• פסטיבל סולידריות 2022: המלצות
  • Confess, Fletch :מחכים לתרגום
  • סרטים שיותר מתמיד צריכים להיכנס לתוכנית הלימודים
  • על סקר 100 הסרטים הגדולים של ״סייט אנד סאונד״
  • פארחה
  • בידיים ריקות
  • סרטים חדשים: סנטה קלאוס וגייז הם האופציה ההגיונית היחידה בסופ
  • ספיישל נטפליקריסמס 2022
  • מסע אל הקולנוע הנורדי 2022: מדריך והמלצות
  • ״הפייבלמנים״, סקירה לסרטו של סטיבן ספילברג
  • רצח כתוב היטב: תעלומה יוונית
  • הפלא
  • ״פיפ״א: חשיפה״, סקירת נטפליקס
  • ״מילה שלה״, סקירה
  • התפריט
  • ״הדרקון של אבא״, סקירת נטפליקס
  • המירוץ לאוסקר הסרט הבינלאומי: חלק 6 וכנראה אחרון

סקירת נטפליקס תיעודית כפולה: ״הספינה האחרונה״, ״זה מספיק שחור בשבילך?״

13 בנובמבר 2022 מאת עופר ליברגל

לפעמים קל לשכוח, אבל לא כל התכנים התיעודיים בנטפליקס קשורים לז׳אנר של פשע אימתי. למעשה, ייתכן וכמה מן הסרטים הטובים ביותר שעלו לשירות בעת האחרונה הם סרטים תיעודיים שלא ממש זוכים לחשיפה גדולה, לפחות לא בארץ. את הסקירה הזו אני מקדיש לשניים כאלו, עם נגיעה לנושא משותף: הקהילה האפריקאית-אמריקאית. שניהם מומלצים, גם אם אחד מהם יותר מגובש מהשני.

הספינה האחרונה
Descendant

קשה לי שלא לפתוח עם תלונה קלה על השם העברי הניתן לסרטה של מרגרט בראון. איני יודע אם ההחלטה היא מקומית או נעשתה על סמך צפייה בסרט או קריאת התקציר, אבל משהו בה צורם. אף כי הסרט בהחלט עוסק בספינה שהייתה הספינה האחרונה שהביאה עבדים לארה"ב, במהלך הסרט יותר מפעם אחת נאמרים משפטים כמו "הסיפור הוא לא רק על הספינה" ואפילו "אני לא רוצה שזה יהיה סרט שיתמקד רק בספינה". אז זה קצת צורם לקרוא כך לסרט בתרגום. הספינה היא חלק מן הסיפור ואפילו נקודת המוצא שלו, אבל לא במקרה הכותרת המקורית מדברת על המשכיות. אמנם המילה "צאצאים" משום מה לא נשמעת טוב בעברית (ד"ש ל"היורשים" של אלכסנדר פיין) אבל אולי היה ניתן לשלב בכותרת משהו שרומז לכך כי הספינה האחרונה היא רק חלק מן המכלול החברתי וההיסטורי שמציע הסרט.

בכל זאת, אין דרך לעסוק בסרט בלי להסביר תחילה על אותה ספינה. הקלוטילדה הייתה ספינת העבדים האחרונה שידוע עליה ככזו שהגיעה אל חופי ארה"ב. זה קרה בסמוך לפתיחת מלחמת האזרחים ב-1860 (או ב-1859), אף על פי שאיסור הבאת עבדים בספינות למדינה נכנס לתוקף כבר בראשית 1808, בלי איסור על עבדות או על סחר בבני אדם שכבר נמצאים באמריקה. יש לציין כי היו מאז עוד ספינות שהביאו עבדים בדרך לא חוקית, אך הבאת הקלוטילדה לארה"ב הייתה יוזמה של טימותי מייהר, אחד מעשירי אלבמה. הוא עשה זאת גם כהתרסה על רקע האפשרות לביטול העבדות, מתוך ניסיון להוכיח כי השליטה על בני אדם תימשך.

