• ״טהורה״, סקירה לסרט האימה עם סידני סוויני
  • ״שומר הברים״, סקירה לגרסת 2024
  • בחזרה אל ״שומר הברים״ מ-1989 לקראת החידוש
  • ״אהובת הקצין הצרפתי״, סקירה

אימה לנשמה, יוני 2024: ״אות משמיים: הסימן הראשון״, The Coffee Table, Stopmotion, Humane

7 ביוני 2024 מאת לירון סיני

המציאות עדיין מוציאה לנו את המיץ, ואם להיות יותר רגישה, קשה מנשוא. למי שאימה מספקת נחמה, יש שלל די משובח הפעם, במדור האימה החודשי החדש של סריטה. חלקו השלמות מהשנה האחרונה, לצד כמה סרטים חדשים לגמרי, ומטרידים למדיי. הם יכולים לספק בין שעה וחצי לשעתיים של צפייה מהכיוון האסקיפיסטי, לתוך זוועות בדיוניות מספיק כדי שהן ירגישו בטוחות ורחוקות, או כאלו שלפחות יש בהן מבנה, סדר לדברים, ציפיות שאפשר להיאחז בהן. וכשהן שוברות את הכללים ומשחקות עם הציפיות שלנו, ובכן, לפחות מדובר בזמן תחום ומוגדר שמשרה ביטחון, בגלל הבדיון וכי כשדברים קשים מדי מכדי להתבונן עליהם – אפשר לבדוק בזהירות עוד כמה זמן נשאר. תאריך הסיום ברור.

לפני הסרטים, יש עוד כמה דברים ששווה לציין בגזרה הז'אנרית. אם לפזול לטלוויזיה לרגע, מתחילה ביס עונה רביעית ואחרונה של "פני הרוע" ב-15.6. אני לא מתכננת לסקר כאן סדרות, אבל בגלל שהיא חביבה עליי במיוחד ואין הרבה סדרות שפועלות כיום במבנה הקליל שלה, אחרוג לרגע ואציין אותה. הפנינה הקטנה, השנונה והלפרקים-מטופשת הזו, מהיוצרים של "האישה הטובה" ו"הטובות לקרב", מגיעה בפורמט שמזכיר את "תיקים באפלה" רק עם פרח כמורה (מייק קולטר, תזהו אותו מ"לוק קייג'") שהכנסייה שולחת למקרים שקשורים לדרגות כאלו ואחרות של דיבוקים דמוניים. לצידו יש מומחה מחשבים ופסיכולוגית, שמאתגרים את ההנחות של כל מקרה. כל זה קורה לצד קו עלילה שמתפתח מעונה לעונה שמעמיד אותם, את היחסים ביניהם ואת תפיסות העולם שלהם באתגרים שונים ומוזרים.

בתחום הכתיבה על הז'אנר, יצא לאור, בפרינט והכל, מגזין אימה חדש מבית אוטופיה – הצוות שאוצר ומציג מדי שנה סרטי מד"ב, פנטזיה ואימה – עם השם ההולם "בו!". העורכים של היוזמה המלהיבה הם דנה שוופי וד"ר אמיר חרש. חברי המערכת נוסף לשניהם הם אורי אביב שמנהל את אוטופיה ומיה מגנט. עוד לא הצלחתי להחזיק בידיי עותק, אם אני לא טועה ניתן להשיג אותו בחנויות ספרים נבחרות, לאחר שהושק בכמה הקרנות של אוטופיה בסינמטק תל אביב. אני כן יכולה לספר שהגיליון הראשון התרכז באימה ישראלית: אור סיגולי כתב בו טקסט על אימה יהודית בקולנוע, ולמיטב ידיעתי כבר עובדים על הגיליון השני. עוד בכתיבה, שיר קנובלר מחברת את האימה המתועדת והזמינה של חיינו בזמן האחרון עם מחשבות על צפייה בסרטי אימה בטור ל"ליברל".

