אמן האשליות: מבט מחודש בסרט ״יוקרה״ של כריסטופר נולאן

כל סרט של כריסטופר נולאן הוא "אירוע" קולנועי. הוא משווק ככזה במשך חודשים, גורר דיונים סוערים על טיבו של הבמאי לפני צאת הסרט ואחרי היציאה, שעוד במהלכה הסרט מוכרז כאחד מן הסרטים הכי טובים של השנה על פי חלק מן המבקרים ומן המעריצים שלו, ובאותה נשימה זוכה גם לגל של אנשים שלא מבינים על מה ההתלהבות ומאוחר יותר מסבירים את כל מה שפגום בסרט. כפי שכתבתי בטקסט שלי על "אופנהיימר" – לא ניתן להתעלם ממנו ומן המעמד הייחודי שלו כיוצר של בלוקבאסטרים, שלפחות ברמת ההצהרה אמורים לספק גם חוויה חזותית יוצאת דופן ולעורר מחשבה.
כפועל יוצא, בכל פעם שיוצא סרט חדש שלו, מדי שנתיים או שלוש, צצים ברשת גם דירוגים שלמים של כל הפילמוגרפיה שלו. לפחות בפעמים האחרונות שנדרשתי לכך בעצמי, היצבתי את "יוקרה" (The Prestige) במקום הראשון. גם בחירה שזוכה גם היא לתגובות מפלגות, אולי מטבע הדברים. יש שתמוהה עבורם הבחירה דווקא בסרט הזה ויש שמתלוננים על כך שזו כבר בחירה צפויה, והיא בהחלט הופכת ליותר פופולרית. לכן מעניין לדון בו בקצרה כעת, גם בגלל שדומני כי כמה מן הנושאים שעולים לדיון ב"אופנהיימר" זוכים להדהוד בצפייה נוספת ב"יוקרה", ולהיפך.

בניגוד לשמו, "יוקרה" הוא אולי הסרט האחרון של נולאן שלא שווק כאירוע יוצא דופן/השיא של השנה הקולנועית בטרם צאתו. בהחלט הייתה ציפייה לסרט ונולאן היה רחוק מלהיות אלמוני ב-2006. הקהל הסינפלי, בעיקר זה הצעיר, הכיר אותו בזכות סרטו השני, "ממנטו" ובאותה תקופה גם למד להסביר על סרטו הראשון "מעקבים" (Following), שהמתנשאים מבין הסינפילים טענו שהוא אפילו יותר טוב, או כך שאני זוכר מנעורי (דומה כי לעמדה זו אין זכר כיום). סרטו הבא, "אינסומניה", סימן את המעבר להוליווד בצורה סבירה אם כי בלי הערכה גורפת, וטרילוגיית האביר האפל שלו כבר התחילה. אם כי אחרי "באטמן מתחיל" היא עוד לא זכתה לשם הזה וגם לא הייתה אותה תופעה תרבותית. זה היה סרט באטמן מוצלח ומצליח שנתפס כמעט פגום. הוא נתן לנולאן את האפשרות להמשיך לביים בסדרה, אבל בלי ההילה של שינוי הז'אנר – זו תגיע מאוחר יותר. בין לבין, הוא ביים את "יוקרה", אחרי שהוא ואחיו ג'ונתן נולאן שקדו חמש שנים על עיבוד ספרו של כריסטופר פריסט, אחרי שהסופר העדיף לתת להם את הזכויות לעיבוד תוך שהוא דוחה הצעות של במאים מוכרים אחרים.

כאשר הסרט יצא, ההשוואה לא הייתה במסגרת דירוג של סרטי נולאן, אלא נעה סביב השאלה – איזה סרט קוסמים מסוף המאה ה-19 וסף המעבר למאה ה-20 יצליח יותר. התופעה שהוליווד מוציאה שני סרטים עם דמיון עלילתי, שנראה שלא יכול להיות מקרי, מתרחשת לא מעט. כמה שבועות לפני "יוקרה" יצא סרטו של ניל ברגר, "אמן האשליות" (The Illusionist), שעלילתו נטועה בתקופה דומה ועסק כמו "יוקרה" בתככים בעולם הקסמים שקשורים גם לפשע או ניסיון לגלות את סוד הקסם. בעצם, דומני כי שני הסרטים התרחשו בסוף המאה ה-19 לא רק בגלל שמופעי קסמים היו פופולריים אז, אלא גם בגלל שזו הייתה תקופה של התקדמות במדע שהשפיע גם על הבידור. שני הסרטים מתייחסים לכך בצורה ישירה, כאשר "אמן האשליות" הוא גם זה שבונה על על טכנולוגיה של קולנוע שהפכה לאפשרית ככלי בעלילה. ב"יוקרה" לכאורה אין עיסוק ישיר באמנות הקולנוע, אבל קולנוע הוא בעצם הנושא העיקרי שלו.

