• אוסקר 2022/23: רשימת המועמדים המלאה
  • ״הצגת הקולנוע האחרונה״, סקירה לסרט של פאן נאלין
  • ״הקשרים שלנו״ + ״מאסטרו״, סקירה כפולה
  • סרטים חדשים: ״הלוויתן״ של דארן ארונופסקי בקולנוע
  • הסרטים הקודמים של רג׳אמולי: סאגת ״באהובאלי״
  • אוסקר 2022/23: הימורי מועמדים בכל הקטגוריות
  • בבילון
  • אוסקר 2022/23: על הסרטים התיעודיים הקצרים
  • ״נסיגה״, סקירת דיסני פלוס
  • אימת החודש - ינואר 2023: פותחים שנה עשירית
  • עיניה התכולות
  • ״מבצע פורצ׳ן: תרגיל מלחמה״ ו״המסע שלי עם האריס״
  • ״מצור אווירי״, סקירה
  • לא רק ז׳אן דילמן: עוד שלושה סרטים של שנטל אקרמן
  • ״איגה״, סרט קודם של הבמאי ההודי ס״ס רג׳אמולי
  • ״כאילו אין מחר״, סקירה לסרט של ניצן גלעדי
  • אחרי השמש

שינויים בקאנון המסורתי: מחשבות על סקר 100 הסרטים הגדולים של מגזין Sight and Sound

4 בדצמבר 2022 מאת עופר ליברגל

מאז 1952 ואחת לעשור, מגזין הקולנוע הבריטי הוותיק והמוערך Sight and Sound עורך סקר בין מבקרי קולנוע, אקדמאים שחוקרים קולנוע, ואוצרי תכניות קולנוע, לגבי הסרטים הגדולים בכל הזמנים, על פי דעת המבקרים. השיטה היא שכל מבקר בוחר עשרה סרטים בלבד ולא מדרג אותם, והסרטים שזוכים לכמות הקולות הגבוהה ביותר נכנסים לרשימה. לפני כעשור אור סקר כאן את חמישים המקומות הראשונים והשנה אני מציע מחשבות שלי ולא סקירה של כל סרט בפרסום, שכעת כולל בשלב הראשוני 100 סרטים ולא חמישים, הן בדירוג המבקרים/מומחים והן בדירוג הבמאים.

ראשית, יש לציין כי אלו מחשבות על החלק הפחות מעניין של הפרויקט. רק בעוד כמה שבועות המגזין יעלה לרשת את רשימת הסרטים המלאה ובעיקר את הרשימות האישיות של כל מצביע, שהם לרוב יותר הגיוניות וגם יותר מעניינות, בעיניי. הרשימה המדורגת משקפת טעם קולקטיבי: לא טעם קולקטיבי של הקהל, אלא של מי שהמגזין חשב שהם מומחי הקולנוע הגדולים בעולם. התוצאה הפעם הייתה מקום ראשון שהפתיע רבים, אבל לא ממש הפתיע אותי. יש אפילו כמה אנשים שטענתי בפניהם שזה יהיה הסרט שיזכה.

הסרט שדורג ראשון הוא "ז'אן דילמן, רו דה קומרס 23, 1080 בריסל" שאת מה שכתבתי עליו לפני כמה שנים תוכלו לקרוא בקישור, בהשוואה לסרט "מרגניות" שהוקרן בישראל בסמוך וגם הוא אגב נמצא ברשימה, להפתעת אנשים שעוקבים רק אחרי חלק מן השיח הקולנועי בעולם. זוהי בחירה של סרט שהוא במוצהר פחות מסחרי ולא מתאים לכל צופה, אבל גם בחירה בסרט שזכה להערכה ביקורתית מיום צאתו. אותו מגזין ״סייט אנד סאונד״ שעורך את הרשימה אף בחר בבמאית שלו שנטל אקרמן לבמאי/ת הקולנוע (כלומר, הם לא התחשבו במגדר. בחרו במאית ולא במאי) החשובה של שנות השבעים, בזמן אמת. עוד על הסרט בהמשך, כולל הסיבות לכך שאני הייתי בוחר בו בעשיריה שלי, לו הייתי משתתף בסקר. אגב, אורון כן השתתף, מייצג את עיתון ״הארץ״ ואת סריטה. אבל לפני שאעשה זאת, הסבר על מהות הסקר שנראה לי שרבים מפספסים.

