פרויקט האוסקר לסרט הבינלאומי הטוב ביותר – פרק 17: שנת 1972

אנחנו רק שלושה פרקים אל תוך העשור החדש, אז אין מה להגיע למסקנות נחרצות כל כך מוקדם, אבל אני חייב להודות שבשלב זה אני מאוד מתגעגע לסיקסטיז. האמת שקצת חשדתי שזה עלול לקרות, כך גם כתבתי בפרק של 1970.
מה שקרה הוא שכשהקטגוריה הזו הוקמה הוליווד נחנקה תחת צנזורת קוד הייז, והסרטים הבינלאומיים הציגו הרבה נראטיבים ושפה קולנועית שלתעשייה האמריקאית היה אסור. זה גרם לקבוצות הסרטים מחוץ לארה"ב להיות מסעירים ומעניינים למדי. בשנות השבעים זה השתנה והאוסקר תפס את רוח הזמן, נותן לסרטים הוליוודיים מסעירים ופורצי דרך יותר ויותר מקום. השיא הגיע ב-1975, בה כל מועמדי הסרט הטוב ביותר היו ללא יוצא מן הכלל יצירות מופת מוחלטות שמדוברות ונחגגות עד עצם היום הזה.
תהיתי איך יראה הסלוט הבינלאומי מול השינוי הזה, ובין אם כתוצאה ובין אם בלי קשר, אין ספק שהיה שינוי. כבר כמה פרקים שאני מוצא את הרוב המוחלט של המועמדים לסרט הבינלאומי פחות מוצלחים באופן כללי, וזה בהחלט המצב עם 1972, להוציא צדיק אחד. טוב, נו, צדיק וחצי. זה בגלל שתקרת זכוכית די גבוהה נסדקה עם המועמד הראשון שעוסק בקהילת הלהט"ב, אם כי אפילו הוא בעצמו לא היה מזהה את עצמו באחת האותיות האלה כפי הנראה.

האוסקר ה-45 בעצמו היה אחד המופלאים, במרכזו הקרב המפואר בין "הסנדק" ו"קברט", שני סרטים בלתי נתפסים בגדולתם ששינו לא מעט דברים. הם הצטופפו בקטגוריית הסרט הטוב ביותר יחד עם "גברים במלכודת", "סאונדר" ו"המהגרים" שהפסיד את פרס הסרט הבינלאומי בשנה הקודמת (השלישי אי פעם שאינו דובר אנגלית בקטגוריה הזו, אחרי "האשליה הגדולה" ו"Z"). זו רשימה שהיא הכול חוץ ממובנת מאליה.
"המהגרים" השוודי היה גם מועמד לפרסי הבימוי, התסריט והשחקנית הראשית. ובכלל, הוא קשור למהלך מדהים שקרה בשנה לשמה התכנסנו עם הבמאי יאן טרואל, אבל לכך נגיע ממש עוד מעט. יחד אתו ייצגו את הקולנוע הבינלאומי בקטגוריות הכלליות "סוד הקסם הבורגני" ו"לחישה בלב" הצרפתיים שהיו מועמדים לפרס התסריט המקורי.

אל קטגורית הסרט הבינלאומי (אז עדיין "הסרט בשפה זרה") התקבלו ארבע מדינות אירופאיות וישראל, אז ריספקט. אלו שהגישו מועמדות אך לא נכנסו לחמישייה היו בולגריה, בלגיה, ברזיל, גרמניה, דנמרק, הודו, הונגריה, טאיוואן, יוגוסלביה, כווית, מצרים, פולין, פרו, קנדה, שווייץ ואיטליה, ששוב נמנעה ממועמדות למרות שיוצגה על ידי הזוכה המשולש פדריקו פליני (הפעם עם "רומא").

