השלמות ג'ון יוסטון: "יוצאי הדופן", "Wise Blood", "מתחת להר געש"

יהיה קשה לחשוב על הרבה קריירות מקבילות לזו של הבמאי והמפיק ג'ון יוסטון. האיש עבד במסגרת ההוליוודית במשך חמישה עשורים ברציפות, וגם אם ידע עליות ומורדות קיצוניים, הצליח להיות נוכח ומשמעותי בכל אחד מהם – במסגרת שיטת האולפנים של שנות הארבעים והחמישים, בהוליווד החדשה של סוף הסיקסטיז והסבנטיז, ובעידן הבלוקבאסטרים של שנות השמונים.
מסרטו הראשון כבמאי ב-1941 (כשהיה בן 35) ועד האחרון ב-1987, שנת מותו, יוסטון הספיק להיות חתום על בשורתו של תת ז'אנר חדש (הפילם-נואר), לזכות באוסקר וגם לסדר פסלונים לאבא שלו ולבתו (וגם להאמפרי בוגארט, על הדרך), להשתתף במלחמת העולם השנייה, לביים דרמות, מותחנים, מחזות זמר, קומדיות, לייצר במקביל קריירת משחק שהעניקה לו מועמדות לאוסקר ("הקרדינל") ותואר של אחד הנבלים הגדולים בקולנוע ("צ'יינהטאון"), ואפילו להיות ההשראה של קלינט איסטווד בסרט "צייד לבן לב שחור". זה הרבה מאוד בשביל בן אדם אחד. אפילו בשביל שלושה.

בסריטה יצא לנו להתייחס מעט יחסית לאחד מגדולי במאי הוליווד, כשהטקסט הכי נרחב על אחד מסרטיו הוא "האוצר מסיירה מאדרה" בפרויקט מפסידי האוסקר, וכמובן בזכות הופעתו המעולה כפרוקסי של אורסון וולס ב"הצד האחר של הרוח". הנה הזמן לשנות את זה, תוצאה של מרתון השלמות ספונטני לסרטי יוסטון שעשיתי בשבוע שעבר, והפכה להזדמנות לתת לו עוד קצת מקום.
עד לאחרונה ראיתי תריסר סרטים מהפילמוגרפיה הנרחבת למדי של האיש, ולהוציא שניים מהם ("המלכה האפריקאית" ו"הכבוד של פריצי") אהבתי בסקאלה משתנה כל אחד ואחד מהם. אחרי המרתון הקפצתי את המונה ל-15 ועדיין יש כברת דרך ארוכה.
את הטריפל-פיצ'ר התחלתי עם "Wise Blood", אחד הפחות מוכרים של יוסטון; משם קפצתי אחורה בזמן אל סרט ידוע בהרבה (כנראה שבעיקר בזכות שחקניו), "יוצאי הדופן"; וסיימתי בשעה די מאוחרת עם "מתחת להר געש" שיוסטון ביים בשלבים מתקדמים של הקריירה שלו. כדי להיות קצת יותר מסודר אכתוב על הסרטים על פי שנת יציאתם, כך נתחיל בשנות השישים, נמשיך אל שלהי הסבנטיז ונסיים באייטיז.

"יוצאי הדופן" – The Misfits

המספרים מדהימים כבר בשלב הזה. עברו בדיוק שני עשורים מאז סרטו הראשון "הנץ ממלטה", והנה "יוצאי הדופן" הוא כבר ה-19 במספר של יוסטון (כולל אלו שביים ללא קרדיט), ואזכיר שבאמצע הייתה מילולית מלחמת עולם. אמנם לא כל הסרטים זכו לאותה הצלחה או אותו מעמד, אבל בין "הנץ ממלטה", "האוצר מסיירה מאדרה", "קי לארגו", "ג'ונגל האספלט", "המלכה האפריקאית", "מולין רוז'" ו"מובי דיק", לאיש כבר הייתה פילמוגרפיה מרשימה הרבה יותר מסך שנותיה.

