פרויקט האוסקר לסרט הבינלאומי הטוב ביותר – פרק 43: שנת 1998

טקס האוסקר ה-71, זה שחגג את סרטי 1998, ידוע כאחד המסעירים והמדוברים של תקופתו בזכות המחטף שעשה "שייקספיר מאוהב" ל"להציל את טוראי ראיין". אחרי שנים ארוכות של טקסים צפויים לחלוטין, לפתע הגיעה תדהמה, והאוסקרספירה התאבססה על זה. כתבתי על כך באריכות בפרויקט הזוכים עם "שייקספיר מאוהב" ובפרויקט המפסידים על "להציל את טוראי ראיין". כעת פרויקט האוסקר הבינלאומי מאפשר לנו להוסיף חתיכה משמעותית בפאזל של הסיפור הזה, שהוא הרבה יותר מסרט שזוכה על פני אחר: זהו הניצחון המוחלט של איש אחד על הוליווד, שבחוכמה ובפשיעה עשה בה כשלו.

הנראטיב המרכזי הוא שהמפיק והמפיץ (והאנס המורשע) הארווי וויינשטין והחברה שלו מיראמקס הנדסו קמפיין אוסקר מרהיב שהביא לתוצאה הסופית והמטלטלת בפרס הסרט (אם כי חוררתי בה כמה חורים בפרק על "להציל את טוראי ראיין"), אבל גם אם זה היה ההישג הגדול ביותר שלו טכנית, ההצלחות שלו בתחום הבינלאומי היו אינדיקציה בפני עצמן ליכולותיו הקיצוניות.
מתוך חמשת המועמדים לפרס הסרט הבינלאומי הטוב ביותר לשנת 1998, ארבעה (!) היו של מיראמקס, אם כי אסייג ואכתוב שאחד מהם כנראה נרכש רק אחרי האוסקר. אני לא בטוח אם אי פעם הייתה סיטואציה בה הפצה אחת מצליחה להשתלט באופן כל כך אגרסיבי על הקטגוריה. יותר מזה, מיראמקס הצליחה להכניס שניים מהסרטים שאינם דוברי אנגלית אל לוח המועמדויות הכללי, יוצרת מצב בו שתי קטגוריות המשחק הראשיות כוללות מועמדים מסרטים שאינם באנגלית. זה לא קרה באוסקר מאז 1976.

בין היתר, מאוד יכול להיות שוויינשטין פשוט זיהה את הסנטימנט המשמעותי שהתגבש לאחרונה בקטגוריה הזו וידע לנגן עליו: סרטים על ילדים חמודים. כבר שנתיים שהקטגוריה הורכבה משלושה סרטים על ילדים מגילי 5 ועד 15 פחות או יותר. הארווי המשיך לדחוף כאלו, והנה זה הצליח לשנה שלישית. ב-1998 זאטוטים מילאו שוב שלוש משבצות. ארבע, אפילו יש שיגידו. בקטע עוד יותר מצחיק, לשניים מהילדים קוראים "יהושע".

מתח רב לא היה בנוגע לזוכה הבינלאומי של 1998, ועדיין, לראשונה מזה כמה שנים טובות, הקטגוריה היחסית זניחה הזו יצרה לא מעט תשומת לב בסקירה הרחבה של הפרס. אחרי כמה שנים עם בחירות שלא באמת עניינו אף אחד, התמהיל של המדינות והסרטים עצמם הביא לה לא מעט תשומת לב. ועדיין, אפשר לבוא בכמה תלונות לבחירות האקדמיה שפספסו שמות די גדולים שהגיעו לפתחה.
45 מדינות שלחו נציגים לאוסקר באותה שנה, והמועמדים הסופיים הורכבו משלוש אירופאיות, מזרח תיכונית ודרום אמריקאית. מבין החמישייה, שלושה סרטים בהחלט המשיכו להדהד קדימה, אבל זה לא אומר שלא היו השמטות קשות בבחירות האקדמיה. הבולטים בהם היו נציגי קאן הגדולים: זוכה פרס חבר השופטים "החגיגה" (דנמרק), זוכה דקל הזהב "נצח ויום" (יוון), וזוכה פרס השחקנית "חלומות של מלאכים" (צרפת); ומחוץ לגבולות הריביירה "ראן לולה ראן" (גרמניה) ו"מכתוב" (מרוקו).
בנוסף, קנדה הגישה סרט בשם "ה-32 באוגוסט על כדור הארץ" אותו ביים בחור לא מוכר בשם דני וילנוב, ורוסיה שלחה את "הספר מסיביליה", אפוס ענק של זוכה העבר ניקיטה מיכאלקוב, אבל הוא נפסל בגלל בעיה טכנית. ישראל הגישה את "קרקס פלשתינה".

אירן – "ילדי גן עדן"

המועמדים

אירן – "ילדי גן עדן" (Children of Heaven)

אחרי "ילדי הטבע" שהביא ב-1991 לאיסלנד את מועמדותה הראשונה (והיחידה), אירן גם היא נכנסה לראשונה בשערי האוסקר עם ילדים בשם הסרט – "ילדי גן עדן". אני כותב את זה כדי שלא תתבלבלו במשך שנים בין שני המועמדים האלו כמוני. כמובן שגם אין קשר ל"ילדי גן העדן" הצרפתי מ-1945 (בלועזית, ההבדל הוא בין paradise ו-heaven).
אירן הצליחה לקבל מועמדות אחרי ארבעה ניסיונות, הראשון בשלהי שנות השבעים, ואז שלושה במהלך הניינטיז ("מבעד עצי הזית", "הבלון הלבן", "גאבה"). הבמאי של מועמדה הראשון הוא מג'יד מג'ידי, מהשמות המוכרים ביותר של הקולנוע האירני, וכזה שיישלח עוד מספר פעמים כנציג המדינה אך ההישג שלו ב-1998 לא יחזור על עצמו (הניסיון האחרון בינתיים היה ב-2020).