המועמדים

ברית המועצות – "הזריחות כאן שקטות" (The Dawns Here are Quiet)

מבוסס על ספר של בוריס ואסילייב, שעובד שוב לאחר מכן למיני-סדרה ולסרט נוסף ב-2015. "הזריחות כאן שקטות" הוא אחד מנראטיבי המלחמה הייחודיים שראינו בקטגוריה הזו, מכיוון שהוא עוסק בנשים. אבל לא מדובר באלו שבעורף או תומכות בחיילים, אלא לוחמות קרביות בחזית הצפונית של מלחמת העולם השנייה. הסרט מתרחש ב-1942, במוצב כפרי לא רחוק מפינלנד, לשם מגיעה חטיבה של לוחמות ועליהן מופקד ואסקוב, שכמובן תופס את כל העניין כעלבון אחד גדול. לא בכדי מישהו מבריק בטלרבוקסד כתב שזה "ליגה משלהן" של החזית הרוסית. אין ספק שזה נכון, אבל אומר שבגלל המבנה שלו, ובמיוחד הפתיחה והסיום, אני דווקא ראיתי בו השראה גדולה ל"להציל את טוראי ראיין".
הסרט מחולק לשני חלקים, בראשון אנחנו מכירים את הדמויות, ועל אף שהסרט בשחור-לבן, פלאשבקים לעברן או הפנטזיות שלהן מצולמות בצבע. החלק השני מתחיל כאשר חולייה גרמנית נצפית ביערות, וכמה מהחיילות יוצאות עם ואסקוב כדי לתפוס את האויב, אך טוואי השטח הקשה ומספרם של הגרמנים הופך את המשימה לבלתי אפשרית.
את "הזריחות כאן שקטות" ביים וכתב סטניסלב רוסטוצקי, והוא הוקרן לראשונה בפסטיבל ונציה.

ישראל – "אני אוהב אותך רוזה"

אחרי שתי מועמדויות ישראליות על שמו של אפרים קישון ("סלאח שבתי" ב-1964 ו"השוטר אזולאי" ב-1971), הגיע משה מזרחי כדי לתפוס את מקומו בדברי הנצח עם מועמדות ראשונה מתוך שלוש, מה שיהפוך אותו לבמאי הישראלי עם הכי הרבה מועמדויות לאוסקר הבינלאומי. נכון, השלישית מהן – וזו שהפכה אותו לזוכה – הייתה נציגת צרפת ב-1977, אבל למה לא להשתתף בחגיגה אם אפשר.
המועמדות הראשונה של מזרחי, יליד מצרים אז בן 41, הייתה עם סרטו השני, שלאוסקר הגיע אחרי נוכחות בתחרות הרשמית של פסטיבל קאן.

"אני אוהב אותך רוזה" מתרחש בירושלים הרבה לפני הקמתה הרשמית של מדינת ישראל, שם אישה בת 21 בשם רוזה (מיכל בת-אדם) מתאלמנת מבעלה לפני שהספיק להביא עמה ילד. על פי חוקי המסורת, עליה לשאת את אחיו של בעלה, אבל מכיוון שגיסה, נסים, רק בן 11, זה לא מאפשר חתונה או ייבום. נסים מבחינתו מתכונן ליום שבו יוכל לשאת את האלמנה שמסעירה את חייו, אבל רוזה דווקא אוהבת את העצמאות שקיבלה. בתוך החברה הדתית-שמרנית שלה היא מנסה לנתב בין הקשר שנרקם בינה ובין הילד לבין רצונותיה האישיים ומבטם הצר של סובביה, מסירה מעצמה מחזרים ומתעקשת לחיות כפי שהיא רוצה. כמה שנים קדימה נסים הבוגר חוזר אל רוזה במטרה לממש את משאלת לבו, אך מגלה שלא הרבה השתנה אצל רוזה, והיא מעדיפה את חירותה על פני כל דבר אחר. את הסרט הפיקו מנחם גולן ויורם גלובוס.