את "יוצאי הדופן" כתב המחזאי ארתור מילר בהתבסס על סיפור קצר שלו. הוא עוסק בחמש דמויות אבודות שמוצאות אחת את השנייה, אבל הנחמה שבמפגש מציפה גם אמיתות לא פשוטות על חייהן. זה מתחיל כאשר רוזלין הצעירה (מרלין מונרו) נוסעת לעיר בחברת בעלת הבית שלה וכפי הנראה ידידתה היחידה איזבל (תלמה ריטר), כדי להתגרש מבעלה לאחר שתי שנות נישואים. כאשר היא חופשיה, רוזלין חוברת אל גווידו, מוסכניק צעיר ונשוי (איליי וואלך) וגיילורד, קאובוי מזדקן (קלארק גייבל). הם קובעים לצאת לחגוג יחד את הסטטוס החדש של רוזלין בביתו הלא גמור של גווידו בערבות טקסס, שם רוזלין בוחרת להשתקע יחד עם גיילורד. הבית חשוף הקורות ונטול החשמל איננו המטאפורה המעודנת ביותר אי פעם, אבל זה יפה בכל זאת וגם מצטלם מצוין.
זמן מה לאחר מכן גיילורד וגווידו מחליטים ללכוד כמה סוסי פרא בערבות, וכדי להצליח במשימה יוצאים אל הרודיאו למצוא מישהו שיעזור להם. הם מצרפים לחבורה את רוכב הרודיאו פרס (מונטגומרי קליפט), שנוכחותו מתסיסה את הדינמיקה העדינה גם ככה.
שלושת הגברים ורוזלין נוסעים אל המדבר כדי לתפוס את הסוסים, ושם, מוקפים במרחבים העצומים וחסרי הרחמים של טקסס, מתחילות להיפרם המסכות, והשליטה בסיטואציה מתחילה להתערער.
"יוצאי הדופן" יצא לבתי הקולנוע בפברואר 1961, זכה לביקורות לא נלהבות והיה כישלון קופתי. רק שנים לאחר מכן התגלה מחדש.

שיח על הסרט הזה יהיה מורכב ומסובך בערך כמו ההפקה הקשוחה שלו, מכיוון שיש בו שכבות על שכבות, חלקן מייצרות ניגוד מתסכל. מצד אחד, מבחינת המורשת של הסרט ומיקומו על הטיימליין ההוליוודי, מדובר ביצירה מרתקת – חיבור מדהים של ארבעה עשורים קולנועיים מהותיים, וגם נשיקת פרידה צורבת מתעשיית קולנוע שהופכת לארכאית בן רגע, לטובת אחת חדשה, מסעירה ושונה. זה ברק בבקבוק, הסרט הזה. מאידך, השלם קטן מסך חלקיו.

ביקורת על התוצאה הסופית בצד, האמת היא שאי אפשר שלא להתרגש ממה שנמצא על המסך, לפחות בהתחלה. הסרט הזה מחבר יחד באופן יוצא מן הכלל את הוליווד הקלאסית דרך גייבל וריטר, עם שיטת המשחק החדשה והמודרנית של סטניסלבסקי שמביאים מונרו וקליפט, אל הוליווד החדשה והמתהווה שמייצג וואלך, חמש שנים לפני הופעתו במערבון הספגטי "הטוב, הרע והמכוער". אל תוך הקלחת הזו נכנס (או מערבב) ארתור מילר, מהיוצרים החשובים של המאה העשרים, בדיוק בשנים בהן נישואיו למונרו כבר הגיעו לסיומם הרע, וכל זה בכסות מערבון, הז'אנר המאפיין ביותר של הקולנוע האמריקאי. אי אפשר היה לחשוב על סכום פריטים כל כך סמלי מזה גם אם היו מנסים.
"יוצאי הדופן" גם מסמן פרידה מלאת יגון משלוש אגדות המסך שלו: קלארק גייבל נפטר ימים ספורים לאחר הצילומים כשהוא בן 59, מרלין מונרו אמנם חיה שנה וחצי נוספות עד גיל 36 אבל זהו סרטה האחרון בהחלט, ומונטגומרי קליפט, כבר אחרי התאונה ששינתה את מראהו, הספיק שלושה סרטים נוספים (כולל מועמדות אחרונה לאוסקר עם "משפט נירנברג" באותה השנה) ומת בגיל 45.
זה גם היה העשור האחרון של תלמה ריטר, שנפטרה ב-1968 בגיל צעיר יחסית גם היא (66) אבל הקריירה שלה המשיכה ואפילו צברה את מועמדותה השישית לאוסקר לאחר מכן.
איליי וואלך האהוב הוא היחיד ששרד את שנות השישים, והמשיך להיות שחקן עסוק עד מותו ב-2014 והוא בן 98. ואם כבר עצרנו אצלו, וואלך צריך לקבל קרדיט הרבה יותר גדול על הופעתו ב"יוצאי הדופן". קל להבין מדוע הוצל על ידי הכוכבים העצומים שלצדו, אבל הוא אחראי על כמה מהדברים הטובים והנוגעים ביותר בסרט.

