יום הולדת 13 לסריטה! וחגיגות בר מצווה

האם כבר חגגנו בת מצווה בשנה שעברה? בהחלט. האם זה ימנע ממני לחגוג גם בר מצווה לסריטה, שהיא אתר/בלוג/מגזין נזיל מגדרית? לגמרי כן, ואין כאן שמץ של אירוניה כלפי הנושא המורכב. רק רצון למצוא סיבה למסיבה, לציין 13 שנות סריטה באופן דומה אבל קצת אחר לפוסט היומולדת המסורתי שאני משום מה ממשיך לכתוב. באיזור ה-20 בספטמבר בשנת 2010 החלטתי שזה רעיון טוב לפתוח בלוג קולנוע בנוסף לעבודתי כמבקר בעכבר העיר, ולרכז אליו כותבים וכותבות כדי שלא אהיה לבד. כיוון שהתאריך תמיד נופל על חגי ומועדי חודש תשרי, המלא חשבון נפש מראש השנה ועד יום כיפור, אני גם ככה במצב רוח מהורהר ומתמלא הודיה בכל פעם שאני חושב על המפעל המשותף הזה של אהבת קולנוע וגרפומניה קלה. זה קרה גם השנה בלי להתבלבל, ובגלל התמה של בר מצווה שקלתי אפילו לחכות לבוקר יום שישי. אחרי עוד קצת מחשבה, שיניתי קצת.

במקור, חשבתי שיהיה מעניין לנסות לראות מה פרשת השבוע ובעיקר ההפטרה יכולות לספר לנו, אבל אני מרגיש כמו גוי גמור בנושא. נעזרתי בגוגל ולטענתו יש הפטרה מיוחדת השבוע, ״שבת שובה״, שבין ראש השנה ויום הכיפורים. יש בה ענייני חרטה וחזרה בתשובה, אבל אותי עניינו יותר המטפורות היפות מעולמות הטבע והתבואה, משמע אני לא קורא נכון את התנ״ך ואין סיבה להעמיד פנים שכן. אם הייתה לנו בר מצווה אמיתית, החלק של העלייה לתורה בבית הכנסת והשלכת הסוכריות היה נחסך מכם ומכן. אנחנו פשוט שמחים להיות פה ומאושרים גם אתם ואתן איתנו. מי שמה-זה לא מוזמן לבר-מצווה שלנו הוא אדם סנדלר, שדפק לנו קטע מלוכלך – לא יכולת להוציא את סרט הבת-מצווה הנטפלקסי המשפחתי לפני שנה, במקום לפני חודש? בסדר, תיכף כיפור ונסלח.

בנימה יותר נרגשת אבל לא פחות משועשעת, כי הגענו לתחום ספרות קצת מצחיק בכמה שהוא גבוה בעיניי, מה בעצם עושים בפוסט-הולדת של סריטה? אני משתדל להקפיד לפחות על שלושה דברים: תודות, מתנות, וסטטיסטיקות.
קודם כל והכי חשוב תודה רבה לכל מי שקורא-ת אותנו. תודה מיוחדת מעומק הלב למי שתרמו כספית לאורך השנה לעמל האהבה שלנו (ולמי שיתרמו בעתיד). ותודה שאין גדולה ממנה לשלושה שממשיכים לדבר איתי בערך פעם ביום בצ׳אט הקבוצתי ולמלא את החלל הווירטואלי הזה במילים החכמות שלהם: אור סיגולי, עופר ליברגל, לירון סיני. הצטלמנו חגיגית בתמונה לעיל, או שאולי זה פריים מתוך ״אפולו 13״, מי יכול לומר בעצם. התמונות בהמשך הפוסט, אגב, הן מתוך סרטים עם הספרה הפופולרית 13 בכותרת, במקום מכל הבר-מצוות הקולנועיות שמצאתי בעמל רב והחלטתי לגנוז.