ישראל – "אני אוהב אותך רוזה"

ספרד – "גברתי היקרה" (Mi Querida Senorita / My Dearest Senorita)

האמת היא שפה צריך לעצור ולהגיד – הופתעתי. אני באמת שהייתי משוכנע שהסרט הלהטב"קי הראשון בקטגוריה הבינלאומית יגיע ממקומות קצת יותר מעודנים. אולי סיפור התבגרות של ילד שמוצא את עצמו מאוהב בחבר, אולי סיפור על אישה נשואה שנפשה יוצאת אל אישה אחרת. אבל לא. המועמד הראשון שמציב במרכזו דמות על הספקטרום המגדרי והמיני הלך לגמרי רחוק ממה שציפיתי, גם אם זה מגיע עם איזה אלף כוכביות. אז רק להזכיר שעד כה זהות קווירית הופיעה בקטגוריה הזו שלוש פעמים בלבד, כולן באופן די עקיף: רמיזה של מצמצת-פספסת (או ראית-המצאת) ב"הארי והמשרת" (נורבגיה, 1961), דמות משנית ולא חיובית ב"הנערה והאקדח" (איטליה, 1968), או רמיזה של מצמצת-פספסת בדמות משנית ולא חיובית בזוכה "Z" (אלג'יר, 1969).

והנה הגיעו הספרדים עם "גברתי היקרה", סרטו של חאיימה דה ארמינייאן, בנראטיב שממש דחק את גבולות השמרנות ואפילו נעשה כריקאציה לשנות פרנקו שבשלטון. כך זה נראה: אדלה היא גברת רווקה בת 43 (כלומר, במונחים של תחילת שנות השבעים, קשישה גמורה ללא תוחלת), חובבת תפירה ונגינה, שחיה לה בגפה בעיר קטנה, בה היא תורמת מזמנה ומרצה לפעילות התנדבותית קהילתית. לאדל יש עוזרת בית צעירה, איזבל, אותה היא אוהבת במיוחד ואף יותר מזה – כאשר אדל מגלה שאיזבל מפתחת רומן עם מוכר פרחים מקומי, היא ממש נעלבת ממנה. כאילו אולי זו לא סתם חיבה רגילה. זה מביא לפיצוץ בין השתיים, ואיזבל מתפטרת. באותו הזמן, מנהל הבנק של העיר מתחיל לחזר אחרי אדל, למגינת לבן של בנותיו, ורוצה להבטיח לה חיים של נוחות. אדל, מצדה, מתעניינת בהתחלה אבל כאשר העניינים הופכים לאינטימיים יותר, מזדעזעת ובורחת. כמו כל קתולית טובה היא הולכת אל הכומר לעזרה, ומתוודה שהיא ממש לא רוצה את חברת הגברים, אבל נוכחות נשית גורמת לה חוסר נוחות משונה שהיא לא יכולה להסביר. הכומר נותן לה את העצה הטובה ביותר שכומר נתן אי פעם בסרט, ואומר לה, "גברתי, אולי כדאי שתתייעצי עם רופא". אדלה מסכימה ולאחר סדרת בדיקות מקבלת את הדיאגנוזה – והאמת היא שפה לא לגמרי הצלחתי להבין מה ומי, אבל ייתכן ופספסתי משהו – על פיה באופן ביולוגי היא הרבה יותר זכר מנקבה. אדלה ההמומה מבינה, או חושבת שהיא מבינה, שהיא חייבת לשנות את אורח חייה ולכן מאמצת זהות גברית, כולל שפם, ומתחילה לחיות בתור חואן (מכאן ההגדרות הופכות להיות קשות למדי, אז אתייחס לאדל/חואן בלשון רבים).
חואן/אדל חוזרים לעיירה ושוכרים חדר קטן, אבל הפרנסה קשה מכיוון שאין להם תעודת זהות ולכן קשה להשיג עבודה. בייאושם ובחוסר הוודאות של מי הם ומה הם, הם מתחילים לבצע עבודת תפירה מזדמנות, למרות שבעלות הבית שלהם רואות בזה דבר מוזר שגבר תופר. הכול מתהפך כאשר הם נתקלים במקרה באיזבל, שהפכה למלצרית ולא מזהה את מעסיקיהם לשעבר. ועם זאת, הניצוץ ביניהם מתחדש ואפילו רומן ניצת ביניהם. כעת מול אדל/חואן לפענח האם הם נאמנים לגוף שנולדו אליו, או למה שהלב רוצה.
כל זה קורה על פני פחות משמונים דקות בסרט ספרדי מ-1972 שהיה מועמד לאוסקר, כן?