ייתכן והיציאה בסמוך לסרט אחר בעל מאפיינים דומים שירתה גם את הניתוח לו זכה "יוקרה" בזמן אמת. כי מה סמלי יותר לסרט על תחרות בין שני קוסמים מתחרות עם סרט קוסמים אחר. זאת עוד לפני שבוחנים את "יוקרה" כסרט בפני עצמו, ומגלים כי פרט לעיסוק בקולנוע, הוא עוסק הרבה בכפילים ובצמדים בשלל וריאציות. שימוש בדופלגנגר בקולנוע הוא כלי נרטיבי נפוץ ודומה כי "יוקרה" מכפיל את העיסוק בכפלים שוב ושוב ובהתאם לכללי המתמטיקה, בשלב מסוים מארבע ככפולה של שתיים הסרט קורס בכוונה בעומס ההכפלות – קריסה שהיא חלק מן התעתוע. תגידו מה שתגידו על הסרטים של כריסטופר נולאן, הם מאוד מחושבים גם אם ניתן למצוא בהם סתירות לוגיות. ו"יוקרה" הוא אחד מסרטיו המחושבים ביותר. ניתן היה להגדיר אותו גם כסרט קר, אבל ייתכן ועבור היוצר הזה, הדרך לסרט אישי עוברת דרך "קר", לפחות למראית עין. אני סבור כי בסופו של דבר "יוקרה" הוא לא רק הסרט בו המשחק האינטרטקסטואלי של נולאן מגיע לשיא, אלא גם סרט שבצפיות חוזרות פועל היטב על הרגש.

בנקודה זו יש לציין כי "יוקרה" הוא סרט עם טוויסט, משמע לדעתי אחד מן הסרטים אשר אזהרת ספוילר לגביהם היא יותר מהותית עבור מי שלא ראה. במקרים רבים של סרטים כאלו, גם לחשוף את העובדה כי יש טוויסט הורס את החוויה, אולם המקרה של "יוקרה" שונה. זאת משום שהסרט בעצמו מציג כבר בפתיחה את קיומו של הסוד, את היותו סרט עם סוד ועם טוויסט. הוא גם חושף אותו לקהל ודן בטבעו של החוזה בין הקהל לבין הסרט: הפתרון ניצב מול העיניים, אבל הקהל לא רואה אותו, שכן הוא לא רוצה לדעת את האמת, הוא רוצה שישטו בו. זה נכון לגבי מופע קסמים בו החוזה הלא כתוב בין הקוסם לקהל הוא שמדובר באשליות ולא בכשפים, אלא שאת הסוד שאסור לחשוף. זה נכון גם לגבי סרטי קולנוע.

דברי הפתיחה של הסרט נאמרים בידי דמות משנה חשובה, קאטר (מייקל קיין), מהנדס מכונת עבור קסמים. דבריו מחלקים את כל ביצוע הקסם לשלוש מערכות, כמו בסרטים. במעשי קוסמות, המערכה הראשונה היא ההתחייבות, בה הקוסם מראה לקהל משהו רגיל. המערכה השנייה בקסם היא התפנית, בו משהו יוצא דופן קרה עם הדבר הרגיל. למשל: הוא נעלם. המערכה השלישית היא "היוקרה" – המצב שב לקדמותו. זה לא רחוק גם ממבנה שלוש המערכות בסרטים, כולל הנטייה של רוב הסרטים ההוליוודיים לסיים בסוף שמציג אמנם התקדמות נראטיבית, אבל גם חזרה מסוימת לשגרה. כמה מן הסרטים של נולאן מציגים סוג סיום אחר, לא הוליוודי אבל גם מוחלט: עולם בו השגרה החדשה כוללת משהו מעוות. את משפט המפתח בנאום הזה כבר אמרתי – הקהל רוצה שישטו בו.

