בחזרה אל "כלוב הציפורים" – הלהיט האמריקאי והמקור האירופאי

האמת היא שאת "כלוב הציפורים" התיישבנו לראות בעיקר מתוך סקרנות לדעת כמה רע הוא התיישן. לזכותנו יאמר שזו נקודת מוצא כמעט בלתי נמנעת כשחוזרים לקומדיות מהניינטיז, בטח כאלו שעוסקות בקהילה הלהטב"קית. הדברים השתנו באופן די קיצוני מאז, ולעיתים מגלים כמה דברים מעניינים.
זה היה בערב החג השני. כמעט שכנעתי את חברי לראות את "אות משמיים" המקורי (יום אחד אצליח) אבל הנטייה הכללית בחדר הייתה לכיוון קומדיה. עברנו על ההיצע של yes, ורגע לפני שהחלטנו לצפות פעם שלישית ב"פאלם ספרינגס", לקחנו את הסיכון לחזור ל-1996 ואל הלהיט הקומי שכולנו ראינו לפני המון זמן ולא ממש זכרנו ממנו הרבה.

"כלוב הציפורים" (The Birdcage) הוא סרט אמריקאי המבוסס על המחזה "La Cage aux Folles" מ-1973, שחמש שנים לאחר מכן הפך לסרט עליו חתומות איטליה וצרפת. העיבוד הקולנועי הראשון, שביים את אדוארדו מולינרו, היה ללהיט כל כך גדול ב-1978 שהוא אפילו חצה את הקווים והתקבל אצל האקדמיה האמריקאית, זוכה למועמדויות באוסקר הבימוי, התסריט המעובד ועיצוב התלבושות (את השניים הראשונים הפסיד ל"קרמר נגד קרמר" ואת השלישי ל"כל הג'אז הזה"). ההצלחה של הגרסה האירופאית הביאה לשני סרטי המשך ועיבוד ברודווי בשנת 1983. אפילו זה היה להיט עצום שזכה בשישה פרסי טוני כולל מחזמר השנה, וקיבל מאז שתי העלאות מחודשות. אלו ששוחים בהיסטוריה התרבותית הגאה, בוודאי זוכרים שהמחזמר מוזכר ממש בפתיחת "מלאכים באמריקה", שם דמותו רוי כהן מכריזה עליו כדבר הכי טוב בברודווי "אולי אי פעם".
לקח להוליווד כמעט עשרים שנה על מנת להרים רימייק דובר אנגלית, כזה שמשך אליו כמה מהשמות הכי גדולים ומשמעותיים של תעשיית הסרטים האמריקאית. התיאוריה שלי היא שזה קרה בזכות הצלחת "הרפתקאותיה של פרסילה מלכת המדבר" ב-1994, אבל אין לי סימוכין.

מלאכת העיבוד ניתנה ללא אחרת מדוכסית הקומדיה של הוליווד החדשה, התסריטאית-במאית-שחקנית האגדית איליין מיי (שעל חלק מהמורשת המופלאה שלה תוכלו לקרוא בטקסטים של עופר). היא הייתה בעשור השישי לחייה כשקיבלה את הג'וב, אחרי 12 שנה בהן לא הופק שום דבר שכתבה, אולי בגלל הכישלון הקולוסאלי של התסריט האחרון עליו הייתה חתומה, "הבטלנים מאישתר".
על הבימוי היה אחראי שם מפואר לא פחות, מייק ניקולס, שלו היסטוריה ארוכה עם איליין מיי עוד מימיו על הבמה.
ניקולס הגיע ל"כלוב הציפורים" אחרי כמה שנים קשות יחסית. בשלהי שנות השישים ניקולס עבר מהבמה לקולנוע והביא למסך בשורה מסעירה ("מי מפחד מווירג'יניה וולף" ו"הבוגר"), הופך לאחד מילדי הפלא של הוליווד. הוא חצה בקושי מסוים את הסבנטיז ואז התמקם די טוב בשנות השמונים עם כמה סרטי אוסקר ("סילקווד", "נערה עובדת" ו"גלויות מהקצה" ממש במעבר לעשור הבא). שנות התשעים לעומת זאת התייחסו אליו פחות טוב עם "בנוגע להנרי" שלא זכה ליותר מדי יחס, ואז "זאב" ב-1994, ניסיון לעדכן את המפלצת הקולנועית של איש הזאב לתקופתנו בעזרת ג'ק ניקולסון, מישל פייפר וג'יימס ספיידר. זה לא הוסיף לו יותר מדי נקודות.
"כלוב הציפורים" החזיר אותו חזרה למסלול. הסרט יצא במרץ 1996 והיה ללהיט עצום. מתקציב של 31 מיליון הוא הכניס מעל ל-185 מיליון. בטבלת שוברי הקופות של ארה"ב בשנת יציאתו התמקם במקום השביעי והדי מדהים יחסית לכך שמדובר בקומדיה על גייז, נמצא מיליון אחד בלבד מעל המקום שישי, "כופר" עם מל גיבסון.
גם עונת הפרסים חיבקה את הרימייק האמריקאי. עד גבול מסוים, לפחות. הוא היה מועמד לפרס הקומדיה/מחזמר של גלובוס הזהב (הפסיד ל"אוויטה") ולאיגוד התסריטאים בקטגוריית העיבוד (הפסיד ל"סלינג בלייד"), אבל הפיצוץ הגדול הגיע עם איגוד השחקנים, שם לא רק שהיה מועמד לשני פרסי שחקן המשנה, אלא לקח את הפרס הגדול – לצוות הטוב ביותר. הוא הביס את "הפצוע האנגלי", "חדרו של מרווין", "ניצוצות" ו"סלינג בלייד".
האקדמיה, לעומת זאת, פחות זרמה. ייתכן ואם ב-1996 היו עשרה מועמדים לפרס הסרט "כלוב הציפורים" היה מקבל יותר מקום באוסקר, אבל להפתעת רבים הוא נשמט כמעט לחלוטין מהטקס. בסופו של דבר הוא תפס מועמדות אחת בודדת לפרס העיצוב האומנותי, עליו היה אחראי בו וולש הגאון, שהיה מוכר אז בעיקר בזכות שיתופי הפעולה שלו עם טים ברטון.