את אדל/חואן מגלם חוזה לואיז לופז ואזקז, אחד השחקנים הספרדים המוכרים ועטורי הפרסים ביותר של אותה תקופה (הוא גם הופיע במועמד ספרד "פלאסידו" עשור לפני כן). באותה שנה הופיעה גם באחד מסרטי האוסקר הבולטים "מסעותיי עם דודתי".

ספרד – "גברתי היקרה"

שוודיה – "הארץ החדשה" (Nybyggarna / The New Land)

בפרק הקודם, עם המועמדות של "המהגרים", הבטחתי להתייחס למקרה המדהים של יאן טרואל ושוודיה, שהביאו להישג שלא קרה לפני כן, ואני אהיה מאוד מופתע אם נגלה משהו שאפילו מתקרב לזה בהמשך אבל לכו תדעו.
אז, כאמור, זה מתחיל ב-1971 עם המועמדות וההפסד (הלא מוצדק) של "המהגרים", חלק ראשון מתוך שניים על פי ספריו של וילהלם מוברג, ובו סיפורה של משפחה המהגרת משוודיה למינסוטה באמצע המאה ה-19. "הארץ החדשה" שממשיך את עלילותיהם, צולם ממש לאחר מכן, ואף נשלח לאוסקר כנציג שוודיה ל-1972. הוא הפך למועמד הראשון בקטגוריה הבינלאומית שמתרחש בארה"ב.
העניין הוא שבינתיים יצא "המהגרים" לקולנוע בצפון אמריקה וסחף את האקדמיה. כפי שהזכרתי בהתחלה, הוא היה מועמד לארבעה פרסים כולל הסרט והבימוי, ממש בזמן ש"הארץ החדשה" היה מועמד לסרט הבינלאומי. כך הפך יאן טרואל לראשון שמועמד גם לסרט הטוב ביותר וגם לסרט הבינלאומי הטוב ביותר באותה שנה – אבל על שני סרטים שונים. זה היה חסר תקדים. אני ממש מקווה שהוא השתכר היטב בעונת הפרסים ההיא.

בסיום "המהגרים" עזבנו את משפחת נילסון כאשר הגיעה סוף סוף אל הארץ החדשה, מינסוטה, אחרי המסע הארוך. אנחנו פוגשים אותם שוב כאשר יש להם חלקת אדמה משלהם, קריסטינה (ליב אולמן, שהייתה מועמדת לאוסקר על "המהגרים" אבל האמת היא שהגיע לה הרבה יותר על "הארץ החדשה") בהיריון נוסף, וקארל אוסקר (מקס פון סידו, שלחלוטין היה צריך להיות מועמד) בונה להם בתים ומשביח את השטח. אחיו הצעיר של קארל אוסקר, רוברט (אדי אקסברג הנהדר גם הוא), מחליט לצאת לקליפורניה למצוא זהב, ובינתיים הקהילה סביב הנילסונים גדלה עם עוד מהגרים משוודיה, שמביאים איתם את החוקים הנוקשים של הזרם הלותרני. אלו משהו כמו אחוז מכמות העלילות שב"הארץ החדשה".
עוד על הסרט תוכלו לקרוא בטקסט שעופר כתב על שני הסרטים הללו.

