״ברבי״, ניתוח

בימים שחלפו מאז הפך הסרט "ברבי" (Barbie) ללהיט בקופות בתי הקולנוע, דומה כי יש הסכמה רחבה בין הצופים כי מדובר בסרט שמעביר את המסרים שלו בצורה ישירה, בוטה וברורה. לכן זה מוזר, אבל לא ממש מפתיע, שלמרות הישירות הזו אין הסכמה מלאה לגבי מה הם אותם המסרים בסרטה של גרטה גרוויג, שביימה וכתבה יחד עם בן-זוגה, הקולנוען נואה באומבך. זה נכון בעיקר לשאלת היחס של הסרט לגברים באופן כללי, או מהצד השני של המשוואה, האם הסרט הוא פמיניסטי או פוגע בתפיסה הפמיניסטית (סוגייה שקטונתי מלדון בה, בעיקר משום שעושה רושם כי יש סוגים רבים של פמיניזם). גם היחס של הסרט לתרבות התאגידים בכלל ולתאגיד ששותף בהפקתו ומככב בו בפרט, חברת הצעצועים מאטל, זוכה ליותר מתשובה אחת. כך שמצד אחד המסר של הסרט ברור לכאורה ולכן אין טעם לניתוח, מאידך עושה רושם שבהחלט יש מרחב פרשנות ואפשרות צלילה שלאו דווקא מצמצמת או מבהירה את מה שנראה במבט ראשון כמובן מאליו. כל זאת מבלי להכחיש את המובן מאליו: יש בסרט כמה נאומים/אמירות עם מסר ישיר. הם לא בהכרח יהיו המוקד של הטקסט הזה.

לפני שאפנה לניתוח, משהו קצר על חווית הצפייה שלי. המשמעות של הסרט, מבחינה פילוסופית/מגדרית/פוליטית/כל הגדרה אחרת – המשמעות הזו היא לא העיקר ההנאה ממנו, לפחות לא עבורי. אהבתי את הסרט קודם כל כי הוא מצחיק. אותי הוא הצחיק מאוד, די מן ההתחלה ועד הסוף. שנית, הוא חגיגה של קולנוע מעוצב להפליא ומודע למורשת הקולנועית הן של הסרטים המוזיקליים, הן של סרטי הפנטזיה, והן של הקומדיה. אחרי זה מגיע "המסר" שהוא בהחלט חלק בלתי נפרד מן הסרט ובהחלט יש בו איכויות, אבל היבט זה של הסרט פחות שלם או מבריק משני ההיבטים הקודמים, גם אם הוא זה שיותר נוח ומעניין לדון בו, וגם אם בסופו של דבר אני אוהב אותו למרות פגמיו. עיצוב הדמויות בסרט הוא לכאורה נקודת תרופה יחסית, אבל זה גם קשור לנושאים בהם עוסק הסרט ולכן יותר מתקבל על הדעת. אם מישהו קורא את זה וטרם צפה בסרט, בניגוד למה שלמדתי מנתוני ההצלחה בקופות (הטקסט מתפרסם בדיוק כאשר הסרט עבר את רף מיליארד הדולר בעולם), השורה התחתונה היא שאהבתי אותו. ומכיוון שזה בכל זאת ניתוח הסרט, אפנה לסקירה של אור מפסטיבל ירושלים, ואדרש לספוילרים מכאן ועד הסיום.

תחילה, ברמה הבסיסית ביותר, הסרט עוסק בבובות. זה מן הסתם ברור כנקודת מוצא, אך לא רבים נותנים את הדעת שהתפקוד כבובות משפיע על הדמויות בסרט לכל אורכו, ביחס לכל נושא וזאת כלול העניין המגדרי. בתור בובות, תושבי ברבילנד לא רק שאינם שולטים בגורלם, הם גם לא שולטים בתודעה שלהם. או לפחות, זה לא המצב בתחילת הסרט. האישיות של הבובות השונות שהן ברבי וקן (לרוב) תלויה בשני גורמים: חברת מאטל שייצרה אותן, ומי שמשחקת איתם או מדמיין בעזרתן, משמע לרוב ילדות. ככל שמשחקים עמן יותר, ייתכן והאישיות שלהן תופסת עוד רבדים. אולם במצב הרגיל, הם נשארים נאמנים להגדרה שסיפקה להם החברה: ברבי + המקצוע הספציפי של ברבי, בגלגולים שאחרי הברבי הבסיסית, מהסוג שמכונה בסרט ברבי הסטריאוטיפית. יש לציין כי יש לברבי מודעת מסוימת להיותה בובה, מודעת המתבססת גם על חומר השיווק של חברת מאטל וגם על הבעלים שלה, כאשר בשני המקרים התפיסה היא של דמות שמעצימה נשים ומעניקה השראה לילדות. כי זה מה שהחברה מנסה למכור וגם מה שהילדות/מי שמשחק בבובות רוצה לראות בהן. התפיסות הביקורתיות יותר או הבעייתיות של הבובה פשוט לא מוצאת דרך לברבילנד, בין היתר כי מי שמחזיק בתפיסות הללו לא בהכרח מחזיק בבובות ברבי.