110 שבויים שנקנו מממלכת דהומיי (זו שהיוותה השראה לסרט העלילתי ״לוחמת״), הובאו בספינה שנשרפה כהעלמת ראוית מיד אחר כך. לאחר מלחמת האזרחים, יוצאי הספינה התאגדו והקימו יישוב, שזכה לשם "אפריקהטאון" אלבמה. במהלך השנים הישוב הפך להיות חלק מן העיר מובייל, אך השם אפריקה-טאון חזר והוכר כרובע היסטורי. תושבי המקום עדיין מציינים את זכר הבאת העבדים ורובם יודעים שהם צאצאים ישירים של העבדים שהובאו אל אדמת ארצות הברית בספינה זו.

הנודע מבין העבדים הוא קוג'ו לואיס, שהנהיג את קבלת הקרקע לבניית הישוב ושרד עד לראשית שנות השלושים של המאה הקודמת, בהן צולם ורואיין בידי הסופרת-אנתרופולוגית זורה ניל הרסטון, אפריקאית-אמריקאית פורצת דרך. בזמנה היא זכתה לביקורת גם בקרב הקהילה ממנה היא באה ולכן הספר שכתבה עם העדות של קוג'ו לואיס לא ראה אור עד לפני שנים ספורות, גם בגלל שהתעקשה לשמור על הניב הלא-תקני של האנגלית בו דיבר. הרסטון כיום מוכרת כסופרת וחוקרת חשובה וסרטה של בראון חושף אותה לקהל גם כיוצרת קולנוע מוקדמת. כל זה רקע היסטורי שהסרט מתאר בכבוד, תוך ניסיון לדייק ולבחון דברים שלא ניתן בדיוק לדעת בימינו בלי בדיקה של שלד הספינה. בשלב שהסרט מתחיל בו, שרידי הקלוטילדה לא נמצאו מעולם למרות לא מעט חיפושים. כפי שהסרט חושף, היו גם אנשים שדאגו שיהיה קשה למצוא אותה.

אך כאמור, המוקד בסרט הוא הצאצאים. הסרט מתחיל סביב מאמצים למציאת שלד הספינה, לו שותפים גם חלק מן הצאצאים בדרגות שונות. אבל מהר מאוד, המוקד של בראון הופך להיות אחר. אפריקהטאון סובלת מעוני והגירה, אף כי רבים מן הצאצאים עדיין קשורים למקום. חוץ מזה, הרבה מהם גם חולים בסרטן. זה נובע בין היתר ממיקום של מפעלים דווקא בקרבת האוכלוסיה, למרות שיש שטחי נדל"ן אחרים באזור. חלק ניכר מן הנדל"ן במחוז שייך לצאצאים אחרים – משפחת מייהר, שגם מאה וחצי אחרי ביטול העבדות ממשיכים להשפיע על חיי צאצאי העבדים. אולם, בראון יצרה סרט לא רק על מאבק הצאצאים במה שמצטייר כקיפוח שנשמר באמצעים משתנים אך דומים לאורך השנים.

הסרט עוסק בעיקר בתחושת הקהילה, בהתבגרות וגם במחילה. משפחת מייהר לא שיתפה פעולה עם הפקת הסרט, אבל צאצאים של בעלי עבדים אחרים וגם של קפטן הקלוטילדה מופיעים בסרט ומבצעים סוג של חשבון נפש, שזוכה לאוזן קשבת מצד צאצאי העבדים. הם רוצים לזכור את העבר ולהנציח אותו כחלק מן הזהות שלהם, אך הם מסרבים לקבל זהות של קורבנות או של מקופחים. מהלך זה הופך את חווית הצפייה בסרט למורכבת: מטרידה ומעמתת עם אמיתות לא נעימות, ומצד שני מכילה מספר רגעים אופטימיים של שינוי ובעיקר של הפנמה וקבלה. הסרט גם מראה כי העבדות אמנם הסתיימה בעבר הרחוק, אך יש לה עדים גם בהווה, אפילו אם לא מתייחסים למערכת הענישה בבתי הכלא בחלק ממדינות הדרום (חלקם ביטלו את שיטת הענישה בבחירות הראשית החודש) – העבדות עוברת מדור לדור הן כצלקת והן כמורשת. אלבמה כוללת בתוכה גם את אפריקה.