הזוכה

צרפת – "סוד הקסם הבורגני" (Le Charme Discret de la Bourgeoisie / The Discreet Charm of the Bourgoisie)

לראשונה מזה שש שנים הוסיפה לעצמה צרפת אוסקר נוסף (למרות שטכנית הייתה גם הכוח העיקרי מאחורי זוכה 1969, "Z" מטעם אלג'יר), אך לראשונה בתולדות זכיותיה לא עשתה זאת בזכות במאי צרפתי. מי שייצג את צרפת באותה שנה היה הספרדי לואי בונואל, שהוזכר בפרויקט הזה בעבר עם המועמד הספרדי "טריסטאנה" ב-1970.
אחרי שהפך לבמאי מהולל נטול גבולות שביים כמעט בכל יבשת, חזר הבמאי הפרוע ושובר המוסכמות למולדתו אחרי גלות, אבל לא נשאר שם יותר מדי זמן. יחד עם שותפו לכתיבה ז'אן-קלוד קארייר והמפיק סרז' זילברמן, בונואל החליט לצלם סרט חדש בצרפת.

"סוד הקסם הבורגני" הוא קומדיה סוריאליסטית העוקבת אחרי קבוצת חברים מהמעמד הבינוני-גבוה בה שני זוגות נשואים, אחותה הצעירה של אחת מהנשים, והשגריר הצרפתי של הרפובליקה המומצאת מירנדה. על פני כמה ערבים מנסים החברים להיפגש לארוחת ערב, אבל בכל פעם משהו מונע בעדם לעשות את זה, בין לוויה, תרגיל צבאי, הפיכה משטרית, פראנויה לאומית או סתם טעות בתאריכים. משם בונואל וקארייר יוצאים לעוד עלילות וסיפורים, למעטים מהם יש איזשהו היגיון מציאותי, כאשר בין לבין קבוצת החברים הולכת והולכת והולכת, ספק אם אפילו הם יודעים לאן.
בקאסט השחקנים הרחב נמצא השחקן הקבוע של בונואל פרננדו ריי (שנה אחרי ש"הקשר הצרפתי" בהשתתפותו זכה באוסקר), סטפן אודרן, פול פרנקר, דלפין סריג, ז'אן-פייר קאסל, ז'וליין ברטו ובול אוז'ייה.
הסרט ויתר על סבב הפסטיבלים שבוודאי היה יכול להרוויח, ורץ לארה"ב בשביל להספיק את האוסקר. זה בהחלט עבד, ומעבר לפרס הסרט הבינלאומי גם היה מועמד לפרס התסריט המקורי הטוב ביותר (הוא הפסיד ל"המועמד").

צרפת – "סוד הקסם הבורגני"

המרוץ ומי היה צריך לזכות

מעניין לדעת כמה צמוד היה המרוץ בין שוודיה וצרפת ב-1972. אמנם "סוד הקסם הבורגני" היה אהוד מאוד על האקדמיה אם לשפוט על פי נוכחותו בפרס התסריט, אבל "הארץ החדשה" היה אופציה לתיקון משנה שעברה וגם אפשרות לתת משהו לטרואל כשהיה ברור שבפרסי הסרט והבימוי ל"המהגרים" אין הרבה סיכוי מול "קברט" ו"הסנדק". אם אתם שואלים אותי, התוצאות בהחלט מניחות את הדעת, אפילו שהייתי בעד יאן טרואל בסיבוב הקודם. הפעם זה היה משחק שונה לגמרי. למעשה, הפער בין הסרט האהוב עלי בחמישייה לשאר המועמדים כל כך עצום, שאני לא בטוח שדבר כזה קרה עד כה במהלך הפרויקט. אני רוצה להגיע אליו בסוף כדי לסיים בטון חיובי, אז אני צריך שתכינו את עצמם לכמה מילים קשות עד שזה יגיע.