ברבי

הדבר נכון גם לגבי המשבר הקיומי של ברבי, כלומר של הברבי הטיפוסית שמגלמת מרגו רובי. זה לא המשבר שלה, זה המשבר של גלוריה (אמריקה פררה). משבר של ילדה שמשחקת עם ברבי הוא דבר שהשפעתו כנראה קטנה, אבל גלוריה היא גם לקוחה של ברבי וגם חלק מן החברה שמעצבת את האישיות שלה, והיא בפועל מעצבת מחדש את בובת הברבי, רק שאלו לא בובות בקו הייצור, לא השלכות שגורמת לעיוות באידיליה של התודעה של ברבי, ובגלל מקומה המרכזי, גם בברבילנד. ברבי היא עדיין בובה כאשר היא יוצאת למסע: הרצון לדעת הוא לא הבחירה החופשית שלה, אלא הכרח הנובע מגלוריה ומובע גם בידי ברבי המוזרה (קייט מקינון). היא מספקת אשליה של בחירה, אבל אחר כך מציינת כי אין באמת בחירה חופשית. מי שרוצה לעשות השלכות לגבי בחירה חופשית של האדם בעולם מול המסלול אשר מוכתב לו בידי החברה, לדעתי זה בהחלט נמצא בסרט.

מכיוון שהמסע של ברבי אל גלוריה כרוך בהגעה ומגע עם העולם האמתי, אשר מעוצב על ידי כוחות שלא בשליטת מאטל או הלקוחות של מאטל, היא מגלה כמה דברים על העולם השונים מן הדרך בה היא חושבת. בהתאם לדברי הקריינית (הלן מירן), ברבי חשבה שהיא הפתרון לכך שילדות ישחקו עם בובה שמייצגת משהו דומה יותר לעולם האמתי, אך היא מגלה כי העולם האמתי שונה מזה שמדמיינים במשחקי ילדים. אנשים לא בהכרח אוהבים אותה, מיניות קיימת בעולם, התנהלות כלכלית היא לא דבר פשוט, ונשים לא שולטת בעולם שהוא פטריארכלי, לפי מה שהיא חווה. ברבי לא הצילה את בנות העולם מן הבחינה הזו, גם לא הפמיניזם ואפילו לא התקינות הפוליטית של ימינו.

זוהי הנקודה בה עולם האידיאות בה חיה ברבי נשבר, והיא צריכה להחליט מה לעשות עם המידע החדש הזה. ספק אם הוא יובן על ידי הברביות האחרות, מכיוון שעבורה זהו לחלוטין עיבוד קולנועי נוסף למשל המערה. התגלית היא לא רק שהעולם שונה מברבילנד, אלא ממש ערעור על תפיסת העולם הבסיסית ביותר, הרואה בברבילנד שיקוף של העולם האמתי, ולא מה שמסתבר כפנטזיה בה אלמנטים מנוגדים לעולם האמתי. הרבה השוואות נערכו בין "ברבי" לבין "סרט לגו", בשל הפיתוח של תודעה אצל צעצועים ובשל הקבלות בתפקיד של ויל פארל בשני הסרטים. אך הדמיון הזה נעצר אחרי המערכה הראשונה לדעתי, והפיתוח של מוטיבים מתוך משל המערה הולך לכיוונים שונים. כאלו שנוגעים לא רק למשבר לגבי הגדרת טבעו של העולם, אלא לאופן בו יש לפעול לשינוי העולם.

קן

המסע היותר מורכב בסרט הוא של קן, ספציפית זה שמגלם ריאן גוסלינג. בתור בובה, קן הוא מוצר נלווה. ברבי לא רק קדמה לקן, רבות קונות אך ורק אותה והיא יכולה להיות אופציה למשחק, או השלכה לאופי מקצועי, גם בלעדיו. קן לעומת זו חייב את המבט של ברבי על מנת שישחקו עמו. הוא מאוהב בברבי וזקוק לה, היא אינה זקוקה לו. באופן טרגי, המצב הזה נשמר לגבי הזוג הראשי גם במגע עם העולם האמתי. זה גם לא בהכרח קשור לעולם עצמו: את ברבי משווקים כמישהי שאפשר להשליך עליה כל תפיסה ולעצב אותה כרצונה, קן מעוצב קודם כל כגבר שלצד ברבי. גם כשהוא מפתח תודעה, זה נשאר חלק מהגדרת האישיות שלו. אבל בגלל הגדרה הזו, עבורו החיים הם לא תמיד שמחים בברבילנד, והעולם האמתי הוא אופציה. לכן, הוא לא מהסס לקחת ממנו השלכות ולייבא אותן לברבילנד. קל לו מאוד לשטוף את המוח ליתר הבובות, ברבריות וקנים כאחד, מאשר ושטיפת מוח היא המצב הטבעי עבורן: הן בובות.

