אימה לנשמה, אוקטובר 2025: חגיגת האלווין / ליל כל הקדושים (זה לא שם של סרט)

לצד חברים עם טעם ז'אנרי דומה, כולל אור, נקלעתי לאחרונה לשאלה שתמיד משמחת אותי, ואף פעם אין לי תשובה חד משמעית לגביה: מה מגדיר סרט כאימה? איפה הגבולות והאם הם קשוחים או גמישים? מה המדדים שלנו בעצם? יש מגוון אפשרויות שעלו: הבהלות ברמה של תגובה פיזית; נושא שמעורר בנו פחד; מערך כוחות לא שוויוני ברמה שמערערת את יסודות התפיסה של הקיום שלנו כבטוח; חריגה מן הריאליסטי בגלל שהדבר שמאיים עלינו שובר את המציאות המוכרת; איום כל כך מערער, פנימי או חיצוני, שהוא צובע את המבע של היצירה בגוונים שמשתלטים עליה ומחלחלים אלינו, הצופים; ועוד ועוד.

ממש לאחרונה יצא ספר חדש של ד"ר קולטן סקריבנר, שחוקר את כל מה שמסקרן אותנו באימה, או יותר נכון, למה אנחנו אוהבות לפחד. בסבסטאק שלו הוא הציע הגדרה מעודכנת לאימה, שבפשטותה היא: משהו עם יתרון משמעותי, הוא מתשתמש במילה formidable, שמאיים על מישהו עם סיכוי הרבה יותר קטן לשרוד אותו. זה נשמע קצת רחב מדי, ואני אישית צריכה התייחסות גם בהקשר של האמצעים האמנותיים וההפעלה הרגשית והמחשבתית. הרי יש גם נושאים או דמויות שהן אינהרנטיות לאימה – זומבים, אנשי זאב, כל המפלצות כולן. עצם הנוכחות שלהן מבטיחה סיווג אימה, גם אם מדובר בקומדיה. אבל כשזה נוגע לבני אדם, או לחייזרים, הקו מתחיל להיות פחות ברור. מתי מדובר בסרט מתח עם סצנות מבעיתות, ומתי בסרט אימה עם מבנה של חקירה? ומה עם מדע בדיוני, האם כל חייזר קטלני מגדיר סרט כאימה?

השאלה יכולה להישאר פתוחה, וההגדרה רחבה כי רוחב היריעה הזה טוב לנו לחגיגות סוף שבוע האלווין. יש המון סרטים חדשים זמינים, אז כמה שתהיה לנו שקית הפחדות גדולה יותר, כך יהיה לנו יותר מקום ללקט ממתקי חיל ורעדה. מתוך המנעד הגדול סקרתי, בזריזות הפעם, את ההיצע במסכים הגדולים והקטנים, ואציין כל מה שבעיניי מעניין. הסרטים יקבלו התייחסויות קצרות יחסית כי יש הרבה להציע בבת אחת. ולקינוח, נקיז דם בשחור-לבן סלקטיבי. לפני כן, ספיישל האלווין בסינמטק תל אביב בחסות פסטיבל הקולנוע הגאה.

הפסטיבל שמסתיים בימים אלו מציע שלל אימה נאה בהתאם לתאריך, עם סרטים שמשלבים ייצוג קווירי בליהוק, בדמויות ובנושאים שמתערבבים לתוך הז'אנר, שהוא גם ככה חבר טוב של כל מי שמרגיש מחוץ לזרם המרכזי. בזמן שלא הספקתי לצפות בכולם, יש שמות מלהיבים כמו "לגעת בי", כי סרטו הקודם של הבמאי אדיסון היימן היה מוצלח למדיי, "ליל המלכות המתות-חיות" כי הוא צועק קאמפ וכי הוא הסרט הראשון של טינה רומרו, הבת של ג'ורג' רומרו שעושה סרט זומבים לגמרי משלה. יהיו גם קלאסיקות טראשיות, ביניהן הסרט שקרה לפני הסדרה "באפי ציידת הערפדים". עופר כתב בפוסט ההמלצות והאזהרות שלו על "החור השחור", אני כתבתי כאן על "ליצן בשדה התירס", והשאר – בתכנייה.

