאי. על שני סרטים ישראליים ושניים בינלאומיים מן ההיצע השנתי החלטנו לכתוב, בקצרה ובתקווה להבליט אותם.

ביבה

כשם שגדלה ההערכה ל"יומן" של דוד פרלוב כאחת מיצירות המפתח בתולדות הקולנוע הישראלי, אם לא היצירה החשובה ביותר, כך חלקים ניכרים מגוף העבודה שלו כבמאי נותרו ידועים למעטים בלבד. ייתכן וזה המצב גם לגבי סרט זה, שנוצר במקביל לעבודה על הפרק הראשון של היומן וניתן לראות בו את כל המאפיינים של היצירה של פרלוב בצורה מזוקקת (אורך הסרט כשעה) ונוגעת ללב. כולל השילוב בין סרטים מוזמנים על ידי מוסדת שונים וקול אישי.

ראשיתו של הסרט בסרטון תדמית שנעשה לרגל 100 שנה להתיישבות העובדת שמציג באהדה (עם מעט אירוניה טיפוסית) את הפנים היפות של בני המושבים. הסרטון נעשה בשנת 1973, שבועות ספורים לפני מלחמת יום הכיפורים. אחד מן המתועדים בסרט, עוזי ישראלי, נהרג במלחמה. ארבע שנים מאוחר יותר חוזר פרלוב לכפר-יהושע על מנת לעסוק בעצב של ביבה, אלמנת המלחמה. אבל הוא מוצא גם במאי מקומי שעושה סרט לרגל 50 שנה לישוב ולומד כי קולנוען, גם כאשר הוא מתעד את המציאות, לא תמיד מוצא מה שהוא מחפש ולא פעם משליט את הטון שלו.

הקריינות של פרלוב בקולו (כמו בסרטי היומן) חושפת את רגשותיו כלפי נושא התיעוד ולמלאכת התיעוד בכלל. למרות הסמכותיות של הקול, יש בו תמיד גם מימד של הטלת ספק ואפילו תחושה של התנצלות על עצם השמעת הקול בעל המבטא הזר, בסרט על מה שיכול להיתפש כמהות הישראליות. לא מדובר בסרט שניתן לתמצת אותו כביקורתי למלחמה, כמצדיע להתיישבות, או אפילו כדיוקן מעריץ של הגיבורה שלו, אלמנה אשר ממשיכה נחושה בעבודה במשק החי אך גם נושאת את הכאב. בנוסף לביבה, גם אביו של בעלה מקבל הרבה זמן מסך לדבר על הטרגדיות הרבות של חייו בצורה צלולה ושוברת לב. הסרט משלב בין שכול ועבודה חקלאית המגשימה לכאורה את החלום הציוני וכולל גם ההצצה לחלומות אחרים לגדולה, אבל הטון של פרלוב מוציא את הפאתוס ממושגים גדולים ומופשטים ומוצא את הדרך לפיוט שבדברים הפשוטים בקיום במושב.
(עופר ליברגל)

בר 51

כמו בכל שנה בשנים האחרונות, הפסטיבל מציג עותק משחוזר לסרט קלאסי מן הקולנוע הישראלי העלילתי. וכמו במקרים של "3 ימים וילד", "אוונטי פופולו", "מצור" ו"החיים על פי אגפא", מדובר בסרט שמציג לא רק קולנוע מפואר, אלא גם גישה קולנועית שיש שטוענים כי לא קיימת בכלל בקולנוע הישראלי. עמוס גוטמן יצר קולנוע אישי שלא מתאים לסביבה שלו ולשאר הקולנוע הישראלי, ועם זאת הוא מתאר את החיים כאן בצורה הכנה והכואבת ביותר. בסרט, אח ואחות עוזבים את מגדל העמק לטובת תל אביב אשר מתגלה כמקום אפל ולא זוהר. אך האפלה מושכת לא פחות, בעיקר כאשר היא כרוכה גם בכאב ובשבירה של המוכר ולפעמים גם המותר לגבי מיניות.

בסרט אין קו גבול בין משיכה לרתיעה ובין אקטים של אהבה לאקטים של הרס עצמי והרס האחר. הסרט הוא לא דיוקן של החברה הישראלית, אלא דיוקן של כל מה שנפלט מן החברה לעבר התת-מודע, עולם אשר דומה כי הוא מתקיים רק בלילה ובמקלטים, באנשים שהזהות שלהם היא רק בין הזהויות, עם רצון לשייכות ובלי יכולת לדעת מה זה בדיוק להיות שייך. הסרט מכיל קאמפ ואלמנטים עלילתיים טרגיים אשר מזכירים את הקולנוע של אלמודובר שהחל להתפתח באותה תקופה, אבל גוטמן הרבה יותר ישיר בדיון שלו בכאב של הדמויות ובחוסר היכולת שלהן להביע אותו. הוא נעזר בצוות שחקנים משובח המשלב בין פנים מוכרות לפנים יוצאות דופן, ובעיקר הופעה חד פעמית של ג'וליאנו מר-חמיס.
(עופר ליברגל)