כן, הבחירה במקום הראשון היא בחירה פוליטית. זה לא דבר חדש. כל הבחירות הקודומות היו בחירות פוליטיות באותה מידה. עצם הבחירה של עורכי המגזין להגדיל את רשימת המדרגים והבחירה שלהם, היא פוליטית. כאשר הסקר פורסם לראשונה, בשנת 1952, הייתה לו מטרה פוליטית בעצם היותו הצהרה על כך שסרטים הם אמנות וכבר יש יצירות מופת. הסרט הראשון שדורג בראש הרשימה, "גונבי האופניים", ייצג העדפה פוליטית של קולנוע העוסק בשכבות העוני ובקשר אנושי על פני הקולנוע ההוליוודי. מעבר לכך, הוא גם סרט נהדר. הוא יצא רק ארבע שנים לפני הסקר בו נכלל במקום הראשון והוא נוכח ברשימה מאז, השנה במקום ה-41 (ובמקום ה-20 בסקר המקביל של הבמאים).

בעשור שחלף עד לסקר השני, זכו להצלחה והשפעה כתבי עת אחרים לקולנוע, בהם "מחברות הקולנוע" בצרפת, כתב עת שרבים מהכותבים בו הפכו לבמאים בולטים בגל החדש הצרפתי. הסקר שנערך בשנת 1962 שיקף את עליית הקולנוע המודרני והתפיסות של כתב העת גם כלפי הקולנוע הוותיק יותר, מה שעזר להמליך סרט חדש למקום הראשון. "האזרח קיין" עלה לראש הסקר וזכה בכבוד חמש פעמים ברציפות. הוא גם ביסס את מעמדו עד כדי כך כי רוב הדירוגים של כתבי עת אחרים באותה תקופה ישירו קו ובחרו בו, כמעט כברירת מחדל, כסרט הגדול בכל הזמנים. זוהי התפיסה של המומחים ונכתבו ספרים על גבי ספרים על מידת המורכבות של הסרט ועל המהפכות בעשייה שלו. אבל כבר אז היו יצירות מופת אחרות.

״ז׳אן דילמן״, המקום הראשון החדש

"האזרח קיין" זכה בהשפעת תפיסה שפותחה בכתב עת "מחברות הקולנוע" וזכתה לשם הישיר "פוליטיקת האוטר" – אמונה לפיה הבמאי הוא היוצר המרכזי של הסרט, גם אם הוא עובד בתעשיה ההוליוודית. אורסון וולס, היוצר של "האזרח קיין" הוא סמל הן לבמאי שקיבל חופש אמנותי ולא התפשר על החזון שלו והן לבמאי שדוכא על ידי התעשיה. גאון גדול מן החיים אותו מגבילים מממנים חסרי חזון. הבחירה בו כוללת תפיסה פוליטית הרואה בבמאי כדמות החשובה בסרט, רואה בסרט מדיום אמונתי גם כאשר הוא מסחרי. זאת גם הפוליטיקה שאיפשרה ל"ורטיגו" לעקוף את "האזרח קיין" בשנת 2012. עוד סרט של במאי שמצא את קולו האישי בתוך הוליווד, בתוספת המיתוס של סרט שלא הוערך מספיק כאשר יצא לראשונה.

הן "האזרח קיין" והן "ורטיגו" הם סרטים של במאים הנתפסו כגאונים בדורם, אם כי רק כעבור שנים התקבעה התפיסה כי וולס היה גם מסחרי והיצ'קוק היה גם (וכיום בעיקר) אמנותי. ניתן גם למצוא הקבלות נוספות בין שני הסרטים: שניהם עוסקים בכוח, שניהם מציגים גיבורים פגומים והרסניים לעצמם ולדמות הנשית אותה הם מנסים לעצב, בהתאם לחזון שלהם.
"ז'אן דילמן", שיכונה מעכשיו בשמו הקצר, הוא תגובה ישירה לכך שהדמות הנשית בסרטים לרוב נראית דרך עיניים גבריות ומעוצבת בידי גברים. כך שברור שהבחירה בו היא פוליטית בהקשר הזה, כשם שהבחירה ב"ורטיגו" ו"האזרח קיין", שמשלימים את השלישיה בסקר הנוכחי, עדיין מצביעה על הכוח הפוליטי שנותר להם. גם כאשר היבטים פוליטיים אחרים מובילים לרשימה בה יש יותר סרטים של במאיות מבעבר, כמו גם יותר סרטים של יוצרים אפריקאים-אמריקאים מבעבר ואפילו שני סרטים אפריקאים, שניהם תוצרת סנגל, אחד מהם מתרחש ברובו בצרפת. רוב רשימת ה-100 היא עדיין יותר "ורטיגו" מ"ז'אן דילמן" – קולנוע של גברים, אשר פעלו בתעשיות הקולנוע שכבר הוללו בעבר: הוליווד, מערב אירופה או יפן. אותה כמות סרטים מייצגת ברשימה את אמריקה הלטינית ואת אנטרקטיקה, אם כי מן הסתם כאשר יתפרסמו הדירוגים המלאים נגלה שהמצב מורכב אף יותר.