אימה שמציגה כרגע בקולנוע

בלאק-פון 2

בחזרה לזרם המרכזי, שמחבק את הז'אנר בזרועות פתוחות. נראה שמציגים בממוצע שני סרטי אימה בקולנוע השנה בכל רגע נתון. ובאוקטובר, ובכן, יותר. על חלקם כבר כתבנו, אל חלקם עוד נגיע, ועל חלק נוותר.

בלאק-פון 2 | Black Phone 2

למה לא לתרגם שם של סרט כזה. השד יודע, כפי שתכף תגלו, שאין בעיה להחליף שם לגמרי כדי שהוא יהיה עם משמעות קוהרנטית כלשהי בעברית. אם "הטלפון השחור 2" נשמע משעמם, וזה בסדר, זה באמת נשמע כמו מק"ט במחסנים של בזק, למה לא "קולות מן העבר", "שיחות שלא נענו", "איזה יופי שאית'ן הוק אוהב סרטי ז'אנר", משהו? טרם הספיקותי לצפות בסרט ההמשך לסרט מ-2022 על טלפון שחור שמאפשר לנער (מייסון ת'מס) לדבר עם נערים שרוצח מסתורי (אית'ן הוק) חטף ורצח לפניו, ואולי לאפשר לו סיכוי לברוח. אבל נראה שמדובר בפיתוח נרטיבי שקשור לדמות משמעותית שלא הייתה נוכחת באותה מידה בסיפור של ג'ו היל עליו ביססו סקוט דריקסון וסי. רוברט קרגיל את הסרט הקודם. 

אם בסרט הראשון העלילה התמקדה בקולות מן הצד האחר שמנסים לעזור לנער לשרוד בהווה, במקביל לאחותו (מדלן מקגרו) שמקבלת חזיונות משונים, עכשיו נראה שיש התמקדות גדולה יותר בחזיונות של האחות, שמתחברים לנערים שנרדפים על ידי הרוצח שבעצמו כבר מת, אבל כידוע, מוות הוא לא מה שיעצור מותג אימה מלהתהוות. אני מודה שהרעיון של סרט שמתרחק קצת מהעלילה של הראשון או לפחות מנסה לעשות איתה משהו אחר מסקרן אותי, בעיקר כי משהו במבנה שלו לא עבד לי. הוא חזר על עצמו, החלקים השונים שבו לא התחברו לכדי יצירה קולנועית אלא לעיבוד מקוטע שמתקשה להבין שהוא כבר לא סיפור קצר. החזרה של אותו צוות, הבמאי והתסריטאי והשחקנים הראשיים, גם הוא סימן מעודד. 

אגם העצמות | Bone lake 

עוד סרט שיזכה לצפייה ואולי הרחבה בהמשך. בגדול, נראה שאם תחפשו משהו קצת יותר ארוטי עם האימה שלכם, ואולי מעט הומור וקאמפיות, זו כוס התה בשבילכן. העלילה מבטיחה זוג כבוי ומתוסכל שמגיע לאחוזה מבודדת, כי זה כיף להתבודד כשיש לכם בעיות ביחסים, וכמובן שפוגש שם זוג אחר שבטעות הזמין את אותה האחוזה, אבל הם הרבה יותר לוהטים מהצמד העייף מהחיים. מתישהו מה שנשמע כמו קומדיה רומנטית יהפוך לסיטואציה מסכנת חיים. ביימה מרסדס ברייס מורגן, לפי תסריט של ג'ושוע פרידלנדר, בו אמור להיות לפחות טוויסט אחד, או שניים, או יותר.