יש לציין כי נולאן לרוב לא מגיע לסיומים שלו בדרך רגילה. ברוב סרטיו, הוא משחק עם מסירה לינארית של זמן: "מעקבים" קופץ בזמנים בלי הרף; "ממנטו" הוצג ברובו מהסוף להתחלה פרט לקו זמנים מקביל שנע קדימה והסביר על טבעו של הסרט; "התחלה" התנהל במקביל במציאות בחלומות בהם הזמן נע בקצבים שונים' שבדרגה העמוקה ביותר לכאורה הזמן כמעט אינו זז ושיא האקשן מתרחש במהירות שונה ברמות שונות של מציאות; מבלי לפרט יותר מדי על "בין כוכבים" אציין כי קשר בין זמנים שונים והמימד היחסי של הזמן הוא מהותי לעלילה; "דנקרק" מתקדם בצורה לינארית, אבל בקצב שונה מאוד לגבי כל אחד מקווי העלילה שנמסרים במקביל; "טנט" עוסק ביכולת לנוע בזמן ואני לא מתכוון להרחיב עליו כעת, ו"אופנהיימר" מוצג במקביל בשלוש נקודות שונות בזמנים ומתנקז לרגע האחד המצוי בדרכו בין שלושת הזמנים הללו. מפגש שמוצג סמוך לראשית הסרט ואת התוכן המלא שלו אנו מקבלים סמוך לסיום, מה שמסמן אותו כנקודה המהותית של הסרט. לעומת כל הדוגמאות הללו, דומה כי "יוקרה" הוא פשוט יותר ביחס לזמן: רוב הסרט מתקדם בצורה לינארית, עם פלאשבקים לעבר (לרוב). אבל זה לא נכון לגבי סצנת הפתיחה, שפרט לנאום עליו כבר דיברתי מציגה דימויים בכמה זמנים שונים.

-וזה כבר נושא לספוילרים שיופיעו מכאן-

פתיחת הסרט מתחילה בדימוי המציג אירוע מן המערכה השנייה של הסרט, דימוי שהגילוי שלו מהווה את נקודת המפנה למערכה השלישית: כמות גדולה של כובעים היכנשהו בטבע. על רקע הדימוי הזה, נשמע קולו של מייקל קיין השואל האם אנחנו מסתכלים היטב. האם נזכור את ריבוי הכובעים כאשר נראה מכונה שאמורה להעביר כובע למקום אחר ולכאורה לא מצליחה לעשות זאת. האם נבין כי המכונה שנבנית מייצרת למעשה שכפולים וכי זה הפתרון לתעלומה שבלב היצירה, לכאורה תעלומת רצח שעליה נלמד רגע אחרי סיקוונס הפתיחה במעבר ישיר.

שני הדימויים האחרים בפתיחה מציגים אירועים שמתרחשים במערכה השלישית. האחד הוא מותו של אנג'יר (יו ג'קמן) מול עיניו של בורדן (כריסטיאן בייל), מה שמוביל להרשעה ברצח של השני. האחר הוא קטע בו קאטר מבצע קסם בפני ילדה, שקהל הצופה בסרט בפעם הראשונה כילדה רגילה שלא קשורה לעלילה. רק מאוחר יותר נגלה כי זוהי למעשה בתו של בורדן, שאנג'יר רצה לגדל בעצמו. קאטר נראה בקטע הזה אחרי שהפירוש שלו למות של אנג'יר השתנה בעקבות מידע שלמד, בין שני חלקי הסיקוונסים שנראים על המסך, בין האמונה שלו כי יש להרשיע את בורדן לבין האמונה שלו כי יש לזכות אותו.

אולם בין שני חלקי הקסם, "יוקרה" מראה לנו כיצד בוצע הרצח שניתן לומר שהוא סוג של התאבדות. אנו רואים כי בורדן לא היה זה שסגר את מיכל המים. הקסם שמבצע קאטר עבור הילדה הוא לכאורה שונה, אבל הדרך בה הוא מבוצע נמסרת בשלב מאוחר יותר בסרט: לא מדובר באמת בציפור שמעלימים אותה והיא חוזרת בחזרה לחיים, מדובר בשתי ציפורים שאחת מהן נהרגת ואחת מהן חיה, חלק משורה של בעלי חיים בכלוב. כך אנג'יר ביצע את הקסם שלו, הרג את עצמו ונותר בחיים מדי ערב, ממתין לערב בו לא יחשוף את עצמו החי לפני הקהל. אבל רוב הקהל לא יהיה כמו הילד שעלה על הטריק בקסם עם הציפור, רוב הקהל קונה את האשליה. רובו לא באמת הסתכל מקרוב ושכח את מה שראה בפתיחה לקראת סוף הסרט. אני זוכר שזה עבד עליי בפעם הראשונה.

