מחכים לתרגום: Sisu

בחודש שעבר, הייתי תחת הרושם שכל אירוע בעולם הקולנוע קשור איכשהו לסרט ״ג׳ון וויק 4״. הכוונה לא רק להתייחסות ישירה לאפוס המתנקשים בכיכובו של קיאנו ריבס, אלא בעיקר להשוואות. כולל אצלנו בסריטה, וזה אך טבעי. כאשר יצירה כלשהי תופסת נפח בדיון הציבורי, אפשר לקרוא פתאום כותרות עם אזכורים ל״יורשים״, כדוגמה אחרת, גם בכתבות שאין להן שום קשר לסדרה המדוברת. בחזרה אל ״וויק״, לדעתי אולפני ליונסגייט ידעו היטב מה הם עושים כאשר הפיצו את הטריילר לסרט בשם ״Sisu״ חודש לפני בואו של הוויק הרביעי בסוף מרץ, וגם תכננו את ההפצה עצמה לחודש שאחריו. במהלך אותן שבועות בהן המתנקש הפופולרי היה במוקד, התגנב לתודעה סרט המתרחש בלפלנד של מלחמת העולם השנייה, במרכזו כורה זהב המשליך מוקשים על נאצים שחומדים את אוצרו. ההשוואות החלו והעניין התעצם, הרבה בזכות הטריילר הטוב ביותר שראיתי השנה. וכן, אני מודה לטריילרים של ״ברבי״.

קראתי ושמעתי עוד כמה השוואות, שביחד עם הטריילר עלולות לייצר מצג שווא לגבי הסרט. תיאום ציפיות הוא הדבר הכי מועיל שאוכל לעשות בשלב זה, כאשר אין לסרט אופק הפצה ישראלי ומתוך תקווה שיצוץ בעתיד באיזה פסטיבל או סינמטק. אני מהמר על פסטיבל צנוע כמו מבט על קולנוע נורדי מאשר על אחד הגדולים, אבל אין לדעת. בכל מקרה בחרתי לפתוח עוד שנה של מדור ״מחכים לתרגום״, בו אני לא מתאפק כדי לתהות האם סרט מסוים יזכה להיות מוקרן בישראל. במקרה של ״סיסו״, אין לתרגם אבל אפשר אולי לעברת ל״שישו״. זה אומר שהסרט הבא צריך להיות ״שישו ושמחו״ ואת הטרילוגיה נסגור עם ״שישו ושמחו בשמחת תורה״. זה משהו שאני מעוניין לראות, אבל נתמקד בסרט האחד שקיים לא רק בדמיון שלי.

סיסו אינו השם של הגיבור, אלא מילה בשפה הפינית שלכאורה אי אפשר לתרגם במדויק. אולם, כאשר ניגשתי לארכב את הסרט בלטרבוקסד שלי בסיום הצפייה, התפלאתי לגלות כמה סרטים בשם זה כבר קיימים. משמעות המונח, כפי שמוסבר בשקופית הפתיחה, הוא כוח עמידות והישרדות העולה על מצבים חסרי סיכוי או תקווה. במילים אחרות, אם יש בך עזוז מסוג ״סיסו״, גם המשימה המטורפת ביותר תיראה אפשרית משום שלא תוותר לעולם. בסרט לפנינו, הגיבור בהחלט מסרב למות ומסוגל לספוג אינסוף כאב ואלימות, ואפילו לשרוד אירועים קטלניים. הכל בזכות המשל הפינלנדי הזה. תכונה שהעניקה לו את הכינוי ״יוהן וויק״ או ״סבא וויק״ עוד בשלב הטריילר, שהוא כאמור הסיבה שבכלל הזמנתי כרטיס וניגשתי לצפות.