איש המסור החשמלי

Chainsaw Man 

יש אי אלו סרטי אנימה מצליחים ואהובים על הנוער שקשורים בשדים, או שטנים במקרה הזה. כאילו הם מנסים לומר לנו משהו על העולם הרגוע בו אנחנו חיות. כאן מדובר בסרט שממשיך את סדרת האנימה הקצרה (רק 12 פרקים של 23 דקות כל אחד) שמבוססת על המנגה המצליחה. במרכזה יש בחור שהוא בעצם יותר סוג של שד, אבל עם לב טוב, פשוטו כמשמעו, כי הלב הזה היה שייך לכלב-שד שלו, שהציל את חייו על ידי איחוד מרגש ומאוד פיזי איתו. החיבור בין אדם לשד כלבלבי שהוא גם מסור חשמלי הופך את הגיבור שלנו לכותרת הסרט.
הוא לא עובר לצד המרושע של החיים, אלא לוכד ומחסל שדים אחרים, ובסרט, כך מהטריילר, הוא פוגש עוד בחורה שמלהיבה אותו, ודברים מסתבכים וכמובן נהיים אלימים ומדממים מאוד, מאוד מהר. חובבי המנגה או האנימה או שניהם בטח יצפו. לגבי השאר – ואני ביניהם, להערכתי אין חובה להשלמה של כל הידע המקדים, כי בתור חוויה ויזואלית מונפשת ואלימה במיוחד, והצצה למותג מצליח מאוד, יש כאן לפחות הבטחה מסקרנת. 

Demon Slayer Infinity Castle 

לסרט הזה כן כדאי להגיע עם ידע מקדים, כי מדובר בשעתיים וחצי של קרב אנימה אפי בין לוחמים שהם פחות או יותר גיבורי על עם טכניקות לחימה מרהיבות שרותמות אלמנטים מהטבע אל חרבות, לבין שדים שהם מעין ערפדים על סטרואידים מהסיוטים שלנו. הכל בתוך טירה אינסופית, המגרש הביתי של השד הבכיר. הסיכון גבוה, הסיכויים ככה-ככה, והנחישות לא מתפשרת, כי ארבע עונות מרובות פרקים הובילו לאירוע הזה. המהומה סביבו מוצדקת והסרט עדיין מציג, אחרי שבועות ארוכים בבתי הקולנוע. הוא הפך במהירות לסרט היפני המצליח ביותר בארה"ב (יותר מ״נמר דרקון״). 

ללא צפייה או קריאה מקדימה כנראה שלא תבינו את כל ההקשרים והזעם האינטנסיבי של הגיבור הצעיר טנג'ירו, נער שהתגלגל להיות לוחם מחסל שדים אחרי שאחד חיסל את משפחתו והפך את אחותו לשד, שמנסה לשמר את הצד האנושי. יש הרבה אמוציות שמתנקזות לכאן. האנימציה נהדרת, גם אם תזזיתית לפרקים, השדים הם יצירות אמנות מחרידות, אף אחד מהם לא דומה למשנהו. הכל רווי לא רק במוות וקרבות קשים, אלא גם באמונה ביכולת האנושית לבחור האם לשקוע לתהום של נקמה, או להתעלות מעל הטרגדיות האישיות ולנסות להילחם למען המין האנושי, למרות הכל.

מדובר בסרט ראשון מתוך שלושה שיסגור את העלילה של הסדרה. לפרקים תהיתי לגבי הגיל הצעיר של חלק מהצופות שאוהבות את הסרט, כולל בת של חברים טובים, אבל אחרי צפייה ושיחות איתה על הנושא, השתכנעתי שלמרות שמדובר ביצירה אלימה, מאוד, עם נושאים קשים, מאוד, יש בה משהו ערכי, גם מבחינה רעיונית וגם מבחינה אסתטית. וכעת אני רשמית בין האנשים שמצפים בקוצר רוח לסרט הבא. למיטיבי לכת, המנגה כולה זמינה אונליין, אז גם זו דרך להשלים את העלילה מהר. 

לזמן את הרוע 4

לזמן את הרוע 4: הפרק האחרון | The Conjuring: Last Rites 

אד ולוריין וורן (פטריק ווילסון ו-ורה פרמיגה) יוצאים לפנסיה. חוקרי הדיבוקים הדמוניים שמבוססים על זוג אמיתי שהאמינות שלו מוטלת בספק, הם גיבורים של ממש בסדרת הסרטים שהייתה אחת המבשרות של תור ההילולה של האימה שאנחנו עדיין נהנים ממנו. הסרט הרביעי וכרגע האחרון שביים מייקל צ'אבס, מציג, כמתבקש, את זוג החוקרים כמבוגרים יותר. הם לוקחים פחות סיכונים ומגוננים על בתם שבגרה וניחנה בכישורים המבעיתים של אמה לראות את השדים שלא רוצים שימצאו אותם. כשמגיע מקרה שהם מבינים שבעצם מתעלל במשפחה מסכנה כדי להגיע אליהם, בגלל עניין לא פתור שיש להם עם מראה רדופה, אין להם ברירה אלא לעזור.

