• פסטיבל דוקאביב 2022: המלצות ואזהרות
  • ״קדימה, קדימה״, סקירה לסרטו של מייק מילס
  • ״אהבה בשחקים: מאווריק״, סקירה
  • סרטים חדשים: ״אהבה בשחקים: מאווריק״ כבר כאן
  • בין בחירה לבריחה: מבט מחודש על ״עירום״ של מייק לי
  • לקראת ״אהבה בשחקים: מאווריק״, בחזרה אל המקור
  • מערבולת
  • פסטיבל הקולנוע הצרפתי 2022: מדריך מקוצר
  • מדריך לפסטיבל הקולנוע הרומני 2022 בסינמטקים
  • מבט מחודש על שני סרטים מוקדמים של פול שרדר
  • ״הסודות של מרילין מונרו: הקלטות האבודות״, סקירה
  • ״קיארה״, סקירה לסרטו של ג׳ונאס קרפיניאנו
  • דוקטור סטריינג' בממדי הטירוף

אונס ונקמה בקולנוע – פרק 11: אתנחתא עם "מעיין הבתולים" ו"גברים במלכודת"

2 במאי 2022 מאת לירון סיני

את עשרת הפוסטים שכתבתי עד כה על הנושא הקליל של סרטי אימה במבנה של אונס ונקמה התחלתי אי אז במרץ 2018, בעקבות המלצה של אור להאזין לפרק של פודקאסט האימה שאז נקרא "Shockwaves". המנחים אירחו את הבלוגרית ביג'יי קולנג'לו שסיפרה איך, באופן לא צפוי, דווקא צפייה בסרט הבעייתי והמושמץ של מאיר זרחי "יומה של האישה" (או בשמו הנוסף "אני יורקת על קברך") היוותה עבורה כלי תרפויטי להתמודדות עם התקיפה המינית שעברה בעצמה כנערה.
קולנג'לו, היום כתבת מוערכת של סלאשפילם ואתרי קולנוע בכלל ואימה בפרט וגם קולנוענית אימה, תחזקה בזמנו בלוג (שסגרה מאז) בו סיקרה סרטי אימה. הוא כלל גם סרטים מתת הז'אנר בו בדרך כלל מישהי עוברת אונס ברוטאלי וגרפי, מפורט, מפורט מדי עד כדי חשד למציצנות ותחושת אי נוחות פיזית במהלך הצפייה. התוקף או תוקפים מתעללים בגיבורה לפרק זמן ממושך, שמרגיש כמו נצח בדרך כלל, ואז משאירים אותה למות, ולפעמים מנסים אקטיבית לוודא שהיא לא תשרוד. אם היא שורדת – החלק הבא של הסרט מוקדש לרוב לתכנון וביצוע נקמה על ידה. אם היא לא שורדת, השרביט המדמם בדמות אקדחים, מלכודות, סכינים, ידיים חשופות ושאר ירקות עובר אל מישהו או מישהי, בדרך כלל קרובי משפחה או בני זוג שלה, שמבצעים את הנקמה בשמה.

על המבנה הפחות או יותר קבוע כפי שהתבסס מאז שנות ה-70 עם שני הסרטים המכוננים בז'אנר איתם פתחתי את סדרת הפוסטים, "יומה של האישה" מ-1978 ו"הבית האחרון משמאל" של ווס קרייבן מ-1972, נעשו מאז ועד היום אדפטציות שונות. הוא עבר גלגולים והתפתח באופן עשיית הסרטים עצמם, עם יותר יוצרות שבוחרות לכתוב ולביים סרטים שמתכתבים או ממש יושבים בז'אנר, כמו "הזמיר", "אמריקן מארי" (עליו עוד לא כתבתי למרות שהוא אחד האהובים עליי אישית ממגוון סיבות, הלינק מוביל לדעה של אור שפחות התחבר), "נקמה" ו"צעירה ומבטיחה" זוכה האוסקר. בהמשך לתיאור של קולנג'לו, גם האופן שבו אנחנו צופות וצופים בסרטים הוותיקים יותר עבר שינוי. ממבנה שקל לפסול כנצלני בלבד ומיזוגני, ברוח סרטי הסקספלוייטיישן למיניהם של התקופה, הדיון בסרטים האלו מוצא בהם איכויות ורבדים נוספים של פרשנות. זה התחיל כבר משנות ה-90 עם כותבת כמו קארול ג'יי קלובר שמנתחת סרטי סלאשרים והקדישה לז'אנר פרק בספרה "Men, Women and Chainsaws".