היו לאחרונה גם כמה סרטי אימה שוויתרתי עליהם, או כאלו שראיתי כדי שלא תטרחו. אדלג על "טארוט" ועל "הזרים: חלק 1" שמציגים בבתי הקולנוע, בעיקר כי לא הספקתי לתפוס אותם, בשילוב עם ביקורות שמתארות יצירות גנריות למדי. אם ראיתן ואהבתם – אולי יגיחו לכאן כשיהיו זמינים ב-VOD. אבל אם כבר, יש הקרנה של "הזרים" המקורי מ-2008 בסינמטק תל אביב ב-18.6, במסגרת "מועדון הסרט לבעלי עצבים חזקים".

יש גם צמד-חמד לא מסעיר מספיק, וחבל, כי שניהם מציגים גרסאות עדכניות עם גיבורות לסיפור המפלצת של ד"ר פרנקנשטיין. האחד הוא ״ The Angry Black Girl and her Monster״ – שכתב וביים בומני ג'יי סטורי כסרט ביכורים באורך מלא. הרעיון כאן הוא שיש נערה בשם ויקאריה, חכמה, מבריקה ואפרו-אמריקנית בשכונה שסובלת מסכסוכים בין כנופיות שמוכרות סמים, עוני ושאר צרות. היא מתייחסת למוות, שפוגע במשפחה שלה שוב ושוב, כמו אל מחלה שהיא מתכננת לרפא בעזרת ניסויים מאולתרים שהיא עורכת בסודיות. הרעיון מוצלח, הביצוע מסורבל, וצועק עלינו מסרים לפני שהוא מספר סיפור.
הסרט השני הוא ״Lisa Frankenstein״, קומדיית התבגרות רומנטית ושחורה ביותר, שביימה זלדה וויליאמס (הבת של רובין וויליאמס ז"ל), לפי תסריט של דיאבלו קודי. כאן הנערה מוצאת את עצמה בחברת בחור רומנטי במיוחד שחזר מן המתים אחרי שהיה מתחת לאדמה למשך עשורים רבים. בין השניים נוצר קשר כי לנערה יש יותר שפה משותפת עם גוויה מיושנת שלא יכולה לדבר, מאשר עם בני גילה הפחות גותים ופוסט טראומתיים ממנה. יש כאן המון פוטנציאל, אבל גם כאן יש ביצוע מסורבל, עלילה שקופצת ממקום למקום וניצול לא מספיק טוב של דמויות מעניינות. תמונה מתוך הסרט לעיל, וכעת לסרטים שבחרתי להרחיב עליהם קצת יותר.

אות משמיים: הסימן הראשון
The First Omen

אחרי שהציג לפרק זמן קצר בקולנוע, אפשר לצפות כעת בפריקוול לסרטי "אות משמיים" בשירות הסטרימינג של דיסני פלוס. אחד הדברים שעולים בהקשר של הסרט הראשון באורך מלא של ארקשה סטיבנסון, שביימה עד כה בעיקר לטלוויזיה (כולל לעונה השלישית של "צ'אנל זירו"), הוא שהעלילה שלו מזכירה באופן כמעט מטריד את העלילה של "טהורה". הסרטים יצאו זה אחר זה ובשניהם נזירות אמריקאיות תמימות וחדורות מוטיבציה שמגיעות לרומא למנזר חדש וזר להן, ומגלות בו סודות וכוונות נסתרות שקשורות בהתעברות. וזה נכון, יש דמיון בסיסי בין שני הסרטים, אבל אפשר גם לשמוח שהוא לא גורע מאף אחד מהם, ושניהם מצליחים להיות ראויים לצפייה ונועזים, כל אחד בדרכו. אם "טהורה" הוא סרט צעקני וקאמפי, ואפשר לקרוא עוד עליו בסקירה של עופר, "אות משמיים: הסימן הראשון" הוא סרט שלוקח את עצמו ברצינות, וככזה מצליח לא רק לשכנע ולהיראות אמין, אלא גם להיות מטריד ומלחיץ בדיוק במידה.

במרכז העלילה, לפי תסריט שכתבה סטיבנסון יחד עם טים סמית' (שגם עבד איתה ב"צ'אנל זירו") וקית' תומאס ("The Vigil"), לפי נרטיב של בן ג'ייקובי, ניצבת מרגרט (נל טייגר פרי). מרגרט היא נזירה יתומה שמגיעה כולה נרגשת לבית יתומות ברומא. שם היא מוקפת בצוות בכיר (מעוטר בשחקני חיזוק כמו ביל ניי וסוניה בראגה) ורציני, לצד שותפה לדירה שמבקשת ליהנות ולהתפרע עד שיגיע הרגע המתקרב של שתיהן להישבע אמונים לאל באופן רשמי – ולהתחיל להתנזר באמת. הכל טוב ויפה, אלא שמשהו מתחיל להרגיש חשוד במקום הנעים לילדות ולנערות שאין להן לאן ללכת. לא ברור אם מרגרט סובלת מחרדות, רואה דברים שאינם שם, או רואה דברים שכן שם.