החן ומוקד המשיכה של סרטי "לזמן את הרוע" כשהם עובדים היטב – בעיקר הסרט הראשון והשני, השלישי קצת בלתי זכיר – הוא האיזון הנכון בין הסיפור האישי של אד ולוריין בכל סרט, לבין מתן הבמה לדמויות המשפחה ששד כלשהו, לפעמים יותר מישות אחת, עושים בהם שמות בביתם. הפעם יש הרבה יותר פוקוס על אד ולוריין, ויש לנו גם את הבת שלהם והארוס הטרי שלה בתמונה. המשפחה הרדופה כוללת אי אלו בנות, הורים, כלב וסבא וסבתא שחיים כולם תחת אותה קורת גג.

אלו די הרבה אנשים לחלק ביניהם תשומת לב, וכל הכבוד ליישות הדמונית על חלוקת הקשב, ולכמה סצנות יעילות ברמת ההפחדה שלהן. בסך הכל הסרט עובד היטב, גם אם צפוי לפרקים. הוא לא הדבר הכי מפחיד או מקורי שתראו, והוא גם מאוד מנסה להיראות כאילו שיש כאן סכנה איומה לזוג, ומציב מולם שד שעושה רושם של בלתי מנוצח, בזמן שקשה להאמין שהוא יסכן אותם באמת. הסרט כן מצליח להיות על דמויות נוצריות למדי בלי להיות מטיפני בהקשר הדתי, ויש משהו מעורר הזדהות בדמויות שמתבגרות יחד עם השחקנים שמגלמים אותן על המסך.

הזרים: חלק 2 | The Strangers Chapter 2

באופן קצת מפתיע, אין הכרח לראות את "הזרים: חלק 1" כדי להבין מה קורה בסרט הזה שביים רני הרלין. גם אם מדובר בסרט המשך להתרחשות המזוויעה מהסרט הראשון. אם ראיתם את "הזרים" המקורי של בריאן ברטינו מ-2008, די ברור לכן איך הסרט הראשון נגמר, והדבר המפתיע היחיד הוא שמיה (מדלין פטש), הגיבורה שבסך הכל רצתה חופשה רומנטית עם החבר שלה, בכלל שרדה את ההתעללות וניסיון הרצח לשם רצח של שלושת הטיפוסים המסתוריים עם המסיכות המקריפות.

מה שקורה בסרט השני, שחלקו הגיוני, חלקו מאוד לא וכולל הסחות דעת שאינן ברורות, חלקו קצת נמתח אבל בסך הכל מבדר על מסך גדול – הוא שמיה חושבת שהיא בטוחה. היא מאושפזת בבית החולים של עיירה קטנה בה היא כמעט מתה, ובן זוגה נרצח. שלישיית הרוצחים לא ששים לוותר כל כך בקלות, מה שמתניע מרדף, קודם כל בבית החולים, ואז בעוד מקומות. הגורם למתח ולסקרנות הוא שבגלל שזהותם לא נחשפה, לכו תדעו מי בעיירה יכולים להיות הרוצחים בעצמם, וגם המשטרה לא נראית הכי אמינה.

הרעיון הזה מנוצל פה ושם, אבל בעיקר נעצר מדי פעם לטובת פלאשבקים, שמספקים לנו רקע על הרוצחים, כך שהזרים מהכותרת – הם כבר מרגישים לפחות כמו מכרים, או קרובי משפחה רחוקים ומטרידים. לא אבוש להודות שסצנות העבר, גם אם היו ברובן קלישאות, דווקא עניינו אותי קצת יותר מאשר סרט האימה העדכני שהן משולבות בתוכו. מעין סרט קצר בפני עצמו, עם ילדים חמודים, כולל תואמת וונסדיי, אם זו הייתה מגלה בהדרגה נטיות פסיכופטיות באמת, ולא רק בקטע מורבידי מגניב. לא מדובר בסרט טוב, אבל אם תגיעו עם ציפיות מאוד (מאוד) נמוכות, יש סיכוי קטן שתיהנו.

