"ג'ון וויק מציג: בלרינה", סקירה

חבר טוב ראה רק אחד מסרטי ג'ון וויק, בקושי. "יש שם משהו עם כלב, לא? אבל זה הכל תירוץ כדי להראות אקשן, אין שם סיפור". השלכתי את כוס הקפה שלי ויצאתי עליו בשצף קצף, להגן על הסיפור של ג'ון וויק. כלומר, הנחתי את הכוס לאט ובזהירות שלא תשפריץ ואמרתי באופן מסויג שזה נכון, סצנות האקשן רוויות האלימות היצירתית ומהפכת הקרביים הן העיקר, אבל מה שעוזר להן להמשיך ולעניין, סרט אחרי סרט, הוא אפיון הדמות המובהק של וויק, שלא במקרה יושב בדיוק עם כישורי הגשת הטקסט של קיאנו ריבס שמגלם אותו. ההברקה של סדרת סרטי האקשן האלימים במיוחד האלו, היא שלא חסכו בהם על בניית עולם עשיר, עם נימים שונים שמסתעפים ומתפתחים מסרט לסרט ככל שהגיבור שלנו הולך ומסתבך בחזרה בתוך מערכת מאורגנת היטב של מתנקשים. הוא שובר קודים וחוקים שעד לפני רגע לא ידעו שהם קיימים, לא רק איברים ושיניים. לפעמים זה עובד מעולה, לפעמים זה כולל חיבור רגשי, לפעמים זה מופרך יותר ומגוחך. אבל הכל חלק מאותו מרקם שעובד היטב, של חברת מתנקשים מאורגנת, שרוחשת עם סגנון, כבוד, מונחים ומטבעות משלה במקביל אלינו, ממש מתחת וליד רגלינו.

במרכזם ניצב גיבור שהוא הכי טוב במה שהוא עושה – שזה לחסל בני אדם בווירטואוזיות עם כל מה שבא ליד, אבל באותה נשימה הוא עייף. הוא מבוגר. הוא לא רוצה להיות כאן באותה מידה שהוא בלתי ניתן לעצירה. אם ג'ון וויק היה רק יעיל, היינו בסדרת סרטים אחרת. אם ג'ון וויק היה מתמסר למקצועיות שלו ונהנה ממה שהוא עושה, גם. אם הוא היה מחסל את מי שהוא צריך, או שעומד בדרכו, תוך כדי תנועות מחול אלגנטיות, גם. וגם אם הוא היה מגושם הרבה יותר ממה שהוא. ולכן כשיש סרט חדש באותו עולם, שפותח אותו רשמית לסיפורים של גיבורות וגיבורים נוספים, שנושא את השם "בלרינה" (From the World of John Wick: Ballerina) ואף קרדיט של במאי חדש למותג, לן וייסמן, יש ציפייה לקבל משהו חדש. לא עוד מאותו הדבר רק עם אנה דה ארמס בתור איב, מתנקשת חדשה עם סיפור רקע ונסיבות שונות, אבל חינוך ומערך אימונים זהה. עד כמה הסרט החדש עומד בהגדרה של משהו חדש? זה קצת מורכב.

השם המלא בעברית, "ג'ון וויק מציג: בלרינה", מכיל באופן מדויק את הפוטנציאל והאתגר של הסרט, שביים, בערך (נגיע לזה), וייסמן, לפי תסריט שכתב שיי האטן עם שכתובים או שיתוף פעולה של דרק קולסטד, שחתום על הסרטים הקודמים ככותב או לפחות כיוצר הדמויות. הבלרינה המדוברת צריכה להיכנס לחליפה חסינת קליעים אהובה ומבוססת במיוחד. ויותר מכך, מאופיינת במיוחד. וויק הוא דמות שתפורה למידותיו של ריבס שאוהב את מה שהוא עושה איתה, וגם מבצע את כל הפעלולים בעצמו. הגיבורה החדשה מגיעה להתחנך תחת ארגון הרוסקה-רומה תחת ידה הנוקשה של המנהלת (אנג'ליקה יוסטון) בתור ילדה עם הורים, נקרא לזה, מעניינים, כך שעצם קיומה מעורר סוג של שאלה קיומית על מי אנחנו, מה מעצב את הזהות שלנו ומה יניע אותנו. או בקיצור, האם להיות מתנקשת זה משהו שעשוי לזרום לך בדם, או שזו פונקציה של חינוך, וכמה בחירה יש לך בחיים האלה בכלל.