העניין בהכנה רשימות כאלו הוא שיש יותר מעשרה סרטים ראויים, אפילו יותר מ-100, בטח עבור אנשים שהמקצוע שלהם הוא צפייה בסרטים. כל אדם שבוחר עשירייה, משאיר בחוץ כמות גדולה יותר של סרטים שהוא אוהב במידה רבה. הסרטים שדורגו ראשונים הם הסרטים שהכי הרבה אנשים בחרו להדגיש, מסיבות שונות. המכלול שלהם, מגובה בידי המגזין ומכון הקולנוע הבריטי, מייצג סוג של טעם ההמון האליטיסטי, סוג של סרטים שמומחים סבורים שחובבי קולנוע צריכים להכיר, גם אם לא בהכרח לאהוב. מטבע הדברים, תמיד יהיה זעם על סרטים רבים שנותרו בחוץ. אבל הדגש צריך להיות על מה שנכנס.

באופן אישי, את כל הסרטים ב-100 אני מעריך ואת רובם אני אוהב, גם אם יש כמה דברים שלא הייתי שוקל לרשימה שלי. אגב, עבורי השינוי הבולט הוא לא במקום הראשון ולא בכמות של סרטי במאיות, אלא בהכנסה גדולה של סרטים מן השנים האחרונות. זה לדעתי בה כתגובות נגד לרשימה הקודמת, שהכניסה מעט סרטים מן המאה ה-21. אני סבור כי מדרגים רבים נתנו תשומת לב לביקורת זו ובמקביל התרחשה ההרחבה מרשימת המצביעים גם למצביעים צעירים יותר. עדיין רוב מה שצורם לי ברשימה הם סרטים מן העשור האחרון, כולל משנת 2019. באופן אישי, אני זקוק למעט יותר מרחב זמן על מנת לשפוט, למרות שאני אוהב את כל הסרטים החדשים שנכנסו לרשימה, אני עדיין לא בטוח שהם ברמה הזו. והמצב אולי ישתנה כעבור כמה שנים. קל להרים גבה לגבי סרטים ראויים שנותרים בחוץ, אבל לרוב מה שנכנס יותר מעניין, גם אם אני לא ממש מסכים עם הבחירות ורוב מה שאני פחות מסכים עמו הוא מהשנים האחרונות.

לראיה, שני סרטים מן המאה ה-21 נכנסו הפעם לעשיריה: "מצב רוח לאהבה" של וונג קאר ווי ו"מלהולנד דרייב" של דיוויד לינץ'. שני הסרטים מצויינים בעיניי ואין לי בעיה עם הכללתם ברשימה, אף כי בשני המקרים, לו הייתי בוחר סרט אחד של כל במאי, הייתי כנראה הולך על סרט אחר. שני הסרטים זכו גם להערכה בזמן אמת. הם חלקו את רשימות סרטי המבקרים עם סרט נוסף, "אחת שתיים" (YI YI) של אדוארד יאנג, שדומה כי כוחו ירד מעט והוא נכנס למקום ה-90 בלבד ברשימה. סרט מעט מאוחר יותר שכיכב בסיכומי העשור הראשון של שנות האלפים "מחבואים" של מיכאל האנקה, נעדר לחלוטין מרשימת המבקרים ונוכח רק בדירוג של הבמאים.