כלב טוב

כלב טוב | Good Boy

אל תתנו לכמה שהסרט הזה נראה חמוד להטעות אתכם. כלומר, הוא אכן חמוד, כי במרכזו אינדי (זה שמו האמיתי של הכוכב), כלב מאחד מסוגי הרטריבר, מה שסביר להניח הופך אותו לכזה שנהנה לרוץ אחרי דברים ולבצע פעולות שונות עם המוטיבציה הנכונה. אבל אינדי נמצא בלב של סרט אפל למדי, ויותר מכך, עצוב להחריד. הרעיון בבכורת הבימוי באורך מלא של בן לאונברג, האיש של אינדי במציאות, שגם כתב יחד עם אלכס קאנון, הוא סרט אימה בו טוד (שיין ג'נסן) חוזר עם הכלב שלו לבית בו סבא שלו חי ואז מת, כי משהו מושך אותו לשוב. דווקא עכשיו כשהוא חולה ובכללי עושה רושם של מישהו שהחיים שלו לא בטוב. כשהם שם, משהו מאיים מבין הצללים, בפינות החדרים הלא-מאורגנים ברחבי הבית הגדול מדי לבחור אחד מעורער והכלב שלו, בבית הקברות המשפחתי וביער הסמוך. זה ברור שהעניינים הולכים להחמיר. וכל זה מתרחש לנגד עינינו מנקודת המבט של אינדי הכלב.

לא מדובר בחיבור מצלמת גו פרו כדי לעשות לנו כאב ראש, אלא בצילום בזווית נמוכה, עם מעט מאוד סצנות בהן רואים את הפנים של טוד מקרוב, או בכלל. אנחנו כן רואות תקריבים של אינדי, ואת מה שאינדי חש ורואה, כולל חלומות שלו. והסרט, שהתקציב הצנוע ניכר עליו, מצליח למצב את אינדי בתור הגיבור שאיתו אנחנו הולכים, ויחד איתו אנחנו מגלות עוד פרטים, שנשמרים יחסית עמומים כי מדובר בכלב, לא בבן אדם שיכול לתמלל את מה שהוא רואה או להבין אותו עד הסוף. מהבחינה הזו הסרט עקבי ומשכנע, וגם שובה לב כי אינדי הוא יצור פרוותי חינני להפליא, שלאונברג הצליח לביים היטב במשך מה שהוא מונה כ-400 ימים על פני שלוש שנים. זה לא בימוי שחקנים בשר ודם, אלא שימוש טוב בעריכה ובנקודות מבט כדי לייצר אצלנו היקשים שמצליחים לספר לנו סיפור קוהרנטי.

מה שחסר הוא שימוש בולט בחושי השמיעה והריח שטובים יותר מאלו שלנו, בזמן שהסרט מתמקד במה שאינדי רואה, או חש. עוד דבר שמעט חסר הוא פיתוח הדמות של טוד, שנשאר די שבור באותו האופן לאורך רוב הסרט, ומצד שני יש סביבו קצת יותר מדי התרחשויות שלפעמים מעמיסות, וסיכוי טוב שהסרט היה עובד גם בלעדיהן. ובכל זאת, מדובר בסרט קטן ומכמיר לב באופן בלתי צפוי. כלבים מצטיינים בלחץ על בלוטות הרגש בכל מקרה, וכאן יש משהו דטרמיניסטי שמעורר אותן אפילו יותר מהרגיל.

