"גאוות יחידה" (The Inspection), סקירה

על אף שנדמה שהכל כבר נאמר על טקס האוסקר האחרון, זה של סרטי 2022, עדיין לא נמאס לשפשף עיניים בתדהמה מול ההישגים הלא הגיוניים של חברת ההפקה וההפצה העצמאית A24. האולפן הזה שקיים בסך הכל עשור, היה אחראי על "הכול בכל במקום בבת אחת" ששבר כמה שיאים בטקס, אפילו לפני העובדה שפנטזיית מד"ב-אקשן קומית שיצאה לבתי הקולנוע בחודש מרץ לקחה את פרס הסרט. אבל לא רק. A24 גם הצליחה לסחוף את כל ארבעת פרסי המשחק (ייתכן וזו הפעם הראשונה שאולפן מגיע להישג הזה, אבל לא בדקתי אז אינני יכול להיות בטוח), סידרה ל"הלוויתן" השנוי במחלוקת שני פרסים על חשבון "אלביס", וצברה עוד מועמדויות שונות לסרטים "אחרי השמש", "מרסל הקונכייה עם הנעליים" ו-"Causeway".
ואלו רק הסרטים שהגיעו לקו הסיום. ל-A24 היו עוד סרטים מדוברים ב-2022, חלקם אפילו נכחו בעונת הפרסים והיו קרובים במידה או אחרת לטפס על הפסגה הזו. "אחרי יאנג" למשל, הדאבל של טיי ווסט "X" ו"פרל", "רדופה", "Bodies Bodies Bodies" וכמובן "רעש לבן" צצו במיני רשימות, במיוחד אלו של הקולנוע העצמאי.
בנוסף אליהם, אחד הבולטים מ-A24 היה "גאוות יחידה" (The Inspection), שהתחיל את דרכו בפסטיבל טורונטו, היה מועמד לשלושה פרסי הקולנוע העצמאי כולל סרט הביכורים, ולגלובוס הזהב בקטגורית השחקן בדרמה. זה העניק לו מעמד של אחד מהסרטים העצמאיים המדוברים של סוף השנה, ובעיקר כאחד הסרטים הלהט"בים המעוטרים של 2022. כעת הוא גם מגיע לבתי הקולנוע בארץ לסבב הקרנות מצומצם.

כמו עם כמעט כל סרט שנמצא על הרדאר שלי, גם על "גאוות יחידה" ידעתי מעט מאוד פרטים לפני שצפיתי בו, לא על הסיפור ולא על מהותו. בדרך כלל אני מוצא את זה כיתרון, צפייה נקייה בלי קונספציות מקדימות או ציפיות, אבל דווקא הפעם אני חושב שבכל זאת כדאי להיות מודעים לכמה דברים. למשל, הרבה מאוד שאלות שרצו לי בראש קיבלו מענה ממש לאחר שהסרט הסתיים, כשהבנתי שמדובר באוטוביוגרפיה, בסיפור האישי של הבמאי והתסריטאי עם השם המופלא אלגנס בראטון. אם הייתי יודע את זה מראש, ייתכן וההסתכלות על הסרט כולו הייתה שונה. אז זה בעצם הדבר הראשון שאני חושב שכדאי שתדעו.
בסרט הביכורים שלו, בראטון מביא למסך תקופה מאוד מסוימת בחייו. זה מתחיל ב-2005, כשבן דמותו של בראטון, אליס פרנץ' (ג'רמי פופ), הוא צעיר שחי ברחוב, לאחר שכנראה נזרק מהבית על ידי אמו (גבריאל יוניון). כדי לנסות ולמצוא לעצמו עתיד, פרנץ' מחליט להתגייס למארינס ומגיע למחנה האימונים שם אחראים עליו שני מפקדים, האחד סאדיסט וקשוח והשני אנושי יותר (קצת על הפרידגמה של שני המפקדים ב"פלאטון"). למרבה צערו של פרנץ', כבר בהתחלה – ובסצנה שמצאתי לא אמינה בעליל אבל היי, סיפור אמיתי וכאלה כפי שגיליתי בדיעבד – מתגלה ליחידה נטייתו המינית של פרנץ'. זה כמובן לא עובר טוב מול הטירונים האחרים, כאלו שלא הגיעו מרקע פרוגרסיבי במיוחד, והם מוקיעים אותו. וכך, באיזושהי תפנית להטב"קית על חציו הראשון של "מטאל ג'אקט", פרנץ' נאלץ להתמודד לא רק עם השדים שלו, עם חוסר הקבלה של אמו והאימונים המפרכים, אלא גם עם דעות קדומות ומשיכה לאחד ממפקדיו (ראול קאסטיו מ"לוקינג").