גם הקהילה של האפריקאים כוללת גוונים ועבר בעייתי, והסרט רק רומז לכך. דרך היעדר הקבלה של הרסטון או המכירה של נוסעי הקלוטילדה בידי אפריקאים אחרים. בראון מתמקדת בבני אדם על רקע הסביבה שלהם: היא מראיינת או עוקבת אחרי לא מעט דמויות, תמיד מדגישה גם את הסביבה הזרה או המוכרת בה הן פועלות. בחירה זו הופכת את הסרט שלה לאנושי יותר. בנוסף, יש ביצירה סוג של שלמות נרטיבית למרות שהתרחשו כמה תפניות בסיפורים במהלך הצילומים.

זה מספיק שחור בשבילך?
?!?Is That Black Enough for You

אלביס מיטשל הוא אחד ממבקרי הקולנוע המוכרים ביותר בארה"ב בשלושת העשורים האחרונים, אחרי שעבר מכתיבה בעיתונאים בלבד להופעת ברדיו בטלוויזיה. המראה שלו הבדיל אותו מיתר מבקרי הקולנוע בשנות התשעים: גבר אפריקאי-אמריקאי עם שיער ארוך. הוא בלט גם בזכות ידע נרחב ויכולת להבין ולתמוך במגוון גדול של סרטים. כעת, נטפליקס איפשרה לו ליצור את סרטו הראשון של כבמאי, המוקדש לסקירה של ייצוג האפריקאים-אמריקאים בקולנוע במהלך עשור מהותי אחד: בין 1968-1978. זה אמנם ארוך בשנה מן ההגדרה של עשור ומיטשל גם נודד לתקופות אחרות, אבל הוא מבסס היטב את חשיבות הסרטים שנוצרו בעשור הזה גם עבורו, גם עבור הקהילה ממנה הוא בא, וגם כהשפעה על קולנוע של הזרם המרכזי, לרבות סרטים בהם לא נראה אף אדם שחור אחד.

אלו הרבה מאוד נושאים ודומה כי מיטשל מייצר שני סרטים בו זמנית. מצד אחד, הוא מציע סקירה היסטורית מקיפה עם שורה ארוכה של מרואיינים, רובם שחקנים או יוצרים קולנוע אפריקאים-אמריקאים מדורות שונים, מהארי בלפונטה ועד זנדאיה. במקביל, זהו סוג של סרט מסה-אישי: מיטשל מספר על הזיכרונות שלו מן הילדות ועל היחס לקולנוע וטלוויזיה של בני משפחתו. גם האופן בו הוא דן בסרטים משתנה. רוב הזמן הוא היסטורי-עובדתי, אבל בלא מעט מקרים הוא מנתח את המבע הקולנועי בדרגות פירוט שונות. לא פעם הוא מציע פרשניות עשירות ולא מובנות מאליהן.
לא כל הסרטים, אפילו לא כל הסרטים החשובים, זוכים ליחס זהה. מדובר כמובן בדבר טבעי עבור כל סרט תיעודי אודות נושא עשיר, אבל לפרקים סרטו של מיטשל הולך לאיבוד, בעיקר בחצי השני שלו: אחרי שהשפה של תתי-הזרם המרכזיים בקולנוע האפריקאי-אמריקאי התגבשה סביב 1972, הסרט שלו ממשיך בסקירה ומתפזר ללא מעט כיוונים. לפתע, שעתיים ורבע של סרט מרגיש יותר מדי עבור היצירה הזו. גם אם לא ברור אם זה נובע מן הצורך לכלול כמה שיותר דברים שניתן היה לוותר על חלקם, או מן הבחירה לעשות סרט ולא מיני-סדרה, מה שגורם לזירוז בחלק מן הנושאים.