לשחרר את השדים | Shelby Oaks 

ואפרופו כלבים, הבעיה המרכזית שלי עם בכורת הבימוי של מבקר הקולנוע והיוטיובר כריס סטאקמן היא שלמעט ב"אות משמיים" או "הדבר", כמעט בלתי אפשרי להפחיד אותי עם כלבים בסרטי אימה. "קוג'ו" הוא טריטוריה זרה עבורי כי עדיין לא הבאתי את עצמי לצפות בו, בגלל הרעיון של כלב שסובל והופך לנבל בעל כורחו. ב"להעיר את השדים", שם בעייתי לסרט שבמרכזו חידת היעלמות של חבורת יוטיוברים כי הוא מייצר רמיזה על אחד הפתרונות האפשריים, יש כלבים שאמורים להיות חלק ממערך הבהלות של הסרט, והם החוליה היחסית חלשה. אם לחזור לעסוק בעיקר, הסרט שהחל כפרויקט מימון המונים והלך ותפח, מדלג בין סגנונות שונים: פאונד פוטג', מוקומנטרי וסרט עלילתי "רגיל", ושומר על המעברים ביניהם חלקים, מוצדקים וברורים. הם לא פוגעים בהתקדמות העלילה או בקצב בשום שלב, אלא רק מרעננים לנו את הצפייה, ומוסיפים מידע ורמזים. 

הסגנונות השונים חושפים את חידת היעלמותם של חבורת יוטיוברים שתיעדו, לדבריהם, מקרים אמיתיים של רוחות רפאים, שדים ושאר חברים. ריילי (שרה דורן) הגיעה לתכנית עם רגישות לעולם שמעבר, והסרט מתמקד ביחסים בינה לבין אחותה מיה (קמיל סאליבן) שמנסה להתחקות אחר עקבותיה ועל הדרך חושפת את העבר של אחותה, ומגלה בעצמה כמה דברים חדשים. אפרופו, אפשר היה לקרוא לסרט בעברית "ריילי ומיה", או "ההיעלמות", או "אחיות לפחד" "רדופות ולא נהנות", או כל דבר אחר שלא יגביל את הסרט לכיוון אחד. 

לסרט מגיעה סקירה משלו, אבל אפשר להגיד שהרגשות ביציאה מהצפייה בו היו מעורבים. אני וחברה שבאה איתי מצאנו אותו מעניין, וגם אם צפוי וכזה שיכול היה ליהנות מיותר פיתוח דמויות באופן גורף, הוא מחויב לסיפור שהוא רוצה לספר עד הסוף, ובתוכו הוא מחזיק כמה שיותר מחוות לסרטי אימה מוכרים, קלאסיים וקלאסיקות מודרניות. יש מי שיראו בכך היעדר מקוריות, אני קראתי את הערבוב הזה כקולאז' מכוון, שמראה בדיוק מהיכן הוא בא וכמה הוא אוהב את כל הסרטים האלו, וכעת מנסה, בזהירות של סרט ראשון, להגיד בעזרתם משהו משלו.

פרנקנשטיין

פרנקנשטיין | Frankenstein 

גם על הסרט הזה יש המון מה לומר, ועוד ניתן לו את הבמה הראויה לו. בינתיים, אלו ימים אחרונים בהם הוא בהקרנות בבתי הקולנוע, בהם הוא מציג לשבוע בערך, ואז יירד משם ויקום לתחייה בנטפליקס, שהפיקה את הסרט אותו גיירמו דל טורו רצה לעשות כל כך הרבה זמן וסוף סוף הצליח. אוסקר אייזק הוא ויקטור פרנקנשטיין בגרסה יהירה, אינפנטילית, נחושה ומעצבנת כל כך שמזל שזה הליהוק כי יש לו מספיק כריזמה כדי לפצות. ג'ייקוב אלורדי הוא המפלצת, בגרסה חיננית במיוחד ברמה של שלגיה על הרואין שיק. הוא כן מפגין כישורי משחק מפוארים, בכלל, כל הצוות עושה עבודה נאה בהקשר הזה. מיה גות' היא אליזבת, האישה והקרינולינות והתסרוקות. ואם זה נקרא כאילו שכתבתי כאן שלוש דמויות לטובת משולש רומנטי, נאמר שהסרט נוגע בבור שהבדידות חוצבת בנו, ברצון בחברת האחר, בקנאה ובכמיהה בכמה דרכים. גם כריסטוף וולץ כאן כדי להיות מעין מקדם עלילה, וכדי שפרנקנשטיין יקבל מימון ממישהו לרעיונות שלו של בניית אדם חדש מחלקי גופות לטובת החייאה שלו.

