• אימת החודש - דצמבר 2018: סיכום שנה
  • אוסקר 2018/19: הרשימות המקוצרות
  • סיכום 2018: מצעד 20 הרגעים הגדולים בקולנוע
  • סיכום 2018: מגמות השנה בקולנוע ומשמעותן
  • בעקבות ״מנדי״: עוד שלושה סרטי טראש-ארטהאוס
  • ״ספיידרמן: ממד העכביש״, סקירה
  • סקירה תיעודית כפולה: ״סיבת המוות״ ו״קינג ביבי״
  • פרסי איגוד השחקנים 2018: כל המועמדים
  • סרטים חדשים: ״רומא״ של אלפונסו קוארון בכל המסכים
  • ״מוגלי: אגדת הג׳ונגל״, סקירת נטפליקס
  • הכהנים הגדולים: פרק 11 - ״לחסל את הליידי״
  • המלצות סינמטקים: מהדורת דצמבר 2018

אימת החודש – נובמבר 2016: "כיבוי אורות", "אותיות שטניות: מקור הרוע", "אני הדבר היפה שחי בבית", "המפלצת"

27 בנובמבר 2016 מאת אור סיגולי

בחודש הבא, דצמבר, פינת אימת החודש תוקדש לסיכום השנה, ועל כן זו הנוכחית היא בעצם האחרונה של 2016 במתכונת רגילה. והפעם: ארבעה סרטים חדשים, כולם אמריקאים וכולם סובבים סביב גיבורה ולוקיישן מרכזי אחד. יצא ככה במקרה. נשבע.

אבל לפני זה, ישנו סרט אחד שאני רוצה להזכיר רק בפסקת הפתיחה – "החונק המשומן" (The Greasy Strangler). אני מתייחס אליו מחוץ למניין כי על אף שהוא מתנהל בטריטוריות של אימה, בעיני להחשיב אותו כחלק מהז'אנר זו דחיקת גבולות די רצינית, בערך כמו להחשיב את סרטיו של קוונטין דופואה ("ראבר") כאימה. עם זאת, אני חושב שכדאי לכם להכיר אותו. את הסרט ביים ג'ים הוסקינג, שבסיכום שנת האימה של 2015 הוזכרה תרומתו לאנתולוגיה "האל"ף-בי"ת של המוות 2" כאחד מרגעי ה-WTF של השנה. הוסקינג היה אחראי שם על הסגמנט הלא-נעים G, ובו בחור צעיר נאלץ להתמודד עם הסבא המטריד והעירום שלו שחי לו בתוך המזרון. "החונק המשומן" מרגיש כמו גרסת האקסטרים של הדבר ההוא: גבר מבוגר וביישן מתחיל לחשוד שאביו הזקן הוא לא אחר מהחונק המשומן, שמטיל את חיתתו על השכונה בה הם חיים. עדיף לא להיכנס לפרטים בשלב זה, אבל באמת שמדובר באחת הקומדיות הכי דוחות שראיתי, לא בהכרח בקטע רע. הוסקינג בורא עולם אבסורד וסוריאליסטי עם כמה רגעים שאתם לא רוצים בראש שלכם ופרוסטטות איברי המין הקיצוניות ביותר של הזמן האחרון. לי היה רוב הזמן משעשע בחברת "החונק המשומן", אבל קחו את ההמלצה הזו בערבון מוגבל, ורק אם אתם חובבי ביזאר וגועל.

ועכשיו, לסרטי נובמבר.

"כיבוי אורות" – Lights Out

lights-out

בימים אלו מוצג בבתי הקולנוע סרט המד"ב המצטיין שביים דני וילנוב, "המפגש", ובו איימי אדמס בתפקיד בלשנית יוצאת לדבב חייזרים מסתוריים. את התסריט לסרט, שסבירות גבוהה שיהיה חלק מחמשת המועמדים לאוסקר התסריט המעובד השנה, כתב התסריטאי אריק הייסרר, שעבודותיו עד כה (הרימייק ל"סיוט ברחוב אלם" והפריקוול ל"הדבר") לא גרמו לי להעריך אותו יותר מדי. השנה זה השתנה, כי מעבר להצלחת "המפגש", הייסרר היה אחראי גם על התסריט לסרט הזה, לשמו התכנסנו, שיצא לבתי הקולנוע בארץ בסוף הקיץ האחרון. שני התסריטים האלו, אגב, נכתבו בהפרש של חמש שנים. שתבינו כמה זמן לוקח להרים סרט בהוליווד.
את התסריט כתב הייסרר בעקבות סרט קצר של דיויד פ. סאנדברג, שביים את הגרסה הארוכה.

