"הבלתי רגיל" ו"הבור באדמה", סקירת אימה כפולה

האימה הקולנועית של 2019 התחילה עם שני סרטים משני קצוות העשייה – האולפנית המסובסדת והעצמאית החיצונית להוליווד – שבמקרה לחלוטין שניהם עוסקים באותו נושא: אמא צעירה המגלה שבנה הקטן מפתח התנהגויות מוזרות ודמוניות לחלוטין, ומבינה שעליה לפעול במהרה לפני שיקרה לה משהו רע מאוד. באופן אפילו יותר מוזר, לשתי האימהות קוראים שרה.
הפחד מילדים מלווה את הקולנוע מאז פחות או יותר "כפר הארורים" הבריטי ב-1965, אבל בשנים האחרונות אנחנו רואים איזושהי טרנדיות, כנראה בזכות הצלחת "הבאבאדוק" לפני חמש שנים ו"חייבים לדבר על קווין" קצת לפני. או בגלל שילדים זה פשוט פאקינג מפחיד.

"הבלתי רגיל" הצטרף ללוח ההפצה הקולנועי בישראל לפני כשבוע, ולכן חשבתי שיהיה מעניין להציב לצדו את "הבור באדמה", שנחשף בפסטיבל סאנדנס ונרכש על ידי חברת ההפצה העצמאית החביבה עלינו A24 ("אור ירח", "ליידי בירד", "להרוג אייל קדוש") שנקווה למצוא אותו בפסטיבלי הקולנוע המקומיים או בשרתי ה-VOD שלנו. ובזמן שאחד מהסרטים הללו טוב יותר מהשני, שניהם בעיני שווים את תשומת הלב של צרכני האימה.

"הבלתי רגיל" – The Prodigy

אחד מבמאי האימה החדשים החביבים עלי הוא ניקולס מקארתי, שקוראי סריטה מכירים עוד מאז סוף 2012, אז הפתיע עם סרט אימה מצוין (שכולל את הג'אמפ-סקר האהוב עלי באלף החדש) בשם "The Pact". זה היה סרט קטן מאוד, ועשוי לעילא, על בחורה שמגיע לבית ילדותה על מנת להשתתף בהלוויית אמה, אך מגלה שאחותה הגדולה שאמורה הייתה לחכות שם נעלמה ללא זכר, ושהבית הזה טומן בחובו סכנה גדולה. ניקולס, אז בן 32, המשיך לפרויקט הבא שלו שבהתחלה נקרא "Home" ואז שונה ל-"At the Devil’s Door" שהרגיש כמו גרסה מתוקצבת יותר לסרטו הראשון, אך לא באמת הצעיד אותו קדימה, על אף שמדובר בסרט לא רע בכלל. מקארתי תרם גם לאנתולוגיית האימה הרעועה "חגים" את פרק הפסחא, ושם דווקא בלט לטובה. עכשיו הוא מגיע לראשונה לבתי הקולנוע בארץ עם הפיצ'ר השלישי שלו, תחת חברת ההפקה אוריון, שחזרה לתחייה לפני שש שנים בעזרת MGM.

בשונה מבמאי אימה צעירים אחרים, כדוגמת מייק פלאנאגן, יוהאנס רוברטס, אנדי מושטי או אהרון מורהד וג'סטין בנסון, נדמה שמקארתי טרם הצליח לפרוץ כמו שצריך, וקשה לי להאמין ש"הבלתי רגיל" הוא מה שיעשה את זה, אבל עדיין מדובר בבמאי שאני מוצא מעניין במיוחד. מה שמבדיל את מקארתי מרוב במאי האימה, הוא המומחיות שלו בחרדה ביתית. הסצנות הטובות ביותר שלו מתרחשות בחללי מגורים רגילים לחלוטין, והוא מצליח בעזרת תאורה נכונה והעמדת מצלמה חכמה להפוך גם את יחידת הדיור הגנרית ביותר למקום מבעית ומלחיץ. בהקשר הזה, "The Pact" הוא בית ספר, אבל זה קיים באופן מרשים גם בסרטו השני, גם באפיזודת "חגים" שלו, ובהחלט גם בסרטו החדש.