למרות הפיזור הזה וחוסר אחידות ברמת היחס (שייתכן ונובע גם משוני בהערכה לסרטים), רוב הזמן הסרט כן נשען על כמה עוגנים מרכזיים ההופכים אותו למעניין מעבר להצעה לרשימת צפייה לקולנוע שלא תמיד מוכר בארץ. עבור מיטשל, הקולנוע האפריקאי-אמריקאי זכה לפופולריות ברמה הלאומית בפעם הראשונה בעשור הזה, ולא במקרה: זה תוצאה של קיפוח רב שנים, אבל גם של שינוי תרבותי שלא נובע רק מהתנועה לזכויות האזרח בשנות הששים, שלקח למאבק שלה זמן רב עד שהפך גם לייצוג. בתקופה בה מתמקד הסרט, חל שינוי באופי של כוכבי קולנוע: היוצרים של הוליווד החדשה העדיפו את הדמויות הראשיות שלהם כאנטי-גיבורים, כחלשים או או רדופי רגשות אשם.
במקביל, הקולנוע האפריקאי-אמריקאי הציג מודלים שונים לגאווה, גבריים ונשיים כאחד. זה קרה בעיקר בסרטים המוכנים "בלקספלוטישן", משמע סרטים המשלבים בין ״ניצול״ ל״שחור״, שם הזוכה לביקורת אך גם לניכוס מחדש על ידי מרואיינים בסרט. מיטשל לא סוקר רק סרטים מן הז'אנר הזה: הוא מנתח באהבה ובאריכות גם סרטים הנחשבים ל"אמנותיים" יותר וגם את הייצוג של הקהילה השחורה בסרטי הזרם המרכזי, שגם מצא להם יותר מקום. רוב הזמן, הוא לא מבדיל בין הייצוגים בסרטים שהביקורת העריכה בזמנו לבין סרטים שזכו להערכה ממסדית רק בדיעבד, אם בכלל.

רובד מכריע נוסף בסרט הוא חשיבות הפסקולים לסרטים. חשיבות שהסרט מדגים כיצד שינתה לא רק את השימוש במוזיקה בקולנוע, אלא גם את תעשיית המוזיקה עצמה. הדבר מחזק את הדרך בה הסרט בונה את החשיבות התרבותית של הסרטים לקהילה שלהם כדבר שהוא לא רק בידור ולא רק דריסת רגל וגיבוש הזהות הנבדלת אך השייכת לאמריקה, גם אם אחרי סיום התקופה המתוארת מצא הזרם המרכזי דרך חדשה לדחוק את בני הקהילה לשוליים. זאת לצד פריחה תמידית של קולות חדשים בקולנוע העצמאי, שמיטשל מראה כיצד שאבו מסרטי התקופה.

לכל מי שהסרט התיעודי עושה לו תיאבון לצפייה בסרטים המוזכרים בו, עם או בלי בקשר למוזיקה, תזמון הגעתו לנטפליקס מתגלה כאקטואלי במיוחד – פסטיבל "סאונדטרק" למוזיקה וקולנוע ייפתח בסינמטק תל אביב השבוע, ויום שישי (ה-19.11) יוקדש ל"בלק פריידי", סרטים על מוזיקה אפריקאית, אפריקאית-אמריקאית, וגם סרטים עלליתיים מן התקופה הנידונה בסרטו של מיטשל. סרטים המשלבים בין מוזיקה, שפה קולנועית ייחודית וחגיגה של הזהות השחורה. היום יסתיים בשני סרטים רלוונטים מאוד: "מעבר לרחוב 110" ו"סופר פליי", שמיטשל מונה בצדק כאחד מן הסרטים החשובים והמייצגים ביותר. גם ״The Harder They Come״ שיוקרן בפסטיבל סאונדטרק מתאפיין באווירה טראשית-גאה בצורה דומה, כנציג מוקדם של הקולנוע הג'מייקני. הוא שונה לא רק במוצאו, אך דומה כי הושפע ישירות ממה שנעשה במקביל בארה"ב.

תגובות

  1. the real bronson הגיב:

    הסרט של מיטשל חשוב,אבל לא מפוקס,או, כמו שציינת,
    הולך לאיבוד.
    לכן Horror Noir היה סרט הרבה יותר טוב.
    אבל כדאי לראות את שניהם.

השאר תגובה

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.