קולנג'לו תיארה את הצפייה ב"יומה של האישה" שוב ושוב ושוב כייצוג הראשון והמהותי שיכלה לראות על מסך וששיקף לה את הפגיעה שעברה. היא מצאה אמינות בסצנת האונס הברוטאלית והארוכה, שמפשיטה את הגיבורה לא רק מבגדיה ומהביטחון שלה אלא גם מרדדת אותה לכדי חיה ניצודה ביער, זוחלת על ארבע, ונשארת בחיים, מנסה להבין לבדה איך היא ממשיכה הלאה, איך לדרוש מחדש את האנושיות והסוכנות שלה. והיא מצאה סוג של קתרזיס מציל חיים בסרט, גם אם הוא מורכב ומעלה לדיון את הבעייתיות שבנקמה, במהלכים שמתרחשים לאחר מכן. בראיון איתה מ-2021 לאתר פאנגוריה היא גם מבהירה שהסרט הוא לאו דווקא לכל אחת ולכל אחד. לא כל מי שחוו תקיפה מינית ימצאו בו כוח מרפא, אולי אפילו להפך. כאלו אנחנו, יצורים שונים עם מערכי התמודדות נפשיים וצרכים שונים.

בהמשך לנקודת המבט שלה, שריתקה אותי בתעוזה ב-2018 לפני שהתחלנו לראות גרסאות חדשות של הז'אנר שהתיישבו יפה עם הגל של Metoo#, התחלתי לכתוב על הסרטים הבולטים בתת הז'אנר, וחיפשתי בהם פרשנות מעבר לפשט שעל פני השטח. רובם בויימו ונכתבו על ידי גברים בהתחלה, ומצאתי בחלקם סצנות מציצניות להחריד, הרבה יותר מדי התעכבויות של המצלמה בפירוק פטישיסטי של האישה הנאנסת לחלקי גוף. לקינוח, לא פעם השורדת הנוקמת מוצגת כמי שאיבדה את קו השפיות כליל, לא שאפשר להאשים אותה, אבל לעיתים בשם האמירה על כך שנקמה אינה בהכרח פתרון בריא, היא בעצם עוברת מסע ייסורים נוסף ונענשת שוב. 

מן הצד השני, מצאתי בהם גם ייצוג ביקורתי של התוקפים, ואמירות שונות על אנושיות ועל הגבולות השבריריים שלה ועוד. עם הזמן זזתי יותר לסיקור של סרטים חדשים, עד שנעצרתי בשנה שעברה כי לפעמים הנושא הזה קצת שוחק לעיכול, וגם מעורר פזילה הצידה והרחבה לכתיבה על ייצוגי מיניות בקולנוע בכלל, לאו דווקא במבנה הז׳אנריסטי הזה. אבל אני מבקשת לחזור לסיקור פחות או יותר כרונולוגי של הז'אנר, ולבחון מה עוד יש לו להציע לנו היום. הוא עדיין רלוונטי גם בגלל ההשפעה שלו על סרטים עכשוויים שציינתי, וגם כי יש משהו מסעיר בעיניי ביכולת לחלץ מחשבות על המצב האנושי, על הפחדים, התקוות והייאוש שלנו, דווקא במקומות בלתי צפויים, בסרטים שקל לפסול או לזלזל בהם. בטח כשבחלקם קל לפעמים לראות איך כוונות טובות כמעט וירדו לגמרי לטמיון בגלל מוסכמות הסגנון של התקופה, ולבחון מה בכל זאת רצו לומר לנו. או לחלופין, מה אנחנו יכולות ויכולים לקרוא בהם עכשיו, כמעט במנותק מהכוונה המקורית של מי שיצרו אותם. לזהות רעיונות שחורגים מעבר לטיפול בנושא הגלוי, ולהרחיב את הדיון התרבותי.