דומה כי התרבות שקן מייצר בהיעדרה של ברבי היא חלק מרכזי בהאשמות של הסרט כשונא גברים. היא בהחלט הופכת אותו לפרקים לנבל של הסרט. אבל הוא עדיין גם דמות שמעוררת אמפתיה, למשל בשמחה שלו כאשר ברבי מסכימה להיות חברה שלו, שמחה שהיא אותנטית עבורו גם אם מוכתבת בידי המטרה שלו כצעצוע, שמחה שיש בה משהו כואב כי אנו יודעים שברבי אינה כנה עם קן ברגע הזה. ההפיכה של קן היא לא לנבל כי הוא רשע, אלא כי הוא התמסר לייצוג כוזב של גבריות רעילה. כזו הרוצה לשלוט בכוח, כמחאה על כך ששלטו בה. כזו הרואה באישה אביזר נלווה לגבר. זה פסול, בדומה למצב שהיה קודם, בו הגבר היה נלווה לאישה.

הסרט מראה את הפוטנציאל לנזק בשני המצבים, מדגים את המצב ההרסני בכל תפיסה חד מימדית של הגדרה או ייעוד בחיים. הדגש הוא על ההתניה המגדרית, אבל הסרט גם דן בכל תפיסה שעוצבה מראש לגבי אחרים, גם בנוגע לדימוי גוף, גם בנוגע למקצוע שמוגדר גם הוא בתוך הקופסה. בהנחה שהתואר "חוף" לא באמת תופס את מקום המקצוע. בסופו של דבר, הברביות נואמות נגד הניסיון של הקנים לקבוע את עליונותם דרך חקיקה, אבל משהו במרד שלהן כולל גם עקיצות לגבי המצב הקודם, בו הן היו אלו ששלטו. המצב הקיצוני האחד תורם לעליית המצב הקיצוני ההפוך, כפי שניתן לראות גם בעולם הפוליטי. המגע עם העולם החיצוני שינה בסופו של דבר את ברבילנד לנצח, ועל פניו פותח אופציה לקיום שיווני יותר. ייתכן שזה גם עולם עם שיתוף וזוגיות בין קן וברבי, אבל לא הקן והברבי שבלב הסרט. בדומה להכתבה של מגדר אחד כחזק או כחלש יותר ממגדר אחר, גם המוסכמה חברתית שזוגיות עדיפה על מימוש עצמי ללא זוגיות יכולה לגרום לדיכוי.

אלן

נקודה נוספת לגבי שנאת הגברים בסרט: זוהי שנאת מודל הפטריארכיה או הליכה טוטאלית אחרי מודלים של גבריות בכלל, ולא שנאה כלפי כל הגברים. הרי בסרט קיים גם אלן (מייקל סרה) – בובה שהמשבר הקומי שלה מתחיל הרבה קודם, כי הפסיקו לייצר אותה ולשחק בה. לכן עולה השאלה למה הוא בכלל קיים. הקיום שלו הוא סוג של רתיעה מן הסביבה והערצה וחיבה ליתר הדמויות. אלן באמת מזדהה הן עם ברבי והן עם קן, בעודו חש ניכור כלפי העולם שאין בו מקום לאנשים כמוהו. אבל יש בו גם הנכונות שלו לעזור בצניעות, כי כוח ומודל התנהגות לדמות שהיא ללא ספק גבר בסרט.

בניגוד למידג', החברה בהריון של ברבי שמגלמת הקולנוענית אמרלד פנל, אלן בסרט הוא לא רק בדיחה המופיעה לרגעים ספורים. הוא דמות של ממש החווה משבר בדרך בה היא חווה את העולם כמו הגיבורים הראשיים ואפילו לפניהם. היא לא יודעת כיצד להתנהג גם בגלל שהיא דמות לא קיצונית, המוקפת בדימויים קיצוניים: תחילה נשיות מוקצנת, לאחר מכן גבריות מקוצנת; דומה כי העמדה המגדרית העיקרית של הסרט היא גם נגד מחויבות טוטאלית לתפיסה מגדרית או להתנהגות מסוימת כטיפוסית או כלא-טיפוסית למגדר, וקשה לחיות בלי דרך האמצע. הבובות מכריחות את הצופה בהן או המשחק בהן לחשוב על המגדר כאופציה הדומיננטית באישיות, חלק מדואליות בסרט שהיא ביקורת כנגד התפיסה המגדרית, המשולבת בבניית נראטיב סביב אותה תפיסה הן כעיצוב הדמויות והן כזירה של הקונפילט המרכזי.

