• פסטיבל סולידריות 2022: המלצות
  • סרטים שיותר מתמיד צריכים להיכנס לתוכנית הלימודים
  • על סקר 100 הסרטים הגדולים של ״סייט אנד סאונד״
  • פארחה
  • בידיים ריקות
  • סרטים חדשים: סנטה קלאוס וגייז הם האופציה ההגיונית היחידה בסופ
  • ספיישל נטפליקריסמס 2022
  • מסע אל הקולנוע הנורדי 2022: מדריך והמלצות
  • ״הפייבלמנים״, סקירה לסרטו של סטיבן ספילברג
  • רצח כתוב היטב: תעלומה יוונית
  • הפלא
  • ״פיפ״א: חשיפה״, סקירת נטפליקס
  • ״מילה שלה״, סקירה
  • התפריט
  • ״הדרקון של אבא״, סקירת נטפליקס
  • המירוץ לאוסקר הסרט הבינלאומי: חלק 6 וכנראה אחרון

ההיסטוריה של הסרטים הלהטב"קים בפרסי הקולנוע ישראלי

20 באוגוסט 2022 מאת אור סיגולי

כמו בכל שנה, גם ב-2022 רשימת המועמדויות לפרסי אופיר סיפקה לנו אי אלו הפתעות. מבין כולן התדהמה הכי גדולה שלי הייתה ההתעלמות המוחלטת מזוכה שני פרסים בפסטיבל ירושלים "אזרח מודאג", אבל באיזשהו מקום ראיתי את זה בא. ממש כמה ימים לפני ההכרזה התייחסתי לכך כהערת שוליים בתום פוסט מקדים להכרזת המועמדים, שעוסק בחמשת הסרטים הלהטב"קים המרכזיים של המרוץ לפרסי הקולנוע הישראלי השנה.
על אף הכמות הנכבדה של סרטים בעלי נראטיב משמעותי על הקהילה הגאה ב-2022 (שיא אופירי של כל הזמנים), כתבתי שם שסכום המועמדויות המצטבר שלהם כנראה לא יעלה על עשר, כי היסטורית האקדמיה לא ממש מחבקת סרטים כאלו. האמירה שלי התגלתה כנכונה ואף מתסכלת משניבאתי – מבין חמשת הסרטים רק שניים זכו יחד לשלוש מועמדויות: "כל מה שאני יכולה" עם שחקן משנה (מוני מושונוב), ו"כאילו אין מחר" עם שחקנית משנה (מורן רוזנבלט) שחקן משנה (דין מירושניקוב, היחיד מבין השלושה שמגלם דמות על הקשת הלהט"בית). "השחיין", "קבלו אותי" וכאמור "אזרח מודאג" נותרו ללא כלום.
עם זאת, בהקשר הזה, אהיה חייב לציין שמבין 20 המועמדים לפרסי המשחק, אחד בכל זאת מגלם דמות של גיי, אבל בהתחשב באופי הסרט לא בטוח אם כדאי לחשוף את זה כאן.

כל הסיפור הזה עורר בי סקרנות והחלטתי לבדוק האם באמת סרטים שעוסקים באופן ישיר ונוכח בסיפורים של דמויות על הקהילה הגאה זוכים לכתף קרה, או שבעצם האקדמיה פשוט עובדת עם מה שיש לה. כידוע, מעט מאוד סרטים להטב"קים נעשים בישראל כל שנה, ורובם המוחלט מהעשור האחרון. לכן החלטתי לפשפש בארכיונים, לבדוק אילו סרטים כאלו הוגשו לתחרות – במסגרת הקולנוע העלילתי באורך מלא – ומה היו התוצאות. לא בשונה ממה שעשיתי עם ההיסטוריה של השחקנים הערבים בתולדות הפרס.
חשוב לומר בהקשר הזה שההיסטוריה של הקולנוע הישראלי והאופיר בפרט מאוד לוטה בערפל. עבדתי עם מה שיש לי, אבל בהחלט ייתכן שמשהו נפל בין הכיסאות. אם פספסתי משהו, או שחטאתי למי מהיוצרים/ות או הסרטים, אני ממש מבקש מכם לתקן אותי ולהאיר את עיני.