נתחיל עם מה שנחשב למקום השני, "הארץ החדשה". אז כזכור, לגמרי הייתי בפינה של "המהגרים" ולכן לא הייתה סיבה שהמצב ישתנה. ואכן, כל מה שהיה טוב בסרט הקודם, נהדר גם פה – הצילום מרהיב, השחקנים מעולים והסיפור עצמו מאוד מעניין. אם כבר, בעצם מדובר פה בבדיחה אירונית למדי על חשבוני. הרי התלונה היחידה שלי על "המהגרים" הייתה שהוא למעשה לא מסתיים, שהמערכה האחרונה לא קיימת. והנה, קיבלתי את מה שהיה חסר לי בהגזמה. הגזמת ההגזמות, יש שיאמרו.
הגרסה שאני ראיתי של "הארץ החדשה" היא של שלוש שעות ועשרים דקות (אני מניח שהגרסה שנשלחה לאוסקר הייתה קצרה יותר), ואני חייב להודות שזה דחף אותי לקצה היכולת. באיזשהו שלב באמת שלא יכולתי יותר והזמן נדמה שעמד מלכת. כל כך הרבה סיפורי משנה מיותרים, סיקוונסים ארוכים שהם כמעט אקספרימנטליים (במיוחד אלו של רוברט בקליפורניה, כולל אירוע השלט "זהירות מים רעילים" שאני די בטוח שנגנב מלוני טונס), כל כך הרבה עלילות מתישות. בסוף טרואל גם מחליט להיכנס בשבטים הילידים והופך את זה לנגטיב של "רוצחי פרח הירח". מדובר במסע נקמה אכזרי של הילידים, כולל סצנה שבה עובר נעקר מבטן ונתלה על דלת הבית. למה זה קשור, למה אני צריך את זה, למה יש כתוביות שמתארות את פסק הדין של הרוצחים דקות ארוכות לפני שהעלילה המרכזית של משפחת נילסן מסתיימת, זה משהו שלעולם לא אקבל עליו תשובה. ואגב תשובות ללא מענה, על אף כמות המידע שבו עדיין לא הצלחתי להבין כמה דברים (אם כי יכול להיות שפספסתי) כמו למשל מהיכן מגיע הכסף של משפחת נילסן, כיצד הם מצליחים להתקיים בתנאים המכבידים, למה לקבל דואר עולה כסף, כל מיני כאלה.
"הארץ החדשה" יכל להיות אחד הסרטים האהובים עלי ביותר, אילולא איזה שישים דקות שבאמת סתם מכבידות, והופכות את הסיפור המרתק לגרירה ששברה את רוחי איזה שלוש פעמים.
מן הראוי שאזכיר שעופר לא יכול להסכים אתי פחות, ול"הארץ החדשה" נתן מקום של כבוד במצעד תגליות 2024 של סיכומי השנה.

זה פחות או יותר המקרה עם המועמד הרוסי "הבקרים כאן שקטים". מדובר בהפקה מרשימה מאוד, שאין ספק שהייתה ממש קשה לביצוע. מה גם שחשיבות הסיפור על תרומת הלוחמות לקרבות הוא חשוב וראוי. אבל כמו עם שתי המועמדויות הקודמות מרוסיה, "האחים קרמזוב" ו"צ'ייקובסקי" (על "מלחמה ושלום" לא תשמעו ממני טרוניה אחת), האורך המוגזם והמריחה הנראטיבית הורסים הכול.
מה שמעניין הוא שהסרט הזה, ממש כמו השניים שהוזכרו, רק הולך ומשתפר, והרגעים הכי טובים בו מגיעים בחציו השני. העניין הוא שההתחלה – הארוכה – כל כך לא טובה, שלי היה ממש קשה לאפס את עצמי ולצבור ריכוז מתאים להמשך. מה שבאמת מיותר הוא הסצנות בצבע, שגם עשויות ממש רע, גם פוגמות בקצב, וגם לא אחידות מבחינת המהות שלהן. אחרי החלק הראשון הן נעלמות לחלוטין, ואז צצות אקראית בהמשך. הן גם לא באמת תורמות לסרט, בטח לא מבחינה סיפורית, אז באמת שלא ברור לי למה התעקשו להשאיר אותן. מצד שני, זה כן צבר חיבת מצביעים, אז אולי הבעיה היא בי.