"גאוות יחידה" הוא סרט מאוד יפה, ראוי להגיד מראש. הצילום של לקלן מילנה ("מינארי", "אהבה ומפלצות") נהדר, והעדשה לגמרי מאוהבת בשחקנים הראשיים, במיוחד בג'רמי פופ. אם המועמדות לאמי שלו על הופעת הפריצה שלו במיני סדרה המקרטעת "הוליווד" לא הבהירה את זה מספיק, הנה הגיע "גאוות יחידה" והוכיח סופית שהוא עומד להיות אחד הגדולים של העשור הצעיר לפחות. ולראייה, כבר יש לו שני תפקידים נוספים בקנה, גם בהם הוא מגלם דמות אמיתית – ז'אן-מישל בסקיאט (הצייר שביוגרפיה עליו הזניקה את הקריירה של ג'פרי רייט בניינטיז) וסאמי דייויס ג'וניור. אנחנו בוודאות נראה אותו מועמד לאוסקר בשנים הקרובות.
פופ, מעבר למראה שלו שמשתלט על המסך ומדביק אליו את העיניים, מעניק הופעה עדינה ומיוסרת, כזו שמייצרת בעיני הזדהות מוחלטת מהרגע הראשון. הוא נוכח בכל שנייה בסרט, ויש לו הרבה מטען לסחוב, כולל לפחות שתי סצנות אוסקר שמצריכות מעבר בין רגשנות על סף הקיטש לניואנסים מורכבים למדי. הוא מנצח הכל.

ועל אף אלו, הסיבה שכתבתי מקודם שאם הייתי יודע שמדובר בסרט אוטוביוגרפי היה לי קל יותר, או לפחות פחות מבלבל, היא כי הרבה פעמים במהלך "גאוות יחידה" ניסיתי להבין מה קורה. על מה הסרט הזה ומה אני אמור לחוות. אם הייתי יודע שמדובר ברצף זיכרונות אישיים הייתי אולי נכנס לקצב שלו באופן יותר קל.
המבנה של "גאוות יחידה" איננו בהכרח במתכונת קלאסית של התרחשות מובילה להתרחשות אחרת. הוא הרבה יותר אפיזודלי מזה, על אף אחדויות הזמן, המקום והעלילה. הגילוי על הנטייה המינית של פרנץ' לא מייצר קונפליקט מתמשך מול הסטרייטים, אלא מתפוגג מתישהו די מעצמו; קו העלילה על המשיכה של פרנץ' למפקדו באה והולכת בלי להשתרש יותר מדי; רגעים מאוד דרמטיים בסרט, כמו למשל אימון שחייה שכמעט מסתיים במוות, מתגלה כתירוץ למונולוג מלא דמעות אבל אין לו שום השלכות משמעותיות להמשך; ובעיקר ניסיתי לזהות מה העמדה של בראטון לגבי המסגרת הסדיסטית והאכזרית של הצבא, שמפרקת ובונה את פרנץ', אבל קשה לומר שמשנה אותו באופן מהותי.

זה בהחלט הדבר שמצאתי הכי משונה בסרט. לפי המבע הקולנועי שלו, "גאוות יחידה", על אף כל ההתעללות וצרות המוחין של המערכת, מאוהב לגמרי במסגרת הזו. הצילום היפה והמלטף בשילוב המוזיקה הסוחפת מייצר רומנטיזציה מאוד מפתיע של החיים במחנה הטירונות. זה נראה שבראטון רוצה לגרום לנו להרגיש שהמערכת הצבאית הנוקשה ושוברת הנפש היא בעצם הדבר הכי טוב שקרה לפרנץ', שזה באמת היה הסיכוי היחיד שלו לקבלה וחוזק מנטלי. או לפחות זה הסנטימנט שאני חוויתי, ומיותר לציין שאפשר לחלוק עלי.
אכתוב את זה באופן קצת יותר בוטה – "גאוות יחידה" מרגיש כמו סרט תעמולה לצבא האמריקאי. למעשה, בסופו של דבר המאבק הכי כואב של פרנץ' הוא מול אמא שלו, ולא מול הצבא שדווקא נותן לי מה שהוא קיווה. ובזמן שאין לי שום בעיה עקרונית עם זה באופן אישי (אמנם שירתי בחיל הים, כך שמסלול הטירונות שלי היה קל יותר מחי"ר ויחידות מובחרות, אבל החוויה הצבאית שלי הייתה מאוד חיובית גם ברגעים שנשברתי. בתור מישהו שפחד פחד מוות מהצבא לפני הגיוס ובמהלכו אכלתי כמות כאפות ראויה, אני חושב שארבע השנים שלי שם היו מאוד מחזקות, ולמדתי על עצמי הרבה דברים טובים), לא לגמרי ציפיתי לזה ולקח לי זמן לכייל את ההבנה שלי כלפיו.

כך יוצא ש"גאוות יחידה" אולי היה יכול לעבוד בשבילי כסיפור אישי על בחור צעיר במאבק פנימי שלוקח על עצמו אתגר קשוח במיוחד ויוצא משם מנצח, אבל כדרמה הוא מרגיש כנלחם נגד עצמו. יש בו המון רגעים יפים שלא הצטברו אצלי למשהו אחיד במיוחד, אבל אסייג ואומר שיכול להיות שבצפייה נוספת, אם תהיה, הדברים יתחברו לי טוב יותר. הוא בכל מקרה שווה צפייה בשביל ג'רמי פופ לבדו.