דבר נוסף שצריך להתעכב עליו הוא מה עונה להגדרה של סרט להטב"קי. כמו הרבה דברים, גם על זה אפשר להתווכח וכולם יהיו צודקים. אני החלטתי שההגדרה שלי, לפחות לטובת הפוסט הזה על היסטורית האופיר, היא סרט שאחת מדמויותיו הראשיות נמצאת על הקשת הלהטב"קית ו/או עלילתו עוסקת בכך באופן מופגן וישיר. כלומר סרטים בעלי פן מרומז או נתון לפרשנות, או כאלו שיש בהם דמות משנה אנקדוטלית לסיפור המרכזי, לא יכללו.
זה אומר שכמה סרטים מצאו את עצמם מחוץ למניין, והם: "אודם", "סיפור גדול", "הורה 79", "פרחים של מרציפן" ו"למה עזבתני". מתוכם, אגב, רק "סיפור גדול" היה מועמד לפרס הסרט.
השאלה הגדולה ביותר שלי הייתה קשורה ל"שושנה חלוץ מרכזי", הקומדיה מ-2014. מצד אחד הקהילה הגאה היא חלק מהותי מהעלילה, אבל הדמויות הראשיות והקונפליקט המרכזי לא עונות על הקריטריונים. לכן בסופו של דבר השמטתי אותו. אם זה חשוב לכם, בכל מקרה היו לו אפס מועמדויות.

ההיסטוריה של הקולנוע הגאה בפרסי אופיר

1992 – "חסד מופלא"

את הנראטיב הגאה בפרסי הקולנוע הישראלי (אז טרם נקראו "פרסי אופיר") התחלנו רע. מאוד רע. "חסד מופלא", סרטו האחרון של אחד מגדולי במאי ישראל עמוס גוטמן, כזה שאני ועוד לא מעט כמותי מחזיקים ממנו היצירה הקולנועית הישראלית הגדולה ביותר, נותר מחוץ לפרס.
עכשיו כוכבית גדולה – זו הייתה השנה השלישית של פרסי האופיר. בשנתיים הראשונות, 1990 ו-1991, לא היה קונספט של בחירת מועמדים, כלומר כל מי שנרשם היה מועמד אוטומטית וסבב ההצבעה הבודד היה לבחירת הזוכים. לעומת זאת, ב-1993 התפרסמה רשימת מועמדים שצמצמה את כל הסרטים הרשומים לשלושה בכל קטגוריה.
אז מה קרה ב-1992, אתם שואלים? האמת היא שאין לי מושג. יכול להיות שהיה סינון מועמדים, יכול להיות שלא. לזקני האקדמיה פתרונות.

"חסד מופלא", סיפור אהבה מוחץ לב בין צעיר תל אביבי לגבר חולה איידס וכמובן יצירת מופת, נרשם ל-13 הקטגוריות האפשריות לו, כך שיכול להיות שהוא טכנית היה מועמד לכולן, לחלק, או לא לאף אחת. מה שאנחנו יודעים בוודאות הוא שהסרט לא זכה בשום קטגוריה. את הפרסים ניקו "סיפורי תל אביב" (ארבעה) ו"החיים על פי אגפא" עם כל השאר כולל הסרט, הבימוי והתסריט.

1998 – "קשר עיר"

שש שנים לא נראה בפרסי הקולנוע הישראלי סרט להטב"קי (מה שלא אומר שלא נעשו כאלה. כזכור, לא כל הסרטים המופקים בארץ בוחרים להירשם), ואז הגיע יונתן סגל עם סרטו "קשר עיר", שהאמת שגם לגביו התחבטתי האם אפשר להכלילו תחת הגדרה הרעועה שהצבתי בהתחלה.
האמת היא שבמרכז "קשר עיר" נמצא סיפור אהבה סטרייטי בצורה כזו או אחרת, בין אווה הנשואה (דפנה ריכטר) לעמנואל, חבר מעברה ששב לחייה במפתיע, אותו יונתן סגל, שכאמור גם כתב וביים. עם זאת, המיניות של עמנואל לא רק נרמזת כביסקסואלית אלא גם מקבלת מקום על המסך, באופנים שאני חושב שהיו נועזים למדי ב-1998 (לפחות בקולנוע. בטלוויזיה כבר הייתה לנו את "פלורנטין"). למעשה אפשר לומר שבכללי "קשר עיר", זוכה פסטיבל חיפה, הוא יצירה מאוד יוצאת דופן בנוף הקולנוע הישראלי ואולי כדאי שיגלו אותה.