ג׳ניפר גארנר ואנדי סרקיס החלו בחגיגות עוד ב״פתאום 30״ (ששמו הלועזי מכיל גם את הספרה 13 ואני לא מחכה 17 שנה כדי לשים תמונה מהסרט הזה)

מתנות אני מעדיף לחלק מאשר לקבל בימי-הולדת, אולי כי אחרי הכל אני בעצם הוביט גדול מאוד, ואת החלק הזה נחצה לשניים. קודם כל, יש לנו משהו בשבילכם ובשבילכן, באדיבות סינמטק חולון. הזדמנות להודות גם להם וכמובן למנהל התוכנייה אור סיגולי, על הדיל הבא: ביום שלישי ה-26 בספטמבר בשעה 20:30 בערב יוקרן ״רעב״ (Hunger), ומי שיזמינו כרטיס בעזרת הקוד SRTBD יוכלו לצפות בו ב-20 ש״ח במקום ב-40 ש״ח.

ההנחה הנדיבה מאוד הזו תאפשר לראות את סרט הביכורים של סטיב מקווין, אז עדיין אמן פלסטי עם שם של כוכב קולנוע ועדיין לא במאי-אמן מהולל, עם מייקל פאסבינדר בתפקיד פריצה. הסרט מ-2008 שב אל אירלנד של האייטיז כדי להביא את סיפורו של אסיר פוליטי הפותח בשביתת רעב, כך שאינו בדיוק צפייה עולצת, אבל חשוב בעיניי לראות את יצירת המופת הזו. לא לחינם היא מוקרנת במסגרת שסינמטק חולון מכנה ״מזהים תהליכים״. היא גם מגיעה מתקופה בה סרט היה 96 דקות, לא קלילות אמנם אבל ממצות.

שנית, המתנה הכי גדולה שאני יכול לחשוב לנו, לנו ולמי שקורא-ת ואפילו לסריטה עצמה, היא שיפוץ קל. אני מתחיל להרגיש שאין לי ברירה אלא להתחייב על כך, מעל דפי האתר, אחרת זה לא יקרה. אז הנה: את יום ההולדת הבא נחגוג באכסנייה אחרת. אני לא אוהב שינויים אבל עולם האינטרנט משתנה ללא הרף וכמות התקלות שהיו לנו השנה מקורה בעשור של תחזוקה מינימלית במקום רמונט. זה ידרוש השקעה וזה ייעשה.

מחכים לג׳ייסון וורהיס שייכנס יד רביעית במונופול, ב״יום שישי ה-13״

כדי להתחיל את החלק האהוב על כולנו, או לפחות עליי שנהנה לנבור בסטטיסטיקות של הבלוג כל השנה ומוצא לכך סיבה בתומה, מבחינתי הפוסט הזה הוא גם הזדמנות להחזיר לינק. שזה כמו להחזיר עוקב, נדמה לי, אני לגמרי בומר בדברים האלה. הכוונה היא להוקיר תודה לכל האתרים שהובילו הנה קוראות וקוראים, לאורך השנה החולפת. תריסר הראשונים מבחינת כמות הם: גוגל (ונגזרותיו או גרורותיו), וורדפרס, פייסבוק, טוויטר, דוקאביב (חדשים בדירוג ותיקים בליבנו), ויקיפדיה, בול (חדשים ברמה שגיליתי על קיומם היום), עין הדג, גנזך הרשת, אינסטגרם, סטארט, אידיבי. שוב תודה והנה חלק מן הטקסטים שקראתם וקראתן בין היתר בזכות ההפניות הללו. גם במקרה הזה כתבתי עשיריות והגנבתי פנימה תריסר.