״ורטיגו״ שהודח מן הפסגה אחרי עשור

בהקשר הזה, אף על פי שיש מן הסתם הבדלים בין רשימת המבקרים לרשימת הבמאים, הוא קטן ממה שנדמה. על פי ספירה שלי, בערך 20 סרטים שונים בין הרשימות, רובם בחצי התחתון של כל הרשימה. ייתכן והדבר מלמד על כך כי מבקרים משפיעים על במאים, לפחות במידה מסוימת ובבחירת הסרטים. דומה גם שהמבקרים נוטים יותר להתפרע או לנסות לחדש את הערכה לסרטים, אם כי חלק מן ההפתעות הגדולות משותפות לשתי רשימות ו"סאלו" של פאזוליני, הסרט הכי אלים וגרפי בדימויים שלו, נמצא רק אצל הבמאים. ההבדל הכי בולט לעיניי הוא הייצוג לקולנוע האמריקאי של שנות השבעים, שמאוד דעך אצל המבקרים אך שמר על דומיננטיות עבור הבמאים, כעשור שמסמל את כוחו של הבמאי בתוך התעשיה. "ז'אן דילמן" לא במקום הראשון אצל הבמאים, אבל הוא עלה גם אצלם בצורה ניכרת מאז הרשימה הקודמת – עד למקום הרביעי.
גם הסרט שנבחר על ידי הבמאים למקום הראשון, "2001: אודיסאה בחלל" הוא סרט מאתגר וניסיוני, לא פחות מבחירת המבקרים אם כי בדרך אחרת. הוא גם נוצר על ידי במאי שעבד בהוליווד וזכה למעמד של יוצר מוערך גם בקרב הקהל הרחב, כך שאנשים פחות נרתעים ממנו ויותר אנשים שמעו עליו. עכשיו, זה שאולי לא שמעתם על "ז'אן דילמן" לא הופך אותו לפחות חשוב. כאמור, הוא מוערך ונוכח ברשימות כאלו עד היום. נחמן אינגבר לימד אותו בשיעור מבוא למבע קולנועי במשך עשורים. כתבו עליו בעיתונים, גם בארץ. זה סרט שקשה לי לראות אותו משודר בטלוויזיה בימים אלו, אבל בעבר הוא הוקרן בישראל ב"הצגה שנייה" בכבלים ובערוץ 23.

על מנת להסביר למה הוא נמצא במקום ראשון, אתוודה שאחת לכמה זמן, אני משעשע/מאתגר את עצמי בהרכבת רשימה כזו. מכיוון שיש יותר מ-100 סרטים שראויים מבחינתי לעשיריה או אפילו במקום הראשון בדרכם, אני צריך להציב לעצמי קריטריונים. בסופו של דבר, העקרון האחד שאני דבק בו, שהוא לא חובה עבור כל מדרג אך הוא נראה לי הגיוני, הוא מגוון. לא מגוון מבחינת מוצא הסרטים או המגדר של היוצר, אלא מגוון מבחינת האפשריות של מה קולנוע יכול להיות. קולנוע הוא לא רק דבר אחד. עבור רבים, "קולנוע מספר סיפור" או "קולנוע משקף את המציאות", בניסוח כזה או אחר. אבל יש בקולנוע עוד אופציות. יש גם הרבה אופציות של קולנוע מסחרי, קולנוע ניסיוני וקולנוע תיעודי, כולם קטגוריות נזילות. אבל כשאני מרכיב רשימה, אני רוצה שכל סרט ייקח את הקולנוע לכיוון אחר. ובכל פעם שאני מרכיב רשימה כזו בשנים האחרונות, אני לא מוצא דרך להשאיר את "ז'אן דילמן" בחוץ. משהו שאני לא יכול לומר על אף סרט אחר. זה עדיין לא הופך אותו לסרט שאני תמיד ממליץ עליו, הוא לא מתאים לכל צופה, אבל זה כן שסרט שעולה בכל צפייה ברמת הערכה והאהבה שלי כלפיו. הוא גם סרט שאני לא מוצא לו תחליף ברשימה, שכן הוא עושה מספר דברים בצורה מקורית ובצורה שלמה בעיניי. הוא מייצג כמה דברים שונים ועושה את כולם היטב.