הסרט מתרחש על פני כמה ימים בודדים במיאמי, בדירה מפוארת מעל מועדון דראג פופולרי בשם כלוב הציפורים, שם גר הבעלים של המקום, ארמנד גולדמן (רובין וויליאמס). מעבר לניהול העסק, ארמנד גם צריך להתמודד עם הטמפרמנט של אלברט, המופיע המרכזי של המועדון ובן זוגו מזה כמה שנים ארוכות (ניית'ן ליין). ערב אחד בנו של ארמנד, ואל (דן פטרמן), תוצאה של סטוץ נמהר מלפני עשרים שנה עם אישה שלא רצתה לגדל אותו (כריסטין ברנסקי), מופיע עם בשורה: הוא מאורס לברברה בת ה-18 (קליסטה פלוקהארט). הבעיה היחידה עם ברברה היא שמדובר בבתם של לואיז (דיאן וויסט) וקילי (ג'ין הקמן), סנאטור מהצד השמרני של המפה, שזה עתה נקלע לקרקס תקשורתי כשבן בריתו הפוליטי נמצא מת לצדה של עובדת מין שחורה.
הזוג הצעיר רוצה להתקדם עם תוכניות החתונה, אבל בשביל זה צריכה להתקיים פגישה בין ההורים, ופה כמובן יש פתח לבעיות. בזמן שהזוג קילי עושה את דרכם למיאמי, בשאיפה שהחתונה הלבנה תקח את תשומת הלב מהסקנדל, התא הגאה של משפחת גולדמן מנסה להרים הצגה כאילו מדובר במשפחה נורמטיבית ושמרנית על מנת לא לחבל בסיכויי האהבה החדשה, וזה אומר שצריך למצוא גם אמא להשלמת התמונה.

מעט מאוד השתנה במעבר מהאירופאי הסבנטיזי לאמריקאי של הניינטיז. מעבר לעלילה שנשארה בדיוק אותו הדבר, כמעט כל הבדיחות יובאו בהעתק-הדבק יחד עם ג'סטות גופניות ואפילו שוטים זהים שצצים די הרבה. מה שבעיקר השתנה הוא החזות. אמנם שני הסרטים הם קומדיות שנוטות לפארסה, אבל זה האמריקאי הרבה יותר נוצץ, צבעוני וצעקני. זה, יחד עם הפרש הזמנים, מייצר משהו ממש מרתק – דווקא הגרסה הישנה יותר מרגישה פרוגרסיבית בהרבה מהחדשה. "כלוב הציפורים" האמריקאי אמנם נשאר סרט חביב ומשעשע, וייצוג הרבה פחות פוגעני של גייז ממה שהיה יכול להיות, אבל הוא איכשהו הזדקן יותר מהצרפתי-איטלקי.