עשרת הסקירות הכי הנקראות

1. הפלא – אין סרט שהתקרב אפילו לפופולריות סרטו של סבסטיאן לליו בנטפליקס. אולי השם הגנרי סייע
2. כרטיס לגן עדן – ג׳ורג׳ קלוני וג׳וליה רוברטס הילכו קסם גם על קוראי וקוראות סריטה, מסתבר
3. האחות הטובה – סרט נטפליקס נוסף, עם אדי רדמיין וג׳סיקה צ׳סטיין, שלא זכרתי שהוא מהשנה
4. התפריט – סרט שמזל שלא אני כתבתי עליו אלא אור, שחתום גם על הסקירות לעיל דרך אגב
5. אחרי השמש – אור סוגר חמישייה עם אחד הסרטים הקטנטנים אך מהוללים של 2022
6. פארחה – גם זה קרה השנה, אותה מהומה רבה על לא דבר בגלל סרט ירדני בנטפליקס
7. הפייבלמנים – עופר נעזר בסמי-ביוגרפיה של סטיבן ספילברג ושובר את ההגמוניה של אור
8. משפחה במסכה+המופלאה – לירון מצטרפת לחגיגה עם דאבל פיצ׳ר סוף אוגוסט להורים
9. בת הים הקטנה – חזרה אל ראשית הקיץ וסקירות של אור, הפעם למחזור העצמי של דיסני
10. טאר – הכבוד הסינפילי שלנו שב אל מקומו עם הטקסט של עופר ליצירת המופת הזו
מתדפקים: ״365 הימים הבאים״ להגברת הטראש, ו״חיים שלמים״ לשם איזון

עשרת הפוסטים הכי הנקראים

1. סרטי השנה 2022 – סיכומים תמיד עובדים היטב אצלנו ובשנה שחלפה בהחלט היו יצירות מעולות
2. שיעור חברה – חששתי שאצטרך לשים את הפוסט החשוב של אור באוצרות, אבל ידעתם וידעתן טוב ממני
3. הסוף של ״שירת סרטני הנהר״ – אילו ידעתי שזה יהיה גם הסוף שלי, לא הייתי מנסה לנתח את התועבה
4. מבט מחודש ב״יוקרה״ – עופר שב אל סרטו של כריסטופר נולאן בטקסט שקיבלנו עליו תגובות מרגשות
5. המלצות חיפה 2022 – לאחרונה זה הפך להיות הפסטיבל המחופש בידי קוראי וקוראות סריטה
6. המלצות דוקאביב 2023 – פסטיבל נוסף שאנחנו וגם אתם ואתן אוהבות במידה דומה, כיף להסכים
7. המלצות ירושלים 2023 – בצמידות מקסימה לפוסט הקודם, גם הפסטיבל הירושלמי אהוב כאן מאוד
8. המלצות חיפה 2023 – הפוסט הזה רק נולד וכבר זינק לצמרת, איזו היענות מרשימה למאמצים שלנו
9. מבט בתוכניה, חיפה 2022 – הפוסט האישי שלי על הפסטיבל החיפאי הקודם, אכתוב גם השנה
10. מצעד נטפליקס – אחד הפוסטים הפופולריים שלנו אי פעם, ותזכורת שחובה לחזור למצעדים
מתדפקים: טקס פרסי אופיר שטרחתי וראיתי, ורשימת המועמדים לאותו פרס שהכין אור

טאקשי מייקה הגיע לסגור את המסיבה עם ״13 מתנקשים״

אוצרות אישית – טקסטים שכתבנו השנה ושמחתי בהם במיוחד

בהמשך לטקסטים המוקלקים ביותר לאורך תריסר החודשים האחרונים, חשבתי להמשיך ולאצור עוד כמה וכמה דוגמאות לכמויות העבודה שאנחנו משקיעים בסריטה. זה לא שהטקסטים הבאים לא נקראו ובאלפים, אבל כן הייתי שמח להבליט אותם יותר. גם אם אולי יצופו באופן אורגני בעתיד, שום דבר הרי לא הולך לאיבוד והאינטרנט זוכר הכל. הרעיון פה הוא גם להביך את שותפיי, או לפחות לנסות.