"ז'אן דילמן" הוא סרט שרבים טוענים שלא קורה בו הרבה, שהוא לא מספר סיפור עד לדקותיו האחרונות או שהוא "משעמם". שעמום הוא בהחלט תגובה אפשרית לסרט ותגובה שהבמאית לא ניסתה לחמוק ממנה, אך גם תגובה שלא ניתן למדוד והיא תמיד אישית. יחסית לסרט ניסיוני, עבורי "ז'אן דילמן" בהחלט מספר סיפור עם התפתחות הדרגתית שיש רמזים כלפיה כמעט בכל סצנה, רק שהיא עושה זאת בצורה שונה. שכן, מדובר בסרט שהגיבורה שלו חיה בשגרה וחיה על פי השגרה. כל שלב בסדר היום שלה מתוכנן מראש עד לרמת הדקה. זה נכון לגבי עבודת הבישול בבית, היציאה לבית הקפה, או הפרנסה שלה כעובדת מין.
גם השוטים בסרט מתוכננים מראש: אין בהם תנועות מצלמה, הם מתחילים ומסתיימים באופן לכאורה אקראי ולרוב נמשכים זמן רב אחרי שהובהר מהי הפעולה אשר הגיבורה מבצעת. הגיבורה חיה לפי השגרה, אבל השגרה סוגרת עליה בכמה דרכים במקביל: במהלך שלושת הימים המתוארים בסרט, דברים מתחילים להשתבש עבורה בצורה שהיא תחילה זניחה אך מתגברת בהדרגה. בנוסף, היא חשה פחות מקום לביטוי עצמי בתוך השגרה. יש גם שיחה אחת ארוכה בסרט, בה בנה המתבגר (שלא יודע כיצד אמו מרווחיה כסף) מזלזל בנשים פעילות מינית, בעודו סבור שעבור גברים זה אחרת. היא עונה בחכמה ובפנים חתומות, אך הדבר מערער מעט את עולמה. בסוף הגיבורה מתפרצת, באופן שהוא גם מרד נגד שגרת חייה וגם נובע מאכזבה משבירת השיגרה.

אורך השוטים בסרט גורם לקהל לחשוב על מה שהוא לא רואה ועל מה שהוא רואה בדרך כלל. זה סרט שהוא אנטי-הוליוודי במתכוון, למרות שאת הסיפור שיש בו ניתן לצלם גם כמלודרמה. בכל צפייה בסרט הארוך (שלוש שעות ועשרים), אני מגלה עוד פרטים קטנים בפריימים המוקפדים ובסיום של הסרט שהוא לכאורה סגור, אבל הוא גם מכיל כמה חידות. עד היום אני לא בטוח אם יש בו שינוי סגנוני של ממש ואני מתכוון לשוט ארוך שמגיע אחרי הדרמה הגדולה. הסרט הזה הוא בהחלט סרט פמיניסטי ובהחלט מייצג של קולנוע איטי, אבל הוא לרגע לא רק הדברים הללו בעיניי. למעשה, כל פעם אני נדהם שאני שומע מישהו משווה בינה לבין נורי בילגה ג'יילן או אפיצ׳טפונג וירסתקול, במאים שגם הם שייכים למה שמכונה ״הקולנוע האיטי״, אבל הם משתמשים במעט ההתרחשות בצורה שונה לחלוטין ובסגנון שנראה רחוק מסגנונה של אקרמן לא פחות מהיצ'קוק. למרות שייתכן ואני לא יכול להסביר זאת היטב במילים, פרט לכך שדומה כי מי שאוהב את הבמאים הללו כמוני סבור לרוב גם שהוא שיש הבדל מהותי.

״2001: אודיסיאה בחלל״, מקום ראשון של הבמאים

בחזרה לרשימה, אני גם מאוד אוהב את "ז'אן דילמן", גם סבור כי אין אף סרט שדומה לו שמבוצע באותה רמה של יעילות וגם סבור כי הוא בחירה מתאימה פוליטית לימינו ומצביעים רבים חשבו בצורה דומה. מכיוון שאני מאזין מעט לפודקאסטים על קולנוע ממדינות אחרות, דוברות אנגלית, בהחלט שמתי לב כי יש עליה בשיח על הסרט ובאהדה אליו. כך למעשה ההפתעה החיובית עבורי בהקשר של אקרמן היא לא ההתקדמות שלו לפסגה, אלא גם לכניסה של סרט נוסף של הבמאית לתוך רשימת ה-100. זהו "חדשות מן הבית" שנוצר באותה תקופה ועליי להמתין לחשיפת כל המדרגים שלו על מנת לדעת כמה אנשים, אם בכלל, בחרו בשני הסרטים של הבמאים הבלגית לרשימה. היא אגב עשתה הרבה יותר משני סרטים נהדרים.

כעת עומד מול "ז'אן דילמן" צל גדול, משהו שיעיב על הצפייה בו. כמו שני הסרטים לפניו, הוא יאכזב את כל מי שצופה בו בציפייה לסרט "הגדול בכל הזמנים". ייתכן ודווקא הסיווג שלו מראש כסרט אמנותי אנטי-הוליוודי יאפשר לו לחמוק באופן יחסי מגלי האכזבה של צופים שקיוו לאהוב יותר את "האזרח קיין". דומה כי את "ז'אן דילמן" אנשים שונאים, או מהללים, גם לפני שצפו בו. אולם אף סרט לא יכול להתמודד עם ההילה של הסרט הטוב בכל הזמנים, כשם שרבים מן המבקרים בלובר יתאכזבו לגלות כי המונה ליזה היא ציור לא גדול במידותיו והמוצג על קיר בפני קיר של תיירים. אבל הבחירה בסרט הזה כמייצג אומרת משהו על המקום של השיח הקולנועי בימינו.