"ילדי גן עדן" הוא סרטו השלישי של מג'ידי, מחווה מאוד מובהקת לניאו ריאליזם האיטלקי. הוא מורכב משלושה סיפורים בחייו של עלי בן התשע ממשפחה ענייה בטהרן, שכבר על הדקות הראשונות של הסרט מפשל בגדול כשהוא מאבד את הנעליים של אחותו הקטנה בדרך חזרה מהסנדלר ("מצחצחי הנעליים"). כדי להסתיר את המידע מאביו, האח והאחות מנסים לחלוק את נעליו של עלי, אבל התוצאות לא תמיד מצליחות. בחלקו השני של הסרט, עלי מצטרף לאביו על האופניים אל השכונות היוקרתיות של העיר כדי למצוא עבודת גינון מזדמנות ("גונבי האופניים") ושם מתגלה שחריפותו ופיקחותו של עלי יכולות לעזור לו ולאביו. המערכה האחרונה סובבת סביב תחרות ריצה לצעירים, אליה עלי נרשם כדי שיוכל לזכות במקום השלישי, בו הפרס הוא נעליים חדשות אותן יוכל להביא לאחותו.

הסרט לא הוקרן באף אחד מהפסטיבלים הגדולים ב-1998, אבל מאז האוסקר הפך להיות פנינה קולנועית שאומצה בחום. לצורך העניין, בעת כתיבת שורות אלו הוא נמצא במקום ה-189 בדירוג הסרטים המתעדכן של IMDB.

ארגנטינה – "טנגו" (Tango, No Me Dejes Nunc / Tango)

הסרט היחיד שלא היה בחסות מיראמקס לפני או אחרי האוסקר הגיע מארגנטינה במועמדותה הרביעית, והראשונה מאז הזכייה ב-1985 ("הסיפור האמיתי"). זאת גם המועמדות הראשונה שלה שאיננה בזכות במאי ארגנטינאי.
מי שהביא את ארגנטינה לאוסקר ב-1998 היה קרלוס סאורה, מהבולטים שבבמאי ספרד. הוא אפילו היה מועמד פעמיים מטעם מולדתו לפני כן, עם "אמא בת 100" ו"כרמן".

"טנגו", הפקה ארגנטינאית-ספרדית, הוא סרט מטא בסגנון מחזמר רק שבמקום שירים את העלילה (הדקה באופן מכוון) עוצרים, או לחילופין מלהיטים, קטעי ריקוד מורכבים למדי שנכנסים ויוצאים מהריאליזם של הסרט. המסגרת הסיפורית היא של איש תיאטרון מבואנוס איירס בשם מריו (מיגל אנחל סולה) המתאושש מפרידה מבת זוגו הרקדנית כאשר במקביל עומד בפני הפקת חייו – אירוע בימתי עצום מידות על טהרת הטנגו. מימון מפתיע להפקה המסובכת הוא מקבל מאיש עסקים עשיר שהכנסותיו מגיעות גם ממקומות מפוקפקים למדי, המבקש ממנו לבחון לאחד התפקידים את מאהבתו הצעירה. ייקח צעד קדימה שניים אחורה עד שגם מריו יתאהב בה, יכניס את עצמו למלכודת רומנטית, בזמן שההפקה הולכת וגדלה.
הסרט היה מועמד לגלובוס הזהב ולפני כן הוקרן בפסטיבל קאן, שם זכה בפרס מיוחד על תרומה אומנותית הצלם של הסרט – אחד מגדולי צלמי הקולנוע של כל הזמנים, ויטוריו סטורארו האיטלקי.

בהערת אגב, לא בטוח אם זה אומר משהו על האקדמיה או על המדינות המשתתפות במשחק האוסקר, אבל מסתבר שזאת הפעם הראשונה שסרט שצילם סטורארו היה מועמד לאוסקר הבינלאומי. זה פתאום הפיל עלי הבנה מפתיעה: איטליה בעצם מעולם לא שלחה לאוסקר סרט של אחד מגדולי במאיה, ומשתף פעולה קבוע עם סטורארו, ברנרדו ברטולוצ'י. לא שזה שינה הרבה, גם סטורארו וגם ברטולוצ'י לקחו אוסקר בזכות "הקיסר האחרון" ב-1987, אבל זה עדיין קצת מוזר. סטורארו עצמו גם זכה לפני כן על ההפקות האמריקאיות "אפוקליפסה עכשיו" ו"אדומים".

ברזיל – "תחנה מרכזית ברזיל" (Centralo do Brasil / Central Station)

מועמדותה השלישית תוך ארבע שנים (והרביעית בסך הכול) של ברזיל הייתה חלק מהקו המשפחתי עליו הרחבתי בפרק הקודם כשהייתה מועמדת עם "ארבעה ימים בספטמבר" בכיכובה של השחקנית הצעירה פרננדה טורז.
במועמד הנוכחי מככבת אמה של טורז, פרננדה מונטנגרו, שבעצמה הייתה חלק משמעותי מעונת הפרסים האמריקאית. אחרי שזכתה בפרס השחקנית של פסטיבל ברלין (יחד עם דב הזהב לסרט עצמו), היא הייתה מועמדת לגלובוס הזהב וזכתה בפרס המבקרים של לוס אנג'לס וב-NBR, ומשם הצליחה להיכנס לפרס האוסקר לשחקנית הראשית הטובה ביותר. היא התמודדה מול קייט בלאנשט ("אליזבת')", מריל סטריפ ("דבר אחד אמיתי"), אמילי ווטסון ("הילארי וג'קי") ושותפתה למכונת המיראמקסית של השנה, גווינת' פאלטרו שאף זכתה על "שייקספיר מאוהב".