זו שאלה קיומית יפה לסרט אקשן ומאפיין דמות נהדר, לו היו עושים בו שימוש יותר ברור. איב עוברת מונטאז' קלאסי של גיבורה שמתקשה לעבור את תהליך החניכה לתפקיד לו היא מיועדת, עד לשיחת מוטיבציה שכנראה נוספה בצילומי השלמה, כמו גם כל סיפור הרקע שלה כילדה שהוביל אותה לפתחה של המנהלת בתיאטרון שהוא בית ספר למתנקשים. אחרי שיחת המוטיבציה, שעיקרה "תילחמי כמו בת", איב שרצתה להיות בלרינה אמיתית כילדה, אבל התקשתה עם הפירואטים, מתחילה לשחרר את החלום על ילדות וחיים נורמליים, ומתחילה להתגבש לכדי ״קיקימורה״, עוד מונח מהמיתולוגיה הסלאבית, שאיננה באבא יאגה, אלא רוח עם קצת יותר מרווח תמרון. היא יכולה להיות רוח שמתעלת את הכוח שלה כדי לשמור על אלו שתחת חסותה, ולחסל כדי לדאוג להם. כלומר, איב היא לא רק "סתם" מתנקשת, יש לה פוטנציאל להיות סוג של שומרת ראש קטלנית בתשלום.

Photo Credit: Larry D. Horricks

ככל שהיא מבססת את דרכה המקצועית, כולל כמה סצנות מרשימות, בעיקר אחת שקשורה לדברים שלא מראים לנו, מתבררת לנו האירוניה. העניין הוא, שאיב היא לא בלרינה. בשום צורה. הרעיון של רקדנית שהיא גם מתנקשת קטלנית מתחרז, והוא גם תואם לכישורים של דה ארמס שראינו בג'יימס בונד האחרון בו היא מצליחה להאיר בחינניות את הבונד החמוץ של דניאל קרייג, כשהיא חצי מועדת וחצי רוקדת אל תוך סיטוצאיות בלתי אפשריות, בשמלה עם שסע, ויוצאת כשידה על העליונה וכשיש לה עוד זמן להיראות חצי מופתעת וחצי משועשעת מכל העניין. אבל תאמו את הציפיות שלכן, כי זו לא הדמות שתקבלו כאן. היא כל כולה מתיישבת על הפער בין הדימוי האלגנטי שהיא הייתה רוצה להיות, לבין הכישורים שבאמת צריך כדי להיות אחת המתנקשות השומרות של הרוסקה רומה. הסרט מבהיר את זה באופן חד משמעי, שיעורי ריקוד הם יותר מהלך של מחויבות ונכונות לדמם למען המטרה, לא להשלים פירואט ולקבל במה.

זה מאפיין דמות מסקרן, מישהי שהייתה רוצה להיות משהו אחר, שהמפתח לגבי הזהות שלה טמון בעבר מלא סודות שמורים, גם מפניה. מישהי שיש לה גם פוטנציאל, על פניו, לעשות טוב עם הכישורים המשובחים אך המפוקפקים שלה. ויש כאן גם הבטחה לראות התהוות של מישהי. הרי לא משנה מה איב/דה ארמס יעשו, הן קודם כל יימדדו ביחס לוויק/ריבס, שניהם מבוססים כדמות שמגיעה אלינו אחרי פרישה, ושחקן עם עשורים של קילמוטראז' בסרטי אקשן וז'אנרים נוספים. אבל בזמן שהסרט מניח המון פירורים של אפיון דמות, ובניית מתח, ומציב שאלות לגבי מי היו הוריה ומה יקרה אם היא תעז לחקור לגביהם, הוא לא עונה על השאלות באופן מספק. כלומר, הוא עונה עליהן, פשוט, התשובות לא מספיק מלהיבות או מסעירות, ואיב נותרת לא מאופיינת דיה.

אם היא אמורה "להרביץ כמו בת", זה לא מורגש או מובן מספיק למעט סצנת אימונים ספציפית. אם היא אמורה להיות ההפך מבלרינה קלילה ולהיות מתנקשת מגושמת, או כזו שעדיין לא סגורה על עצמה ומפשלת הרבה – גם זה לא מורגש. איב הופכת די מהר מתלמידה, למישהי שיודעת טוב מאוד מה היא עושה. היא פשוט לא עושה את זה באופן ייחודי, וזה מתסכל לאור הציפיות הלגיטימיות שלנו. יש גם נגיעות של רצון לבניית מתח בין מי שאיב חושבת שהיא לבין מה שהיא עושה. יש לה קעקוע סמלי וחיובי על הגב, ולפחות בהתחלה היא נראית כמו מישהי שלא ממהרת לוודא הריגה. אבל אין הדרגה או מעברים אלגנטיים בסרט הזה. בכלל. ותוך קאט או שניים היא כבר מחסלת מיומנת.

