• רווק נצחי
  • סרטים חדשים: ״מחברות שחורות - ויויאן״ ביום הקולנוע
  • ״רואים קולנוע״, סקירת נטפליקס
  • ״פתח תקווה״, סקירה לסרטה של יעל ראובני
  • אוסקר 2021/22: ניו יורק ואיגוד הביקורת הלאומי
  • סקירת נטפליקס לצמד סרטים קצרים של אולפני ארדמן
  • הכרוניקה הצרפתית
  • ״יד האלוהים״, סקירה
  • מבט מחודש על סרטי ג׳יין קמפיון: ״שתי חברות״
  • אימת החודש - נובמבר 2021: אחרון לפני סיכום שנה
  • בית גוצ'י
  • ״מכסחי השדים: החיים שאחרי״, סקירה
  • ״משוננת״: סקירה לסרט התיעודי על אלאניס מוריסט
  • כוחו של הכלב

"וולווט גולדמיין", סקירת yes

26 בינואר 2021 מאת אור סיגולי

אחרי זמן רב שהיה קצת מסובך למצוא אותו, ובעקבות זאת קיבל נופך של הזיית שלהי ניינטיז שקיימת בעיקר בזיכרון, הופיע "וולווט גולדמיין" (Velvet Goldmine) ב-VOD של yes. הוא הגיע כחלק מציון חמש שנים למותו של דיויד בואי שהרימו ערוצי הלוויין, וזו אירוניה לא קטנה. אם יש מישהו שלא רצה שום קשר לסרט הזה, ואפילו איים בתביעה על היוצרים, זו אגדת הרוק ההיא.
על "וולווט גולדמיין" שמעתי לראשונה בשנת יציאתו, 1998, בעיקר בחדשות בידור של MTV או סקיי ניוז, ולא יכולתי להיות מסוקרן ונלהב יותר. אמנם לא הכרתי את הבמאי טוד היינס (שני סרטיו הקודמים לא הופצו בישראל) או התעניינתי בסצנת הגלאם של שנות השבעים והשמונים, אבל מכיוון שנראה שהסרט המדובר עוסק בתכנים להטב"קים באופן מופגן וישיר, משהו רחוק מלהיות שכיח אז, לא יכולתי לחכות עד שאראה אותו. "וולווט גולדמיין" הופץ בישראל 1999, אבל אני הגעתי אליו רק כשיצא למדיה הביתית, כנראה כשהייתי בן 17. ועל אף שהתאהבתי בו, לא חזרתי אליו מאז.

עם הגעתו ל-yes פיניתי זמן לצפות בו שוב, והוא שטף אותי לגמרי. סיימתי אותו עם זרמים של התרגשות בכל הגוף, ושני ערבים לאחר מכן מצאתי את עצמי מולו פעם נוספת, יושב אפילו מרותק עוד יותר. ואם הצפייה השנייה הייתה כמו ריענון בנראטיב המפותל ויוצא הדופן של הסרט, זו השלישית כבר הייתה נוק-אאוט מוחלט, מרסקת רגשית, וגם כזו שהבהירה כמה היצירה הזו מפוארת, מורכבת והכל חוץ ממובנת מאליה. במיוחד בהתחשב בכל מה שקרה לה בדרך. יום אחר כך, כבר ראיתי אותו בפעם השלישית באותו שבוע, הפעם עם חברים שהתגעגעו אליו.
עכשיו כשהוא זמין לצפייה, 23 שנים לאחר בכורתו, אני חושב שהגיע הזמן לשלוף אותו ממדף הקאלט ולהניח אותו במקום של כבוד במדף הקלאסיקות המודרניות.