"תחנה מרכזית ברזיל" הוא ברובו סיפור מסע של דורה (מונטנגרו), אישה מבוגרת וערירית שמתפרנסת מכתיבת מכתבים לאנלפאבתים בתחנה המרכזית של ריו דה ז'נרו, וילדון בשם ז'וזווה (וניסיוס דה אוליביירה ההורס), שאמו נהרגה בתאונת דרכים. הם יוצאים למצוא את אביו הנעדר של הילד, ללא שום כסף, וכשאנשים רעים מאוד בעקבותיהם. השניים צריכים לעבור מרחקים עצומים כדי לאתר מישהו שספק אם קיים, ולהתמודד עם צרות רבות בדרך.
את הסרט ביים וולטר סאלס, אז בן 42, כשזהו סרט הסולו השני שלו. על סרט הביכורים שלו ב-1991 נשלח כנציג ברזיל לאוסקר, אבל לא הגיע למועמדות. הקולנוען הנאה והעשיר הזה יהפוך להיות אחד מהבולטים בבמאי ברזיל, ואף יסדר לה את האוסקר הראשון כמה עשורים לאחר מכן עם "אני עדיין כאן". בתפנית גורלית נהדרת, "אני עדיין כאן" יביא את בתה של מונטנגרו לשחזר את הישג אמה, פרננדה טורז, בפרס השחקנית הראשית.

מאחורי "תחנה מרכזית ברזיל", אחד הסרטים המהוללים ועטורי הפרסים של 1998, עמדו שני כוחות חזקים מאוד. הראשון הוא כמובן וויינשטין, והשני הוא המפיק הבינלאומי ארתור כהן – שלא רק בעצמו זכה בשלושה פרסי אוסקר על הפקת סרטים תיעודיים, אלא גם הקים והרים את הזוכים הבינלאומיים "הגן של פינצי-קונטיני" (איטליה 1970), "שחור ולבן בצבעים" (חוף השנהב, 1976) ו"מהלכים מסוכנים" (שווייץ 1984). ממש לאחרונה, בדצמבר 2025, ארתור כהן הזדכה על ציוד ועזב את עולמנו בגיל 98.
אה, ויש עוד מפיק שחתום על הסרט – אחד בשם רוברט רדפורד.

ברזיל – "תחנה מרכזית ברזיל"

ספרד – "הסבא" (El Abelo / The Grandfather)

הייתי בן 14 כאשר הופק בספרד הסרט "הסבא" ובן 15 כאשר הוא קיבל את מועמדותו לאוסקר. כך שאפשר לומר כעובדה מוחלטת ובלתי ניתנת לפקפוק שאף אחד מהאנשים שיצרו אותו, ואף אחד מאלו שהצביעו לו, לא הכיר אותי או ידע מי אני. כמובן וכמובן שאיש לא העלה על דעתו שכעשור וחצי לאחר מכן אכריח את עצמי לצפות בכל סרטי הקטגוריה הזו. ועדיין, בהצלחה לשכנע אותי שכל העניין – הסרט והמועמדות – איננו מתקפה אישית מתוזמרת נגדי. כך החלטתי.

אז כידוע וכזכור, ספרד ואני די צ'ילבות כשזה מגיע לפרויקט הזה. 16 פעמים הוזכרה המדינה היפה במהלך הפרקים (14 מועמדויות ושתי זכיות), ורק פעמיים לא שנאתי בלהט את הנציגות שלה (1958, 1997). אבל הנמסיס האמיתי שלי הוא אחד מבמאיה, הפרדי קרוגר הפרטי שלי, חוסה לואיס גארסי.
עד ל-1998 הבחור הכניס את מדינתו שלוש פעמים לאוסקר: עם הזוכה של 1982 "להתחיל בשנית" והמועמדים "דאבל פיצ'ר" ו"המשימה הושלמה", שלושתם באמת מהאיומים מכל מאתיים פלוס הסרטים עד כה. והנה, 1998 החזירה אותו שוב, אבל הפעם עם חדשות טובות בדיעבד – למרות שגארסי עדיין חי ואפילו פועל במהלך כתיבת שורות אלו, זוהי מועמדותו האחרונה.
חלאס. נגמר עידן גארסי בפרויקט הזה.
על פניו חדשות מרהיבות בשבילי אבל גארסי הממזר הזה, הוא לא ילך בשקט אל תוך הלילה, ולכן תכנן לי הפתעה: המועמדות האחרונה שלו היא לא עוד תשעים דקות של קשישים משוחחים כפי שעשה בעבר, אלא דרמה תקופתית שאורכה כמעט שעתיים וחצי. פאקינג 140 דקות הוא סידר לי. ולהוסיף חטא על פשע, "הסבא" כל כך נעלם במרוצת השנים, שהוא המועמד שהצריך ממני הכי הרבה מאמצים וזמן למצוא (וגם זה קרה רק בזכות מאמציו של דולב אמיתי מ"אוף-סקרין", תודתי לנצח).

האם הסרט באמת בא לשבור את רוחי או שמא היה מתנת פיוס מצד גארסי אכתוב בחלק הבא של הפרק, אז בינתיים על "הסבא" עצמו:
הסרט מתרחש באחוזה יוקרתית בספרד של שלהי המאה עשרים, אליה חוזר מאמריקה הפטריארך דון רודריגו, דוכס אלבריט. שובו איננו מתרחש בנסיבות טובות מכיוון שבנו התאבד, השאיר מאחוריו את אשתו האנגליה לוקרסייה ואת שתי בנותיו הקטנות. דון רודריגו חושד שלוקרסיה הייתה רעיה רעה שלא רק שברה את רוחו של בנו, אלא שגם אחת מנכדותיו איננה באמת של בנו, תוצאה של רומן אסור מחוץ לנישואים. דון רודריגו מתעקש לברר מיהי הנכדה האמיתית, ואת השנייה לשלח עם אמה לכל הרוחות. החקירה מציתה מאבק בין לוקרסיה שכבר צברה לעצמה מעמד וכוח, מול דון רודריגו שרואה איך כל שהיה שלו כבר איננו.
"הסבא" לא הוקרן באף פסטיבל משמעותי ולא היה נוכח בעונת הפרסים האמריקאית. במילים אחרות, אמן יום אחד אני אמצא מישהו שיאהב אותי כמו שהאקדמיה אהבה את חוזה לואיס גארסי.