"כיבוי אורות" הוא עוד סרט רוחות דל תקציב, מהסוג שצץ כל כמה דקות בשנים האחרונות, בעיקר מבית ההפקה "בלומהאוס". הסרט הזה, עם זאת, איננו מבית היוצר של ג'ייסון בלום אלא תחת השגחתו של ג'יימס וואן, שבעקבות "המסור" ו"לזמן את הרוע" הפך לאחת הדמויות הבולטות ביותר בעולם האימה. הוא גם עשה רווחים נאים, כאשר מתוך תקציב של פחות מחמישה מיליון, סיים את ימיו בבתי הקולנוע ברחבי העולם עם מעל 148 מיליון.
בתפקיד הראשי נמצאת הכוכבת העולה תרזה פאלמר, שבימים אלו תוכלו לפגוש אותה בבתי הקולנוע בסרטו של מל גיבסון, "הסרבן". היא מגלמת את רבקה, בחורה אשר מנסה להציל את אימה המעורערת (מריה בלו) ואחיה הקטן (גבריאל בייטמן) מציפורניה של רוח חורשת רעות שיכולה לתקוף רק בחושך.

הציפיות שלי לסרט הזה לא היו גבוהות, ואני שמח לבשר שמדובר בהפתעה נחמדה למדי. זה באמת סרט קטן, עם מעט לוקיישנים ומעט דמויות, אבל הוא נראה מצוין, אפקטיבי ומתהדר בהופעות טובות של השחקנים. בהחלט לא מדובר באיזו בשורה חדשה, אבל בעולם של ביליון סרטי רוחות מטופשים, עם דמויות שעושות את הדברים הכי מטומטמים ועלילות שחוקות, "כיבוי אורות" בהחלט בולט לטובה וסאנדברג מעיד על כישרון משמח על ידי שימוש בקונספט החושך באופן מוצלח מאוד עם כמה הברקות ויזואליות. אמנם במדד הפחד אני חייב להודות שלא באמת נלחצתי או קפצתי בשום שלב, אבל על פני כשעה ורבע הוא היה לחוויית צפייה מהנה לחלוטין ועשויה במיומנות.

"אותיות שטניות: מקור הרוע" – Ouija: The Origin of Evil

ouija-ooe

בפברואר 2015 הופיע באימת החודש "אותיות שטניות", סרט בלומהאוס מאוד לא מזיק אבל גם מאוד לא הכרחי, ובו קבוצת נערים לא מבריקה במיוחד הסתבכה עם לוח המשחק המוכר שעוזר לתקשר עם רוחות (כמובן במימון האסברו, יצרנית המשחק). הסרט הכל כך לא משמעותי הזה הכניס המון כסף (מעל 100 מיליון בעולם, מתקציב של חמישה), כך שכמובן החליטו לאשר סרט המשך. על פניו – עוד המשכון מיותר לסרט מיותר שאין בכלל צורך להתייחס אליו. אבל אז הוכרז מיהו הבמאי המיועד, וזה כבר מצריך מעבר לפסקה חדשה.