ב-1998 הוגשו בסך הכל תשעה סרטים לתחרות, אבל על אף מספר האופציות המצומצם אין ספק ש"קשר עיר" זכה לחיבוק מהאקדמיה. הוא היה מועמד לפרס הסרט הטוב ביותר, לצידם של "מסוכנת", "אהבה ממבט שני", "יום יום" והזוכה "קרקס פלשתינה". בנוסף לכך היה מועמד מילולית בכל הקטגוריות האפשריות שידוע לנו עליהן (אין עדויות למועמדי הפסקול והעיצוב האומנותי של אותה שנה), וזכה בשתיים: פרס השחקנית הראשית לדפנה ריכטר, ופרס שחקנית המשנה לאסי לוי. דווקא מי שהחזיק על גבו את הזהות הגאה של הסרט, סגל, נותר ללא פרסים על אף שהיה מועמד כבמאי, תסריטאי ושחקן.

מתוך כל המועמדים באותה שנה, "קשר עיר" היה לאחד מבין שלושת הסרטים היחידים שיצאו מהטקס עם איזושהי זכייה, יחד עם "מסוכנת" (שבעה פרסים) ו"קרקס פלשתינה" (חמישה פרסים, כולל הסרט).
כלומר, אם מתעלמים מ-1992 כי לאף אחד אין מושג מה היה שם, האקדמיה רוממה את הסרט הלהטב"קי (עם דגש על ה-ב') הראשון שהגיע לפתחה.

2004 – "ללכת על המים"

אני מקווה שאני לא טועה, אבל לא הצלחתי למצוא אף סרט שעלילתו המרכזית עוסקת בדמויות להטב"קיות באופיר במשך חמש שנים תמימות, עד שהגיע "ללכת על המים" שביים איתן פוקס על פי תסריט של גל אוחובסקי. גם כאן הזהות הגאה של הסרט היא מעט צידית, אבל חלק בלתי נפרד ממנו. זהו סיפור של אייל, סוכן שב"כ סטרייט מאוד מאוד אחי מנגל מה זה בכלל רגשות צ'אפחה סנדלים (ליאור אשכנזי), שנשלח להתחבר לאח ואחות גרמניים במחשבה שהם יובילו אותו לסבם, פושע נאצי נמלט. במהלך התהליך מתגלה לאייל שהאח הצעיר (קנוט ברגר) הוא גיי, והרתיעה הראשונית הופכת לקשר קצת יותר מורכב.

"ללכת על המים" היה להצלחה ענקית בישראל ובארה"ב ונחשב לאחד מעמודי התווך של מהפך 2004, בו הקולנוע הישראלי נראה שמפסיק להיות כישלון מוחלט. יחד עם "סוף העולם שמאלה", "הכלה הסורית", "אור", "מדורת השבט" ו"עטאש", משהו מהותי ביחס שבין הקהל לקולנוע המקומי השתנה.
ככזה, "ללכת על המים", סרט שללא ספק עוסק בנושא הגאה אבל גם בעוד לא מעט (שלא נאמר המון) נושאים אחרים, הצליח היטב אצל האקדמיה. למעשה, אחד הדברים היותר שנויים במחלוקת של אופיר 2004 הוא שהלהיט העצום "סוף העולם שמאלה" לא הגיע למעמד פרס הסרט, ובטקס עצמו, כשדובר קוסאשווילי התבקש להציג את המועמד "ללכת על המים", הוא ניצל את ההזדמנות להיכנס באקדמיה על השמטת "סוף העולם שמאלה", למראה פניהם המבולבל של יוצרי הסרט אותו היה אמור לשבח.
"ללכת על המים" היה מועמד ל-8 פרסים כולל הסרט, הבימוי, התסריט והשחקן הראשי (את השלושה הראשונים הפסיד ל"מדורת השבט", את הרביעי ל"האושפיזין"). עם זאת הוא כן ניצח פעמיים: בפרס המוזיקה (עברי לידר) ובפרס הפסקול.