הזוכה

איטליה – "החיים יפים" (La Vita e Bella / Life is Beautiful)

כבר הרבה זמן שלא היה לנו זוכה קאנוני כל כך כמו זה של 1998. האחרון היה כנראה לפני תשע שנים, "סינמה פרדיסו". גם הוא, כמו זוכה 1998, הגיע מאיטליה, גם הוא היה דרמה קומית סנטימנטלית, וגם הוא עסק בילד חמוד שגדל באמצע המאה העשרים.
"החיים יפים" היה אחד מאירועי הקולנוע הגדולים של השנתון שלו אם כי, צריך לציין, שיכול להיות שהחוויה הישראלית/יהודית שלו הייתה עוצמתית יותר מרוב המקומות בעולם.
חשיפתו הגדולה הייתה בפסטיבל קאן של אותה שנה, שם זכה בגראן פרי, הפרס השני בחשיבותו לדקל הזהב. הפצתו העולמית נקבעה לאוקטובר-דצמבר, שיאה של עונת הפרסים אותה עיצב במו ידיו המפיץ של הסרט – ניחשתם נכון – הארווי וויינשטין. הסרט הזה היה להצלחה פסיכית, שבר שיאי מכירות לקולנוע בינלאומי ובפרט איטלקי ברחבי העולם, וגם, בעקבות לא מעט תגובות-נגד קיצוניות אליו, היה לאחד מכאבי הראש הכי גדולים לדון בהם. נגיע לזה בהמשך, אבל לפני כן – עובדות.

רוברטו בניני היה באמצע שנות הארבעים שלו כשהחל לעבוד על "החיים יפים", לאחר קריירה ענפה כבמאי, שחקן וקומיקאי במולדתו. במהלך שנות השמונים גם החל לצוץ בקולנוע אמריקאי, בעיקר עצמאי, בעיקר של ג'ים ג'רמוש, ובשלהי העשור כבר היה פרצוף מוכר למדי. את "החיים יפים" כתב יחד עם וינצ'נזו צ'רמני, שבשמו נתקלנו בתחילת העשור הזה כאחד התסריטאים של המועמד האיטלקי "דלתות פתוחות". השניים החליטו לעשות דרמה קומית המתרחשת בימי עליית הכוחות הפאשיסטיים באיטליה, במרכזה גבר יהודי (בגילומו של בניני), מוכר ספרים בעיירה קטנה, אשר מחליט להסתיר מבנו את זוועות מחנות ההשמדה על ידי העמדת פנים שהכול משחק.

בניני וצ'רמני התבססו על הספר "בסוף הבסתי את היטלר" של רובינו רומרו סלמוני, ועל סיפוריו של אביו של בניני, שחווה את המחנות על בשרו אבל כדי לא לחשוף את ילדיו לאמת בדה להם סיפורים שהקלו על המציאות. אבל הנה מגיע הטוויסט – אביו של בניני לא נתפס על ידי כוחות השחור האלו בגלל שהיה יהודי, אלא בגלל שהיה חייל בצבא האיטלקי אחרי שאיטליה עברה צד ב-1943. למעשה, בניני לא היה יהודי ולא בן של יהודי, אלא קתולי שהתחנך על ברכי הכנסייה (לעתיד יזדהה כאתאיסט).
על פניו אין שום חשיבות לדתו של יוצר קולנוע, אבל כל המהלך הזה הכניס את בניני לפינה. גם אם פוליטיקת זהויות לא הייתה חזקה בסוף הניינטיז כמו עכשיו, המחשבה שקתולי יעשה קומדיה על שואת העם היהודי, שלא מעטים מאלו ששרדו אותה עדיין חיים ונאבקים בזיכרונות ובטראומה, לא עברה הכי חלק.
הפולמוס הזה הוא משהו שהכרחי לדבר עליו בהקשר של "החיים יפים", אבל אחכה עם לזה לחלק הבא של הפרק, כשיהיה מקום להיכנס לחוויה עצמה מהסרטים.

"החיים יפים", על אף כל הבעיות שהעלה, התגלה כאמור כהצלחה מפתיעה, גם בישראל. כשהגיעה עונת הפרסים היה ברור שהסרט האיטלקי עומד לשבור, או לפחות לסדוק, כמה תקרות זכוכית כמו שכבר הרבה זמן לא נראו עם סרט שלא מגיע מתוך התעשייה האמריקאית. למעשה, נראה שבארה"ב אימצו אותו ממש כמו אחד משלהם, ובקושי היו פרסי מבקרים שלא התייחס ל"החיים יפים" בקטגוריות הבימוי והשחקן הראשי. הוא אפילו היה מועמד לפרס איגוד המפיקים. בניני בעצמו היה מועמד לפרס איגוד הבמאים וזכה בפרס איגוד השחקנים. אני לא בטוח אם היה אינדיבידואל אחד שיצא מ-1998 עם יותר פרסים ותארים מרוברטו בניני.

כשהגיעה הכרזת המועמדים לאוסקר עצמו, "החיים יפים" כיכב. לא רק את מקומו הצפוי בפרס הבינלאומי הוא ניכס, אלא גם צבר מועמדויות לפרס העריכה, המוזיקה לדרמה, התסריט, השחקן הראשי, הבימוי והסרט הטוב ביותר. אמנם סרט איטלקי היה מועמד שנתיים לפני כן לפרס הגדול ("הדוור"), אבל זאת הייתה הפעם הראשונה מאז "Z" ב-1969 שסרט מועמד באותה שנה גם לפרס הסרט וגם לפרס הסרט הבינלאומי ("המהגרים" גם עשה זאת, אבל על פני שנתיים: 1971 כסרט בינלאומי, ו-1972 בסרט הסרט הטוב ביותר).
את השנה סיים "החיים יפים" עם שלושה פרסי אוסקר: הסרט הבינלאומי, המוזיקה והשחקן הראשי הטוב ביותר. אמנם זה לא היה שיא לסרט שאינו באנגלית – "פאני ואלכסנדר" זכה בארבעה אוסקרים ב-1983 – אבל זה הישג מרשים במיוחד. בנוסף, בניני היה לראשון שזוכה בפרס השחקן הראשי בהופעה שאיננה באנגלית, מצטרף לסופיה לורן שעשתה את ההישג הזה בפרס המקביל לשחקניות.
לורן, אגב, היא זו שבטקס ה-71 העניקה לו את פרס הסרט הבינלאומי הטוב ביותר.