הסרט מוציא אותנו מההסתעפות המעניינת של בית הספר של רוסקה רומה – מקום בו מכשירים את מי שיהיו אולי הג'ון וויק הבא, או הבאה, ושולח אותנו למרדף במקום אחר לגמרי, מהלך שמרגיש קצת חפוז. עוד לא הספקנו למצות את החלק הלימודי ואיב כבר בורחת לה אל מחוזות אחרים, ואל קו עלילה אחר. יכול להיות שהבלגן העלילתי הקל הזה והיעדר האפיון של הדמות נובע מכך שמדובר בסרט שהוא המקבילה לספינה של תסאוס. האטן סיים לכתוב את התסריט עוד ב-2017, והוא לא היה קשור ישירות לג'ון וויק בכלל. לאחר כנראה אי אלו התאמות, וכשהסתיימו הצילומים רק בסביבות 2023, הקרנות מקדימות הבהירה שהסרט לא משמח את הקהל.

Photo Credit: Larry D. Horricks

צ'אד סטהלסקי, מהיוצרים המקוריים של סדרת הסרטים שהיה רק מפיק הפעם, הפך למעורב יותר ויותר, תוך שהוא דוחק את וייסמן הבמאי הצידה. זה הסתכם בשלושה חודשים של צילומים מחדש, שכללו תוספות של דמויות, הוצאה של לפחות סצנת אקשן אחת, החלפה של פס הקול ולכו תדעו מה עוד. ההסברים היו שהסרט היה לא אחיד, לא משכנע ונראה כמו צל חיוור של ג'ון וויק, רק עם אישה. השינויים נעשו כדי להציל את הסרט, ולמנוע פגיעה במותג. איך באמת נראתה גרסת הבמאי והאם היא אכן הייתה מקושקשת עד כדי כך, אולי לעולם לא נדע, או שיום אחד כן כי הוא יצליח להוציא אותה בצורה כלשהי. לאור כל זה, העובדה שהסרט בסך הכל סביר ואפילו מהנה לצפייה, די מפתיעה.

ובזמן שעלילה מצוינת לא תמצאו פה, וגם לא טוויסטים שילהיבו אתכם, אלא רק יסגרו פינה של משהו שכבר היה ברור מלכתחילה, מה שיותר הפריע לי הוא שרוב סצנות האקשן הרגישו כאילו שהן מצולמות קצת יותר מרחוק, ועם הרבה פחות פירוט גרפי, נקרא לזה, מאשר מה שהתרגלנו לקבל. אולי זה קשור לצילומים חפוזים מחדש, אולי היה כאן רצון לייצר סרט קצת פחות משפריץ גם אם לא פחות קטלני. אבל בתוך ההסתייגויות האלה, כן יש כמה סצנות שעובדות מצוין, גם ברמת היצירתיות וגם ברמת העניין. יש גם כמה משחקים נחמדים עם מרכיבים שכבר פגשנו והכרנו והסתמכות על כך שחוקי העולם. מה קורה בתוך בתי המלון למשל, או מה קורה כשמתנקשת צריכה להצטייד מחדש.

החלקים המלהיבים ביותר אכן מגיעים ברובם במערכה האחרונה, שמתרחשת במקום שנראה, לפי אורון, כמו הכפר של פרוזן – ואכן מדובר בעיירה הציורית האלשטט שבאוסטריה. היא סובלת במציאות מתיירות יתר בגלל שהיא נחשבת למקום הכי אינסטגרמי בעולם, כי היא אכן מאוד יפה, קטנה ונראית כמו גלויה. עד כדי כך שהמקומיים שמונים לפי ויקיפדיה כ-780 איש ניסו להקים גדר סביבה כדי שתיירים, שהחליטו שהיא ההשראה לפרוזן – כמו אורון – יפסיקו להציף אותה. העובדה שמדובר במקום אמיתי ולא ביעד מומצא, הופכת את הבחירה בו בסרט להברקה מבדרת במיוחד. כי הסיבה שאיב מתגלגלת עד לשם היא תוך כדי חיפוש אחרי קבוצת מתנקשים שלא ממש מעוניינת להימצא, שנחשבת לפלג המחופף והבעייתי יותר, וששונאת אנשים מבחוץ שמגיעים לפשפש בענייניה.

לקינוח אוסיף שכאשר ג'ון וויק מופיע בסרט, ייאמר להגנת התסריט שברור שהוא שם יותר כדי לאפשר לאיב להמחיש מי היא ומה מניע אותה, ופחות כדי לגנוב לה את ההצגה או להרגיע את המעריצות. זה עובד ברמה התיאורטית, אבל בגלל שהוא דמות כל כך ברורה, שכל שפת הגוף שלה וכל מחווה שלה צועקת עלינו מי הוא, הוא מבליט עד כמה איב עדיין לא כזו. וזה לא רק בגלל שמדובר במתנקשת צעירה יותר שנמצאת בסוג של משבר זהות. זה בגלל שמשבר הזהות הזה לא כתוב ולא מוחצן כמו שצריך. הם עובדים היטב על המסך כשהשניים יחד, אבל הם גם מדגישים שמה שהיה יכול להיות, אולי עם יותר או פחות צילומים מחדש, סרט מעולה, יצא סרט די בסדר. אולי אם נראה עוד אחד, נראה יותר ממי שאיב יכולה להיות.