ומה לגבי העולם האמתי? גם בו, אנשים יכולים להיות בובות. אפילו אם הם בוועד המנהל של חברה המייצרת בובות, הם נשלטים בידי כוחות השוק, העבר של החברה, והציפיות של הסביבה. הנסיעה לארץ הבובות משחררת בהם משהו וגורמת להם לא רק להבין משגי עבר, אלא גם להיות מעט יותר עצמאיים בעצמם. הם מתחילים את הסרט כסאטירה אנטי-ממסדית, אבל לפחות היו"ר שלהם, זה מגלם פארל, מקבל גאולה מבחינה עצמית ואופציה לחיים מעט אחרים גם במסגרת החיים שלו כבובה תאגידית.

גלוריה וסשה

לפחות כרגע, הדמויות שנראות לי כלא-מפותחות מספיק הן השתיים שלמעשה מניעות אותו: גלוריה ובתה סשה (אריאנה גרינבלט). האישיות של הבת נראית מעוצבת לגמרי בסצנה הראשונה, אבל אחר כך הסרט שוכח מזה. דומה כי גלוריה מצויה במשבר הערכה עצמית של אמצע החיים, מה שמתבטא בתמיכה באחרים ולא בעצמה, ובכך שאת המסע שלה לקבל את עצמה מחדש ולעמוד על מקומה בעולם, היא חווה בסופו של דבר דרך ברבי. אבל העולם האמתי בסרט הזה הוא עדיין רק העולם האמתי בסרט ולא "המציאות". הוא שיקוף של העולם ואין בו ניסיון לריאליזם, אלא הקצנה אחרת של אלמנטים במציאות. הבחירה לא להעמיק את מערכת היחסים בין גלוריה וסשה כנראה מודעת מצד יוצרי הסרט, שכן בנייה רבת רבדים של מערכות יחסים בתוך המשפחה היא משהו שגרוויג ובאומבך עשו פחות או יותר בכל הסרטים הקודמים שכתבו. כאן הדגש הוא אחר: גרוויג מתנסה בעולם הפנטזיה לא רק בעיצוב של הסרט, אלא גם בדרך בה היא כותבת דמויות, כולל בעולם "האמתי".

סיום הסרט מציב בפנינו דילמה. למרות האופציה של העצמאות, עדיין יש תהום בין ברבי לקן: הוא עדיין מאוהב בה, היא עדיין מעדיפה אותו כידיד ואת העצמאות שלה. סוג של תפיסה שהונדסה עבורם, אבל אולי כזו שהם לא בהכרח רוצים להשתחרר ממנה או צריכים להשתחרר ממנה, פרט לצורך להגיע לעמק השווה. הרצון של ברבי לעצמאות הוא חלק מן ההגדרה שלה וגם מה שמשחרר אותה בסופו של דבר מן התכתיב של היותה בובה. כעת היא אישה אמתית עם גוף נשי אמתי ולכאורה גם יכולת וצורך לפעול שלא על פי תכתיבים של אחרים. אם אפשר בכלל לפעול לגמרי בדרך עצמאית ובלי התניות והשפעות של גורמים חיצוניים. זה נכון גם ברמה האנושית הכללית וגם במונחים של אישה בסביבה מערבית-מודרנית, בה על פניו אנו מצויים בתהליך של שינוי המאפשר שיויוון הזדמנויות והגדרה עצמית שלא ביחס לגבר עבור הנשים.

ישנן עדיין בובות ברברילנד ובטח שיש עוד ברביות סטריאוטיפיות. קן צריך ללמוד איך להיות הוא עצמו לא ביחס לברבי הספציפית שהוא נבנה עבורה במקור. הסרט לא לגמרי הראה איך בדיוק העניינים יתנהלו שם, וגם לא בעולם "האמתי" עבור ברבי, או ברברה בשמה המלא. הגבריות החדשה, בדומה לנשיות החדשה, לא לגמרי סיימה להגדיר את עצמה. אולם דומני כי יו"ר מאטל הן ב"מציאות" והן בסרט, יסכימו כי אלו דברים שאולי מוטב לבדוק בסרט המשך.