הטרגדיות שעוטפות את הסרט מרגישות כמו חלק מהותי ממה שקורה בו, למרות שאף אחד מהמשתתפים לא ידע על הגורל המתקרב בצעדי ענק (להוציא אולי את יוסטון, שההתנהגות של מונרו על הסט הבהירה לו שהיא בקצה היכולות שלה). "יוצאי הדופן" הוא סרט מאוד אינטנסיבי יחסית לעשייה ההוליוודית של סוף שנות החמישים, כזה שאני בהלם שקוד הייז אישר. אמנם אלו היו כבר שנים בהן הצנזורה העצמית של האולפנים החלה להיסדק, אבל עדיין הייתה שם. יוסטון מתייחס לנושאים של מיניות, ניצול, התמודדות נפשית, זקנה ויחסים באופן מאוד אגרסיבי, כואב ולא מתפשר. אלו מייצרים כמה מהחלקים הכי בלתי נשכחים של "יוצאי הדופן". הקליימקס, זה שמגיע עם לכידת הסוסים (אתוודה שנאלצתי להקפיץ כמה שניות קדימה, כי היחס לחיות בסרט פושע וזה מאוד לא נוח), הוא אגרוף אחרי אגרוף לבטן.
אמנם כל הסרט מתחילתו מלכלך את ידיו בגבריות רעילה – ובאופן הזה מאוד מקדים את זמנו – אך ברגעיו האחרונים הדברים מגיעים לנקודת רתיחה, והמודל של גבריות ישנה ומתעצבת מחדש מקבל אצל מילר ויוסטון (שני גברים מאוד גבריים עם פאסון מאוד ספציפי) טיפול מייסר. הוא חושף את הקושי שבהתמודדות עם עולם משתנה, וכמה שהדברים נראים חסרי משמעות במיוחד אל מול הקורבנות, יהיה זה הטבע או הנשים שנקלעו בדרכן. אם מוסיפים לכך את הידיעה על מצבה של מונרו, בטח מול ארתור מילר, את ההתנגשויות שהיו לקליפט לגבי זהותו המינית, ואת הבנתו של גייבל שסוף הדרך הגיע, כמעט קשה לנשום. סצנת ההתפרקות של מונרו שמטיחה בגברים שהם כולם רוצחים לאחר שהיא לא מסוגלת לראות את ההתאכזרות שלהם לסוסים, היא רגע לספרים.