הדבר המרכזי ברימייק שכנראה לא היה לו סיכוי כיום הוא הליהוק. על רובין וויליאמס, גבר סטרייט בתפקיד גיי, היה עוד אפשר להחליק, אבל מה שקורה עם האנק אזריה היה כנראה ממוטט את האינטרנט. אזריה, שאת תהילתו קנה בעיקר בזכות דיבובו ב"משפחת סימפסון" (וגם שם הסתבך בגלל הקול של אפו ההודי), הוא סטרייט אמריקאי, שב"כלוב הציפורים" מגלם גיי מוקצן מגוואטמלה. אין סיכוי שזה היה עובר היום, אבל ב-1996 זה היה לג'יט, וכך קיבלנו את אזריה בהופעה מעולה (שהעניקה לו מועמדות לאיגוד השחקנים) וגם סצנה פוערת עיניים בחוטיני, אז אני משהה את התלונות כרגע. בגרסה המקורית גילם את הדמות הזו בני לוק, שחקן שחור שבכלל נולד בלוס אנג'לס.
אם מתעלמים מפוליטיקת הזהויות, הקאסט של "כלוב הציפורים" הוא בהחלט אחת החוזקות שלו. הליהוק של רובין וויליאמס מעולה בעיקר כי הוא בתפקיד הדמות הכי פחות היסטרית בסרט, כקונטרה מרעננת לאישיות הקומית האקסטטית שבגינה היה מפורסם. וויליאמס כמובן הוכיח את עצמו בעבר כשחקן דרמטי מפואר (המועמדויות לאוסקר על "פישר קינג", "ללכת שבי אחריו" ו"בוקר טוב, ויטנאם"), אבל בקומדיות מהסוג הזה הוא תמיד לקח על עצמו את הצד הפרוע יותר. ב"כלוב הציפורים" הוא זה שצריך להרגיע את המצב, ועושה את זה נהדר. שנה לאחר מכן הוא יזכה באוסקר שלו על הדרמה "סיפורו של וויל האנטינג" ויכבד את העולם בנוכחותו עד שייקח את חייו ב-2014 כשהוא בן 63, מותיר אותנו עצובים עד היום.
לצדו, ניית'ן ליין בתפקיד אלברט הדרמטי והמוחצן נהדר גם הוא, ובאמת שהיעדרותו מטקס האוסקר של אותה שנה מתסכלת למדי. זאת למרות שהתחרות הייתה קשה ורבים וטובים נשארו בחוץ, ביניהם ווילם דפו של "הפצוע האנגלי", סטיב בושמי מ"פארגו", פול סקופילד ב"ציד המכשפות", כריס קופר מ"כוכב בודד", סמואל ל. ג'קסון ב"עת להרוג" ובגדול כל הקאסט של "טריינספוטינג". על האנק אזריה שגונב את ההצגה כבר כתבתי, וכמובן שג'ין הקמן נפלא כמו בכל דבר.
כמה שאני מתגעגע לג'ין הקמן.

עם זאת, יש גם כמה נקודות חלשות יותר בצוות השחקנים. בעיקר נדהמתי מכך ששחקנית כל כך אדירה כמו דיאן וויסט, אז אחרי שני אוסקרים ("חנה ואחיותיה" ו"קליעים מעל ברודווי", שניהם של וודי אלן) ועשרות הופעות משובחות, הולכת לאיבוד לחלוטין. אני לא בטוח אם זה בגלל הכתיבה של דמותה, או הביצוע חסר החשק שלה, אבל בקטע די מדהים היא ללא ספק הכי פחות משכנעת מכל הצוות בעיני. זה לא משהו שקורה בדרך כלל.
הבעיה השנייה, וכזו שמקרינה על שאר הסרט וממש מורידה אותו לפרקים, הוא דן פטרמן בתפקיד ואל, הצעיר המאוהב. זה פחות עניין של הופעה, אלא יותר של בחירת ליהוק. פטרמן הוא בחור נאה ומוכשר (התאהבתי בו בסדרה "המשפט של איימי" ולדעתי היה צריך לזכות באוסקר על התסריט ל"טרומן קפוטה"), אבל בזמן צילומי הסרט התקרב לגיל 30 וממש לא עובר כבחור בן עשרים.
פטרמן הוא שגיאה ליהוקית, בעיני, לא רק בעיקר בגלל שהוא מביא אלמנט מאוד בוגר, אלא גם כזה שיש בו אפלה מסוימת. הכוח השקט והחודר של פוטרמן הופך את ואל, שמתעקש למחוק את הנוכחות של אלברט כדי לא לסכן את הנישואים, לנבל של הסרט. בעזרת גלונים של פאסיב-אגרסיב הוא גורר את ארמנד למערבולת הפחדים שלו, והתוצאה היא בעצם סרט שלם שמשפיל ומקטין את אלברט, כמעט שלא לצורך. יותר מפעם אחת במהלך הצפייה קיללנו בקול את ואל, שחוסר הביטחון שלו באנשים שגידלו ואהבו אותו כל חייו הוא המנוע לכל מה שמשתבש ולכל מה שכואב. אלברט חוטף סטירות מטאפוריות לאורך כל הסרט (בשונה מפיזיות כמו בסרט האירופאי), ונאבק להוכיח את חשיבותו מול האנשים שהוא אוהב, כך שהדמות שלו היא לגמרי הלב של הסרט, החלק הכי נוגע ויפה בו. זה בעצם הופך את הסרט האמריקאי למעט סדיסטי, כי נראה שהוא נהנה ללעוג לו, ורחמינו נכמרים עליו כל הזמן.
בסרט המקורי מגלם את הבן רמי לוראן, בן 21 עם בייבי פייס, וזה הרבה יותר מסתדר (לוראן, אגב, נפטר בגיל 32).