בין בואי להארווי

טוד היינס היה בן 36 כשהחל לעבוד על "וולווט גולדמיין", וכבר יקיר אינדי בזכות "Poison", סרטו הראשון שהיה עיבוד חופשי לז'אן ז'נה והעניק לו פרסים בסאנדנס וברלין, ו"Safe" שהפך להיות אחד הסרטים המגדירים של הניינטיז. בנוסף הוא היה מוכר בזכות כמה סרטים קצרים שלו, ביניהם גרסת ברביות לסיפורה של קארן קרפנטר, שגם הגיעה לבית המשפט במאבק על זכויות יוצרים. "וולווט גולדמיין" היה אמור להיות ביוגרפיה חופשית של דיויד בואי, אבל המוזיקאי סרב לשתף פעולה עם ההפקה, מנע ממנה להשתמש בשיריו, וכאמור איים להשתמש באמצעים משפטיים. זה הצריך מהיינס לתכנן דרכים עוקפות, ובדיעבד זה עשה רק טוב לסרט. עם זאת, בהתחשב בכך שכעשור לאחר מכן היינס הרים את אחת הביוגרפיות המוזיקליות הטובות והמעניינות ביותר אי פעם, "אני לא שם" המבוססת על הפרסונות של בוב דילן, נראה דווקא שבואי הוא המפסיד. ועדיין, אפשר להבין מדוע בואי חשב שהסיפור מקטין אותו, או מחורר את המורשת שלו.
מפיקת הסרט הייתה כריסטין ואצ'ו, שהייתה סוג של פטרון הקולנוע הלהטב"קי העצמאי, ומימשה חזונות קולנועיים כמו "סוון", "אני יריתי באנדי וורהול" ו"בנים אינם בוכים". בקרדיטים של ההפקה תוכלו למצוא גם את סולן R.E.M מייקל סטייפ, ואת האחים הארווי ובוב וויינשטין, בשנת השיא של חברת ההפקה שלהם מירמאקס עם הזכייה ב"שייקספיר מאוהב". וכמעט כמו כל פרויקט של הארווי וויינשטין, אחד האנשים המשמעותיים ביותר בנוף הקולנוע העכשווי וגם אנס מורשע ואיש מחליא לכל הדעות, הדברים לא הלכו חלק בשלב הפוסט והעריכה.

בסופו של דבר, הפרימיירה של הסרט הייתה במסגרת התחרות הרשמית של פסטיבל קאן. דקל הזהב הלך אמנם ל"נצח ויום" של אנגלופולוס, אבל היינס זכה בפרס מיוחד על תרומה אומנותית מטעם חבר השופטים אותו הוביל מרטין סקורסזה, וכלל את מייקל ווינטרבוטום, סיגורני וויבר ו-וינונה ריידר בין היתר. לבתי הקולנוע יצא באוקטובר 1998 (באותו שבוע של "תלמיד מצטיין מדי". מאוד אינטנסיבי), ובזמן שהביקורות היו חצויות, הקהל היה הרבה יותר נחרץ. "וולווט גולדמיין" היה כישלון מוחלט, אפילו לא מכסה את התקציב שלו שעמד על 9 מיליון.
לא קשה להבין למה הסרט לא תפס את ההמונים, אלא הפך לפינה סודית של קהילה שלאחר מכן רוממה אותו לדרגת קאלט. לא רק שהוא עוסק, כאמור, באופן מאוד פתוח בנושאים קווירים, הוא גם רחוק מלהיות קל לעיכול ומצריך מידה מסוימת של התמסרות. ככה זה כשאתה נכנס לסרט שאמרו לך שעוסק בזרם מוזיקלי ואופנתי של האייטיז, אבל נפתח בחללית שמשייטת מעל דבלין של שנת 1854.