איטליה – "החיים יפים"

המרוץ ומי היה צריך לזכות

כמובן שצריך לפתוח בכך שלא היה מרוץ. אפילו לא קרוב. הזכייה של "החיים יפים" הייתה כנראה הצפויה ביותר של הטקס המפותל הזה, אולי יחד עם פרס התסריט המקורי ל"שייקספיר מאוהב" והעריכה ל"להציל את טוראי ראיין". כל שאר הזכיות היו תוצאות של מהפך או קרב צמוד למדי.
המועמדויות הנוספות שקיבל הנציג האיטלקי הסגירו מראש את המגמה, אבל כידוע הן בהחלט לא יכלו להיות אינדיקציה מוחלטת. ראינו בעבר שכניסה אל לוח המועמדויות הכללי (ואפילו ניצחונות) לא מבטיחה ניצחון בקטגוריה הבינלאומית, בין אם "שלום לפילגש", "סיראנו דה ברז'רק" ו"קמיל קלודל". הסיפור של "החיים יפים" היה אחר לגמרי, הוא באמת היה בלתי מנוצח בעקבות הפיכתו לאחד הסרטים הזרים המדוברים ביותר של השנה, אולי אפילו המדובר ביותר. אני לא חושב שראינו מועמד בינלאומי שנמצא באופן כל כך אינהרנטי בשיח על הקולנוע בשנתון שלו מאז שנות השמונים.

מה שעוד יותר מפתיע הוא שהזכייה הזו לא התיישנה, למרות שבהסתכלות בדיעבד על עונת הפרסים, רוברטו בניני הצליח להמאיס את עצמו, ולאט לאט ההתנהלות הפזיזה שלו – רחוקה מאוד מכללי הנימוס של הוליווד – התחילה להיות מעייפת. אמנם אי אפשר היה שלא לשמוח ברגע שבו טיפס על הכיסאות כשהוכרז שמו בטקס ובהתלהבות הילדותית הכנה שלו (בנאום השני שלו הוא צחק על כך שהוא "בזבז את כל האנגלית שלו בנאום הקודם"), אבל רק בשלב ההאנג אובר ביום שאחרי זה קיבל תפנית, במיוחד כאשר התגלה שהלן האנט, שכזוכת האוסקר שנה לפני כן ("הכי טוב שיש") מצאה את עצמה מעניקה לו פרס אחרי פרס במהלך השנה, אמרה שהיא לא מוכנה להגיש את האוסקר אם בניני שוב ינשק אותה כפי שעשה בכל טקס במהלך העונה.
אבל אלו רעשי רקע. האמת היא שגם אם יש אחוז גדול של צופים שלא שותף להתלהבות מהסרט – חלקם ממש שונאים אותו – הוא עדיין נחגג. לראייה, הוא כרגע במקום ה-27 של הדירוג ב-IMDB, נמצא מעל "מלחמת הכוכבים", "בחזרה לעתיד", "הפסנתרן" ו"פריזיטים".

עם זאת, "החיים יפים" תמיד יגרור אתו את הדיון לגבי מהותו, כי לא רק שצמד המילים "קומדיה" ו"שואה" בעייתיות, אלא שגם בניני בחר להכריז על סרטו כ"אגדה" (כך נאמר בקול העל שפותח את הסרט) ולהסיר מעצמו כל צורך בדיוק היסטורי.
על פניו, אין שום בעיה עם זה. כמעט כל הסרטים ההיסטוריים חוטאים בחוסר דיוק וזה לא בהכרח מפריע (כנראה ש"לב אמיץ" הוא הדוגמא המובהקת). העניין עם השואה הוא שהסכנה לתת תחמושת למכחישיה היא אקוטית, ובמיוחד כשסרט הופך להיות להיט זה מעורר תחושה לא נוחה בלשון המעטה. אבל אני מקדים את עצמי.

