ביקור בסרטי מרטין ריט: "סאונדר" (Sounder)

מרטין ריט פעל כבמאי בקולנוע ההוליוודי החל מן המחצית השנייה של שנות החמישים ועד למותו בתחילת שנות התשעים. רבים מסרטיו זכו להצלחה ולמועמדויות לאוסקר (רק אחת מהן לריט עצמו). חלקם עדיין מוכרים לחובבי קולנוע היום, אם כי שמו של ריט עולה לדיון לעתים נדירות כבמאי חשוב. לאחרונה התחלתי בפרויקט בו אני סוקר כמה מסרטי הבמאי בסדר לא כרונולוגי. הפעם, אני עוסק בסרט שמידת היחס כלפיו נראית לי דואלית: מצד אחד, כסרט שהיה מועמד לפרס האוסקר לסרט הטוב ביותר, הוא עדיין מצוי בזיכרון הקולקטיבי, בצורה מסוימת יותר מסרטים אחרים של ריט. מאידך, דומה שהוא מעט נשכח בקרב חלקים גדולים משוחרי הקולנוע, אף כי לאורך 50 השנים האחרונות תמיד היו לו מעריצים והוא תמיד היה חלק מן הדיון לגבי הייצוג של אפריקאים-אמריקאים בקולנוע.

הסרט הוא "סאונדר" (Sounder) משנת 1972. על מקומו של הסרט בהיסטוריה של פרסי האוסקר אור כתב בפוסט על ההיסטוריה של השחקנים השחורים בטקס. בקצרה, זהו הסרט הראשון ששחקנים אפריקאים-אמריקאים מתוכו היו מועמדים הן לפרס השחקן הראשי (פול ווינפילד) והן לפרס שחקנית המשנה (סיסלי טייסון). גם המועמדות האינדיבידואלית השלישית של הסרט, בקטגורית התסריט המועבד, הלכה לאפריקאי-אמריקאי, המחזאי לון אדלר השלישי. מעבר לכך, כאמור הייתה מועמדת לפרס הסרט אך לא לפרס הבמאי.

אור גם התייחס פעמיים לשנת 1972 בפרויקט האוסקר שלו, ולשנה בכלל כשנה מוצלחת, עם "הסנדק" ו"קברט". שניהם סרטים מוכרים בהרבה מ״סאונדר״ ונערצים בצדק. הסיבה העיקרית להתעכב על האוסקרים בכלל ובהקשר הזה בפרט היא לראות כיצד תעשיית הקולנוע מתייחסת לעצמה ומה היא מעמידה כאידיאל. בשנת 1972, המעבר להוליווד החדשה ולקולונע מחוספס ואפל יותר נראה כמוטיב העיקרי: בין שני הזוכים המרכזיים שאור סקר, לבין "גברים במלכודת" שזכה אצלנו ליחס הן מצד לירון, והן מצד רון פוגל כטקסט מכונן.

הוליווד של שנות השבעים העריכה קולנוע חדשני יותר ונפתחה לסרטים בינלאומיים, כפי שניתן לראות בכך ש"המהגרים" (The Emigrants) של יאן טרול היה הסרט הנוסף שהעומד לפרס הסרט בטקס של אותה השנה. מבחינה זו, "סאונדר" הוא במידה רבה נציג של הוליווד הישנה. אין ספק כי ריט הוא במאי שלא רק החל לביים בשנות החמישים, מבחינה סגנונית הוא קרוב הרבה יותר לשפה הקלאסית מאשר למודרניזם של הוליווד החדשה. הבמאי שהיה מועמד במקומו לפרס הבימוי אך לא לפרס הסרט הטוב ביותר, הוא נציג נוסף של הוליווד "הישנה" – ג'וזף מנקייביץ'. הסרט עליו מנקייביץ' היה מועמד הוא "משחקי בילוש" (Sleuth), סרט שהציג סוג של מבט על המעבר הדורי בעזרת ליהוק שחקנים המייצגים דורות שונים בתרובת הבריטית: לורנס אוליבייה ומייקל קיין.