שני זרמים, חם וקר, מתערבלים כבר בפתיחה ליצירת הטורנדו הז׳אנרי ושמו ״סיסו״. מחד, הטון קאמפי לגמרי למן הפתיחה, כולל הפונט החביב על קוונטין טרנטינו, ועל סרטי האקספלויטיישן שהוא בנה על גבם קריירה. מאידך, אווירה כבדה ומהורהרת של מערבון מיתי מלווה את הסצנות הראשונות ובעצם לא עוזבת אלא רק מוסטת הצידה לפרקים. את הגיבור נטול השם, לפחות עד שמתגלה כי יש לו בעצם שמות רבים, אנו פוגשים כאשר הוא מחפש זהב בערוץ נחל באמצע השממה של לפלנד. מארחים לו לחברה כלב קטן וכבשתי וסוס נאמן לא פחות, איתם הוא לא מדבר. במקום מילים מיותרות, אנו לומדים על הגיבור בתמונות ובהמשך במעשים. למשל כאשר הוא נוגע בערגה בטבעת הנישואין על אצבעו, או כאשר הוא רוחץ את גופו המצולק מפצעי ירי וסכינאות. השנה היא 1944 וכוחות גרמניה הנאצית נסוגים מלפלנד, מותירים אחריהם אדמה חרוכה ושובל של גופות. המפגש בין הגיבור לבין כוח המונה כמה עשרות חיילים רכובים וגם טנק אחד, מתניע את העלילה – הנאצים מעוניינים בזהב, אבל לא יודעים עם מי התעסקו.

את הפינלנדי הקשוח ביותר שתפגשו על מסך, ואני מקווה שלא במציאות, מגלם יורמה טומילה. השם שלו אולי לא מוכר מאוד אבל הפרצוף בהחלט כן. אולי משום שהוא משתף פעולה קבוע של הבמאי יאלמרי הלנדר. היוצר הפיני קנה את עולמו בזכות ״Rare Exports״, סרט קצר שהפך לפיצ׳ר על משלחת המובילה מטען שהוא גרסה לא נחמדה בכלל של סנטה קלאוס. הסרט היה לסוג של תופעת קאלט ב-2010, מה שסלל את דרכו של הלנדר להוליווד. זה התממש באמצע העשור הקודם עם ״נשיא על הכוונת״ (Big Game), בו סמואל אל. ג׳קסון הוא נשיא ארה״ב שמטוסו מיורט מעל פינלנד. הסרט לא היה להצלחה כבירה, אולי משום שהייתה לו המון ביקורת ובוז מובנה כלפי אמריקה, מה שאומר שחיבבתי אותו באופן אישי. זה כמובן לא עזר להלנדר שמצא עצמו במולדתו מתפרנס כבמאי שכיר בסדרות טלוויזיה של אחרים. הוא היה אמור לשוב לעניינים עם קומדיית מד״ב בקנדה, אבל למגפת הקורונה היו תוכניות אחרות לגבי ההפקה. בזמן שהתפנה, הוא ישב לכתוב תסריט פשוט.

״סיסו״ הוא הפקה תוצרת פינלנד לכל דבר ועניין אבל שנרכשה להפצה בידי ליונסגייט, כאמור, וגם דובר אנגלית. כלומר, הגרמנים מדברים אנגלית משום מה, הפינלנדית מדברים ביניהם בשפתם. הגיבור לא מדבר בכלל, עד שממש אין ברירה, ואז הוא נשמע בדיוק כפי שהוא נראה. הבמאי תיאר אותו כשילוב בין ג׳ון רמבו של ״משחק הדמים״ לבין צלף אגדי אך אמיתי מצבא פינלנד שכונה ״המוות הלבן״ במלחמת העולם השנייה. ״סרט למי שחשב שג׳ון וויק מדבר יותר מדי״ היא מיני-ביקורת שקראתי ונזכרתי בה בהקשר זה, אבל מי צריך גיבור שיורה שורות מחץ כשהוא כל-כך טוב בשני דברים מספקים כמו לא למות משום פציעה ולהרוג נאצים בדרכים יצירתיות: באוויר, בים וביבשה. אלו הרגעים בהם ״סיסו״ עובר לטריטוריות של ״RRR״, או סרטים מצויירים אם האלימות שלהם הייתה מדממת, אבל כל עוד יש איזשהו היגיון פנימי אני בעניין. במבחן זה הסרט עומד, על אף כמה מעידות, ומחזיק בקלות את השעה וחצי שהקציב לעצמו.