"החיים יפים" מחולק בעצם לשני חלקים זהים באורכם. הראשון הוא חיזוריו של גווידו חסר האמצעים אך המבריק ומשעשע-מעיק (בניני) אחרי דורה (ניקולטה בראצי, אשתו בחיים האמיתיים של בניני) מורה ממעמד גבוה משלו. 45 הדקות האלו הן מחווה לקומדיה האיטלקית, וממני הן מקבלות ציון מאה עגול.
גם אם דמותו של גווידו תמיד בסכנה לעלות על העצבים, הכתיבה והבימוי של סיפור האהבה הזה הוא סרט קצר ומושלם בפני עצמו, מלא הברקות ויציאות נפלאות, מצחיקות ומרגשות. המיומנות של בניני מגיעה לפסגות שם. ואז מגיע החלק השני, כאשר לגווידו ודורה ילד קטן, ורדיפת היהודים באיטליה הפאשיסטית מתחילה לסגור עליהם.
החצי השני של "החיים יפים" איננו נחיתה והתרסקות, אבל הוא בהחלט פחות טוב מזה שהקדים אותו. ההברקות התסריטאיות שאפיינו את ההתחלה די נעלמו או שהחלו למחזר את עצמן, וההומור מצד אחד לא לגמרי נעלם – גישה קולנועית שיכולה הייתה להנכיח את העולם שלפני ואחרי – אבל גם לא שומר על אותה רמה. זה יוצר מן יצור כלאיים משונה, כי הסרט מסופר דרך עיניו של גווידו, לא של הילד, כך שאנחנו כקהל כן אמורים להתמודד עם הזוועות המוסתרות מהפעוט, אבל אין באמת שום זוועה ולכן לא נוצר פער בין החוויה של האבא והחוויה של הילד.
מחנה ההשמדה של "החיים יפים" עובר כלא יותר מבית כלא שהכי גרוע שאפשר להגיד עליו זה "לא נעים". נניח לחורים התסריטאים על פיהם במחנה הזה המוות לא אורב בכל פינה, אין באמת רעב, אין חולי, אין התעללות, וזאטוט יכול לשבת במגורי האסירים מוצפי אור השמש יום שלם בסבבה שלו. פחות מפריע לי באופן אישי. מה שבא לי פחות טוב הוא שבניני – ולא גווידו – לא בטוח איזה עולם צריך ליצור ושל מי נקודת המבט שמובילה אותנו.
לדוגמא, אימג' משונה מאוד הוא שעבודת הכפיים של גווידו וחבריו לתא היא סחיבת סדני ברזל, בעיני יותר מחווה לעולם הלוני טונס מאשר בחירה שתשרת את הקושי שגווידו נאלץ לעבור. הבחירה הזו גם לא מאוד מצחיקה אבל גם לא מטרידה או מעוררת תחושה של חשש מאימת המחנה. הכול כזה באמצע, כאילו אסור להתחייב על כלום.

קל להשוות את "החיים יפים" לסרט שואה אחר עם אלמנטים קומיים, שהוזכר בפרויקט הזה ממש בפרק 21 כמועמד היחיד של מזרח גרמניה – "יעקב השקרן". מבחינת בימוי ושפה קולנועית, "החיים יפים" מתעלה על זה הגרמני ברמה שהיא כמעט לא ברת השוואה. תסריטאית לעומת זאת "יעקב השקרן" מצליח להתמודד הרבה יותר טוב עם הפער בין המציאות והכחשתה, עם הרצון לגונן מאהוביך על גורל עגום שאי אפשר לעצור, בטח עם הקו המאוד דק שמפקיד בין חופש אומנותי לבין יצירה פוגענית או לפחות לא מתחשבת. ככזה, אני מאוד קרוע לגבי "החיים יפים" שנע בין קומדיה מושלמת לקומדיה מקרטעת, והגבול עובר בדיוק באמצע.

כל אלו כמובן לא שינו דבר למצביעי האקדמיה, ולמעשה אולי עזרו. אנחנו רואים שנים על גבי שנים כמה האקדמיה אוהבת סרטי שואה ומלחמת העולם השנייה (כרבע מהזוכים עד כה עסקו בתקופה הזו באופן ישיר או עקיף). מעבר לפרס הסרט הטוב ביותר הם העניקו לו את כאמור פרס המוזיקה לדרמה (בחירה משונה הפעם לקטלג אותו כדרמה, אבל כנראה שהארווי ווינשטין רצה להרחיק אותו מהקומדיה האחרת שלו, "שייקספיר מאוהב". הוא צדק כי שניהם ניצחו) ואת פרס השחקן הראשי הטוב ביותר.
זו האחרונה היא בעיני בעייתית אפילו מזו של הסרט הבינלאומי. גם אם רוברטו בניני מעולה – ממש מעולה – ב"החיים יפים", יודע כל מי שאי פעם ראה אותו שהוא משחק את עצמו. אבל ניחא, הדבר הכי מתסכל הוא המחשבה בדיעבד, שהזכייה הזו מנעה מאתנו לחיות בעולם שבו לאיאן מקלן ("אלים ומפלצות"), ניק נולטי ("פגיעה") או אדוארד נורטון ("אמריקה איקס") יש אוסקר. המועמד החמישי היה טום הנקס על "להציל את טוראי ראיין". הופעה נפלאה, אבל הוא בטח שמח ומאושר בשני האוסקרים שכבר יש לו.

ארגנטינה – "טנגו"

ל"החיים יפים" לא היו מתחרים, אבל השאלה מה היה קורה אם מוציאים אותו מהמשוואה. כלומר, מי המקום השני. בעיני גם לשאלה הזו יש תשובה די ברורה.
כמו "החיים יפים", גם אם בכמה דרגות משמעותיות פחות, "תחנה מרכזית ברזיל" אומץ בחום על ידי עולם הקולנוע מרגע הזכייה בדב הזהב של פסטיבל ברלין ופרס חביב הקהל של סן סבסטיאן. בבאפט"א הוא אפילו ניצח את "החיים יפים" בפרס הסרט שאיננו באנגלית, וגם זכה בגלובוס הזהב (מסיבות שצריך לברר, "החיים יפים" נפקד לחלוטין מהטקס הזה).
מה שמשעשע ביותר הוא ששני היריבים הגדולים של 1998, "החיים יפים" ו"תחנה מרכזית ברזיל", שניהם עוסקים בילד שנמצא בסכנה ואיש מבוגר המנסה לעזור לו, לאט לאט מקריב יותר ויותר מעצמו. עוד מצחיק הוא ששני הילדים קרואים "יהושע" ובשניהם הדמות הנשית הראשית היא "דורה". ובזמן שכביכול "תחנה מרכזית ברזיל" מחוספס וריאליסטי יותר, גם הוא הולך ומתקרב לקיטש ככל שהוא מתקדם ופועל על הפעלת רגש מהצופים שלו בכל מחיר.