קהילת האימה מתייחסת לג'יימס וואן כבמאי האימה הטוב ביותר שפועל כיום, אבל בעיני מדובר במישהו אחר לחלוטין. זהו מייק פלאנאגן האמריקאי, שהבלוג עוקב אחריו באדיקות. על סרטו הראשון, "אבסנטיה" כתבתי בנובמבר 2014, על סרטו השני שגם שימש כפריצה שלו – "השער" כתבתי ביולי 2014, סרטו הרביעי "להתעורר מפחד" הופיע במהדורת אוגוסט האחרונה, וסרטו הקודם "Hush" כבר קיבל סקירה בפני עצמו. ברגע ששמעתי שפלאנאגן אחראי על סרט ההמשך ל"אותיות שטניות" ידעתי שזה לא יהיה עוד סתם סרט המשך, והוא טיפס גבוה לרשימת סרטי האימה שאני הכי רוצה לראות.
אם להיות כנים, פלאנאגן עדיין לא עשה שום יצירת מופת או סרט חובה, אבל לדעתי הוא מתקדם לשם. הוא במאי חכם שיודע איך ליצור מתח, והוא גם משקיע בתסריטים שלו. זה כבר מבליט אותו מעל השאר. ואכן, "אותיות שטניות: מקור הרוע" לא רק שמתעלה מעל קודמו באופן קיצוני, הוא גם יופי של סרט בפני עצמו.

מסתבר בכלל שהסרט הזה הוא פריקוול, ומתרחש בשנות השישים, לפני אירועי "אותיות שטניות". פלאנאגן גם הגדיל ועיצב את הסרט כמו משהו שנעשה לפני שנים. האווירה היא כולה סיקסטיז והעשייה עצמה תומכת בזה. למשל, כל קצת יותר מעשרים דקות, מופיע בחלקו הימני העליון של המסך מה שכונה "חור הסיגריה" בסרט "מועדון קרב" – הסימון למקרין שעליו להחליף את גלגלי הפילם שעל המקרנה.
בסרט הרוחות הזה, אליזבת ריזר (שחקנית עסוקה שבשבילי תמיד תהיה אווה המעורערת מ"האנטומיה של גריי". תפקיד שהעניק לה מועמדות לאמי) מגלמת אם חד-הורית לשתי בנות שמרוויחה כסף כמדיומית, למרות שמדובר בתרמית. כאשר היא מכניסה הביתה את לוח הוויג'ה כדי לרענן את הטריקים שלה, בתה הצעירה פותחת פתח לעולם של רוחות רעות שמנסות לגרור אותן לעולמן ולנקום את נקמתן בדיירי הבית.

למרות שהסרט לא פועל על הבהלות שגרתיות, הוא עובד מצוין. העשייה שלו נהדרת, המשחק טוב (משמח למצוא בו גם את הנרי תומאס, הלא הוא אליוט מ"אי.טי."), ולקראת סופו הוא צולל לכמה מקומות אפלים למדי. הבעיה העיקרית שלו היא שאיפתו לסיווג PG-13, כזה המתאים גם לקהל צעיר ועל כן אין בו דם או אימג'ים מטרידים במיוחד. זה שולל ממנו את הקיצוניות שהתסריט מבקש, ונקודת השיא שלו הפכה בעקבות זה לחלבית ומאכזבת. ועדיין, מדובר באחד מסרטי האימה המוצלחים של השנה, ועוד הוכחה שפלאנאגן הוא מישהו שכדאי לעקוב אחריו.

"אני הדבר היפה שגר בבית" – I am the Pretty Thing That Lives in the House

film-i-am-the-pretty-thing-that-lives-in-the-house-2016

באימת החודש של אוקטובר 2015, כתבתי בקצרה על הסרט "פברואר" (February) שלאחר מכן קיבל שם חדש – The Black Coat’s Daughter. זה היה סרט קטן וסביר שאת רוב העניין שלו עורר בזכות הבמאי, אוזגוד פרקינס, בנו של אנתוני פרקינס. את סרטו החדש עשה בחסות אימפריית הסטרימינג נטפליקס, ואת הסרט אפשר למצוא בספרייה שלהם.
"אני הדבר היפה שגר בבית" הוא סרט מתעתע ומעט יוצא דופן. העלילה שלו מספרת על לילי (רות ווילסון האהובה עד מאוד), מטפלת סיעודית שעוברת לגור בביתה של איירה בלום, סופרת מותחנים מפורסמת שנמצאת במצב קטטוני. לילי בעצמה איננה האדם היציב ביותר בעולם, והיא סובלת מהתקפי חרדה משונים, והעובדה שיש משהו מוזר בבית, ושאולי ספריה האלימים והמטרידים של בלום אינם לגמרי פרי המצאתה אלא נטועים באיזושהי סוג של מציאות, בטח לא עוזרת לה.
הסיפור הזה יכול להיות בסיס לאין ספור סוגים של קולנוע, ופרקינס לוקח את זה כמה שיותר רחוק לכיוון הארט-האוס. זהו סרט שלא מספק הרבה תשובות נראטיביות, הוא בעיקר אווירתי מאוד. אני מניח שמטרתו של פרקינס הייתה לגרום לצופה תחושת אי נוחות, חרדה שמזדחלת לאיטה מבלי שנבין מדוע, ונחכה לרגע בו העניין יצאו משליטה. למרבה הצער, זה לא המצב.