אז סצנות מדהימות יש לא מעט ב"יוצאי הדופן", אבל גם חוסר אחידות וקוהרנטיות כל כך גדול בנראטיב, שכל כמה דקות נשבר אצלי הריכוז. זה לא סרט ארוך במיוחד, אבל השעתיים שלו עברו לי כהרבה יותר בגלל שהוא לא פעם הולך במעגלים, כי משהו במבנה שלו מרגיש לא יציב. אולי זו אמירה פרובוקטיבית מעט, אבל אני מצאתי את הצפייה בו מתישה ואפילו משעממת בחלקים נרחבים ממנה.
בכל רגע נתון כעסתי על עצמי שאני צריך להתלהב יותר, שהשרירים הסינפיליים שלי חייבים להחזיק מעמד יותר זמן, אבל פשוט לא הצלחתי. זה היה ניסיון עקר לשכנע את עצמי תוך כדי צפייה שאני בנוכחות יצירת מופת, ולא ברור למה אני לא מעריך אותה. בסופו של דבר נאלצתי להודות ש"יוצאי הדופן" לא עובד בשבילי, שסרט גדול – אולי אחד הגדולים אי פעם – מסתתר שם, פשוט קבור בתוך המון דקות ארוכות שנערכו ללא קצב. זו הפתעה גדולה בהתחשב בכך שהעורך הוא ג'ורג' טומאסיני, משתף הפעולה הכמעט קבוע של היצ'קוק ("חלון אחורי", "לתפוס גנב", "פסיכו", "ורטיגו", "מזימות בין לאומיות" ועוד).
כנראה שאני במיעוט, וטוב שכך.

"Wise Blood"

19 שנים עברו בין "יוצאי הדופן" ל"ווייז בלאד" (התרגום העברי לספר עליו הוא מבוסס הוא "דם חכם", בזמן שהתרגום הכי טוב שאני יכולתי למצוא בקונטקסט של הסרט הוא "חכמולוג", אז כמובן שלטובת כולם אני מניח לשני אלה), ופחות או יותר הכול השתנה, בקולנוע ובאמריקה בכלל.
בין 1961 ליציאת "ווייז בלאד" ב-1979, שיטת האולפנים קרסה לחלוטין, קוד הייז התפוגג, הוליווד החדשה נולדה, הקולנוע העולמי החל לצבור פופולריות, ודור חדש של במאיות ובמאים תפס את המושכות. מבחוץ גם דבר לא נותר כשהיה – מלחמת ויטנאם, רצח קנדי, פרשת ווטרגייט, מהפכת האהבה החופשית, הפמיניזם, צ'רלס מנסון, כולם עיצבו מחדש את התרבות. הלפני והאחרי באמת נראים כמו שני יקומים שאין להם כמעט שום קשר.
בתקופה הזו יוסטון המשיך לעבוד ללא הפסקה, חותם על 16 סרטים כבמאי (לעיתים ללא קרדיט), ומספר זהה כשחקן. אבל גם אם כמה מהם זכו לשבחים או להצלחה, קשה להכתיר את סרטי השישים והשבעים כפסגת עבודתו. מבין כל הסרטים שעשה כבמאי, לדעתי רק "עיר שמנה" ו"האיש שיהיה מלך" נרשמים כסרטים הכרחיים מהפילמוגרפיה שלו (אפשר גם להזכיר את "ליל האיגואנה" ו"השתקפות בעין הזהובה").
זה כמובן רחוק מלהיות הישג פעוט בכל דרך שמסתכלים עליה.

"ווייז בלאד" מבוסס על אחד משני ספריה של פלאנרי אוקונר, ועובד למסך על ידי האחים בנדיקט ומייקל פיצ'ג'רלד, שגדלו יחד עם אוקונר. בנדיקט המשיך לאחר מכן לקריירה של כתיבה ("הפסיון של ישו") ומייקל של הפקה ("השבועה", "שלוש הלוויות של מלכיאדס סאטרדה"). אוקונר עצמה הלכה לעולמה 15 שנה לפני עשייתו.
את הסרט ביים יוסטון אחרי "האיש שיהיה מלך", הפקת ענק עליה עמל במשך כמה עשורים, ונראה שסרטו מ-1979 הוא הקונטרה המוחלטת. כאילו אחרי הצילומים הקשים בלוקיישנים מורכבים לתפעול עם מאות ניצבים וכוכבי ענק, יוסטון רצה ללכת על ההפך הגמור – דרמה קטנה ודחוסה שלא תעלה יותר מדי כסף. מה שכן זהה לשני הסרטים הוא פסימיות קשה וחוסר אמונה בנפש האדם.