את התסריט ל"הבלתי רגיל" כתב ג'ף ביולר, שחתום על סרט האימה המהנה במיוחד בכיכובו של ברדלי קופר על פי סיפור של קלייב ברקר – "לילה ברכבת תחתית" (Midnight Meat Train), ובקרוב נבחן כיצד בחר לעבד מחדש את "בית קברות לחיות" בגרסה שתצא במהלך החודשים הקרובים אחרי הטריילר המאוד מאכזב שנראה ממש לאחרונה. ביולר גם חתום על פיתוח סדרת המד"ב אימה החדשה של נטפליקס" נייטלאיירס", ורשום על הרימייק העתידי ל"סולם יעקב" מ-1990 וחידוש נוסף ל"הטינה" מאת במאי "העיניים של אמי" ניקולס פש.
"הבלתי רגיל" נפתח באקספוזיציה מוצלחת אך בדיעבד כזו שחושפת יותר מדי, המשלבת בין מצוד אחר רוצח סדרתי מאוהיו לבין לידת בנם הבכור של שרה (טיילור שילינג, "כתום זה השחור החדש") וג'ון (פיטר מוני, חתיך). תינוקם של הזוג הצעיר, מיילס שמקבל שתי עיניים בצבעים שונים, מגלה התפתחות יוצאת דופן אך גם עם עיכוב קל בהתמודדות חברתית, וכאשר הוא מגיע לגיל שמונה, לא רק יכולות קוגנטיביות מרשימות מאפיינות אותו, אלא גם משהו על הסקאלה בין קווין מ"חייבים לדבר על קווין" ובין הנרי של "הבן הטוב" (אני היחיד שזוכר את הסרט הזה עם מאקולי קאלקין ואלייז'ה ווד, הא?).

את מיילס מגלם ג'קסון רוברט סקוט, שהוא לא אחר מג'ורג'י, הילדון שפותח את "זה" באותה סצנה שנכנסה לנו עמוק לתוך הסיוטים. מי שראה את העיבוד המנופח והמסורבל למגה-אפוס של סטיבן קינג, זוכר שלסקוט יש יכולת מדהימה לעבור מפנים של מלאך למשהו חורש רעות במיוחד, וכאן מקארתי עושה בו שימוש מדהים. עוד לפני שנצלול פנימה לטוב ולרע של הסרט, אני חייב לציין את הילדון הזה שהוא לא רק הפעוט הכי מפחיד שראיתי בקולנוע מאז גייג' של "בית קברות לחיות", אלא גם בלי השוואות ודירוגים, פשוט נותן הופעה מדהימה. באמת. "הבלתי רגיל" שווה צפייה רק בשבילו.

כסרט אימה יחסית קטן מבחינת נפח הסיפור וההתרחשות, אני מצאתי את "הבלתי רגיל" מהנה מאוד. הוא אפקטיבי מבחינת בניית המתח, יש בו כמה הקפצות מוצלחות, ואפילו כמה רגעים קיצוניים למדי שיכולים להעביר צמרמורת או התכווצות בכסא. הצילום והסאונד מאוד משדרגים את הסיפור שאיננו מורכב או מפתיע מדי, ועל כן זה מתגבש לכדי סרט שכדאי לראות אך הוא איננו המלצה נלהבת במיוחד.
בעיני חולשתו הגדולה ביותר היא מערכתו האחרונה של הסרט. כמובן לא אפרט מה קורה בה, אבל לי הייתה הרגשה של ניווט מאוד לא נכון של הסיפור לכדי מהלכים שלא התיישבו לי בכלל עם אפיוני הדמויות כפי שלמדנו עד כה, ומשהו שם נראה גחמתי ולא אמין. עשרים הדקות האחרונות ממש מפילות את "הבלתי רגיל" ומטשטשות את המידתיות והממזריות של השעה שקדמה להן. זה פוגם גם בהופעתה של טיילור שילינג, שעד אז ממש מצליחה להעביר חוויה אמינה של אמא שעומדת בפני סיטואציות בלתי אפשריות, אבל לפתע מוצאת את עצמה מול כמה מלכודות שקשה מאוד לצאת מהן טוב.

בינתיים אין לי אינפורמציה על הפרויקט הבא של ניקולס מקארתי, אבל אני מקווה שלא יעברו חמש שנים עד שזה יקרה. אני עדיין מאמין שהוא יכול להיות בליגה של הגדולים, גם אם אני מסתמך רק על סרט הביכורים שלו, אותו ביים לפני שבע שנים.

"הבור באדמה" – The Hole in the Ground

כמו בכל שנה, פסטיבל סאנדנס האחרון סיפק כמה כותרי אימה שבטח יהדהדו בחודשים הקרובים. בשנה שעברה היו אלו "נקמה", "מנדי" ו"חיפוש", כאשר גם "תורשתי", "המכשפה", "העיניים של אמי", "המסור", "הבאבאדוק", "The Pact" ו"תברח" עשו שם את בכורתם.
השנה, סרט האימה המדובר ביותר מסאנדנס הוא "הבקתה" (The Lodge) מבית היוצר של אנשי "לילה טוב, אמא", כאשר הסרט לשמו התכנסנו, "הבור באדמה" האירי, לא זכה לאותה התלהבות או תשומת לב, וקיבל ביקורות מעורבות. ייתכן שזה קשור לשאר הסרטים שהוקרנו במקביל אליו, כי בפסטיבלי קולנוע תמיד יש אלמנט של השוואה, אבל בשביל סרט כל כך חכם ומפתיע, אני ממש מאוכזב מהיחס אליו. ואולי זה טוב – ככה אנשים יגלו אותו בלי ציפיות מרחיקות לכת ויחוו אותו באופן אורגני יחסית, כמוני.