2006 – "הבועה"

אחרי שנה נטולת סרטים להטב"קים, כמובן שהיו אלו איתן פוקס וגל אוחובסקי שהחזירו את הנראטיב הגאה לאופיר עם "הבועה", סיפור אהבתם הטראגי של בחור תל אביבי וערבי מהשטחים.
"הבועה" מסמן גם שני ציוני דרך משמעותיים מאוד בהקשר הזה של האופיר (שוב, רק אם מניחים את 1992 בצד) – הוא המתמודד הראשון שבו הדמות הראשית היא של גיי, הוא הראשון שבמרכזו סיפור אהבה חד-מיני מובהק, והוא גם הסרט הלהטב"קי הראשון שמתמודד באופיר ולא הצליח להיכנס לפרס הסרט.
צריך גם לומר שבשנים האלו, אחרי שחוק הקולנוע כבר התחיל להניב תוצאות, כמות הסרטים הנרשמת הייתה בערך כפולה ממה שהיה עד כה, וזה נתן לחברי האקדמיה הרבה אופציות לבחור. מרגע זה, הנראטיבים הגאים של הקולנוע הישראלי נדחקו הצידה באופן שקשה להתעלם ממנו משהו כמו עשור.

"הבועה" היה אחד הסרטים המדוברים והמתוקשרים של 2006, אבל האקדמיה לא התרשמה. רק שלוש מועמדויות העניקה לו, ללא ניצחונות: לפרס שחקן המשנה (יוסוף סוויד) אותו הפסיד לצחי גראד ב"מישהו לרוץ אתו", ולפרסי המוזיקה (עברי לידר) ופס הקול, אותם הפסיד ל"אדמה משוגעת". זה הסרט שגם זכה – בתיקו עם "אביבה אהובתי" – בפרס הגדול.
מבין כל חמשת המועמדים לפרס הסרט של 2006, לא צפיתי ב"שלוש אימהות" כך שאינני יכול להעיד האם "הבועה" היה צריך לקחת את מקומו, אבל מול "אביבה אהובתי", "אדמה משוגעת", "הדברים שמאחורי השמש" ו"מישהו לרוץ אתו", ניתן לקבל באיזושהי סלחנות את ההתעלמות.

2007 – "הסודות"

לא ברור הפעם אם אלו התכנים החד מיניים של "הסודות" שהרחיקו את חברי האקדמיה, או הכתף הקרה שהם מעניקים לקולנוע של אבי נשר (בכל ימי האופיר, רק שני סרטים של נשר היו מועמדים לפרס הסרט – "פעם הייתי" ו"תמונת הנצחון", שניהם לא זכו בפרס). ייתכן ושילוב של שניהם. אתוודה שבשונה משאר הסרטים שהוזכרו עד כה, בסרט הזה לא צפיתי אז אינני יכול לעמוד על טיבו, או האם היחס אליו היה מוצדק.

"הסודות", שהוא גם המתמודד הלסבי הראשון של האופיר, מתרחש במדרשה בעיר צפת, ומביא סיפור התבגרות של ארבע נערות דתיות שמגלות את העולם סביבן, כאשר שתיים מהן מתקרבות זו לזו באופן שחורג מהאפלטוניות. וזה כמובן לא דבר מיטבי ביקום הספציפי הזה.