הסרט נפתח בשובו מהחזית של חייל צעיר, הייזל (בראד דוריף, ארבע שנים אחרי הופעת הבכורה המועמדת לאוסקר שלו ב"קן הקוקייה"), שכפי הנראה נפגע בקרב אם כי לא ברור אם פיזית, נפשית, או אולי שניהם. בטרמפים ורכבת הוא מתגלגל לעיירה קטנה ומתפוררת, ולאחר מפגש עם אסא הוקס, מטיף רחוב עיוור (הארי דין סטנטון), ובתו סבאת' (איימי רייט, הכלה מ"צייד הצבאים" והמתווכת מ"סינקדוכה, ניו יורק" בין היתר), מחליט להביא בשורה חדשה – דת שכופרת בישו, בייסורים או בסגידה ליישות אלוהים, ומתרכזת באדם ובחירותיו.
בעיירה הייזל מתחבר עם חנוך, בחור אבוד וילדותי (דן שור בהופעה שוברת לב), ושוכר חדר אצל גברת מבוגרת, לצדם של אסא וסבאת'. הייזל מעוניין לחשוף את התרמית מאחורי אסא ועיוורונו, בזמן שסבאת' מחליטה שהייזל יהיה הגבר שלה, ובכך תוכל גם להיפטר מאסא.
הייזל מנסה לסחוף אחריו את אנשי העיירה, אבל מגלה שהוא צריך להתמודד לא רק מול אטרקציות אחרות והעליבות הכללית של בני האדם, אלא גם איש מכירות שרוצה להרוויח מהייזל או להפיל אותו (נד בייטי) על ידי העלאת אוונגליסט אחר (וויליאם היקי, ששש שנים לאחר מכן יהיה מועמד לאוסקר בזכות סרט אחר של יוסטון, "הכבוד של פריצי"). טוב זה לא ייגמר.

די מדהים לראות איך יוסטון גם הוא השתנה עם השנים, והשתלב בסגנון של הוליווד החדשה. לי הסרט הזה הזכיר לא מעט את תחילת הקריירה של רוברט אלטמן והאל אשבי, במבע הקולנועי ומבט המאוד ספציפי על צדדיה הפחות בוהקים של אמריקה ושל החיים בה. ואם כבר רפרנסים שיכול להיות שחיים רק בתוך הראש שלי, בשבילי "ווייז בלאד" הרגיש כמו חלק מהחינוך הקולנועי של האחים כהן, לא רק בעיצוב הדמויות אלא גם בדיאלוגים. למשל המשפט של הייזל "אני עומד לעשות דברים שמעולם לא עשיתי" חוזר על עצמו כמנטרה כמה פעמים, מזכיר את המוטיב הזה שמאפיין את הדיאלוגים אצל האחים כהן. עוד סרט שחשבתי עליו לא מעט הוא "הכנסייה החדשה" של פול שרדר מ-2017, גם הוא מעמת תפיסה נוצרית עם קדמה מחשבתית ונטישת ערכים.
אבל יותר מהכול, מה שעלה לי מהסרט הזה הוא ייאוש מהסוג המוחלט, גם אם יש מידה של חסד בדקותיו האחרונות. לא רק שיוסטון, שמעולם לא חשש להביט לאפלה עמוק בעיניים, לתפוס אותה בשיער ולגרור אותה אל המסך, מעצב את כל הדמויות שלו כאנשים קטנים ומכוערים עם מעט מאוד סיכוי לגאולה, אלא גם מייסר אותם בכל הזדמנות. זה אולי לא סרט אלים במיוחד, אבל הוא צפייה מאוד קשה גם בגלל הבור אותו חופרות הדמויות, וגם בגלל הידיעה שאנחנו לא מתקדמים לסוף טוב.

יוסטון היה אז בן 73 וראה מספיק דברים כדי לאבד תקווה, גם אם לתקופה קצרה. אני כמובן לא יכול לעשות ניתוח נפשי של במאי, בטח על פי סרט אחד בשנה ספציפית אחת, אבל יוסטון בהחלט נראה שמנסה לקרוא נגד נקודת שפל של החברה, כזו שבה דת וכסף, אמת ושקר, מתערבבים באופן מוחלט זה בזה. זה לא סרט של בן אדם שמאוד מרוצה מהמצב הכללי.