הסרט בהחלט נראה ונשמע נפלא (על המצלמה והקומפוזיציות המרשימות אחראית ג'ולי קירקווד המוכשרת שתופיע גם בסרט הבא בסקירה). גם המוזיקה והעיצוב מרשימים מאוד, ורות ווילסון מנסה להוציא את המיטב מהדמות שניתנה לה. אבל עם כל הרצון הטוב, "אני הדבר היפה" מרגיש נמרח למדי, מתגרה בלי כיסוי, ובסופו של דבר מרגיש כמו בהייה ביצירת אומנות מאוד יפה שלא מפעילה הרבה תחושות.

המפלצת – The Monster

the-monster

בשנת 2008 ביים בריאן ברטנו את סרטו הראשון, "הזרים" (The Strangers), מותחן פלישה-ביתית אפקטיבי להפליא בכיכובם של ליב טיילר וסקוט ספידמן. שש שנים לקח לו לחזור לכס הבימוי, הפעם עם "Mockingbird" סרט שלא שמעתי עליו מעולם, והפיק את "פברואר" – סרטו הקודם של אוזגוד פרקינס שהוזכר ממש לפני שנייה. "המפלצת" הוא סרטו השלישי והחדש, בכיכובה של זואי קאזאן.
השם שנבחר לסרט מעיד עליו הרבה, בעיקר על הפשטות והישירות שלו. "המפלצת" הוא סרט על מפלצת. יותר נכון, על אמא צעירה ובתה הקטנה שנופלות קורבן ליצור טורף וקטלני בכביש צדי המוקף יער עבות. רוב רובו של הסרט מתרחש על אותה דרך חשוכה, כשמדי פעם אנחנו חוזרים לפלאשבקים שנותנים לנו עוד אינפורמציה על הגיבורות שלנו. אין בו שום התחכמויות, סלטות באוויר, שבירת מוסכמות או טוויסטים. שתי גיבורות מול מפלצת. זהו.

ככזה, "המפלצת" מקיים את המעט שהוא מבטיח. הוא נראה טוב (הצלמת היא אותה קירקווד של "אני הדבר היפה שגר בבית"), משוחק מצוין על ידי קאזאן ואלה באלנטיין בתפקיד הילדה, ויש בו חופן רגעים מסעירים למדי. אכזבות קטנות אפשר למצוא בעיצוב המפלצת שמרגיש כמו שילוב סביר של מפלצות קולנועיות מהעבר, מ"הנוסע השמיני" ועד "אחוות הזאבים", ומסיפור המסגרת שהיה אפשר להשקיע בו יותר ולהפכו לייחודי. בנוסף, עיקר העניין בסרטים מסוג זה הוא כיצד יצליחו הגיבורים להתחמק מהאימה שנחתה עליהם משום מקום, ו"המפלצת" לא רק שלא נורא מצליח לחדש גם בזה, התכנית של האימא בסוף היא מטומטמת להחריד, ובמקום לגרום לנו להיות גאים בה על כך שהיא סוף סוף מתפקדת כדמות אחראית, מה שקורה הוא בדיוק ההפך.
כסרט של שעה וחצי "המפלצת" באמת עובד בסרט גמור, אבל אפילו לא מיליגרם מעבר לזה. חובבי סרטי המפלצות בטח ימצאו מה להעריך בו, אבל גם ירגישו שהם ראו אותו מספר פעמים בעבר.

לכל פרקי אימת החודש מאז מרץ 2013, לחצו על התגית למטה. נתראה בסיכום שנת האימה בעוד כמה שבועות.

כיבוי אורות

כיבוי אורות

השאר תגובה

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.