מה שבטוח, יש כמה סצנות מלחיצות, שעובדות בעיקר כי הסרט דווקא לא משופע בהקפצות, והוא מתקדם בקצב סביר אבל לא מאוד מהיר, מה שבמקרה הזה עובד לטובתו – נותן לנו לחבב את מרגרט ודמויות נוספות, לבלות איתה קצת זמן, כדי שיהיה לנו אכפת ונתבלבל ונדאג יחד איתה. מעל הסיפור שלה כמובן מרחפת הידיעה, גם בתוך הסרט וגם עבורנו כקהל, שזה פריקוול שצריך להתחבר לסרטי "אות משמיים", סרטים שעל פניו אין מה לגעת בהם, הם מתחילים בנקודה ברורה, וגם מסתיימים בכזו.

וכאן אני שמחה לומר שהסרט עומד היטב באתגר של להתחיל מוקדם יותר את סדרת הסרטים, ולא מגביל את עצמו יותר מדי, למעט בכמה נקודות בודדות. הוא גם מציג כמה דברים מרשימים חזותית ואפקטיביים, ולמרות התקדמות צפויה למדיי, החיבור לדמויות מספיק מסקרן כך שזה עובד.

כמה הוא מפחיד? יש בו משהו מלחיץ, בהחלט. ויש כמה סצנות מצמררות, ואחת נועזת למדיי. יש בו הבלחות של אימה גופנית, אבל יש גם הפוגות גדולות בין רגע אחד לשני. אפשר לנשום בתוך אי הנוחות. מבחינת סגנון הוא מזכיר הרבה יותר סרטי דיבוק דמוני בהתנהלות שלו מאשר את סרטי "אות משמיים".
כמה הוא לנשמה? יש בו התחלה של דיון מעניין על האפשרויות שלנו ללכת בדרך שנראית קבועה מראש עבורנו, או לנסות ולמרוד גם מול מה שאמור להיות גורל אכזר וחתום. בהמשך לתשובה על רמת הפחד שהוא מעורר, אם דמיאן של "אות משמיים" הולך ומקבל על עצמו את מי שהוא אמור להיות, כאן יש יותר סימני שאלה, אם לתאר את המצב באופן כללי. ואולי גם יותר אפשרויות.

The Coffee Table
שולחן סלון

כאן אנחנו בבעיה. כי מדובר בסרט מספרד מ-2022 שעשה סיבובי פסטיבלים ואז הופץ עצמאית לתקופה על ידי הבמאי קייה קסאס שכתב את התסריט עם כריסטינה בורוביה, והוא מצריך אזהרת טריגר באורות מהבהבים, אבל אי אפשר לתת אותה בלי שהיא תהווה ספוילר ענק ותשפיע לגמרי על חוויית הצפייה. יצא לי לצפות בו בלי לדעת בכלל למה אני נכנסת, למעט תיאורים כלליים מאוד על זוג, חזוס (דויד פרייה) ומריה (אסטפניה דה לוס סנטוס), שמוצאים את עצמם בחנות רהיטים – רוכשים שולחן מופרך לסלון. הוא מופרך כי הוא מתיימר להיות מפואר באופן מוגזם, עשיר באופן מתאמץ, מסוג הפריטים שקל לריב על האם להכניס הביתה או לא, כי מדובר בפיסת ריהוט שלא ניתן להתעלם ממנה. חוץ מזה, הובטח שמתרחשים דברים, ושבשלב מסוים הכל ייצא משליטה.