זה אולי עוד היה מסתדר אם הגרסה האמריקאית הייתה חכמה מספיק כדי להציג לנו מראש את הכימיה ואהבה בין הזוג הצעיר, אבל זה ממש לא הכיוון. אם בגרסה המקורית ישנה לפחות שיחת טלפון בין השניים בתחילת הסרט, באמריקאי אין שום רגע משותף לשניים כמעט עד הסוף. אמנם קליסטה פלוקהארט בסדר גמור (הסרט יצא שנה לפני "אלי מקביל" שהפך אותה לכוכבת, ופה היא כל כך אנונימית ששמה אפילו נפקד מהזכייה באיגוד השחקנים), אבל ואל וברברה הם בעצם שני איים נפרדים שהאינטראקציה ביניהם מתרחשת רק בשלבים מאוד מאוחרים של הסרט. לכן כל הבסיס לסיפור – המאמץ המטורלל שעושים ארמנד ואלברט לטובת הזוג הצעיר – נראה מיותר. אם היינו משתכנעים שהאהבה הצעירה הזו היא חד פעמית, שיש פה באמת משהו שחייב לקרות, זה היה עובד הרבה יותר טוב.

מה שבעיקר הפתיע אותי בצפייה השנייה, שהתרחשה בפער עצום מהקודמת, הוא שהחלק הזכור ביותר, כשאלברט מופיע בדראג ומתחזה לאימו של ואל, מגיע רק במערכה האחרונה. אני זכרתי שזה עיקר הסרט, קומדיית הטעויות שמתרחשת במפגש בין ההורים השמרנים והגייז, אבל בעצם מדובר בממש דקות ספורות לקראת הסוף. הסצנות האלו הן גם בהחלט שיאי הסרט, וניית'ן ליין פשוט חוגג שם, מדביק בהתלהבות והשמחה את כל הקאסט מסביבו (זמן טוב לחצרץ בשבחה של כריסטין ברנסקי האחת והיחידה). בהחלט שווה את הצפייה בשביל זה בלבד.

מכיוון ששתי הגרסאות כל כך זהות, עם כמה ש"כלוב הציפורים" מהנה ויפה לעין, הוא מרגיש מעט מיותר בהתחשב. מצד שני, מכיוון שקשה להשיג את הגרסה המקורית – "כלוב העליזים" נדמה לי שהיה שמו בעברית – זו האמריקאית היא תחליף ראוי. קומדיה חביבה שבהחלט נוגעת בקרינג' (יותר ממקום של מיזוגניה מאשר הומופוביה) אבל מספקת עוד הוכחה ליכולות של הקמן, וויליאמס וליין, משהו שתמיד ראוי לחזור אליו לא משנה באיזו קונסטלציה. ובכלל, כאחת הקומדיות המצליחות ביותר של שנות התשעים, בשילוב המעורבות של איליין מיי ומייק ניקולס, לסרט הזה מגיע להישאר בזיכרון.

לסיום, הנה שתי אנקדוטות מקריות לחלוטין בהקשר של העיבוד האמריקאי והמקור שלו, אבל חמודות בהחלט.
הראשונה היא שהבמאי של "כלוב הציפורים", מייק ניקולס, היה זה שביים את הגרסה המצולמת של "מלאכים באמריקה" ב-2003, המחזה של טוני קושנר שמצא זמן להלל את הגרסה הבימתית של "כלוב העליזים" אותו הזכרתי בתחילת הטקס, והשנייה קשורה לתסריטאית איליין מיי, איתה ניקולס שיתף פעולה שוב שנה לאחר מכן ב"צבעי השלטון" שהביא לה מועמדות נוספת לאוסקר.
את מועמדותה הראשונה לאוסקר קיבלה מיי ב-1978, כתסריטאית של "השמיים יכולים לחכות" הנהדר, הסרט שביימו במשותף וורן בייטי ובאק הנרי. אותו באק הנרי שכתב לניקולס את "הבוגר" כמה שנים לפני כן וסידר לו את האוסקר היחיד שלו.
זה קצת מפותל, ואפילו כפוי באיזשהו מקום, אבל יצא ש"כלוב הציפורים" מ-1996 הוא איחוד של שתי קצוות הוליווד החדשה, שהחלה ב-1967 והסתיימה ב-1980. אבל לא חייבים לזרום על זה.