מה שאותי הפתיע בצפייה הנוספת בסרטו של סאלס (הראשונה שלי מאז שצפיתי בו כשיצא לבתי הקולנוע), הוא הבחירה לעצב את הדמות הראשית, דורה אותה מגלמת מונטנגרו, כאדם איום ונורא. זה לא משהו חדשני, אבל דורה של "תחנה מרכזית ברזיל" היא אסון אנושי, שקרנית, נצלנית, גנבת וחסר מוסר. היא מילולית מוכרת ילד לאנשים מפוקפקים וקונה עם הכסף טלוויזיה. זה כמובן נועד כדי להתחיל מהלך שבסופו דורה תהיה אדם נטול אנוכיות שעשתה מעל ומעבר לילד שלפני רגע לא הכירה, אבל זה קורה מאוד לאט ולא באופן שלם. זה אחת הבחירות שיותר הערכתי ב"תחנה מרכזית ברזיל", לפני אחרות פחות מוצלחות. כמובן שקרדיט ענק צריך להגיע למונטנגרו, שבהחלט הרוויחה בצדק את המועמדות שלה לאוסקר.
כל אלמנט בסרט הזה משובח ביותר. המשחק, הצילום, הלוקיישנים, הליהוק, הכול טיפ טופ. ועם זאת, יש בו מהלכים מאוד צפויים, ממש כמו "קוליה" שזכה באוסקר הבינלאומי שנתיים לפני כן, זה לחם וחמאה של קאוד-פליזרים – המבוגר שמגלה את היופי שבעולם המגעיל הזה דרך ילד עקשן אך חמוד.

בין "תחנה מרכזית ברזיל" לבין "החיים יפים" אני הייתי מצביע לברזילאי, בעיקר כי איבוד המומנטום שלו לקראת הסוף פחות קיצוני מזה של האיטלקי, ויש גם את הקטע הזה של אחריות כלפי נושא היסטורי מהעבר הלא רחוק שאנשים עלובים מנסים ככל יכולתם לטשטש ולהעלים. אבל זה רק אם הבחירה הייתה בין שניהם. בעיני המנצח הראוי הוא בכלל סרט אחר. למרות שגם הוא על ילד חמוד ומסכן.

למרות שהוא באמת מרגיש כמו "המיטב של הניאו-ריאליזם", המועמד הראשון של אירן היה צריך לזכות באותה שנה. ובזמן שאין ספק שהאיטלקי והברזילאי מרהיבים קולנועית הרבה יותר ממנו, וכנראה היה להם תקציב עליו האיראני יכל רק לחלום, זה איכשהו עובד לרעתם, מבחינתי לפחות.
"ילדי גן עדן" לא עשוי רע חלילה (אולי קצת מגושם לעיתים), אבל מה שמוביל אותו הם דברים אחרים שאינם בהכרח שפה קולנועית מורכבת או פאר הפקתי. במיוחד הוא שונה מהאחרים כי הוא לא לוחץ על הרגש. הוא לא צריך, הרגש כבר שם. מג'ידי הבמאי יודע איזה עוצמות יש לו בסיפור, בדמויות ובשחקנים, ופועל איתם במקום להעמיס עליהם סטים, פילטרים ומוזיקה. אפילו כשהסרט פוסע במקומות מוכרים יחסית, כמו תחרות הריצה בסוף, כזו שראינו מאות פעמים, אני הייתי מכווץ וייתכן ואפילו צעקתי למסך כשעלי הוכשל על ידי חברו. הייתי מאה אחוז בתוך הסרט הזה.
זאת קלישאה להמליץ על קולנוע אירני, אבל כשצריך צריך. "ילדי גן עדן" הוא אולי לא יצירה קולנועית מפעימה כמו "קלוז אפ", "רגע של תמימות" או "הרוח תישאנו", והוא הרבה פחות מתוחכם מהם או "פרידה" ו"זה לא סרט", אבל הוא קולנוע יוצא דופן בפשטות ובכנות שלו, מזכיר עשייה שפחות נתקלים בה, בשנות התשעים כמו היום.

נציגי אירן, ארגנטינה וספרד היו אלו שראיתי לראשונה רק בהכנה לפרק הזה, ובזמן ששמחתי על ההזדמנות להשלים סוף סוף את "ילדי גן עדן", לאלו של הבמאים הספרדים נכנסתי בחשש גדול. על עניין גארסי כבר הרחבתי, ובקרוב נגיע גם לסרט עצמו, אך בעניין קרלוס סאורה ו"טנגו" המצב היה מורכב קצת יותר.
לסאורה יש סרטים נפלאים אבל דווקא אלו שהשיקו במסלול האוסקר כנציגי ספרד – "אמא בת 100" ו"כרמן" – לא היו מהחביבים עלי. בנוסף, ומבלי לבלבל בין טנגו ופלמנקו, סרטי הריקודים שהיו מועמדים בעבר גם לא היו שיאי צפייה מבחינתי. לשמחתי "טנגו" הארגנטינאי התגלה כהפתעה לא רעה בכלל. הוא באמת סרט ארוך, ואולי היה אפשר קצת להתעקש על עלילה שהמעט שכבר יש בה איננו קלישאות של במאים מבוגרים אחרי שיאם, אבל לפחות יש בו קולנוע יוצא מן הכלל. ומבלי חלילה לקחת דבר מסאורה כבמאי, נראה שהרבה מאוד מגיע בזכות הצלם ויטוריו סטורארו.
הצילום, התאורה והקומפוזיציות ב"טנגו" נפלאות ממש. יש שם סיקוונסים פסיכיים מבחינת הטכניקה של המצלמה עם שימוש במסילות ובמנופים. וזה עוד היה בצפייה טלוויזיונית, על מסך הקולנוע זה בטח מדהים הרבה יותר, ולכן לא מפתיע הפרס המיוחד שקיבל סטורארו על עבודתו פה בפסטיבל קאן. בעיני הוא היה יכול להיות מועמד ראוי לאוסקר הצילום, למרות שהקטגוריה של 1998 הייתה מורכבת מחבורה די מרשימה שכללה את "תביעה אזרחית" (קונרד הול, שנה לפני האוסקר על "אמריקן ביוטי"), "אליזבת", "הקו האדום", "שייקספיר מאוהב" והזוכה "להציל את טוראי ראיין".
אם אנחנו כבר פה, "רומן לא חוקי", "פלזנטוויל", "תקוות גדולות" ו"וולווט גולדמיין" היו גם יכולים להיות חלק מזה.