וכך, לא הייתי מוכנה ללפיתה הלא נעימה בבטן שקיבלתי לאורך רוב 91 הדקות. אי אפשר לומר שמדובר בצפייה מהנה, וכן, לאור נסיבות המציאות שלנו אני חשה צורך לשוב ולהבהיר שזו עלולה להיות אפילו צפייה קשה למדי. ובכל זאת, יש בה גם לא מעט איכויות, החל מהמשחק, דרך עצם ההצגה של המצב המגוחך באופן זוועתי שהסרט מציג לנו, והדרך שבה הוא יוצר מתח שנבנה בחלק גדול מהזמן בתוך דירה אחת.

כמה הוא מפחיד? מצד אחד, מאוד. כי הוא עוסק ומציג משהו באופן שקשה להכיל וקשה להתרחק ממנו בזמן הצפייה וגם קצת אחריה. הוא העלה עבורי שאלה תוך כדי הצפייה האם הוא סרט אימה בכלל, כי מבחינת המבנה והנרטיב שלו לא מדובר בפורמט טיפוסי של הז'אנר. זה לא סרט סלאשרים, זה לא סרט על רוחות רפאים או דיבוק, אין כאן מפלצת. גם אין הקפצות. על פניו זה בכלל סרט דרמה, במבנה שמזכיר יותר הצגת תיאטרון, עם שימוש דרמטי בדיאלוגים ובאירוניה. אבל יש כאן אימה, כזו שאפשר לחוש כמעט באופן פיזי. והיו גם כמה קטעים קשים בגלל שהם לוחצים היטב על כפתורים של סחיטה רגשית.
כמה הוא לנשמה? לא הייתי שמחה אחרי הצפייה בו, נאמר זאת כך. אפשר להתווכח האם הוא מבקש לומר לנו משהו מעבר למתיחה לא נעימה של הרצון להמשיך ולצפות במשהו שגורם לאי נוחות הולכת וגוברת. יש בסוף שלו משהו מרוקן. השמות של הדמויות בטח לא מקריים, והוא כן מעורר מחשבות על ההתנהלות שלנו ביום יום,  בשגרה ובתוך מערכות יחסים, אל מול ההבנה, שלרוב נוח להדחיק, ששום דבר לא בטוח, והכל זמני. אנחנו תמיד כפסע משינוי מוחלט.

Stopmotion
סטופמושן

לא מצאתי דרך עברית יותר לכתוב סטופ מושן, אז נישאר עם תעתיק זהה לאנגלית. בכל אופן, גם כאן לא מדובר בצפייה קלילה, אבל אפשר לתאר מעט יותר פרטים. הבמאי רוברט מורגן, עם רקע כאנימטור בעצמו, כתב את התסריט עם רובין קינג, ובמידה מסוימת אפשר להגיד שהעלילה של הסרט היא מה שחשבתי בטעות ש"תורשתי" יהיה בזמנו, רק מצפייה בטריילר שלו: עיסוק בטראומה שבוקעת מקשר משפחתי גרעיני בין אמא לבת, דרך האמנות שלהן, שקשורה ליצירת דמויות וסצנות שמאפשרות לבת לעבד את מה שעובר עליה. אבל, היא עלולה לאבד את עצמה בתהליך.

במרכז העלילה נמצאת אלה (אשלינג פראנצ׳וסי), אמנית סטופ מושן שפועלת כביצועיסטית, עושת דברה של אמה (סטלה גונט) – אמנית מהוללת בתחום, שכבר לא יכולה לעבוד בעצמה בגלל דלקת פרקים שמגבילה את תנועת כפות הידיים שלה. מה שהיא כן יכולה לעשות ביד רמה, הוא לחלק לאלה הוראות, מדויקות ברמת המילימטר על כמה להזיז את הדמויות בין פריים לפריים. אלה עובדת בהנחייתה על סרט שאמא שלה היא היוצרת שלו, והן עובדות בסטודיו שנמצא באותה דירה בה הן חיות, לובשות בגדים מוקפדים וחלוקים כאילו שהיה מדובר בחדר ניתוח סטרילי ורציני, כזה שכל חדוות יצירה חמקה ממנו מזמן.