בחזרה למקורות – שאלה של טבע, שאלה של גאולה 

את החזרה לכתיבה על הנושא אני רוצה לפתוח מחדש, פחות או יותר, בהתחלה. כל טקסט, כמו כל אדם, איננו אי מבודד, אלא אוצר בחובו רצף של השפעות. מה שלא בהכרח גורע מהרעננות או המקוריות שלו, כמובן. וסביר להניח שכמה שאלך עוד אחורה אמצא עוד מקורות שיכולים להיות, במודע או שלא, ניצנים ראשוניים של המבנה של אונס ונקמה. סיפורי מוסר שונים וסיפורי נקמה שונים, כל הדרך אל סיפורי עם ואגדות ילדים ומשלים זוועתיים שמטרתם להזהיר אותנו. אם נרוץ קצת קדימה, יהיה מקום לראות השפעות רחבות יותר בסרטים שלא ממוקמים ישירות בז'אנר, למשל אצל אחד, קוונטין טרנטינו.

בספר מ-2011 של אלכסנדרה הלר ניקולס, "Rape and Revenge Films: a Critical Study" שהגיע אליי (מתנת יום הולדת, כן כן, לחלקנו יש בקשות קריאה כאלו) בהוצאתו המחודשת השנה, הכותבת מבחינה בין היתר בין סרטי ז'אנר שהם פנטזיית צדק וכאלו שהם פנטזיית נקמה. כשאקרא בו לעומק אחלץ ממנו סרטים נוספים לניתוח, ואוכל לבחון את הנושאים לפיהם היא מקטלגת ומנתחת את הסרטים השונים ומרחיבה את גבולות הדיון וההשפעה. לפני שאגיע אל הספר ואמשיך במקביל במסע הכרונולוגי, אלך לסרט שכבר סוקר אצלנו על ידי עופר כשניתח את כל סרטי הבמאי: "מעיין הבתולים" (The Virgin Spring) של אינגמר ברגמן מ-1960.

קודם כל אני ממליצה בחום לקרוא את הטקסט המקיף של עופר, ועדיף גם לצפות בסרט שהיווה את ההשראה הישירה ל"הבית האחרון משמאל". הוא לא קל לצפייה, אבל לא מהסיבה שתחשבו. אולה איסאקסון כתבה את התסריט בהתבסס בחופשיות על בלדה שבדית מהמאה ה-13 או ה-14, ובמרכזו משפחה עשירה כנראה מאותה תקופה: אב מרשים (מקס פון סידוב) שמתפלל לישו כי ככה צריך, ואם שעדיין אבלה על ילד או ילדים נוספים שאיבדו, ומתפללת על גבול ההלקאה העצמית, כי ככה היא מאמינה. שניהם אוהבים עד בלי די, ועם קצת פינוק יתר, את בתם קארין. היא צעירה נסיכותית בגידול ובגישה, אותה הם שולחים לכפר אחר למסור נרות לטקס דתי, שעל פי המסורת נכון וראוי שבתולה כמותה תעביר אל הכומר.

קארין מבקשת לקחת איתה את אינגרי, דמות התשליל שלה בכל אספקט אפשרי. אינגרי כהת השיער ועזת המצח היא משרתת שהזוג לקחו תחת חסותם. היא בהריון ללא נישואים, מרירה, מרדנית ונוטרת לכל מה שאפשר ובעיקר לקארין נטולת הדאגות. ההורים מתפללים לישו, אינגרי מתפללת לאודין, פגאנית, אפלה ולא מוכנה להתקפל ולהתנהג בכניעות צייתנית למרות מעמדה הסמרטוטי הנמוך. הרבה לפני האונס, רוחשים בה גלים גועשים של נקמה, על מצבה אולי, אולי על הנסיבות כי הסרט רומז שההריון לאו דווקא קרה בעקבות יחסים בהסכמה, אולי על הפער המושלך לנגד עיניה בינה לבין קארין. היא מדברת בחביבות ורוקדת עם מי שהכניס את אינגרי להריון, ולא יעזור שהיא אומרת לאינגרי שעשתה את זה רק כדי לשכנע אותו לתמוך בצעירה ההרה.

אינגרי פחות או יותר מפקירה את קארין להמשיך את המסע אל הכפר האחר לבדה, כשהיא נשארת מאחור לנוח אצל מארח מפוקפק, ספק מפחדת בעצמה מתחושות הזעם שגועשות בה, ספק עושה כאן מניפולציה ומקווה שיקרה לקארין משהו נורא. והוא אכן קורה. והיא רואה הכל, ולא עושה דבר, שוב, ספק מפחד, ספק כי זה מה שייחלה לו כל העת. קארין היהירה אך הנאיבית מגיבה בידידות לשלושה אחים רועי עיזים, אחד מנגן, אחד אילם ואחד צעיר ממנה ותמים כמותה. היא חולקת איתם העניים הרעבים שבורי השיניים את ארוחת הצהריים שלה, מתבדחת איתם קצת יותר מדי על כמה שהמשפחה שלה עשירה ומפוארת.