אולם, אם "סאונדר" היה מיושן סגנונית לזמנו, זה היה במתכוון. במובן אחד הוא היה פורץ דרך, כפי שכבר נגעתי בפתיחה: זה היה סרט נדיר בהפקה הוליוודית, שהתמקד במשפחה אפריקאית-אמריקאית. לא סינדי פואטייה אחד, אלא משפחה שלמה, בעוד כל הלבנים בסרט הינם דמויות משנה. זה רחוק מלהיות הסרט ההוליוודי הראשון שזה נכון לגביו, אולם ב-1972 ולמעשה גם די הרבה לאחר מכן, זה היה נדיר. בעיקר כאשר הדגש הוא על המשפחה.

כמובן, ב-1972 הופקו סרטים רבים שחלקם הוליוודים עם שחקניים אפריקאים-אמריקאים, שכן זו תקופת השיא של סרטי ה"בלקספלוטיישן", המזוהים בהכללה גסה עם ייצוג מוקצן ואלים של הקהילה. בסרט התיעודי ״זה שחור מספיק בשבילך?״, אלביס מיטצ'ל דן באריכות יחסית ב"סאונדר" כסרט שבו זמנית הוא חלק מהגברת החשיפה לייצוג המיעוטים, אבל חריג בתוך הזרם. שכן, הוא דן במשפחה והשפה הקולנועית שלו היא עדינה ומרוכזת בבניית דמויות, כמו כל הקולנוע של ריט. "סאונדר" הוא לא רק סרט שמספר סיפור אפריקאי-אמריקאי, הוא סרט שחושף את כישורי המשחק של השחקנים שלו באופן שנתן להם לא רק מועמדות לאוסקר, אלא גם קריירה כשחקנים מוערכים.

"סאונדר" מבוסס על ספר ילדים מאת וויליאם ה. ארמסטורנג, שראה אור בשנת 1969. כאמור, לון אדלר השלישי עיבד אותו לסרט כפרויקט ההוליוודי הראשון שלו. למעשה, הוא לא זכה להצלחה גדולה יותר מנקודת הפתיחה הזו. הוא כן זה שהחליט להעשיר את הדמויות לעומת הספר, אשר מסופר ברובו מנקודת המבט של כלב הציד ששמו כשם היצירה. לבני המשפחה המגדלים אותו בספר אין שמות, ואילו בסרט הכלב הוא בהחלט נוכחות מרגשת, אבל הוא לא המרכז. למעשה, השם שלו נוכח כהד בחלק מן הסרט, באופן משקף.

העלילה מתרחשת בשנת 1933, בשיא המשבר הכלכלי במידנת לואיזיאנה, משמע בדרום העמוק והגזעני של ארה"ב. משפחת מורגן חיה בחווה די מבודדת ומנסה להתפרנס מעבודה חקלאית עבור בעל מכולת לו הם כבר חייבים כסף. בלילות, אב המשפחה ניית'ן (פול ווינפילד) מנסה לצוד דביבונים בעזרת כלב הציד סאונדר, ובלווית הבן הבכור דיוויד (קווין הוקס). דומה כי אף אחד מהם לא בכושר שיא והציד כושל. ניית'ן שב לביתו בלי אוכל, ולמרות זאת אשתו רבקה (סיסלי טייסון) מקבלת אותו באהבה. אך הוא לא נכנס ישירות למיטה ולמעשה הוא נעלם. למחרת בבוקר, באורח פלא יש בשר בבית. משם הסרט ממשיך לשגרה. שלושתם אוכלים מעט לפני שהם הולכים קילומטרים רבים לבית הספר, שרובו מורכב מתלמידים לבנים. אחרי הצהריים, הקהילה של האפריקאים-אמריקאים החיים בסביבת העיירה הקטנה נפגשים לצפות במשחק בייסבול. בחזרה מן המשחק, ניית'ן נעצר והכלב סאונדר נפצע ובורח.

