"מועדון הלבבות השבורים: קומדיה רומנטית", המלצת צפייה ליום שביתת הלהט"בים

ענייני אקטואליה הם לא בדיוק משהו שאנחנו בסריטה נוטים להתעסק בו יותר מדי (טוב, נו, אולי לפעמים), אבל אם קורה משהו שהוא גם משמח וגם קרוב לליבנו, אז למה לא להיות חלק מזה.
היום, בטח כולכם יודעים, מתקיימת שביתה בכל רחבי הארץ מטעם האגודה למען הלהט"ב בעקבות החוק המפלה האחרון שהעבירה ממשלת ישראל הגדולה והנהדרת. זה התחיל מעניין הפונדקאות, אבל זה רק היה הקטליזטור למשהו גדול הרבה יותר מזה (ואותי זה משמח בעיקר כי לצאת להפגין בעד "זכות לפונדקאות" זה משהו שלא לגמרי מתיישב לי מצפונית). הרבה ארגונים ובתי עסק ברחבי הארץ הודיעו פומבית שהם יתמכו בעובדיהם לשבות ביום א' על מנת שיוכלו לצאת למחאות ברחוב ואוהלי המחאה שמפוזרים בכל הארץ, כדי להראות ששיוויון זכויות זה בשביל כולם.

יכולנו גם אנחנו להשבית את סריטה כהזדהות, אבל בסופו של דבר החלטתי לתרום ברוח האתר, וכמו שקולנוע לב תל אביב מארגן הקרנות חינם לסרטים להט"בים במהלך הבוקר והצהריים (11:00 – "גאווה", 13:30 – "קרול", 15:00 – "אישה פנטסטית"), גם אצלנו נקדיש את היום החשוב הזה למה שאנחנו יודעים הכי טוב – סרטים. או יותר נכון, סרט ספציפי אחד שאני רוצה שתכירו.

האמת שגם ביומיום הקולנוע הלהט"בי נוכח באופן די מאסיבי בסריטה, ומעבר לסקירות השוטפות היו לנו לאחרונה גם המלצות לסרטים גאים בפוסט על קטגורית VOD ב-yes שעלתה לכבוד שבוע הגאווה, וגם טקסט על המהלך אותו עשה הקולנוע העוסק בלהט"בים ב-20 השנים האחרונות, לפחות דרך העיניים שלי. לכן התלבטתי קצת איך לציין את ה-22 ליולי, ולבסוף החלטתי לנצל את ההזדמנות לכתוב על סרט שרציתי להחזיר לתודעה כבר זמן מה ולא הייתה לי את ההזדמנות. הוא מתאים בדיוק ליום הזה כי בשונה מהקו השגרתי של קולנוע שעוסק בחד-מיניות, הפעם מדובר במשהו אחר לחלוטין, כזה שאני עדיין לא מבין מדוע לא קיבל סטטוס קאלט במהלך 18 שנות קיומו.

"מועדון הלבבות השבורים: קומדיה רומנטית" (The Broken Hearts Club: A Romantic Comedy) השתחרר לבתי הקולנוע בשנת 2000, כך שיצא שהוא שימש כמין שלב מעבר בין האלף הקודם לזה החדש, יציאה ממקום אחד לאחר. את הסרט כתב וביים גרג ברלאנטי, שלאחרונה עשה היסטוריה קטנה עם הדרמה המקסימה "באהבה, סיימון", שהייתה לקומדיית ההתבגרות הגאה הראשונה שמופקת על ידי אולפן הוליוודי גדול.
"מועדון הלבבות השבורים" הופק באופן עצמאי אך הופץ על ידי האולפן סוני. תאריך בכורתו, בינואר של סאנדנס 2000, מעיד על כך שרובו נהגה והופק במהלך סוף הניינטיז. ורואים את זה. "מועדון הלבבות השבורים", סרט הביכורים של ברלאנטי אותו הפיק כשהיה בן 28, הוא ללא ספק תוצר של העולם התרבותי של דור ה-X, מהסדרה "חברים" דרך סרטים כמו "מציאות נושכת", "ארבע חתונות ולוויה אחת", "סינגלס" וסרטי אדוארד ברנס.
אבל מה שבאמת יוצא דופן בסרט הזה, בטח בקונטקסט הכרונולוגי שלו, הוא לא רק שמדובר בסרט שנתמך אולפנית ועוסק אך ורק בגייז, אלא הוא מסיט את תשומת הלב מהנושאים שבדרך כלל מרכיבים נראטיבים להט"בים כמו יציאה מהארון, התמודדות עם שונות ואיידס. והכי חשוב, הוא סרט מאוד מאוד מוצלח.