זה עבד בין היתר כי כאשר הסרט חוזר מן המשפט של בורדן לתחילת העלילה, אנו רואים ביצוע של קסם דומה שמצליח ואז משתבש. קסם בו אנג'יר ובורדן מעורבים, מתחפשים בדומה לסצנת הלא-בדיוק-רצח, ויש בו טביעה למוות. המוח מחבר בין התפנית הראשונית לעלילה, בין הסיבה לסיפור הנקמה של אנג'יר, לבין התוצאה של הנקמה הזו. זה עוד אחד מן המעגלים של הסרט ועוד כפילות: אנג'יר מת (שוב ושוב) ובאופן דומה למוות של אשתו. היריב שלו הוא השותף שלו. כל אחד מהם שואף להיות קוסם ומצטיין במה שהאחר לוקה בו. אנג'יר יודע לבדר אבל לא לבצע קסמים היטב, בורדן הוא קוסם יותר מוכשר שיודע גם להקריב הרבה למען האמנות, אבל הוא בדרן פחות טוב. הטביעה בפתיחה קשורה גם לעוד כפילות ומניעה דרמטית את הסרט, פתיחה הקשורה לאחת מן הטענות החוזרות לגבי נולאן – השימוש שלו בכלי הנרטיבי של אישה מתה שהגיבור אהב. בהרבה במקרים, אישה שהתאבדה. מעניין לציין כי ב"אופנהיימר", המציאות ההיסטורית התאימה לכפילות הזו עם אישה אמתית שאכן התאבדה בטביעה. או אולי נרצחה. אבל זה כבר עניין אחר.

"יוקרה" הוא סוג של סרט מהותי לנולאן גם מן הבחינה הזו, כי האובססיה מתחלקת לשתי נשים מתות המניעות שני גיבורים. אין להן את אותו מעמד בסרט. למעשה, אני לפרקים שוכח כי פייפר פראבו משחקת בסרט הזה בתור אשתו של אנג'יר. היא עוזרת הקוסם הראשונה ואנחנו לא יודעים עליה הרבה, פרט לכך כי היה כאן סיפור אהבה, היא ידעה את הסוד של אנג'יר (הוא למעשה אציל עשיר), ושהיא מתה באופן שלא מאפשר לו לחזור לשיגרה לעולם. המוות שלה הופך את הסרט לא רק לסרט על קנאה ליריבות, אלא גם לסרט נקמה שכמו כל סרט נקמה טוב, מראה שנקמה פוגעת לא פחות במי שנחוש לנקום.
האישה המתה השנייה היא אולי הסיבה העיקרית לכך שהסרט מרגש. רבקה הול הופכת תפקיד קטן מבחינת זמן מסך לתפקיד גדול מבחינת נפח, והיא מלאת קסם ושוברת לב בכל שנייה על המסך. היא האישה שמתאהבת בבורדן ומבינה שמשהו בו מעוות חלק מן הזמן, עד לנקודה בו היא מבינה כי היא שותפה שלא מרצון לסוד שלו, וכי הימים בהם הוא אוהב אותה והאהבה שלה כלפיו לא מספיקים על מנת שתמשיך לחיות במצב הכואב הזה. בייחוד כי בגלל עוד כפילות בחייה, היא גם צריכה לחלוק את בעלה עם אחרת. טכנית זהו הסרט השני של הול שיצא לקולנוע ב-2006, משום שהאולפנים המתינו איתו עד סוף השנה, אבל דומני כי ניתן לתת לסרט קרדיט על ליהוק של שחקנית שעשתה עד אז רק תיאטרון ומעט טלוויזיה. היא הפכה לאחת מן השחקניות המעניינות של המאה ה-21 בקולנוע, בסרט הראשון מבין שניים ברצף בהם היא מעפילה על סקרלט ג'והנסון (השני הוא ״ויקי כריסטינה ברצלונה״ מ-2008).

בצפיות חוזרת מתגלה כי לא רק שהיא מגלמת היטב את הפונקציה של להיראות כמו סקרלט ג'והנסון, יש לה גם כמה סצנות שמעבירות כאב של אישה שלא תמיד שלמה עם המעמד שהחיים הוביליו אותה אליו, מעמד שהחברה בה היא חיה רואה בו משהו בזוי. במערכה האחרונה נאמר לגבי שתי הנשים השונות, זו שבורדן נשוי לה וזו שהיא העוזרת שלו, "כל אחד מאיתנו אהב אחת מהן". ממה שמוצג רוב הסרט, מדובר לכאורה בשני סוגים שונים של אהבה: אחת מהן מוצגת בסרט כאהבה רומנטית שמובילה למשפחה, השנייה מדגישה את ההיבט המיני, עד כמה שכריסטופר נולאן מסוגל להדגיש מיניות (כלומר לא ממש), ומציגה אישה בסיפורי בגידה. לא רק שבורדן בוגד איתה באשתו (אם כי בצורה שונה מן הנדמה), היא נעה בין שני הקוסמים היריבים, בורדן ואנג׳יר, וסוג של מתפקדת כסוכנת כפולה של שניהם. מבט מדוקדק בסרט הופך אותה מפאם-פאטל שבחזית לסוג של קורבן. עבור הבורדן שאהב אותה, זו לא הייתה רק אהבה מינית כפי שניתן לחשוב במבט ראשוני.