הסרט נמשך כשעתיים וחצי, וכל פריים בו כמעט הוא פאר היצירה הגותית. אין בו שום רגע שאינו מלודרמטי, הדמויות מיוסרות באופן מרהיב והסביבה, בין אם בתוך מבנים, בעיר או בטבע, משקפת את הסערה ואי היציבות הפנימית ללא הרף. זה לא סרט מושלם, הדיאלוגים שלו פשטניים יחסית לחומר המקור, והמסרים עוברים כמו הטפה מוסרנית וחוזרים על עצמם אחרי שכבר מזמן הבנו אותם. אבל בסך הכל הוא עובד, ואם הסיפור הידוע על יהירות ובדידות יקר לליבכן, או דל טורו, או שניהם – כדאי מאוד לתפוס אותו על מסך גדול.

Kpop Demon Hunters Sing-along 

להיט המיוזיקל-פופ בסגנון אנימה שעדיין נמצא ברשימת הנצפים ביותר בנטפליקס הולך להכניס לנטפליקס עוד קצת כסף, עם שובה לקולנוע של הגרסה שמעודדת לשיר באולם בקולי קולות. סרט הילדים בהפקת סוני (מהצוות שאחראי גם לסרטי ״ספיידר-וורס״) הוא חגיגה צבעונית עם שלוש ציידות שדים (שמתן לב למגמה?) שנראות כמו בובות בראץ שהתבגרו, עם עיניים קצת יותר מאופסות, ומתפקדות על תקן להקת בנות מצליחה. כמובן שמולן צצה להקת בנים מתחרה, שמורכבת משדים שמתחזים לבני אדם רגילים. כמובן שמלחמת בנות האור בבני החושך לא הולכת להיות כזו שחור ולבן, כי לא כל השדים רעים מוחלטים, ולא כל הציידות חפות מקשר אליהם.

בזמן שהדמויות מבוססות בהשראה חופשית על זמרים וזמרות מלהקות קיי-פופ שונות, הן עומדות בפני עצמן, ומהוות ייצוג של נשים שטוב שיש ילדים וילדות שיודעים את כל השירים לפי הסדר בעל פה, ודורשים לצפות בהם שוב ושוב ושוב ושוב ושוב ושוב ושוב כל יום במשך כל חופשת הקיץ וגם קצת אחרי. אל תשאלו איך אני יודעת. זה רק מתבקש ללכת לשיר בקולי קולות מול מסך גדול את כל הכיף הזה. ומה הסרט הזה עושה בהמלצות אימה? יש בו שדים והם מחסלים בני אדם כדי לצרוך את הנשמות שלהן. הוא אמנם מתאים לילדים, אבל היי, מדובר במנעד, אז כאן האימה בנגיעות רכות וחביבות, אבל יש בהחלט סצנות של רכבת מתרוקנת מנוסעיה כי ברור לכולנו מה קרה להם ואת מה הנשמות שלהם הולכות להאכיל.

אימה בסטרימינג

נוספרטו

ליקוט זריז של כמה כותרים בולטים:

"היד שמנענעת את העריסה" הצטרף לאחרונה לקטלוג של דיסני+ הישר מ-1992 ולכבוד רימייק שצפוי להגיע לשירות הסטרימינג. לצידו עוד קלאסיקות שנמצאות שם, כמו "מלתעות" שזמין גם בנטפליקס, כל סרטי ״הנוסע השמיני״ מ-1979 ועד היום, וכך גם כל סרטי ״הטורף״ חוץ מהחדש שעוד רגע יוצא לאקרנים, וכולל סרט אנימציה מהשנה האחרונה עם פוטנציאל מעט לא ממומש אבל שווה צפייה. הספרייה מתעדכנת מדי פעם אבל רוב מה שכתבתי עליו עדיין שם.