אלה מתקשה למצוא את הקול שלה כיוצרת, ועל אף שיש לה מה שנראה כמו חיי חברה וזוגיות, כולל עוד דמויות שעוסקות בתחום ומתייחסות אליו יותר כמו אל עבודה ופחות כמו אל אמנות, היא עוברת כאדם בודד. מתוך הבדידות המאפיינת אותה, היא מתחילה לנסות וליצור בעצמה לאחר שהנסיבות מפנות לה זמן. היא עוברת לבניין כמעט נטוש באדיבות החבר שלה, תמיד רעיון טוב, כדי שתוכל לעבוד שם. וכמובן שדברים משונים מתחילים להתרחש. הם מתחברים לניסיון שלה ליצור משהו משלה, שמחבר בינה לבין ילדה שמסתובבת בבניין ומרגישה בנוח להתערב לאלה ביצירה, עם רעיונות טובים משל עצמה.

הסרט משופע בקטעי סטופ מושן, בהתאם לשמו, והם מרשימים ועוכרי שלווה בפני עצמם. ככל שאלה הולכת ומתבלבלת ומסתבכת עם תהליך היצירה, עם האוטונומיה שלה ועם החששות שלה, הסרט הולך למחוזות מטרידים יותר, וחלקם גם דוחים. בזמן שיש משהו צפוי וקצת מלאכותי בהידרדרות של אלה, עם נגיעות של קלישאות אמנית מיוסרת, הסרט מפצה על כך ברובו עם קטעי הסטופ-מושן עצמם ועם יצירת מתח במקומות שבהם יש טשטוש בין גבולות המציאות, הדמיון והעבודה על הסרט שבתוך הסרט. כשהוא מפזר שאלות על המצב של אלה הוא ממשיך לעורר עניין.

המקומות שבהם הסרט נחלש הם בהיעדר מענה, או לפחות מסירת קצת יותר רקע או מידע, לגבי השאלות שהוא מעלה, ובבניית היחסים של אלה עם שאר הדמויות, ופיתוח דמויות בכלל. ברור שמשהו עובר על אלה, והקושי שלה במציאת קול ייחודי נובע ממערכת היחסים עם אמא שלה. וזה בסדר לרצות להשאיר עמימות, אבל דווקא כאן היה אפשר לענות יותר בהרחבה, או לפתח יותר את הדמויות הנוספות ואת הקשר שלה אליהן. לפעמים התגובות שלה מגיעות כמו משום מקום, בהיעדר עוד אפיונים של עולמה הפנימי למעט החיפוש אחרי הקול הייחודי הנעדר. וכך, למרבה האירוניה, גם כשהיא פועלת היא מרגישה קצת מלאכותית.

כמה הוא מפחיד? הסטופ-מושן עצמו מרשים ומטריד, וכך גם האזורים שבהם המציאות נהיית לא ברורה. הסרט גם מתעסק עם אימה גופנית, כולל כמה חיטוטים שנראים כואבים ואמינים להחריד.
כמה הוא לנשמה? הבחירה לשים במרכז דמות שאומרת שהיא לא מסוגלת למצוא את הקול שלה, שאין לה ייחוד או חזון משלה, שהיא לא מסוגלת ליצור בכוחות עצמה, נועזת כשם שהיא מאתגרת. וכן, הסרט נופל במקומות שבהם היינו רוצים בכל זאת לדעת יותר, לקבל עוד מידע ולהבין יותר. אבל הוא מניח על השולחן טראומה ופוסט טראומה, ואולי גם אמירה ביקורתית על התפיסה הרומנטית של אמנים שצריכים לסבול כדי ליצור. יש כאן עוד מקום להיכנס לעומק, אבל בזמן שהסרט מציג פצעים מדממים ואף מחטט בהם, פיזית, הוא פחות מטפל בהם רגשית ונשאר קצת על פני השטח.

Humane
אנושיות

נסיים עם הסרט המבדר ביותר שבחבורה. משהו קליל. זו קומדיה שחורה מלאת דיאלוגים ומריבות ומתחים משפחתיים של קייטלין קרוננברג, הבת של קרוננברג האב, והאחות של קרוננברג הבן. הנושא שלה, ככה בקטנה, הוא שבעתיד לא רחוק מזה שלנו, כאשר משבר האקלים באמת מכה בנו, האנושות מבינה שהיא צריכה לערוך צמצום אוכלוסין כדי לשמר משאבים. וכדי לעשות את זה באופן סביר, חומל, הומני, במדינות המערב יש יחידות שתפקידן לעבור מבית לבית שבו אנשים מתנדבים, ובכן, למות ולבצע את העבודה. הם לא מתאבדים, המתנדבים. חלילה. מגיעים עד אליהם באדיבות ומזריקים להם את גזר דין המוות בהסכמה. כמובן שמעורב בכך כסף ליורשים הנותרים, כמובן שיש כאן עניין מעמדי. כמובן שיש גם לא מעט ניירת, שחתימה עליה מטרתה לעזור לשכנע שלא יתחרטו.