"הבור באדמה" הוא סרט הביכורים של לי קרונין, על פי תסריט שכתב עם סטיבן שילדס, וגם הוא עוסק באמא צעירה וילד מלחיץ. הפעם זוהי שרה או'ניל (סיאנה קרסלייק), שבשונה משרה של "הבלתי רגיל", היא איננה נתמכת על ידי בעל אוהב, למעשה זה נראה ההפך. אנחנו לא יודעים את כל הפרטים, והסרט בחוכמתו לא נותן לנו את כל האינפורמציה, אבל ברור לנו שהמעבר של שרה ובנה הקטן כריס (ג'יימס קווין מארקי) לאחוזה אירית גדולה ומבודדת, הוא לא בדיוק בעקבות דברים חיובים. שרה מנסה להקל על בנה כמה שניתן, אבל הבית ספר החדש, הבית הגדול, הגעגוע שלו לאביו, השכנה המצולקת המוזרה שגרה ממש בסמוך אליהם, ובור ענק שנראה שמזין את עצמו באמצע היער הסמוך לבית, לא בדיוק הופכים את כל הסיפור לקל במיוחד.
ואכן, לא הרבה אחרי שהשניים מתמקמים להם, שרה קולטת כל מיני התנהלויות מוזרות אצל כריס ולא לגמרי מצליחה להבין האם זה הלחץ שעושה שפטים בשפיותה, או שמא באמת הילד שלה התחיל לאכול עכבישים.
סתם, אני צוחק. זה רק עכביש אחד. לכולם מותר להתנסות פה ושם.

התסריט עצמו, אני חייב להודות, מעט גנרי. כלומר, הוא לוחץ על כל הנקודות הנכונות, הן פשוט נכונות מדי. מה גם שכריס מתחיל להתנהג מוזר ממש בתחילת הסרט, והתגובה הלחוצה של אמו לא ממהרת לבוא, כך שבעצם לא יוצא לנו לחוות אותם ברגעי שגרה ועל כן אין לנו את הכלים באמת לנסות לפענח האם זו מציאות או תודעה משובשת של אחת הדמויות וזה מונע קרבה והזדהות ברמה שיכלה להיות.
אבל מה שהתסריט לא מספק, לי קרונין מפצה בכמויות בבימוי. לא רק שהמשחק של סיאנה קרסלייק וג'יימס קווין מארקי ממש טוב, אלא שגם העולם הקולנועי שמקיף אותם מצוין. ואני לא מדבר על הצילום והעריכה המעולים, שלרגע לא חושפים שמדובר בסרט עצמאי עם תקציב מוגבל, אלא גם הגישה של קרונין לעשות משהו שהוא מעבר לרכבת שדים מפחידה. בגלל זה הסרט החדש הזכיר לי את "הבאבאדוק", לא בהכרח ברמת החרדה הגבוהה (סרטה של ג'ניפר קנט מפחיד הרבה יותר), אלא בגלל שמדובר פה בסרט על התמודדות ועל פוסט טראומה. כמו הצלקת על מצחה של שרה שלא מצליח להגליד, כך הצלקות שהותירו בה (כנראה) הנישואים שלה, שמקבלים ייצוג וחיים נוספים על ידי בנה, הקשר היחיד שלה אל הטראומות של עברה. שרה אוהבת את כריס, ותעשה הכל בשבילו, אבל הוא בכל זאת מזכיר לה גם דברים קשים מחייה, ולעולם יעשה זאת. ככזה, היא לא באמת תצליח לסמוך עליו.

את הדברים האלו מגבה קרונין בשימוש די מבריק במראות שהוא שותל במהלך הסרט והופכים למוטיב תסריטאי מבריק. רק הקשר בין סצנת הפתיחה לסצנת הסיום, שתיהן ללא דיאלוג, שתיהן מנקודת מבט של אמא צעירה, הוא משהו שראוי למחיאות כפיים. זאת איננה סקירת ספויילרים אז לא אוכל להרחיב מעבר לזה, אבל אם תתקלו בסרט, נסו לזכור את שוט הפתיחה כאשר סיום הסרט יגיע. כמו בסוף "הבאבאדוק" – יכול להיות שאפשר להתגבר על טראומה ולהמשיך קדימה, אבל להתגבר לא אומר לשכוח, ולא אומר להפסיק להסתכל מעבר לכתף כל הזמן.