אור סיגולי עושה כל-כך הרבה דברים בשביל סריטה בשגרה, כמו סיקור האוסקר שהשנה היה מרוגש במיוחד, שאפילו למנות את המאמצים המיוחדים שלו ייקח לי שעות. למשל מגה-פרויקט חדש של סקירת כל זוכי האופיר, מיני-פרויקט (יחסית אליו) של ההתעלמויות הגדולות של האוסקרים, והמשך הפרויקט המתגלגל ״כעבור עשר שנים״. שלא לדבר על חגיגות העשור לאימת החודש. בין לבין הוא מצא מציאות בנטפליקס, ואפילו ב-MUBI,  וסתם באמצע החיים החליט על טריפל-פיצ׳ר סרטי ג׳ון יוסטון, דאבל-פיצ׳ר ״כלוב הציפורים״, דאבל-נוסף אבל לסרטי פריץ לאנג, או שיבה אל סרטו השני של טוד פילד. הרווח הוא של כולנו.

עופר ליברגל היה אחראי אצלנו השנה על ״ברבנהיימר״ (אבל בנפרד), חרש כל פסטיבל שהתקיים ולא פסח על סרטים בקולנוע או בסטרימינג (ואפילו טלוויזיה), שם הוא גם מוצא סרטים שכמעט ולא קראתי עליהם במקומות אחרים. כשהוא כן הרגיש שפיספס הוא גם הרגיש צורך לתקן, כמו בסקירה המאוחרת על ״אמילי״. אבל אני אישית מתמוגג יותר בכל פעם שהוא יוצא למסע ברחבי האמנות השביעית, למשל עם פרויקט מרטין ריט, שב אל סרטי נעוריו, או מתקצר רטרוספקטיבות. אבל צמד הטקסטים הכי מהנים ומחכימים של עופר השנה עבורי היו התגובות שלו לפרסום סקר העשור הקבוע של סייט אנד סאונד – על השינויים בקאנון, ועל הרשימות האישיות.

לירון סיני אמנם כותבת אצלנו בתדירות ממוצעת של פעם בחודש, אבל בכל פעם שזה קורה אני חש שאנחנו מקבלים פרספקטיבה חדשה. לא רק הודות לאמהוּת שלה שמביאה מבט אחר על סרטי כמו ״בידיים ריקות״ התיעודי מחד ו״הפלאש״ או ״החתול של שרק 2״ מאידך, אלא גם בזכות סוג הגיקיות שדרכו נכתבו הסקירות של ״מבוכים ודרקונים״ או ״ג׳ון וויק 4״. הפרויקט המתמשך שלה עוד ישוב בעתיד, אל דאגה, לירון פשוט התחילה לכתוב השנה במוסף של כלכליסט ואנחנו מפרגנים לה ושמחים בשבילה.

באשר אליי, אני עדיין אורון שמיר ורוב הזמן אני מתהלך בתחושת אשמה על כך שאולי אני בכלל שומר את הטקסטים שלי ל״הארץ״ ומה זה אומר על סריטה. לכן קרו מקרים שבהם החלטתי להמשיך כאן רעיון שהתחלתי בכתבה לגלריה, למשל על טרנד הקפיטליזם החגיגי או על סרטי הילדים של פסח. אבל רפרוף בדברים שפרסמתי לאורך השנה רק פה ולא שם, טוען אחרת. איזה עיתון היה מאפשר לי לכתוב על הקצרים של ארי אסטר, הקודמים של רג׳אמולי, או על סרטים שמוקרנים בארה״ב ולא בישראל כפי שאני סוקר בפינת ״מחכים לתרגום״. מה גם ששתי הסקירות שהכי מבסוט מהן השנה התפרסמו בסריטה: ״בלונדינית״ ו״ספיידרמן: ברחבי ממדי העכביש״.

נראה לי שזה מקום טוב לעצור את הבר-מצווה הלא שגרתית הזו ולשוב לשגרה. אחרי יום כיפור נמשיך בהכנות לחג הסוכות, או כמו שאנחנו מכנים אותו – פסטיבל חיפה. נתראה שם?