דרך האבנים הירוקות

הדמות האמיתית היחידה ש"וולווט גולדמיין" מתייחס אליה באופן ישיר היא זו של אוסקר וויילד, המחזאי והסופר הבריטי, שהסרט נפתח בלידתו. או יותר נכון ביום בו יצורים מעולם אחר מניחים אותו בעריסה במפתן ביתה של משפחה אירית, כאשר לכסותו מוצמדת סיכת אבן ירוקה זוהרת. משם הסרט יקפוץ 100 שנה קדימה, כשהאבן תמצא שוב, הפעם על ידי ילד בשם ג'ק פיירי, שבמקרה – או בעיקר שלא – יקדים את זמנו, יאמץ זהות אנדרוגנית שלא מתיישרת לפי מגדר בינארי אחד, ויחל את זרם הגלאם של כוכבי הרוק והפופ שמטשטשים זהות מגדרית והופכים לאלילי נעורים.
המסגרת העלילתית, ובאמת שכל דבר שקשור לבנייה קלאסית של נראטיב היא מהסרט הזה והלאה, נשענת על "האזרח קיין" ומתרחשת ב-1984 (אך בשונה מאיזשהו סרט גיבורת על מפוקפק מהשנה, הבחירה אינה מקרית ומתכתבת עם אווירת הספר של אורוול), שם מקבל עיתונאי צעיר בשם ארתור, בריטי שעבר לארה"ב, להתחקות אחר סיפורו של בריאן סלייד, כוכב גלאם רוק עצום מתחילת שנות השבעים, שב-1974 ביים התנקשות בחייו על הבמה ומאז נעלמו עקבותיו.
ארתור, שהתבגרותו הייתה בצל הגלאם והדמויות הגדולות מהחיים של אלילי הרוק בריאן סלייד וקורט וויילד (שהסרט המציא), וחייו השתנו כשגילה אותם, מראיין את הסוכן הראשון של סלייד ואת גרושתו, רק כדי לגלות שהאמת רק הולכת ומתרחקת, והדברים אולי קשורים לסנסציית פופ חדשה בשם טומי סטון, ולאותה אבן ירוקה שנמצאת, נגנבת ולבסוף מוענקת כמחווה של אהבה עצומה כמעט כמו הקורבן שהיא מצריכה.

לי, כאמור, נדרשו כמה צפיות ב"וולווט גולדמיין", לא רק כדי לעשות סדר בכל קווי העלילה שנארגים ונפרמים, אלא גם להכיל את כל העושר הקולנועי הבלתי נתפס של הסרט. כמות השוטים שצילמה מאריס אלברטי ("יומני האפלצ'ים", "המתאבק") היא מטורללת, ומלאכת העריכה של ג'יימס ליונס (שגם קיבל קרדיט על כתיבה והלך לעולמו בגיל מוקדם מדי פחות מעשר שנים לאחר מכן) היא לספרים.
על פניו, "וולווט גולדמיין" הוא כאוס מוחלט. הוא מתקדם בצורה אסוציאטיבית אבל לא בטוח של מי, הוא מודע לעצמו כאשר כמעט כל דבר בו הוא רפרנס מהמורשת של מוזיקת הגלאם, דרך המילים של אוסקר וויילד, אורוול וז'אן ז'נה, ועד לקולנוע של אורסון וולס, קן ראסל וריצ'רד לסטר. הוא משלב פנטזיה, היסטוריה אלטרנטיבית, אירועים שהתרחשו, משתמש בכמה סוגי מצלמות, ובאופן טבעי עמוס במוזיקה מתחילתו ועד סופו. אבל מה שמדהים הוא שלרגע לא נראה שהיינס וליונס מאבדים את האחיזה שלהם. אפשר לנתח את הסרט רק על פי השימוש שלו בצבע הירוק, ואני ממליץ לכם לזכור את זה במהלך הצפייה. זה מפתח מאוד משמעותי.
אמנם אני לא לגמרי יודע מה קרה בחדרי העריכה של הסרט, תהליך שכאמור לא היה קל, אבל "וולווט גולדמיין" נמצא בשליטה מוחלטת ולשנייה לא קורס. זה גם משהו שגיליתי בצפיות הנוספות, כי הראשונות היו בעיקר לנסות ולרדוף אחריו.