לא במקרה, הBFI בחרו בחוקרת הקולנוע לורה מלווי לכתוב על המקום הראשון. באותה שנה בה יצא הסרט, פורסם מאמרה של מאלווי "עונג חזותי וקולנוע נראטיבי" המפרק ותוקף את האופן בו הקולנוע מביט על דמות האישה. בעוד "ז'אן דילמן" הוא סוג של גרסת הסרט של הטענות של המאמר על דרך ההיפוך, כאשר התוצר הקולנועי לדעתי הוא אפקטיבי יותר וחד יותר במסר שלו. אין צורך לאהוב אף סרט ברשימה ומותר ואף הגיוני לאהוב יותר סרטים אחרים. אבל הרשימה היא דרך של מומחים לקולנוע להציע אופציות להתוות דרך עבור הקהל, גם אם דרך יצירת ויכוח, שזה הדבר הכי אפקטיבי ברשימות הללו. סביר להניח כי תגובות של "איך לא הכנסתם את…" יצברו יותר פופולריות מן הרשימה עצמה. גם דרך התגובות אפשר לגלות דברים.

הגידול בהערכה לשנטל אקרמן היא לא בגלל הרשימה – זו הרשימה המשקפת את שינוי השיח והחשיבה על הסרטים. שינוי שכעת משמיט דברים שבעבר היו אהובים יותר ועדיין משמיט דברים ישנים וחדשים שצריכים להיות יותר דומיננטים בשיח. אבל נחמד שיש משהו להתווכח איתו וגם לגלות דברים דרכו. הרשימות האישיות כאמור מרתקות יותר ומצביעות יותר על טעם מאשר סוג של מכלול שמצביע על סרטים שיותר אנשים ראו שהם הבחירה האישית שלהם. סביר להניח שכל אחד מן המדרגים חשב על קריטריונים אחרים לרשימה. חלקם רצו לשמר את הקאנון עליו גדלו, אחרים רצו להתריס בכוח ובצורות שונות. נוצר מכנה משותף המשתנה עם השנים.

כאמור, יש מן הסתם הרבה חוסרים ברשימה.  אין ברירה אחרת. איך אפשר להסכים עם רשימה? אני אפילו לא מסכים עם הרשימות שאני עושה. זה לא שמישהו ישב ואמר "צריכים להוציא את כל הוליווד מהדירוג" או "צריכים לבחור סרט של ספייק לי" לצמרת. זוהי בחירת ההמון. יש לי עוד מחשבות וטענות, אבל לסיום, למרות שאף אחד לא שאל ולמרות שבחרתי בצורה מעט שונה סרטים רק לפני שבועיים שניים מהסרטים, אני מציע דירוג אפשרי של עשרה סרטים גדולים מכל הזמנים. סליחה מוולס והיצ'קוק שנותרו בחוץ, כמו גם אלטמן, קאסווטס, אנטוניוני, ורדה, פאזוליני, קופולה ורבים אחרים (סליחה גם מכל מי שלא הוזכר). חלקם נפלו בגלל שמתישהו נראה לי שאני לא יכול לבחור רק סרטים מאמצע שנות השבעים. בעיניי הסרטים ראויים וגם מגוונים מבחינת השימוש שלהם במדיום, מסודרים בסדר כרונולוגי, ונכונים לרגע כתיבת הפוסט. זוהי גם בחירה של אהבה אישית והיו יכולים להיות בה הרבה דברים אחרים באותה מידה. כל סרט מייצג כמה דברים בז'אנר, סגנון ומקומות רבים בהם הוא מצטיין.