חמשת המועמדים לפרס הסרט היו "בופור", "חופשת קיץ", "מדוזות", "נודל" ו"ביקור התזמורת" שזכה. זו רשימה די חזקה של סרטים שקשה לערער עליהם, אך עם זאת, אם מסתכלים על יחס המועמדויות, "הסודות" מאוד בולט בהיעדרו מפרס הסרט בהתחשב בכך שהיה מועמד למספר די גדול של 8 מועמדויות (שחקנית ראשית לאניה בוקשטיין, שחקנית משנה למיכל שטמלר, עריכה, עיצוב אומנותי, עיצוב תלבושות, מוזיקה, ופסקול. ייתכן וגם היה נכנס לפרס הצילום, אך אם אינני טועה לא היה כשיר). הוא הפסיד את כולם.

2008 – "אנטקרטיקה"

יאיר הוכנר, שכיום משמש גם כראש פסטיבל הקולנוע הגאה של תל אביב, הגיש ב-2008 לאופיר את סרטו השני, "אנטרקטיקה", דרמה קומית עמוסת דמויות שצוללת אל הקהילה הלהט"בית העכשווית. ובין אם היה זה האופי המתריס והנועז שלו בכל מה שקשור לנראטיב גאה וסקס, או שמא מהותו העצמאית של עשייתו, הוא היה למתמודד הלהטב"קי הראשון בתולדות האופיר ממנו האקדמיה התעלמה לחלוטין, כאשר לא אפשרה לו אפילו מועמדות אחת מבין 13 הקטגוריות אליהן ניגש.
כתירוץ לאקדמיה אפשר להזכיר ש-2008 היה משובצת שמות גדולים מאוד. מעבר לחמשת המועמדים – "איים אבודים", "אצבע אלוהים", "כמו אבא שלך", "שבעה" והזוכה "ואלס עם באשיר" – אפשר למנות גם את "עץ לימון" שנותר מחוץ לפרס הסרט (אבל עם חופן מועמדויות משמעותי וזכייה בפרס השחקנית), "כמו אבא שלך", "חסר מנוחה", "סוף שבוע בתל אביב" ו"סוף שבוע בגליל" (כן, שני סופ"שים. התעשייה הישראלית כנראה ממש רצתה חופש).

2009 – "עיניים פקוחות"

מקרה "הבועה" ו"הסודות" חזר על עצמו שוב בצורה כזו או אחרת גם ב-2009. לא פחות מ-25 סרטים ניגשו לתחרות באותה שנה, כאשר חמשת המועמדים לפרס הסרט היו "הבודדים", "היו לילות", "לבנון", "סיפור גדול" (שכאמור יש בו דמות משנה שמגלה את זהותה הלהט"בית במהלכו) והזוכה "עג'מי". ביניהם היה סרט גאה אחד שלא זכה להתלהבות גדולה.
סרטו של חיים טבקמן, העוסק בסיפור אהבה אסור בין שני גברים חרדים במאה שערים, נותר מחוץ לפרסים הגדולים והיה מועמד לשניים בלבד – שחקן המשנה לרן דנקר (על אף שהוא שחקן ראשי לצדו של זוהר שטראוס, והפיצול היה כנראה מסיבות אסטרטגיות) ולתלבושות שעיצב ים ברוסילובסקי.

את "עיניים פקוחות" ראיתי פעם אחת בהקרנת הבכורה של בפסטיבל ירושלים, אז אינני לגמרי יכול לעמוד על טיבו בעיניים בוגרות יותר, אבל מזיכרוני הוא ללא ספק ראוי יותר מכמה מהמועמדים האחרים לפרס הסרט, נגיד זאת בעדינות. אבל אולי אני טועה. עם זאת, "עיניים פקוחות" לא לבד. היה מספר די קשוח של סרטים אחרים בולטים מאותה שנה שלא אומצו בהתלהבות על ידי האקדמיה, ביניהם "כלת הים", "הכל מתחיל בים", "פובידיליה", "9.99" (שהיה כשיר לארבעה פרסים בלבד), "בדרך אל החתולים" ו"אילי ובן".