עם כל הכבוד לאנטגוניזם שקארין מעוררת בשלב זה, שבונה את הדיון בהבדלי המעמדות שקיים בסרט, הוא מציג אותם כפרקטיקה לא נגמרת של אלימות הדדית. מה שעושים לה רגע אחר כך מחריד ואי אפשר בשום פנים ואופן להצדיק אותו. היא לא מצליחה לברוח, בדומה לתיאור מצמרר שאינגרי מסרה לה מוקדם יותר לגבי האופן בו היא עשויה לאבד את בתוליה, כששני המבוגרים מהאחים תופסים ואונסים אותה. האונס נגמר מהר, ועל אף שברור שהוא ברוטאלי, מראים לנו בעיקר את פניה ואת מלבושיה. התקיפה מגולמת בתקריב של פרצופו של האח האילם כשהוא נשען, מתרפק ומתענג על פניה שלה, והאפקט קשה ומטריד, אבל גם חוסך מאיתנו מציצנות פטישיסטית – וטוב שכך. גם הרצח שלה שקורה רגעים ספורים לאחר מכן, כשהיא מנסה להתרחק, לאט, חלשה, המומה ומיואשת, קורה מהר וכמעט מחוץ לפריים. האח האילם לוקח ענף גדול והולם בה מאחור. היא עוד מספיקה להסב אליו את מבטה, כמעט מופתעת, לפני שהיא מתה.

בכל הזמן הזה אינגרי מתבוננת, אפילו מניפה אבן, אבל לא מעזה לעשות דבר, שוב, ספק מפחד, ספק כי יש כאן הגשמת משאלה איומה ונוראה. בערבו של אותו יום, צמד האנסים-רוצחים ואחיהם הצעיר מגיעים אל בית המשפחה, שלא בטוחה עדיין אם קרה לקארין משהו או שהיא סתם מתמהמת כפי שיש לה נטייה לעשות. יש כאן מהלך שאפשר לפרש כהליכה אל גזר דין ידוע מראש מצידם, כי קל יחסית להבין שזו המשפחה עליה היא דיברה. ואכן הנקמה לא מאחרת לבוא, בעיקר מידיו של אבי המשפחה, והיא אלימה, מהירה ואכזרית, כי הוא לא מצליח לחוס על הצעיר שביניהם. זו באה עם וידוי של אינגרי, חמלה של האם על הנער (שלא עוזרת) ומסתכמת בחיפוש ומציאת הגופה של קארין, הנפת ידיים אל השמיים ותהייה על כוונות האל, בקשת מחילה ונביעה של המעיין מהכותרת. כמו שהבטחתי, לא צפייה קלה.

בזמן שהנרטיב של "הבית האחרון משמאל" אכן דומה ושואב מכאן לא מעט – בעיקר מבחינת מהלכים עלילתיים, רק שהוא מרחיב את משך ואופן ההתעכבות על ההתעללות עצמה – הדיון בשני הסרטים בגדול שונה, כפי שהצביע עופר. מה שאפשר ללמוד מ"מעיין הבתולים", כניצן שהיווה השראה לסרט מכונן בז'אנר הוא הדיון לא בתקיפה עצמה, אלא בנושאים שונים אחרים כמו משברי אמונה, האלימות שבפערי מעמדות, והשרירותיות שמובילה למרירות שמובילה לתיעוב ואז לרגשות אשם. האונס והרצח של קארין הם האירועים המרכזיים, דוגמה לתוצאות של כל הנושאים שמניתי, אמצעי לדיון, ולא הנושא עצמו.

הסרט כן מצליח רוב הזמן לא לבטל ולצמצם את קיומה של קארין לכדי אמצעי בלבד, היא כן עוברת כדמות עגולה עם רצונות ותפיסות משל עצמה לגבי העולם. גם אם הסרט ממש לא רק עליה, אלא עליה ועל המכלול החברתי תרבותי שהיא חלק ממנו. בסרטי הז'אנר המובהקים שמגיעים עשור ויתר אחר כך, יש הרבה יותר התמקדות גם מבחינת משך וגם מבחינת מנוע עלילתי בתקיפה עצמה, אבל אני מציעה שלא פעם, הם לא מדברים אך ורק על אלימות מינית ועל יחסי הכוחות בין גברים לנשים. הם מרחיבים את הדיון גם להשלכות של אלימות בכלל ושל נגיעות נוספות של יחסי הכוח האלו במעגלים תרבותיים וחברתיים נוספים.