בנוגע למועמד הישראלי, צריך להתחיל עם שלושה דיסקליימרים, חלקם מובנים מאליהם אבל חשוב להזכיר את זה. הראשון הוא שבאופן טבעי את הסרטים הישראלים אני חווה אחרת לגמרי מהשאר כי אני כמובן רגיש יותר לשפה ודיאלוגים, ולכן אני מבלי משים יותר קשוח איתם. השני הוא שהקולנוע הישראלי הנאבק תמידית על חייו לנצח יראה פחות מרשים מההפקות המרהיבות שמגיעות מהתעשיות השבעות של אירופה ולכן ההשוואה קשה (בהקשר של שני אלה אזכיר את אהבתי למועמד הקודם "השוטר אזולאי", שהלב הגדול שלו עקף את כל המכשולים שהזכרתי). והשלישי הוא שבמקרה של "אני אוהב אותך רוזה" צפיתי בקאט האמריקאי של הסרט, אורכו קצת יותר משעה ורבע, אז אני מתייחס רק אליו ולא לסרט שהוקרן בישראל ונותר מאז אחד הסרט המקומיים המוערכים יותר. לצערי אני חייב להודות שהגרסה של "אני אוהב אותך רוזה" בה אני – ורוב העולם, כנראה – צפיתי הייתה די גבולית לקטסטרופה.

הסרט הישראלי מתחיל נפלא. סיקוונס הפתיחה בבית הקברות הוא משהו באמת יוצא דופן מבחינת הצילום והסאונד, עולם עתיק כמעט מכושף, שמצמיד למסך. משם, להוציא את הופעתו של יוסף שילוח האגדי, לא מצאתי דבר אחד שעובד.
הבעיה הכי מרכזית היא כנראה הדיאלוגים, חלק בשפה מליצית, חלק פחות, אבל בכל מקרה אין סאבטקסט או עידון ולכן גם השחקנים לא יכולים לצאת מזה בשלום, להוציא, כאמור, את יוסף שילוח, ולרגעים גם גבי אוטרמן כנסים הילד. בין המונוטוניות בהופעתה של בת-אדם (היפה להפליא) להיסטריה של שאר הנשים, כאילו מדובר בסרטים אחרים. העריכה האמריקאית מבולגנת בטירוף והצילום לעיתים בורא אימג'ים מקסימים ולעיתים נראה כאילו העדשה נפלה ואף אחד לא שם לב. בכל היקר לי אין לי מושג איך זה הגיע למועמדות, אבל כנראה שהאפיל האוריינטלי איכשהו עבד ועקף את הרישול הלא סביר בעשייה.
משה מזרחי ייצג את ישראל שוב בשנה שלאחר מכן, ובשלישית יחזור בגיבוי צרפת ועוד יזכה, אז אני מאוד מסוקרן ממה שעוד יבוא.

שוודיה – "הארץ החדשה"

עברנו את החלק הקשה, ועכשיו אנחנו מגיעים למועמד הספרדי וחסר התקדים. אז כמובן שכתוצר של תקופתו הוא לא לגמרי יכול לעמוד בשיח המודרני בנוגע לייצוג, אבל גם אם "גברתי היקרה" מועד ואפילו לעיתים אופנסיבי בחוסר ההבנה שלו בנוגע לזהות טרנסית, בהחלט בולט שהוא מגיע ממקום טוב. הסרט לרגע לא מגחיך או לועג לדמות הראשית שלו, והביצוע של חוזה לואיז לופז ואלזקז מביא אליהם המון עדינות, חיבה ומורכבות. כסרט קולנוע אין בו משהו מרהיב במיוחד, אבל גם לא שום דבר רע. זה סרט קטן למדי, עם עשייה פשוטה ומיומנת. לא כל הופעות המשחק מוצלחות, והסרט נע למקומות של קומדיה חסרת בינה פה ושם, אבל אלו מעידות קטנות למדי.
קשה מאוד למקם אותו בקאנון של הקולנוע הטרנסי, במיוחד כשהעולם הזה היה מאוד לא מוכר אז, ואהמר בזהירות שאף אדם על הסקאלה המגדרית לא ייעץ או השתתף בעשייתו. אבל מה שיכל להיות מסמך פוגעני וצורם במיוחד של תקופתו, התגלה כסרט די חמוד, גם אם משונה למדי.
בכלל, בהתחשב בנוכחות המאוד יוצאת דופן של "קברט" בפרס הראשי, עם דמות ראשית ביסקסואלית, 1972 הפכה לנקודת מפנה בהכרה של האקדמיה המיינסטרימית בנראטיבים הגאים.