בתפקיד הראשי, ההופעה של טומילה מלאה עוצמה ופאתוס גם כשהוא נראה כאילו התרסק עליו מטוס. כמות הענישה שהוא סופג במהלך הסרט אינה סבירה בשום צורה, בזמן שהנאצים מתפצלחים מכל מכה שלו, אבל זה רק מגביר את הרצון להריע לו. הלנדר יודע זאת ומתעכב על הגרוטסקה בשני אופנים: החיסולים של הרעים, והטיפולים העצמיים של הגיבור בפצעיו החדשים. קטעי הפעולה מורכבים מרגעי מתח ממושכים מצד אחד, ומזרקות מוגזמות של דם עז צבע מן העבר השני. בעיניי זה עובד לא רק בזכות השחקן הראשי, אלא גם הודות לטונים המקוטבים. הנוף הבראשיתי של לפלנד מלא בהרס וחורבן, ואת העלילה הרזה להחריד מלווה פסקול אפי, לצד רגעים ממשוכים שמעוטרים אך ורק בשירת גברים גרונית. כזו שנשמעת כמו מיתר בס רוטט, משהו שבין מסורת נורדית, הבי-מטאל וגרעפס ארוך במיוחד. אולי זה בעצם מסכם את המרקם של הסרט כולו.

מי שמחזיק קונטרה לגיבור הוא אקסל הני בתפקיד הקצין הגרמני הנתעב אך בעל האישיות המובחנת. הני הוא שחקן נורווגי בעל קריירה בינלאומית (״להציל את מארק וואטני״, ״פרדוקס קלוברפילד״) שהתגלה מבחינתי בסרט הנורדי ״ציידי ראשים״. ההופעה שלו שקטה עם נטייה להתפרץ, ממש כמו של טומילה, וככל שהוא מבין את גודל האתגר שלפניו הוא בוחר להתעקש במקום לסגת. נחמד מצד הבמאי למצוא תפקיד גם עבור השחקן הקבוע הנוסף שלו, אוני טומילה, שהיה ילד כשכיכב בשני סרטיו הקודמים. הוא הרי האחיין שלו והבן של יורמה, שטרם ציינתי כי הוא נשוי לאחותו של הלנדר, אידה. הליהוק שלו בתור נהג הטנק הגרמני לגמרי נראה כמו טובה משפחתית, במיוחד מבחינת מראה ששובר לגמרי את האמינות המועטה שיש בסרט. עוד בצד החיובי שווה להזכיר גם את ג׳ק דולן, שאינו ג׳ון סי ריילי, בתור יד ימינו החלאתי של הקצין, וכן את מימוסה ווילאמו (״אורורה״), הבולטת בקאסט הנשי של הסרט. אם כי קו העלילה של הדמויות הנשיות דקיק במיוחד ומסתיים באופן מאולץ המתחזה למספק.

אולי בשל דמויות הנשים הללו, או דימוי של שיירה החולפת על פני נוף צחיח אך ערפילי לפרקים, זכה הסרט גם להשוואות ל״מקס הזועם: כביש הזעם״. אבל כמו עם אזכורים של ״ממזרים חסרי כבוד״ בכלל וטרנטינו בפרט, או ״ג׳ון וויק״ עימו פתחתי את הסקירה, זה מעיד בעיניי יותר על המזכיר מאשר על המוזכר. אפשר למצוא נקודות דמיון, במקרה זה סיפור על גיבור בעל כושר עמידות פלאי ויכולות חיסול מרהיבות, ששמו הולך לפניו אבל הרעים חסרי המושג התעסקו עם הכלב שלו (אל דאגה, הוא שורד ומבחינתי קוראים לו ״שמחו״). בכדי לא להוציא את עצמי מן הכלל, אומר שגם דעתי על הסרט עוצבה באופן מסוים כי נתקלתי בו באיחור – הוא ערך את בכורתו בפסטיבל טורונטו בסתיו 2022, זכה בפסטיבל סיטג׳ס, והופץ בשלל ארצות נורדיות בתחילת השנה הנוכחית. הכל עניין של תזמון ובעיניי הסרט הוא בכל מקרה יותר מפגש בין קונספטים: גיבור מערבוני הספגטי השתקן, המחפש זהב בארץ מלאת פולשים, ונתקל באויב שהקהל לא רק אדיש לסבלו אלא מצפה למותו, בגלל תת-הז׳אנר של חיסול נאצים. זה לא כיפי וקליל אלא מופרך וקצת מכביד, שילוב בלתי אפשרי בין חזון אמנותי רציני וחגיגה קאמפית של הישרדות כנגד הסיכויים וחוסן נפשי כגופני. שזו בעצם שוב המילה הזו שעל שמה קרוי הסרט, אז אולי בכל זאת קיבלתי את מה שהובטח.