הכוכבים החדשים

משהו שמרשים אפילו יותר בדיעבד הוא הליהוק של הסרט. שחקן אחד מבין ארבעת הצלעות המובילות של הסרט קיבל פה את ההזדמנות הראשונה, שניים הרוויחו בזכותו דחיפה משמעותית, ואחד כבר הגיע לאחר שסומן כדבר הגדול הבא.
זהו הראשון שמקבל קרדיט בסיקוונס כתוביות הפתיחה, השחקן הבריטי יואן מקרגור, שמגלם את קורט וויילד האמריקאי, שילוב בין איגי פופ, לו ריד וקורט קוביין. אז בן 27, שנתיים אחרי הפריצה ב"טריינספוטינג", שנה אחרי הופעת האורח המדוברת ב"אי.אר" ושנה לפני שקיבל את הצ'ק השמן מלוקאס פילמס כשנכנס לנעלי אלק גינס כאובי וואן קאנובי הצעיר ב"אימת הפאנטום". אנחנו כבר לא מקבלים ממקרגור את ההופעות הפרועות של תחילת הקריירה שלו (צל חיוור ומתסכל של זה יכולנו לראות ב"ציפורי הטרף" לאחרונה), אבל היה ברור אז שנוכחות כזאת על המסך היא לא משהו שנתקלים בו בכל יום. בעיני הוא גם המצטיין של "וולווט גולדמיין".
אחריו בקרדיטים מגיע מי שבעצם מניע את העלילה, ג'ונתן ריס-מאיירס בתפקיד בריאן סלייד, שהוא כביכול ליבת הסרט אבל גם האנטגוניסט, וזה שעובר את המהלך הכי יפה של הסרט, שבשביל אהבתו לוויילד מקריב את הקורבן האולטימטיבי. זה היה התפקיד המשמעותי הראשון של ריס-מאיירס, בחור יפה בדרגות תנ"כיות, והוא גם הצעיר בקאסט, בן 21. ריס-מאיירס סומן במהרה ונתפס על ידי הוליווד, ובשנת 2005 לוהק אצל וודי אלן ("נקודת מפגש") והיה מועמד לאמי על הופעתו כאליל מוזיקלי אחר, אלביס פרסלי.
השחקן השלישי היה אז בן 24, אבל גם זה בעל הניסיון הרב ביותר מהקאסט. זהו כמובן כריסטיאן בייל, שאחרי "אימפריית השמש" של ספילברג אליו לוהק כשהיה בן 13, נארז על ידי הוליווד כשובר לבבות תקופתי ב"דיוקנה של גברת" ו"נשים קטנות". "וולווט גולדמיין" היה שלב מעבר שלו מחתיך רגיש לאחד השחקנים הקיצוניים של התקופה. שנתיים אחרי תפקידו כארתור הוא השאיר אדמה חרוכה כפטריק בייטמן ב"אמריקן פסיכו" ומשם אי אפשר היה לעצור אותו. אחרי באטמן, אוסקר על "פייטר" ועוד שלוש מועמדויות בחמש שנים, בייל הוא כבר שם שמוכר כרטיסים.

אבל עם כל האהבה למשולש הגברי של הסרט, הוא בסופו של דבר בן ערובה של האישה היחידה בו. את מנדי, אשתו האמריקאית של בריאן שהופכת לאושיה בריטית, גילמה בכלל שחקנית אוסטרלית בת 26. שנתיים לפני כן קיבלה את תשומת הלב המגיעה לה, ומועמדות לגלובוס הזהב, בזכות "חתונה של מיוריאל" והעתיד היה פרוש לפניה – טוני קולט, בקלות אחת השחקניות הטובות שפועלות כיום. כמו מקרגור ובייל, גם היא מגלמת את אותה הדמות בהפרש של עשר שנים, אבל היא מצליחה לייצר את הפער הגדול והאמין ביותר מכולם בין הצעירה שהייתה לאישה שהיא כעת. הסצנות הכי רגשיות בסרט הן שלה, ואמנם אף אחד לא נתן לה פרסים על ההופעה הזו – כי העולם שלנו מטומטם – אבל שנה לאחר מכן הגיעה לשערי האוסקר עם מועמדות על "החוש השישי". למרבה האימה, זאת עדיין המועמדות היחידה של שחקנית "תורשתי", "השעות", "מיס סאנשיין הקטנה", "גלאסלנד", "רצח כתוב היטב" ו"אני חושבת לגמור עם זה".