2011 – "נמס בגשם"

אחרי שנה ללא סרטים גאים באופיר, הגיעה נקודת ציון משמעותית – המתמודד הראשון שעוסק בדמות ראשית של טרנסג'נדרית. זה קרה בזכות הבמאי דורון ערן ו"נמס בגשם", סרט שעל אף התקופה שבה נעשה הצליח לכל הפחות לעשות כמה דברים נכונים בתחום ה-PC, בראשותם ללהק אישה לתפקיד הראשי, ולא גבר באיפור. זוהי חן יאני, שהצליחה לגנוב את לב האקדמיה וקיבלה מועמדות לשחקנית הראשית, אם אינני טועה הפעם הראשונה שדמות טרנסית מגיעה למעמד הזה. היא הפסידה לאוולין הגואל ב"אחותי היפה".
הסרט היה גם מועמד לפרס האיפור עם עבודתו של ערן ישראלי, שהפסיד ל"כלבת".

לדורון ערן יש פילומגרפיה נרחבת למדי, אבל לרוב סרטיו לא מתקבלים באופן נלהב במיוחד אצל האקדמיה. מאז טקס פרסי הקולנוע הישראלי הראשון ב-1990 הוא חתום על שמונה סרטים כבמאי, רק שניים מהם קיבלו איזשהן מועמדויות: "טאהרה" עם 6 מהן, בלי הסרט; וכאמור "נמס בגשם" עם שניים.
ב-2011 זה האחרון עמד מול תחרות קשה למדי, כזו שמלכתחילה לא אפשרה לו יותר מדי מקומות להתבלט בהם. המועמדים לפרס הסרט היו "אורחים לרגע", "אחותי היפה", "בוקר טוב, אדון פידלמן", "השוטר" ו"הערת שוליים" שדי ניקה את הלוח. האמת היא שיהיה קשה למצוא מישהו מהם ש"נמס בגשם" יכול להחליף, בטח בהתחשב שסרטים טובים אחרים מאותה שנה כמו "עמק תפארת", "כלבת" ו"הנותנת" גם הם לא הגיעו לפרס הגדול.

2012 – "ג'ו + בל", "עלטה", "שבלולים בגשם"

ב-2012 ניסתה האקדמיה לעשות משהו יוצא דופן. לאחר איזושהי אינפלציה של קולנוע עצמאי שונה ובועט בתעשייה הישראלית, כזה שלא נתמך על ידי קרנות וקיבל רוח גבית בזכות פסטיבלי הקולנוע בארץ, נוסד מסלול מיוחד הנקרא "פרינג'/גרילה", אליו יכלו להצטרף סרטים קטנים יותר בעלות רישום נמוכה יותר. הרעיון היה שסרטי המסלול הספציפי הזה יתחרו בינם לבין עצמם, והמנצח יצטרף אוטומטית לחמשת המועמדים לסרט הטוב ביותר, יקבל הזדמנות שווה בין שווים לזכות בפרס הגדול.
במהרה הכוונות הטובות התגלו כהחלטה נמהרת למדי, ומסלול הפרינג'/גרילה קיבל את השם הלא רשמי "מסלול הסרטים שחברי האקדמיה יכולים לוותר עליהם כדי להתרכז בכל הסרטים הגדולים יותר". זה באמת היה די מגוחך ברגע שהתגלה שאף אחד מסרטי המסלול לא מצליח להיות מועמד לשום דבר, וגם החזיק מעט מאוד שנים. עם זאת, הוא טכנית כן הביא לנו את הסרט הלהטב"קי הראשון שמועמד לפרס הגדול מאז 2004. אבל לא רק זה, לראשונה בתולדות האופיר על 13 שנותיו, יותר משלושה נראטיבים להטב"קים מוחלטים מתמודדים בו. הגיעו ימים.
האקדמיה פחות זרמה.

מתוך 11 הסרטים שניגשו למסלול הפרינג'/גרילה, שניים מהם היו מהבולטים ביותר בקולנוע הגאה של תקופתם – "ג'ו + בל", סרט הביכורים של רוני קידר שהיה לרגע הסרט המדובר והנחגג ביותר של השנה, בטח בקרב קהל צעיר שמחפש אלטרנטיבה, ו"שבלולים בגשם", הפיצ'ר של יריב מוזר.
"ג'ו + בל", כאירוע של ממש בנוף הקולנוע הישראלי של תחילת העשור, זכה כצפוי במסלול הפרינג'/גרילה וקיבל מועמדות לפרס הסרט לצידם של "הבלדה לאביב הבוכה", "המשגיחים", "העולם מצחיק", "רוק בקסבה" והזוכה הגדול של הערב "למלא את החלל".
"שבלולים בגשם", כמו שאר תשעת הסרטים מהמסלול, נותר ללא מועמדויות כלל.