אקנח בהתייחסות קצרצרה לסרט נוסף שאיננו יושב בז'אנר כלל, אבל הוא קרוב משפחה שלו, שיצא באותה שנה עם "הבית האחרון משמאל", וזה "גברים במלכודת" (Deliverance) שביים ג'ון בורמן וכתב ג'יימס דיקי. גם עליו יש לנו טקסט קודם. הסרט עוסק בחבורת גברים, רובם טיפוסים עירוניים למדיי, שיוצאים בראש חברם חובב הטבע והאקסטרים לשיט רפטינג אחרון בנהר לפני שזה ייחסם סופית על ידי סכר. הם מוצאים את עצמם בצרות מול איתני הטבע, הנוכחים מאוד גם ב"מעיין הבתולים" שמציג שלג, נחל ואת המעיין המדובר, ובכלל משקע את גיבוריו בתוך הטבע כתזכורת לקטנותו של האדם. גם מול בני המקום, אנשים עניים שחיים על גדות הנהר ולצידו, שוב מיוצגים כשבורי שיניים, בלויי בגדים ובאופן כללי מעוררי רחמים וקצת גועל, שהתיירים המעיקים מתייחסים אליהם בהתאם – עם קצת סקרנות, מעט חיבה אבל בעיקר התנשאות. וגם כאן יש אונס שעומד בניגוד למפגש ידידותי בהתחלה. וגם כאן, וסביר להניח בגלל שמדובר בגבר שאונס גבר, הוא נגמר מהר מאוד ולא מראים לנו כלום.

"גברים במלכודת" מציג תקיפה מינית של גבר כחלק קשה במיוחד ברצף הסכנות שהגברים חווים, מה שמעמת אותם עם הערכים והאמונות בהם החזיקו עד כה. הוא גם מציג נקמה כמהלך בעייתי שקל ללכת לאיבוד בתוכו, בשם הרצון להחזיר לעצמך את השליטה, ורק ללכת לאיבוד עוד יותר. אפשר למצוא כאן עניין באופן שבו ייצוג אונס של גבר ב-1972 הוא מהיר, משהו שכמעט נראה שלא נעים למצלמה להראות לנו, והוא קורה לגבר השמן שבחבורה (נד בייטי המצוין ז"ל), כלומר, החלש מביניהם, הנשי יותר. הבא בתור אחריו הוא הגבר הנאה.

אין כאן כמעט שום אלמנטים מציצניים. התקיפה נגמרת מהר, והדיון והסרט ממשיכים הלאה להתמקד באלימות פיזית שהיא התוצאה המבולבלת שלה, ובהרבה שיחות על הדרך בזמן שהם משתדלים לא לטבוע ולא למות מיריות על טיב ההתנהלות שלהם. המוסריות עולה כאן אל פני השטח, הרבה יותר ישירה מאשר בסרטי אונס ונקמה מובהקים. גם המחיר שהם משלמים כאן בוטה ובולט, ואפשר לקרוא אותו כעונש על התערבות, שמתחבר לתגובות של רבים מסרטי שנות ה-70 לתוצאות האיומות של מלחמת ויאטנם, למשל.

בסרטי אונס ונקמה קל יותר ללכת לאיבוד בנבכי התקיפה עצמה, הגרפיות שלה, וקשה לעשות ממנה זום אאוט ולתפוס את המרחק הנכון כדי לזהות עוד נושאים לדיון. בסרטים הבאים שאסקור אנסה לראות האם ההתמקדות בפגיעה יושבת על מוסכמות מציצניות של התקופה, האם יש בהם מודעות עצמית מעבר לה, והאם, כתמיד, יש בהם ערך מוסף – בטיפול בנושאים של יחסי כוח מגדריים ואלימות, ולגבי מצבים אנושיים נוספים בכלל.

תגובות

  1. the real bronson הגיב:

    ראיתי את הדוקומנטרי על מאיר זרחי והסרט
    שפירסם אותו.היה מעניין לראות את הקיטוב בין
    האנשים לגבי הסרט,עד היום.

השאר תגובה

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.