כעת אפשר להשאיר הכול מאחורינו ולדבר על הזוכה של פרס הסרט הבינלאומי הטוב ביותר לשנת 1972, אחד הניצחונות המוצדקים ביותר אי פעם, ואחד הסרטים האהובים עלי בכל הזמנים.
בפרק של 1970 הרשתי לעצמי להיות קשוח עם "טריסטאנה" כי ידעתי שעוד מעט אתבטא אחרת לגבי בונואל, והחזרתי את עצמי לצפייה נוספת ב"סוד הקסם הבורגני". לא משהו שצריך לעבוד קשה כדי לשכנע אותי לעשות.
מה שבעיקר גרם לי אכזבה עצמית הוא התגלית כמה מהדי.אן.איי של "סוד הקסם הבורגני" נמצא בטובי סרטיו של אחד היוצרים העכשוויים האהובים עלי, קוונטין דופייה. כתבתי מספר פעמים עליו בעבר, והשמטתי את החשיבות של בונואל. זה מאוד לא מגניב. למעשה, הסיקוונס הטוב ביותר בסרטו האחרון "דאאאאאאלי!" הוא מחווה-גבולית-העתקה מזוכה האוסקר של בונואל. עוד הוכחה לאיזו משמעות יש לסרט הזה, ולבונואל בכלל. מעבר לשבירת המבנה, ופחות או יותר לעשות מה שבא לא עם נראטיב, בונואל גם די יצא מגדרו עם הסרט הזה מבחינת עבודת המצלמה. מה שיכול להיות שמסביר מדוע "טריסטאנה" שנתיים לפני כן נראה לי מיושן וחיוור, לעומת ההברקות הבלתי נגמרות של "סוד הקסם הבורגני". מסרטיו שאני ראיתי "סוד הקסם הבורגני" הוא לחלוטין השיא (עוקף לצמרת את "מלאך השמד"). הסרט הזה כל כך מצחיק ויצירתי, שהוא עדיין בעל אותה השפעה, והוציא ממני קולות צחוק רמים. יצירה על זמנית שלמרבה השמחה האקדמיה זיהתה כשהגיעה לפתחה. לא תמיד המצב.
אנחנו נפגוש את בונואל פעם נוספת, ואחרונה, בעוד חמישה פרקים והפעם המצב יהיה הפוך – משה מזרחי ינצח, ובונואל יישאר רק כמועמד.

בפרק הבא אנחנו סוגרים את הטריפל הישראלי, מעניקים אוסקר ראשון לאחד הבמאים המגדירים של התקופה, גרמניה חוזרת אחרי היעדרות של 14 שנה, וגם יתאפשר לנו לדבר על פול ורהובן, אז זה בוודאי יהיה משמח.

מונה מועמדויות (וזכיות) נכון ל-1972:
איטליה – 13 (מתוכן 6 זכיות + 3 פרסים מיוחדים)
צרפת – 13 (מתוכן 5 זכיות + 3 פרסים מיוחדים)
יפן – 7 (+ 3 פרסים מיוחדים)
שוודיה – 7 (מתוכן 2 זכיות)
ספרד – 6
יוגוסלביה – 5
גרמניה (מערב) – 4
צ'כוסלובקיה – 4 (מתוכן 2 זכיות)
רוסיה / ברית המועצות – 4 (מתוכן זכייה אחת)
דנמרק – 3
יוון – 3
ישראל – 3
מקסיקו – 3
פולין – 2
אלג'יר – 1 (שגם זכתה)
בלגיה – 1
ברזיל – 1
הודו – 1
הולנד – 1
הונגריה – 1
נורבגיה – 1
שוויץ – 1

הפרקים הקודמים:
1956, 1957, 1958, 1959, 1960, 1961, 1962, 1963, 1964, 1965, 1966, 1967, 1968, 1969, 1970, 1971