מורשת של צלילים וצעיפים

אני יודע כמה זה מוזר שאנחנו כבר אלף מילים לתוך טקסט על "וולווט גולדמיין" ועדיין לא הוזכרה המוזיקה. אבל יש לזה סיבה טובה – אין לי מה להגיד על זה. כלומר, לא בטוח אם יש לי את הלקסיקון. מושלם, מופת, מה שתרצו. מהשירים המקוריים והקליפים שבוימו להם, ועד הבחירה בשיר הכתוביות, מהמוזיקה שהלחין קרטר בורוול, ועד התרומות של ת'ום יורק, ג'רוויס קוקר, בריאן פיירי, בריאן אינו, איגי פופ ועוד המון. אחד מפסי הקול הטובים בתולדות הקולנוע. נקודה. עם זאת, אני כן ארחיב על אלמנט אחר בסרט, שבעיני הוא מהטובים ביותר שראינו על המסך, וגם הדבר היחיד שמרתיח את דמי, אבל זה בעיקר כי אני לא תמיד מגיב בפרופורציות הראויות לדברים.
כי מה שבשבילי הוא הפאנץ' המוחץ של הסרט – שאם כבר הבנתם מבין השורות, אני מאוד מאוד אוהב – הוא מה שעשתה בו אישה בשם סנדי פאוול, מעצבת התלבושות.
אין פריים אחד בסרט הזה, ואני רציני, אפילו אחד, שאין בו את המחלפות הכי מדהימות שראיתי. מכיוון שמדובר בהפקה תקופתית, הכל בו נמצא ונתפר על ידי מחלקת התלבושות, ובחיי שכמעט וחשבתי לכתוב טקסט בנפרד למה שפאוול עשתה בו. זה לא רק התלבושות הססגוניות של בריאן סלייד, אלא גם המהלך בדמות של מנדי, היציאה לחיים של ארתור, וכל מה שקורה עם הדפסים וטקסטורות. אני אשלם לצפות בהרצאה על עיצוב התלבושות בסרט.

ולמה זה בדיעבד מרגיז אותי? כי, ואם אתם מכירים אותי אתם כנראה יודעים, לקלחת הזו נכנס אלמנט קטן שנקרא פרס האוסקר.
הנושאים של הסרט, כמו גם הכישלון הכלכלי, הבהירו ש"וולווט גולדמיין" לא יתקרב לדברים כמו פרסי הסרט או הבימוי של האוסקר ב-1998, ובסופו של דבר הוא הצליח להשתחל לקטגוריה אחת בלבד, זו של עיצוב התלבושות. והיה איזשהו רגע שחשבתי ש"וולווט גולדמיין" יצליח לעשות את מה שעשה "הרפתקאותיה של פרסילה מלכת המדבר" ארבע שנים לפני כן – סרט קאלט קווירי לא הוליוודי שמצליח לקבל מועמדות אחת בלבד לתלבושות, ולצאת כמנצח. אבל ההבדל בין השניים הוא שהסרט האוסטרלי המופלא גם היה להצלחה וגם לא התמודד מול אף אחד ממועמדי הסרט הטוב ביותר. "וולווט גולדמיין" לא רק שרץ מול אחד השחקנים הכי מרכזיים של האוסקר באותה שנה, "שייקספיר מאוהב", הוא גם חלק את אותו בית ההפקה (מירמאקס) שהשקיע כסף ומאמץ רק באחד מהם, וגם את אותה המעצבת! אז סנדי פאוול אמנם זכתה באוסקר הראשון שלה באותה שנה, אבל על הסרט הלא נכון. ועם כמה שעבודתה ב"שייקספיר מאוהב" מרהיבה, זה כלום לעומת שיתוף הפעולה שלה עם היינס.

"וולווט גולדמיין" הוא גם בעיני בקלות הסרט הטוב ביותר של טוד היינס, שלאחר מכן כבר היה מועמד לאוסקר על כתיבת "הרחק מגן עדן" והגיע לפסגה נוספת עם "אני לא שם". עם זאת, מאז הוא קצת איבד מהמגע שלו, לפחות לטעמי. את "מילדרד פירס" שלו לא הצלחתי לחבב, וכך גם עם סרטו מ-2015, "קרול", שמעולם לא הבנתי את ההתעלפות ממנו. סרטיו האחרונים היו "מעשה פלאים", פספוס מוחלט בכמעט הכל, ו"מים אפלים" שאני מתבייש לומר שלא ראיתי.
אבל גם אם משהו קצת השתבש, הוא עדיין אחד היוצרים המעניינים של הדור שלו, והסרטים המוקדמים שלו מהדהדים גם אם בזמן אמת לא לגמרי ידעו להעריך אותם. "וולווט גולדמיין" לדעתי עוד לא אמר את המילה האחרונה, ואם הפלנטה הזו תמשיך להתקיים עוד קצת זמן (ממש לא משהו שאני לוקח כמובן מאליו), אני בטוח שהסרט הזה רק ימשיך ויתעצם, ידרוש את מקומו בתרבות הקולנועית שלנו.