את הפרק הזה נסיים עם הפרידה המשמעותית שלי מחוזה לואיס גארסי (מהפרויקט, כמובן. על אף הכול אני כמובן מאחל לאיש חיים ארוכים ובריאים), והשאלה הבוערת ביותר: האם סוף סוף לא הרגשתי שהמועמדות שביים היא עונש?
"הסבא" בהחלט מבטיח יותר עלילה ותימות מכל המועמדים של גארסי עד כה. יש פה מאבק בין דורי, סיפור מעמדות, קהילה שקרועה בענייני מוסר ושחיתות, מאבק על ילדים ומשמורת, כאב ואובדן קשה מנשוא. את כל אלו החליט גארסי להביא למסך במשך כמעט שעתיים וחצי כמו איך שרק הוא יודע: רצף בלתי נסבל של דיאלוגים מסבירניים שנמשכים לנצח על ידי שוט-רוורס-שוט במדיום. בחיי ששנאתו של גארסי למבע קולנועי גורמים בעיקר לצער על כך שהוא לא פעל בתקופה שבה היו פודקאסטים כי זה היה מסתדר יותר טוב.
כל הסרט – כל הסרט! – הוא אנשים יושבים וטוחנים את המוח, מצולמים במצלמה סטטית. טוב, אני סתם רשע. לפעמים הם לא יושבים, לפעמים הם הולכים ומדברים. באופן יחסי הרגעים האלה כל כך מסעירים שהם מרגישים כמו מינימום תחרות סירות המשוטים ב"הרשת החברתית".

בסרטים הקודמים של גארסי עוד יכולתי לשבח את המשחק, למרבה הצער זה לא אפשרי הפעם. לא כל השחקנים איומים, אבל רובם כן. במיוחד הילדות שאני חושב שדובבו בפוסט, מה שמייצר תחושה של מין חלום בלהות ממציאות נפרדת. ואולי בגלל שהשתעממתי לרמה של נמק, גם שום אלמנט אחר לא הסתדר לי. אני לא בטוח אם הסרט מיקם את עצמו בשנה מדויקת, אבל עיצוב השיער והאיפור לא מרגישים נכונים לתקופה כאילו על אף הסטים המרשימים הכול מחופף ועצלני.
אף אחד לא באמת האמין שמשהו כמו "ראן לולה ראן" הפולחני יקבל את חיבת האקדמיה (טוב, אולי חוץ מהגרמנים), כנראה גם "נצח ויום" היה מאתגר מדי (האקדמיה מעולם לא נתנה מועמדות לאנגלופולוס); אבל לחשוב ש"החגיגה" הדני נשאר בחוץ אל מול "הסבא", הפקה תיאטרלית שמרגישה כמו פרויקט של ערוץ ממלכתי, זה רגע אפל במיוחד בתולדות הקטגוריה. המזל של "הסבא" הוא שב-1978 איטליה שלחה את "יחי איטליה!", הסרט היחיד שמונע מנציג ספרד של 1998 להיות הגרוע ביותר מכל המועמדים עד כה.
ספרד עוד תמשיך לככב באוסקר אבל גארסי יישאר בחוץ למרות שיישלח שוב פעמיים במהלך האלף החדש (2000 ו-2008). לא אשקר, זה קצת מוריד לי דאגה מהעתיד לבוא. הפרויקט עוד ימשיך, אני עוד אמשיך, אנחנו נשיל את ההיסטוריה הזו מאחורינו ונצעד קדימה.
אתה שומע גארסי? אני ניצחתי.
אני ניצחתי.

בפרק הבא: ספרד זוכה. אולי דיברתי מוקדם מדי.

מונה המועמדויות (והזכיות) נכון ל-1998:
צרפת – 29 (מתוכן 9 זכיות + 3 פרסים מיוחדים)
איטליה – 26 (מתוכן 10 זכיות + 3 פרסים מיוחדים)
ספרד – 17 (מתוכן 2 זכיות)
רוסיה / ברית המועצות – 13 (מתוכן 4 זכיות)
גרמניה / גרמניה (מערב) – 11 (מתוכן זכייה אחת)
שוודיה – 11 (מתוכן 3 זכיות)
יפן – 10 (+ 3 פרסים מיוחדים)
הונגריה – 8 (מתוכן זכייה אחת)
פולין – 7
דנמרק – 6 (מתוכן 2 זכיות)
יוגוסלביה – 6
ישראל – 6
צ'כוסלובקיה – 6 (מתוכן 2 זכיות)
הולנד – 5 (מתוכן 3 זכיות)
שוויץ – 5 (מתוכן 2 זכיות)
ארגנטינה – 4 (מתוכן זכייה אחת)
בלגיה – 4
ברזיל – 4
יוון – 4
מקסיקו – 4
אלג'יר – 3 (מתוכן זכייה אחת)
נורבגיה – 3
הודו – 2
הונג קונג – 2
טייוואן – 2
קנדה – 2
איסלנד – 1
אירן – 1
אוסטריה – 1
בריטניה – 1
גיאורגיה – 1
גרמניה (מזרח) – 1
וייטנאם – 1
חוף השנהב – 1 (שגם זכתה)
מקדוניה – 1
ניקרגואה – 1
סין – 1
פורטו ריקו – 1
צ'כיה – 1 (שגם זכתה)
קובה – 1

הפרקים הקודמים:
1956, 1957, 1958, 1959,
1960, 1961, 1962, 1963, 1964, 1965, 1966, 1967, 1968, 1969,
1970, 1971, 1972, 1973, 1974, 1975, 1976, 1977, 1978, 1979,
1980, 1981, 1982, 1983, 1984, 1985, 1986, 1987, 1988, 1989
1990, 1991, 1992, 1993, 1994, 1995, 1996, 1997