מנקודה זו, המשפחה מנסה לראות את ניית'ן במעצר, אך המשטרה המקומית "ממלאת פקודות". לכן נשים לא יכולים לראות אותו בכלל, ודיוויד יכול לראות אותו רק לזמן קצר ביום ראשון. מאוחר יותר, למשפחה לא נמסר לאיזה מושבת עונשין הוא נשלח למשך שנה. בכל זאת, דיוויד מחפש דרך לפגוש את אביו. במקום זאת הוא מוצא אופציה לחינוך טוב יותר דרך בית ספר לאפריקאים-אמריקאים באזור אחר של המדינה, המנוהל בידי מורה צעירה (ג'נט מקלארן). היא מאמינה בפוטנציאל של חינוך הילדים על המורשת התרבותית שלהם, בניגוד לבתי הספר של מערכת החינוך הרשמית. אלא שבית הספר הזה מרוחק והאופציה להשכלה ועתיד עבור דיוויד תפריד אותו מן המשפחה, שהוא כעת גם כוח מרכזי ביכולת ההתפרנסות שלה, בגיל 13. עוד דמויות חשובות הן מר פרקינס, שהוא בעל החנות שהמשפחה למעשה עובדת על מנת לכסות חובות כלפיו, וגם גברת בוטרייט, שהמשפחה מגהצת עבורה את הכביסה. בתמורה, היא מנסה לעזור ולתת לדיוויד חומר קריאה, מה שהופך אותה לדמות הלבנה החיובית היחידה בסרט.

היבט נוסף חשוב המקנה לסרט את אופיו היא מוזיקת הבלוז, המדמה את מוזיקת העם האפריקאית-אמריקאית של התקופה. מוזיקאי הבלוז שבחר לקרוא לעצמו טאג' מאהל (הוא לא ארמון הודי, הוא נולד בשם הנרי סיינט קלייר פרדריקס הבן) מבצע אותה וגם מופיע בסרט בתפקיד קטן. המוזיקה מקנה לסרט אווירה אותנטית ומאזנת את העלילה שנוטה למלודרמה מעט פשטנית, ולדמויות שניתן לסווג כטובות או רעות בצורה חד משמעית. המוזיקה גם משתלבת עם הקצב של ריט, שמאזן אף הוא את המלודרמה: אף כי העלילה היא של סרט סוחט דמעות ומרובה תפניות בעלילה, ריט מביים את הסרט כסדרה של סצנות שמראות רגעים פשוטים מן החיים. רגעים המבטאים גם שגרה וחושפים את האנושיות של הדמויות ובעיקר מאפשרים לשחקנים לזרוח. המשחק של וויינפילד ובעיקר של טייסון בהחלט ראוי למועמדות לאוסקר, לכל הפחות, מעבר לשאלה האם הם באמת ראשיים. אף כי הם המרכז של הסצנות בכיכובם, מבחינת זמן מסך הם נופלים בהרבה מזמן המשחק של קווין הוקס בתור הילד, שחלק מרכזי בסרט הוא למעשה סרט התגברות במסע שהוא עובר.

כפי שציינתי, משהו ב"סאנודר" מרגיש לא מתאים לתקופה, אבל זה לאו דווקא בגלל שהוא מיושן מדי. אולי להיפך. לי הוא מזכיר סוג של סרט עצמאי משנות התשעים, בתקופה בה לא ממש נעשו סרטים עצמאיים שמנסים לפנות על הרגש ולא ולשבור את הצורה הקולנועית. "סאונדר" הוא סנטימנטלי, צנוע ויעיל. הכי רחוק מ"הסנדק" או "קברט" באפקט שלו, אבל עדיין עובד. לדעתי הוא גם לא מן המיטב של ריט, אבל הוא מפגין בדרכו את הרגישות של הבמאי ואת היכולת שלו להוציא את המירב מן הקאסט והסיפור.

הסרט גרר המשכון בשם "סאונדר חלק שני", שלא כלל את הכלב שנתן את שמו לסרט או את בני המשפחה. הוא כן כלל תסריט נוסף של לון אדלר השלישי ומוזיקה של טאג' מאהל. בראשית שנות האלפיים, קווין הוקס ביים רימייק לטלוויזיה, כאשר פול ווינפילד מופיע בתפקיד קטן במה שהפך להיות אחד מתפקידו האחרונים, אחרי קריירה ארוכה. הוקס עצמו אגב זכה גם הוא לכמה פרסים על משחקו, אבל הוא עובד בעיקר כבמאי. טייסון ניהלה קריירה מרשימה בתפקידי מפתח בטלוויזיה (כולל שני פרסי אמי ועוד הרבה מועמדויות, לאחרונה על ״המדריך לרוצח״) ותפקידים קטנים בקולנוע. בשנת 2019 קיבלה אוסקר של כבוד, לפני שנפטרה בשנת 2021.