גם אם לא נחשב לאחד הסרטים המפורסמים של יוסטון, בעיני הוא אחד החזקים והטובים שלו. קל להבין למה העולם לא מיהר לאמץ אותו (מפסטיבל קאן יצא עם תגובות מעורבות), אבל הוא בורא קוסמוס מרתק וקשה לעיכול בעזרת תסריט מצוין, בימוי מלא ביטחון, וצוות שחקנים שמוכן ללכת מאוד רחוק.
הדבר היחיד שקצת צרם לי הוא הליווי המוזיקלי המאוד משונה של הסרט. אלכס נורת', המלחין הדי-קבוע של יוסטון, הלך על כיוון קצת מנוגד לנעשה על המסך ולי זה יצר איזשהו דיסוננס שזרק אותי החוצה, אבל ייתכן מאוד וזו הייתה הכוונה.

"מתחת להר הגעש" – Under the Volcano

הישורת האחרונה בקריירה של יוסטון הייתה גם אחת המגוונות, או המשונות, שלו. את המעבר לשנות השמונים עשה עם מותחן אימה ("פוביה"), דרמת ספורט בכלא ("הבריחה לניצחון"), מחזמר ("אנני"), קומדיית פשע ("הכבוד של פריצי") ושתי דרמות תקופתיות ("מתחת להר געש" ו"המתים"). ארבעת האחרונים היו גם הראשונים שלו מזה שנים רבות שהוכרו על ידי המיינסטרים של התעשייה האמריקאית, וצברו מספר כזה או אחר של מועמדויות לאוסקר. השיא היה עם "הכבוד של פריצי" שכבר היה מועמד לפרס הסרט הטוב ביותר (הראשון של יוסטון מאז "מולין רוז'" ב-1952), ליוסטון כבמאי, וכמובן הביא זכייה לבתו אנג'ליקה. שנה לאחר מכן הביא שוב את אחד מבני משפחתו הקרובה לטקס עם "המתים" שהיה מועמדות לתלבושות ולתסריט, אותו כתב בנו של יוסטון, טוני. זה היה סרטו האחרון של ג'ון יוסטון, ואחד הטובים ביותר שלו.

"מתחת להר געש" יצא ב-1984 וגם הוא, כמו "ווייז בלאד", מבוסס על ספר (הפעם מאת מלקולם לאורי, אותו קראתי לפני שנים והאמת שאני כמעט לא זוכר ממנו דבר) ועשה את בכורתו בפסטיבל קאן. מה שמאוד קפץ לי לראש, הוא שיוסטון חוזר פה לנראטיב ספציפי שמופיע אצלו לא מעט. אמנם אלו סרטים מאוד שונים זה מזה בעשייתם, אבל יש איזשהו קו מקשר בין "האוצר מסיירה מאדרה", "המלכה האפריקאית", "ליל האיגואנה", "Beat the Devil", "האיש שיהיה מלך" ו"השמיים יודעים, מר אליסון" – במרכז כולם גבר מערבי לא בהכרח צעיר, שמוצא את עצמו באיזור שונה מזה שנולד אליו, בעדיפות לקו המשווה ומטה, המנסה להתמודד עם הזרות הפיזית וגם זו שבתוכו, כאשר הוא מחפש את הדרך החוצה משם.
הסרט מתרחש בסוף שנות השלושים, על פני יממה אחת במקסיקו של יום המתים, שם נמצא הנספח הבריטי ג'ופרי פירמין (אלברט פיני), והוא לא במצב טוב. מעבר לייאוש הכללי, פירמין התבשר לאחרונה שאיבון, אשתו האהובה (ז'קלין ביסט), עומדת להתגרש ממנו, והוא מבלה כל דקה ערנית בשתייה כבדה כמין תהליך של הרס עצמי. כאשר איבון מגיעה בהפתעה עם חרטות לגבי ההחלטה לסיים את נישואיהם, השניים יוצאים בחברת אחיו למחצה יו (אנתוני אנדרוס) למסע מלא אלכוהול במקסיקו, לנסות ולאחות שברים אבל המצב כנראה אבוד, ולא כולם יזכו לראות את אור הבוקר.