Sherlock Jr
Sansho the Bailiff
Persona
2001: A Space Odyssey
Swept Away by an Unusual Destiny in the Blue Sea of August
Jeanne Dielman, 23 Quai du Commerce, 1080 Bruxelles
Jaws
Landscape in the Mist
Close-up
Ratcatcher

תגובות

  1. סינפיל הגיב:

    תודה רבה לכם מקרב־לב על היענותכם לבקשתי מאמש וגם אני מחכה בכיליון עיניים לפרסום ההצבעות האינדיבידואליות, כולל, כמובן, לאלה של נציגכם.
    אני, כמובן, שמח מאוד על המקום הראשון ועל שסוף־סוף, לראשונה מאז 1952, הגיע אליו סרט אמנותי, עצמאי, אקספרימנטלי/אוונגרדי ופרגמטיסטי/הומניסטי אמתי שבאמת ראוי אליו (רבים מן הטוקבקים הזועמים שראיתי במרשתת בתגובה לעובדה זו פשוט דוחים) ואף אוסיף כי ניכר שיפור מסוים בכלל הרשימה בהשוואה לעשורים הקודמים, ברם, התרשמותי הכללית הינה עדיין שהאוריינטציה המובהקת של הרשימה כמגמה דומיננטית הינה לכיוון הוליוודי ובידוריסטי/מסחרי למדי ולחלוטין.
    אשתקד, יצא לי להשתתף בסקר דומה (פרט לעובדה שביקש רשימה של עשרים־וחמישה סרטים ולא של עשרה):
    האתר המעניין ”TSPDT (They Shoot Pictures, Don’t They?),“ למי שאינו מכיר, המדובר בפרויקט שאפתני ליצור אגרגט סטטיסטי לפי מודל מתקדם של כל הרשימות אי־פעם של ״הסרטים החשובים/הטובים ביותר בכל הזמנים״ וכדומה לתוך רשימה כוללנית מאוחדת אחת, ביקש מקוראיו לפרסם את עשרים־וחמישה הסרטים המועדפים/האהובים עליהם/שהם מחשיבים לטובים ולחשובים ביותר בתולדות הקולנוע, לראשונה, מתוך ניסיון לייצר רשימה שכזו מבין גולשי האתר.
    זוהי הרשימה ששלחתי (מנהל אותו האתר המוזכר דלעיל רמז לי, באימייל פרטי, שהיא כנראה המרשימה והמלומדת ביותר שנשלחה לסקר, אגב)::

    I). »Hitler, ein Film aus Deutschland« (Hans-Jürgen Syberberg, 1977);
    II). »Melancholie der Engel« (Marian Dora Botulino, 2009);
    III). “Dogville” (Lars von Trier, 2003)/“Manderlay” (Lars von Trier, 2005);
    IV). “Nymphomaniac: Volume I” (Lars von Trier, 2013)/“Nymphomaniac: Volume I – The Director’s Cut” (Lars von Trier, 2013)/“Nymphomaniac: Volume II” (Lars von Trier, 2013)/“Nymphomaniac: Volume II – The Director’s Cut” (Lars von Trier, 2013);
    V). “The House That Jack Built” (Lars von Trier, 2018);
    VI). ״הבורגנים״ (איתן צור, 2004/2003/2002/2001/2000);
    VII). «Salò o le 120 giornate di Sodoma» (Pier Paolo Pasolini, 1975);
    VIII). «Vase de noces» (Thierry Zéno, 1974);
    IX). «Singapore Sling: Ο Άνθρωπος που Αγάπησε ένα Πτώμα» (Νίκος Γεωργίου Νικολαΐδης, 1990);
    X). “Savage Grace” (Tom Kalin, 2007);
    XI). “Shadows” (John Cassavetes, 1958);
    XII). “Faces” (John Cassavetes, 1968);
    XIII). “A Woman Under the Influence” (John Cassavetes, 1974);
    XIV). “The Killing of a Chinese Bookie” (John Cassavetes, 1976)/“The Killing of a Chinese Bookie – The Director’s Cut” (John Cassavetes, 1976);
    XV). “Opening Night” (John Cassavetes, 1977);
    XVI). »Vredens Dag« (Carl-Theodor Dreyer, 1943);
    XVII). »Ordet« (Carl-Theodor Dreyer, 1955);
    XVIII). »Gertrud« (Carl-Theodor Dreyer, 1964);
    XIX). “Abigail’s Party” (Mike Leigh, 1977);
    XX). “Life Is Sweet” (Mike Leigh, 1990);
    XXI). “Safe” (Todd Haynes, 1995);
    XXII). »Sátántangó« (Tarr Béla, 1994);
    XXIII). «No Quarto da Vanda» (Pedro Costa, 2000);
    XXIV). «Juventude em Marcha» (Pedro Costa, 2006);
    XXV). »Sensuela» (Teuvo Tulio, 1972).