הנוסע השמיני
Alien

גילוי נאות: אני חברת הצוות ב"סריטה" שצפתה פעמיים ב"הנוסע השמיני: קובננט" בקולנוע – והעזה ליהנות בשתיהן. המותג שהחל את דרכו ב-1979 וסיפק השראה לשם אחד מרבי המכר על כתיבת תסריטים הוא אחד האהובים עליי, בין היתר בגלל שכל אחד מהסרטים בו כה שונה מחברו, ובאותה נשימה משתמש באותם חומרי גלם מהסרט הראשון ועושה בהם כבשלו. קולנוע הוא פעמים רבות אמנות כפוית טובה, כי היא לא תמיד מתיישנת טוב. ועדיין, "הנוסע השמיני" בן ה-40 של רידלי סקוט מחזיק גם היום, גם בבניית האווירה הקלאסטרופובית, בהצגת מערכות היחסים בין הדמויות השונות שתקועות יחד עם משימה שהולכת ומשתבשת, ובעיצוב היצור ועולמו, שעדיין משכנע כמפלצת שמערבבת גברי ונשי יחד, ושניתן להמשיך ולנתח את האימה שהיא משרה עד בלי די.

דרך מחוות בסדרות וסרטים קומיים, בדיחות על הריונות, ממים, ועוד אינספור אזכורים בתרבות הפופולרית, מדובר בסדרת סרטים שכיום אפשר לצחוק על מחוזות הקאמפ אליהם היא הגיעה, ובאותה נשימה לכבד את התמות הרבות שאפשר למצוא בסרטים, כבר מהראשון שבהם. מה שתרצו לעסוק בו: הפחדים הקמאיים שלנו, מגדר, מתח בין מעמדות, קפיטליזם, קדמה טכנולוגית והחשש ממנה, שאלת הטבע האנושי תחת לחץ לצד אסתטיקה מרהיבה כשם שהיא מבעיתה וקצת מבחילה – תקבלו ייצוג ואפשרות לדיון עליו בסרט זה. הכל ארוז בתוך עלילת מדע בדיוני מוכרת, עם מקורות רבים שמייצרת תגובה רגשית ואפילו פיזית, גם היום. אני יכולה להמשיך, אבל בקיצור – מדובר בקלאסיקה לכל דבר ועניין, והשנה יש הזדמנות לצפות בה על מסך גדול, ולהיווכח שוב איך בחלל, אף אחד לא יכול לשמוע את הצרחות שלך.
(לירון סיני)

שטן טנגו
Satantango

פסטיבל ירושלים מציג השנה וכמה וכמה סרטים ארוכים מאוד, ואני נזהר שלא להפוך לפרודיה לעצמי בעודי טוען כי שני הסרטים העלילתיים שהכי אהבתי מן ההיצע החדש שלו נמשכים יותר משלוש שעות (ראו למעלה), ואז ממליץ על הסרט הארוך ביותר שיוקרן וגם האיטי ביותר בקצב. מדובר בשבע וחצי שעות שמתחילות בשוט ארוך של פרות, ומסתיימות במעבר הכי יפה לחושך בתולדות הקולנוע. אציין כי מאחורי הקלעים יש בסריטה דיון כיצד עדיף לצפות ביצירה – האם לפצל לצפייה בחלק בודד כל פעם (ליצירה 12 חלקים) ולאורך כמה ימים, או לצפות בסוג של רצף ביום בודד. אני צפיתי ביצירה לראשונה ביום בודד וזו גם הדרך המועדפת עליי – להתנתק לגמרי מן העולם, לצלול לתוך הקצב של הדימויים בשחור לבן, להתמסר לתנועות מצלמה שלפעמים רוקדת סביב הדמויות ולפעמים נעה לאט וחושפת דימוי מפעים.

העלילה יכולה להיתפס כקשורה לרגע הספציפי בו צולם הסרט – המעבר של הונגריה מקומוניזם לכלכלה חופשית. אבל בסרט זה, כמו בכל סרטיו הבאים, יצר בלה טאר קולנוע הדן בתאוות הבצע האנושית לצד החיבור בין אדם לאדם, באופן אשר בסופו של דבר מנתק בין חלל וזמן ויוצר אמירה מתמשכת. כאן זה נעשה על ידי תיאור אותם אירועים מנקודת מבט שונות, אבל ברבים מסרטיו של טאר הכפר הקטן והמנותק הוא למעשה העולם כולו ולכן סוף הסרט הוא בדרכו גם סוף העולם, או אולי לידה של משהו חדש. יש לטאר מספיק מעריצים בארץ וההקרנה של הסרט מתחילה להתמלא ברוכשי כרטיסים, למרות שזה דורש כאמור מאמץ לא קל ואיני יכול להתחייב עבור צופה שלא מכיר את הבמאי ההונגרי כיצד תהיה חווית הצפייה. סביר שהיה משעמם ומתיש בחלקים. סביר לא פחות שתהיה התעלות רוחנית מן הסוג שנדיר לחוות בקולנוע.
(עופר ליברגל)

״שטנטנגו״