במסלול המרכזי של האופיר, התמודד סרט להטב"קי מוחלט אחר, "עלטה" של מיכאל מאיר, זוכה פסטיבל חיפה, העוסק בסיפור אהבה בין צעיר ישראלי וצעיר פלשתיני. גם הוא לא קיבל אפילו מועמדות אחת – הסרט הגאה הראשון מאז "אנטרקטיקה" שנותר בלי כלום – וזה היה מתסכל אפילו יותר בעקבות עבודתו של השחקן הראשי בסרט, ניקולאס יעקוב, שהגיע לו להיות חלק מחמשת המועמדים.

סימן שאלה מאוד גדול, שרק מעיד על כמה פשוט אי אפשר להבין מה קורה עם האופירים, הוא "הסיפור של יוסי", סרט ההמשך ל"יוסי וג'אגר". מצד אחד, בארכיוני האקדמיה אין זכר לכך שנרשם לתחרות. מצד שני, בפוסט המתוכנן לאופירים של 2012 הוא כן הופיע כחלק מהרשימה. יכול להיות שהוא נרשם ונמשך באמצע, יכול להיות שהרישום באקדמיה לא נכון, יכול להיות שאנחנו טעינו. בכל מקרה, לשלב המועמדויות הוא לא הגיע.

2013 – "בננות"

אחרי האינפלציה של 2012, השנה שהגיעה הייתה דלה יחסית עם נציג אחד, "בננות". זה היה שובו של איתן פוקס לאופיר לראשונה מאז "הבועה" שש שנים לפני כן, ואחרי ההיעלמות המשונה של "הסיפור של יוסי" ב-2012. הפעם, עם תסריט שכתב יחד עם אלי בז'אווי, פוקס התנתק מהאקטואליה הישראלית ופנה אל אסקפיזם גאוותי במיוחד – סיפורה של משלחת ישראלית לאירווי… אה, לא, סליחה. מה פתאום אירוויזיון. אל תתבעו אותנו. תחרות זמר אירופאית כלשהי שמושכת אליה קהל צבעוני, נקרא לזה.
ל"בננות" לא היה סיכוי בפרסי הסרט או הבימוי, אזכיר שאפילו "מי מפחד מהזאב הרע" נפל מהפרס הגדול, ולמרות חביבותו הרבה הצליח לצבור אפס עגול של מועמדויות. הוא נחסם אפילו מאופציות ראויות כמו תלבושות, שחקן ראשי לעפר שכטר (אם כי התחרות הייתה צפופה מדי), שחקנית ראשית לענת וקסמן (במקום "פלאות" או "כידון"), או שחקנית משנה לאחת מארבע המתמודדות ביניהן דאנה איבגי ויעל בר זוהר (במקום "לצוד פילים" או "הנוער". קרן ברגר, אחת ממתמודדות "בננות" הייתה מועמדת על "מקום בגן עדן").

סרטו הבא של איתן פוקס יהיה "סאבלט" ב-2020, אבל יוותר כליל על התחרות ולא יירשם כמתמודד.

2014 – "מיתה טובה"

העלילה הלהטב"קית בסרטם של טל גרניט ושרון מימון איננה הראשית, אבל מספיק בולטת ונוכחת בשביל להכניס אותה למסגרת הקולנוע הגאה, לפחות אם אתם שואלים אותי. היא מיוצגת על ידי סיפור אהבה מאוחר בין שני גברים בבית אבות, אותם מגלמים אילן דר ורפי תבור.
"מיתה טובה" היה הצלחה גדולה בשלב המועמדויות, עם נוכחות במילולית כל קטגוריה מה-14 האפשריות לסרטי עלילה באורך מלא. די משוגע, בטח בהתחשב בכך ש-2014 נחשבת לאחת השנים הטובות ביותר בתולדות הקולנוע הישראלי. לפרס הסרט הוא היה מועמד לצד "אפס ביחסי אנוש", "את לי לילה", "יונה" ו"גט" שזכה.