    בדיעבד, אני די שלם עם בחירות אלה, אך, לו הייתה מגישה היום, כנראה שהייתי מחליף את מיקומם של מקומות I ו־VI וכן של II עם הסרטים המופיעים במקומות V–III (כלומר, שזה הראשון היה עובר למקום VI בעוד שלושת אלה האחרונים היו עוברים למקומות IV–II).
    ובנוסף, קצת חורה שלא נמצא מקום לחמשת הבאים, הסוגרים את העשירייה השלישית: «La Règle du jeu» (Jean Renoir, 1939); “What Happened Was…” (Tom Noonan, 1994); “The Wife” (Tom Noonan, 1995); ״להוציא את הכלב״ (ניר ברגמן, 2007); ״תעשה לי ילד״ (יובל שפרמן, 2008).

    1. יהוזעזל הגיב:

      מה עם מת לחיות?? מקום XVIII לפחות, בקלות למדי ולחלוטין

      1. סינפיל הגיב:

        מניח/מקווה שזוהי אינה אלא הלצה.

      2. סינפיל הגיב:

        הצצתי בגלריה/הארץ, מניח שהבנתי את מטרת ההלצה עתה.

  2. רותי וישנבסקי הגיב:

    ראוי לציין שמתוך ה-100 סרטים שנבחרו לא נבחר אף סרט מדרום אמריקה. מתוך הסרטים 36 הם מארצות הברית 32 מצרפת ו13 מאיטליה. נתון מעניין שמעלה המון שאלות.

    1. סינפיל הגיב:

      המיועדת תגובה זו אלי? כאמור, בהחלט אסכים שהרשימה הינה, עדיין, שמרנית, משעממת/בנלית, קונבנציונלית, צפויה והולכת־על־בטוח (קרי, שהאוריינטציה המובהקת שלה כמגמה דומיננטית הינה לכיוון הוליוודי ובידוריסטי/מסחרי לחלוטין) למדי.

      1. סינפיל הגיב:

        אני די נדהם מהטוקבקים הרבים במרשתת המתאוננים כי הרשימה הזו, שחרף המקום הראשון המכובד־בהחלט־כאמור והשיפור הכללי המסוים שבכל־זאת ניכר במידת־מה, הינה עדיין מאוד ״בייסיק״ית, ״פושטית,״ ״101״ית, פדסטריאנית, ״נורמי״ת, סאחית, ”NPC“ית, נטולת־חידושים/הפתעות/מקוריות, בורגנית, ”gateway“ית, ”film-bro“ית, מבואית/רודימנטרית, טריוויאלית, שאינה־לוקחת־סיכונים, טפלה ותפלה, ״למתחילים״ וחסרת־אישיות/ייחוד ברובה הגדול, הינה ״בלתי־קומוניקטיבית,״ ״מאתגרת, תובענית ודורשנית מדי,״ ו״יותר מדי אמנותית/אוונגרדית ואקספרימנטלית,״ וכדומה.

        1. סינפיל הגיב:

          קצת תבונה שאיתרתי לשם שינוי בטוויטר, מעודד, במיוחד המשפט האחרון, בתוך כל התגובות המעציבות בהרבה:
          My contribution to the Jeanne Dielman discourse: It’s an epochal mind-altering masterwork of the highest order and I don’t give the tinniest fuck if people think it’s elitist or difficult or won by virtue signaling. Not your cup of tea? fine. It changed lives, mine included.
          I’ve came around to my final take: I don’t care if Jeanne Dielman or some other film is inaccessible to those who aren’t cinephiles. There’s nothing wrong with that. No other art form is asked to conform as much as film is and it’s not pretentious to say that.

  3. the real bronson הגיב:

    Carl-Theodor Dreyer
    should have been first , second and third.

    1. סינפיל הגיב:

      בהחלט יהא זה שיפור משמעותי ובפער אדיר לגמרי לזו הרשימה הנידונה בהשוואה לחלק ניכר ודיספרופורציונלי מאוד ולחלוטין ממה שמופיע בה עתה לו היה זה המצב!

  4. אורון שמיר הגיב:

    בצער אני נאלץ לנעול את הפוסט לתגובות משום שלא כולם כאן יודעים להתנהג.
    זה באמת חבל לי כי הרשימה של סייט אנד סאונד אמורה לעורר דיון, אבל על טיב הסרטים ולא על טיבם של בני אדם.
    עליו יש הסכמה גורפת ואני בטח שלא צריך תזכורת מעציבה לכך.

Comments are closed.