נולאן יכול להתעניין ברומנטיקה וקשרים בין בני אדם, אבל רק עד מידה מסוימת. הקרבה למען היצירה היא נושא חושב יותר עבורו. יצירה מלווה בסבל עבור כל הדמויות בסרט בתוך כל מערכת הכפילויות. מול ההקרבה והניסיון לגדולה בבידור דרך הקוסמים, ניסיון לגדולה במדע. גם כאן, יש שני כפילים יריבים: תומאס אדיסון הלא-נראה והמוכר לקהל הרחב, וטסלה (דיוויד בואי), המדען המוכשר שלא יודע כיצד לשווק את ההמצאות שלו ומשחק פחות טוב את המשחק הקפיטליסטי. דווקא הוא חובר למי שמקביל יותר לאדיסון מבין שני הקוסמים, אנג׳יר, מבחינת הממון והצדדים החזקים באישיות שלו.
בדומה ל"אופנהיימר", טסלה של הסרט הוא דיוקן של מדען אמתי שבאמת פנה לעיר לא גדולה במיוחד באמצע ארה"ב במטרה לקדם את המדע. ההקבלה השנייה ל"אופנהיימר" היא לא היסטורית, אבל עוסקת בסוגיה אתית שמטרידה את נולאן – העיסוק במדע שנועד לקדם את האנושות, פועל בצורה שלא ניתן לנבא מראש, ובסופו של דבר מובילה לנזק, אולי לסוף העולם. טסלה יודע שמדע אף פעם לא פועל בדרך שהוא חוזה וכי הוא מייצר גם סכנה והרס. הוא מאמין בקידמה ובצבירת ידע על פני בטיחות, הוא גם מוכן לשלם מחיר ציבורי על כך. הוא מבין כי המכונה שלו היא דבר שצריך להרוס והוא מייעץ שזה מה שיש לעשות איתה, אבל הוא עומד בחוזה שלו עם אנג׳יר. בכך הוא מוסיף לעצמו שכבה של יסוריים פנימיים ופותח לאנג'יר פתח לסיום הייסורים הפנימיים שלו: הוא יקבל את היוקרה שלו, הוא יהפוך לקוסם, הוא ייבצע את הנקמה. הוא גם ימות, אך אולי זוהי מטרה נוספת עבורו.

"יוקרה" כולל לא רק את כל הנושאים החביבים על נולאן, הוא גם כולל את המגבלות שלו כבמאי-תסריטאי. קולנוען שבונה את הסרטים שלו כמערכת פנימית מאוד מורכבת ומתוחכמת, אך לא תמיד אנושית. אבל בסרט הזה הוא משתמש היטב בכל הפונקציות שלו: כל השמות שהוזכרו הם ליהוקים אופטימליים לתפקידים שלהם, שנראה כאילו נתפרו למידות שלהם. גם מה שהשחקנים הללו עושים פחות טוב בדרך כלל, הוא דבר יעיל לדמות שהם מגלמים בסרט הזה. העריכה מתעתעת בצופה באופן המייצר מתח, אבל קל להבין אותה דרך ההסבר שמגיע בסוף היצירה ולא מרגיש תלוש. כמו כל סרט טוויסט טוב, הכל היה מול עיני הקהל כל הזמן, ולא סתם מגיע משום מקום. יש שינוי בהבנה של העלילה בסוף הסרט, אבל אין שינוי סגנוני. הכל מתרחש באותו עולם. יש בסרט גם שילוב בין אופטימיות ופסימיות: פסימיות בגלל הכאב הכרוך ביצירה והנזק הנלווה שהוא מוות עבור רוב הדמויות; אופטימיות כי בסוף הדמות היותר-סבירה מתאחדת עם המשפחה שלה וזוכה לסוג של עתיד, בעוד המכונה המסוכנת נעלמת מן התודעה, לכאורה. הקסם לא נחשף לעיני הקהל שיכול להאמין כי הקסם הוא דבר חיובי, ולא שיבוט בני אדם, שקרים, ומוות בלתי פוסק. הקסם ההוליוודי עובד, גם אם דומה כי הבמאי מאמין כי העולם אכזרי וכי אנשים רבים מדי מונעים בידי נקמה שמובילה רק להרס. כך הסרט מספק גם בידור מהודק ויעיל וגם חומר למחשבה.