באופן טבעי לסקירת סרטים שעוסקים בעבודותיו של במאי מסוים, רוב המשקל של הטקסט עד כה היה על ג'ון יוסטון. ובזמן שבעיני "מתחת להר געש" הוא אחד מסרטיו הטובים (גם אם לא בפסגה), הסרט הזה הוא בעצם כולו אלברט פיני.
בלתי אפשרי לבחור את ההופעה הטובה ביותר של הפנומן הבריטי הזה, שבקולנוע התחיל מסרטי כיור המטבח האנגלים ("מוצאי שבת וראשון בבוקר", סרטו הראשון, הוא צפיית חובה) והמשיך עד למעמקי המיינסטרים, בין אם סרטי פופקורן כמו "זהות אבודה" ו"סקייפול" (סרטו האחרון), דרך דרמות איכות בחסות סטיבן סודרברג ("ארין ברוקוביץ'", "טראפיק") או סידני לומט ("לפני שהשטן יידע").
פיני צבר חמש מועמדויות לאוסקר, הראשונה היא על זוכה פרס הסרט של 1963 "טום ג'ונס", בהמשך כהרקול פוארו של "רצח על האוריינט אקספרס", אז "המלביש" ו"מתחת להר געש" ברצף, כשהאחרון היה "ארין ברוקוביץ'". בעיני הוא היה צריך לזכות על לפחות שניים מהן, אבל תמיד עמד מול תחרות קשה.
פיני היה צריך להיות מועמד גם על "סיפורי דגים", "צומת מילר" והדאבל 1994 שלו – "אדם ללא חשיבות" ו"גרסת בראונינג". באמת שמותו בגיל 82 היה עצוב להפליא.

פיני משחק שיכור על פני כל 112 הדקות של "מתחת להר געש", מכניס את עצמו להיכל התהילה של השתויים בקולנוע לצד פחות או יותר כל תפקיד של סוזן הייוורד, ריי מילנד ב"סוף השבוע האבוד", פיטר אוטול ב"השנה האהובה עלי", אליזבת טיילור מ"מי מפחד מווירג'יניה וולף?" ולימים מס מיקלסן ב"עוד סיבוב" וניקולס קייג' של "לעזוב את לאס וגאס". הוא פשוט מדהים פה, כל רגע ורגע, עם משהו כמו חמישים גוונים של שכרות. כנראה שאילולא הסערה המושלמת של שני שחקני "אמדאוס", פיני היה לוקח את האוסקר של 1984, וזה בהחלט היה ניצחון ראוי.
גם שתי צלעות המשולש הנוספות טובות מאוד, ביסט ואנדרוס, ומעניקות את האיזון הנכון לסצנות, אבל זה לגמרי מי-פארטי של אלברט פיני.

אם כן רגע לחזור ליוסטון לפני שנפרדים, בסרט הזה הוא שוב מראה את היכולת שלו להיטמע בתוך העשייה של התקופה גם כשהוא נצמד לנראטיב שהוא מכיר ומאפיין אותו. הכי רחוק מהחספוס של שנות השבעים, "מתחת להר געש" הוא צבעוני ובוהק, ממש כמו איך שהתעצבו דרמות האיכות למבוגרים התקופתיות של אותן שנים, כמו "המסע להודו", "גנדי", "הצבע ארגמן", "זיכרונות מאפריקה" ודומיהם. לא רק שיוסטון הצליח בסופו של דבר לעבור ולשרוד תקופות כל כך שונות של קולנוע, הוא גם ספג אותן וידע להוציא מהן את המיטב. וזה אירוני למדי, כי אלו הסיבות למה הוא נחשב לאחד הגדולים והמשמעותיים אי פעם, באותו הזמן שנראה שזה גם מנע ממנו את תואר האוטר, או לפחות בתצורה הקלאסית שאנחנו רגילים לדבר עליה.