בנטפליקס יש לא מעט הבלחות משובחות מ"מלתעות" כמובן ועד "תברח". לצד חלק מסרטי ״האויב שבפנים״ ו״מלחמת האופל״ או בכלל "שלמות" – אם חשקה נפשכם בטראש. באותו טון תמצאו גם את "פסיכופט אמריקאי" ו"The Babysitter" שאין שום סיבה לצפות בסרט ההמשך הגרוע שלו. עדיף לצפות בו כמה פעמים ברצף. אם תרצו משהו יותר כבד, יש את "The Ritual", וגם "I Am the Pretty Thing that Lives in the House", אחד הסרטים המוקדמים של אוז פרקינס הנהדר. כולם פייבוריטים אישיים שלי ואוסיף להם את "שמיים אדומים מדם".

יש עוד ערימות, למשל סרטי אימה אלימים ויצירתיים במיוחד כמו "May the Devil Take you" או "Happiness". מצטרף חדש הוא המותחן "האישה בתא מספר 10", אותו טרם הספיקותי, אבל השמועות אומרות שהספר משמעותית יותר טוב. הייתי מציעה להשלים סרטים שפספסתן, ולא להתעכב דווקא עליו. יש גם את "חמישה לילות אצל פרדי", שמבוסס על משחק הווידאו האהוב והמסויט, "לייט נייט עם השטן", שני סרטי "מקום שקט" הראשונים ו"קופסת הציפורים", "I Saw the TV Glow", סרטי ״Fear Street״ (אפשר לוותר על האחרון שיצא), סרטי ״האלווין״ בסיבוב של דיוויד גורדון גרין, וגם את "The Blackening" המבדר (״שחור משחור״ בנטפליקס ישראל).

ולקינוח: 

״נוספרטו״ זמין במגוון VOD לגיטימיים (יס, הוט, סלקום, פרטנר), ואם עוד לא ראיתם אותו, מדובר בצפייה מרשימה לכל הדעות, גם אם אלו חלוקות לגבי איך תרגישו לגביו בסיום. גם לו מגיעה הרחבה משלו, אבל בינתיים אזכיר שזה עיבוד של רוברט אגרס, במאי שאוהב לקחת את הדיוק ההיסטורי בסרטים שלו מאוד ברצינות, והוא עשה תחקיר עומק לגבי איך כדאי שהערפד, שהוא לא דרקולה אבל בהחלט הגיע מספר שלקח די הרבה בלי בושה (ולכן גם בראם סטוקר מופיע בקרדיטים הקשורים לתסריט), צריך להיראות. כולל דיון שלם שהתנהל לגבי שפם – בעד ונגד. הגרסה הזו לוקחת את עצמה ברצינות תהומית, לטוב ולרע.

היא מתחילה טוב מאוד, עם לילי רוז דפ בתור אלן, אישה צעירה ונשואה בגדול באושר לתומאס (ניקולס הולט), אבל משהו מעכיר אותה, מעין עננה שקשורה בעבר שלה ובמשהו שאפשר לפרש כתשוקה או כסבל בל יתואר או שניהם, שגרמו לה להניח שמשהו מאוד לא בסדר איתה. כשתומאס נוסע לפגישת עסקים עם רוזן עשיר ומסתורי (ביל סקארסגרד) במיקום מרוחק, אלן מתחילה להידרדר.
ככל שהדברים הולכים ומתבהרים לנו, בסרט שמתנהל בגוונים של שחור ולבן, וגם כשיש בו צבע, הוא עכור, משולל חיים או חדווה, מצטרף לתמונה פרופסור (ווילם דפו) שמבקש לשפוך קצת אור על המצב, אבל מוסיף עוד גוון של סקרנות, אולי נלהבת יתר על המידה, לפרשה המוזרה של אישה שיוצאת מדעתה בזמן שמשהו מתחיל לאיים על העיירה כולה. אין דרך לדעת מראש אם תתמסרו או תגחכו מהצלילה אל נבכי הסבל הגותי שהסרט מציע. אבל קצת כמו ״פרנקנשטיין״ של דל טורו, מדובר ביצירה שאפתנית, מרהיבה, שכדאי מאוד לחוות.