הדמות הראשית של "מועדון הלבבות השבורים" הוא דניס, בחור לוס אנג'לסי בן 28 שעובד כמלצר, חולם להיות צלם, ובעיקר לא מצליח למצוא עניין בשום מערכת יחסים. דרך עיניו של דניס אנחנו פוגשים את חבריו, שמכונים "מועדון הלבבות השבורים" בגלל השם של קבוצת הבייסבול-חובבים שלהם. בחבורה נמצאים קול, שחקן חתיך שמשכיב כל בחור שנקרה בדרכו; בנג'י, הצעיר שבחבורה, או לפחות ככה הוא מתנהג, שנשאב למערכת יחסים עם סמים ממריצים; האווי שרק אחרי שהוא ובן זוגו נפרדו הבין שהוא בעצם לא יכול בלעדיו; פטריק שסובל מרגשי נחיתות לגבי המראה החיצוני שלו; וטיילור שמתמודד עם פרידה מהבן זוג שלו ופחות או יותר מרכז אליו את כל הבעייתיות של קומדיות האנסמבל הניינטיזיות – הוא גם השחור וגם ההפוגה הקומית.
דמויות נוספות שנכנסות ויוצאות מעולמם של הלבבות השבורים הם ג'ק, מנהל המסעדה בה עובדים דניס וטיילור, וקווין, על תקן ה"ניובי", כלומר הגיי הצעיר שרק עכשיו עושה צעדים ראשונים מחוץ לארון.

מעבר לכך שהסרט בוחר בקווי עלילה שאינם כאמור הלחם והחמאה של סרטי גייז כמו שאנחנו לרוב מכירים, הליהוק של הסרט הוא גם משהו שמבדיל אותו מסרטי תקופה, לטוב ולרע. מצד אחד, לתפקידים הראשיים נבחרו קבוצת שחקנים נאים ומוצלחים למדי, כולם ללא יוצא מן הכלל על הקצה המרוחק של סקאלת הסטרייט-אקטינג, כך שבזמן שהסרט מצליח להימנע מקלישאות וייצוג סטריאוטיפי הוא בונה גלריה אחידה מדי של אנשים, שלעיתים מטשטשת את ההבדלים ביניהם ומרגישה כמו וריאציות שונות על אותו טיפוס.
את דניס מגלם טימותי אוליפנט, שנה אחרי "גו" ושלוש שנים אחרי "צעקה 2", שעל אף שהוא גם חתיך וגם שחקן לא רע, לקח לו הרבה זמן להפוך לפרצוף מוכר. בסופו של דבר זה קרה בזכות סדרת הטלוויזיה "ג'סטיפייד" בה גילם את הדמות הראשית ועליה היה מועמד לאמי ב-2011. לאחרונה אפשר לראות אותו עושה תפקיד חמוד נורא בקומדיה של נטפליקס "סנטה קלריטה דיאט" לצד דרו בארימור.
קול הוא לא אחר מאשר אחד מהשחקנים שצצו הכי הרבה במגזיני נוער בשנות התשעים, דין קיין, שלפני שהגיע לאחרונה לארץ במהדורתו הדושית ביותר כדי להצטלם בכנסת עם כל מיני נבחרי ציבור שעדיין לא ברור מה הם עושים שם, היה בעצם הסופרמן הרשמי של הניינטיז בזכות הסדרה "לואיס וקלארק" שרצה בין 1993 ל-1997, ואפשר לומר בצער שזה סימן את שיא הקריירה שלו.
את בנג'י מגלם זאק בראף באחת מהופעותיו הקולנועיות הראשונות, שנה לפני שנכנס לנעליו של ג'ון דוריאן ב"סקראבס" וארבע שנים לפני שהפך לבמאי עם "גארדן סטייט". הפרצופים המוכרים האחרים בקאסט הם ג'ון מאהוני, שבאותה תקופה זכה לתהילה עם הופעתו במכונת פרסי האמי "פרייז'ר"; וג'סטין ת'רו, שכיום הוא אולי השחקן המפורסם ביותר מהקאסט, לא רק בגלל הופעותיו ב"עמוק באדמה", "הנותרים" ו"מלהולנד דרייב" שיצא שנה אחרי, אלא גם בזכות שיתופי הפעולה כתסריטאי עם בן סטילר, ותרומתו לתסריטים של "רעם טרופי", "איירון מן 2" ו"זולנדר 2" ומערכת היחסים שלו עם ג'ניפר אניסטון, אגב אייקון ניינטיזי. השנה ראינו אותו גם ב"אילם", אבל אולי עדיף להחריש את זה.