אבל מה קורה כשדווקא אב משפחה עשירה עד מאוד (פיטר גלאגר), אייל תקשורת בפנסיה, מחליט להתנדב יחד עם זוגתו (אוני פארק). כאן הסרט מתחיל להסתעף והופך למעניין, וגם מצחיק לפרקים, לא נעים ברגעים אחרים, מסקרן ומותח. בסופו של דבר הוא מתבסס על דינמיקה משפחתית של קומדיה, כולל גורם זר בדמות הסוכן (אנריקו קולנטוני) שבא להוציא את המוות לפועל. מייקל ספאראגה כתב את התסריט, השנון רוב הזמן, וגם הפיק. יתר הדמויות הן של הילדים והילדות שעוברים כמעין ארכיטיפים של ילדי עשירים בואך "היורשים" פינת "נפילת בית אשר": אחד שאין מה לאהוב בו ולכן מזל שהוא אוהב את אור הזרקורים ואת עצמו (ג'יי ברושל), אחת שמעורבת במחדל משפטי שקשור לתרופות (אמילי המפשייר), אחד שמנסה לשקם את חייו המרוסקים (סבסטיאן שקון) ואחת שחושבת שהיא רגישה ועוד תהיה כוכבת (אלאנה בייל). יש גם נכדה צעירה אך חכמה במידה (סירנה גולמגוס). המיקס הזה מתווכח, מתכתש, ולאור הנסיבות מעביר אותנו בהומור שחור, ציני וביקורתי אל מחוזות אלימים ומלחיצים.

הסרט עשוי היטב, אבל בגלל שהדמויות כאלו טיפוסיות, המתח נשאר יחסית סטנדרטי. יש חיבור מסוים אל חלקן אבל הוא לא ממש מגיע לרמות של דאגה רצינית לשלומן. מצד שני הסרט גם לא מצחיק ברמה מוגזמת, הוא יותר מעלה חיוך מר, ולכן התוצאה היא מהנה לצפייה, אבל לא קיצונית לכאן או לכאן.

כמה הוא מפחיד? רק רעיונית. ויש בו כמה חלקים שכן צובטים מעט את הלב, אבל למעט אלימות די סטנדרטית ודם פה ושם, הוא לא סרט אימה שמסתמך על הפחדות או על תחושה קשה של בעתה. הוא בהחלט נמצא בתחומי ההומור השחור. שחור מאוד.
כמה הוא לנשמה? הדיון שהוא מעלה על מה ערכם של חיי אדם, איך מודדים אותם, כמה אנוכיים או לא אנחנו נהיים בשעת מבחן, ומי באמת קרובים לנו, הוא אחד ששווה לנהל ולראות על המסך. הסרט גם עושה עבודה טובה בהצגתו ויודע לשאול שאלות עליו. הוא עוטף אותו עם הקשר ביקורתי רחב בתיבול ציני על כך שגם במשברים ענקיים יש מנגנוני כוח, ומאחורי כל הצהרה גדולה על מעורבות אזרחית ואחריות של אנשים שמתנדבים כדי שלכולנו יהיה סיכוי יותר טוב, יש גם מי שאולי יכלו לעשות ולא טרחו. לא משהו שקשור אלינו או למצבנו הנוכחי חלילה, סתם נושא מעניין. מה שחסר לסרט הוא קצת קיצוניות – או לצד הרגשי, או לצד המצחיק באופן פרוע. אבל הוא בהחלט עושה חשק לבדוק מה עוד תעשה קייטלין קרוננברג, ומשמח שהיא מגיעה עם סגנון וטון שונים משל האב והאח.

השאר תגובה

אתר זה עושה שימוש באקיזמט למניעת הודעות זבל. לחצו כאן כדי ללמוד איך נתוני התגובה שלכם מעובדים.