מעבר לאותה אחידות בליהוק שהזכרתי, יש כמובן עוד מעידות פה ושם, או יותר נכון דברים שהזמן שחלף מאיר באור לא ממש מחמיא, כמו למשל באטם-שיימינג שכבר לגמרי עברנו תודה לאל, יותר מדי מונטאז'ים קולנועיים שמרגישים כיום קצת ארכאיים, והתייחסות מטא לא ממש מעודנת – כמו סצנה שלמה שבה הדמויות מדברות על ייצוג גאה בקולנוע, ואיך הם היו שמחים לראות סרט שבו הגייז לא חולים או עניים או אומללים, ואיזה כיף אם היה סרט כזה שמדבר עליהם כמו שהם. הם באותה מידה יכלו להפנות את המבט הישר למצלמה ולקרוץ.
ועדיין, הדברים האלה מתפוגגים די מהר בסך הכללי. לא רק שהסרט נראה טוב וערוך היטב, יש בו כמה ציטוטים נהדרים ורגעים שממש פוגעים בבטן ובלב, כמו השיחה שעושה ג'ק לפטריק ("לא כולם יכולים להיות אותו דבר. יש גם גייז ממוצעים. אני חושב שאנחנו החזקים ביותר"), והדיון ששזור בסרט על האם חברות אמיתית גם יכולה להיות משהו שימנע ממך להתקדם בחיים.

"מועדון הלבבות השבורים" הוא לא קולנוע גדול בשום דרך, אבל אני יכול לומר שהוא מהנה מאוד אפילו בצפייה עכשווית וגם אם מפשיטים ממנו את המטען הלהט"בי שאולי ייחד אותו אז, אבל כיום לא מרגיש כמו איזה משהו יוצא דופן. הוא סרט שמשלב נהדר הומור ודרמה, יש בו שימוש חמוד בכתוביות מעבר, ואפילו יכולת לייצר כאב לב קטן בסוף מאחורי החיוך, וגם אם חלק מהבדיחות קצת התיישנו, והעולם המתואר בו הוא בהחלט לבן וסטרייטי-יחסית-לסרט-גייז מדי, הוא בעיני סרט שיותר אנשים צריכים להכיר.

העונה האחרונה של הפודקאסט הלהט"בי "ננסי" עסקה ברובה בניסיון ובשאיפה של גייז למצוא קבוצות חברים בגיל שבו אחרי הלימודים ובזמן שאתה עובד ומנסה לבנות לעצמך את החיים הבוגרים, כשכבר קשה לייצר קשרים חדשים. זה התחיל ממכתב שכתב אחד המאזינים למערכת, בו הוא מספר איך כגיי צעיר ומתבגר בתחילת שנות האלפיים, כל הסדרות והסרטים שעוסקים בקהילה שלו הבטיחו לו שכשיגדל ימצא די בקלות קבוצת חברים איתם יעביר את סופי השבוע ואת היומיום העכשווי והמדכא, ומכיוון שטרם הצליח לעשות את זה הוא תוהה מה הוא עושה לא בסדר. שזה מדהים כשחושבים על זה, כי החוויה הזו עומדת בניגוד מוחלט לאלו – כמוני – שהייצוג שלהם בטלוויזיה ובקולנוע בשנות התשעים הבטיח להם בעיקר חיי בדידות ומוות עלוב.
יש לא מעט יוצרים ויצירות שאחראים למעבר הזה ולשינוי ביחס של גייז אל עצמם – "וויל וגרייס", "לוקינג", "הכי גאים שיש" הם בהחלט הדוגמאות הבולטות. ועל אף ש"מועדון הלבבות השבורים: קומדיה רומנטית" נראה שלא קיבל את מקומו בקאנון כפי שהיה אמור, אני מאמין ששמור לו וגרג ברלאנטי מקום של כבוד במהפך הזה.