עם זאת, "מיתה טובה" הפסיד את רוב המועמדויות שלו להוציא שתיים: ניצחון לצילום של טובי הוכשטיין, והפתעה גדולה בדמות זכייה לזאב רווח בפרס השחקן הראשי, מביס את ההימור המרכזי של הערב, מנשה נוי ב"גט". זהו גם הסרט שלקח את פרס שחקן המשנה לאילן דר, בזכות הופעתו של ששון גבאי, וכמובן שאין שום סיכוי לבוא בטענות לתוצאה הזו, או לאף אחת אחרת מהטקס המיתולוגי והמשונה ההוא.

2015 – "המילים הטובות"

כמו במקרה של "מיתה טובה", גם הפעם מדובר בעלילה משנית מאוד במארג הסרט, אבל ראוי להזכירה. בסיפור המסע והגילויים המשפחתיים שכתב וביים שמי זרחין, מגלם אסף בן שמעון את אחד משלושת האחים שבמרכז הסרט, והוא גיי מוצהר. בן שמעון נשלח מטעם ההפקה לאופיר כשחקן ראשי, ואף קיבל מועמדות אך הפסיד את הזכייה לשותפו ל"המילים הטובות", רועי אסף שהיה בקטגוריה הזו עם "ארץ פצועה".

"המילים הטובות" גם הוא נראה חזק ביום הכרזת המועמדויות, עם לא פחות מ-12, כלומר בכל הקטגוריות האפשריות להוציא צילום, איפור ומוזיקה. לרוע המזל, באחד מפרסי האופיר היותר מגוונים מבחינת כמות הזוכים, הסרט הפסיד את כל הפרסים אליו היה מועמד בין אם "באבא ג'ון" (סרט, עיצוב אומנותי, ליהוק), "ארץ פצועה" (בימוי, שחקן ראשי, איפור), "חתונה מנייר" (שחקנית ראשית), "מלחמת 90 הדקות" (שחקן משנה), "ציפורי חול" (שחקנית משנה) או "היורד למעלה" (תסריט, עריכה, פסקול).

2016 – "ברש"

כמו בשלוש השנים שקדמו לו, גם הפעם רק נראטיב להטב"קי אחד התמודד באופיר, סרט הביכורים של מיכל ויניק שבמהלך העונה הוקרן בפסטיבל חיפה. הוא המתמודד הראשון מאז 2007 שבמרכזו סיפור התבגרות לסבי.
גיבורת הסרט, שעל שמה הוא קרוי, היא צעירה ממושב במרכז הארץ שמגלה את מיניותה בזמן שנראה שכל העולם מסביבה מתפרק. זוהי דרמה קומית טובה מאוד, שעל פניו יכלה לעשות חיל באופיר, אבל לאקדמיה היו תוכניות אחרות.

"ברש" זכה לשתי מועמדויות בלבד, לתלבושות של ירון אריה והליהוק של אורית אזולאי. אמנם התחרות הייתה קשה מאוד באותה שנה וחמשת המועמדים הסופיים לפרס הסרט השאירו מעט מאוד מקום לסרטים קטנים יותר: "אבינו", "לעבור את הקיר", "מעבר להרים ולגבעות", "שבוע ויום" והזוכה "סופת חול".
עם זאת, "ברש" יכל, ואולי אפילו אמור היה, להיות מועמד גם בפרסי השחקנית הראשית (סיוון נועם שמעון), לפרס שחקן המשנה (דביר בנדק), או לפרס התסריט, שם היה תיקו שהביא לשבעה מועמדים במקום חמישה, ועדיין לא נתן מקום לוויניק.

על אף האכזבה צריך להגיד שהמון סרטים שבשנים חלשות יותר יכלו למצוא את מקומם כמועמדים מובילים נותרו בחוץ, ביניהם הלהיט "ישמח חתני", "להציל את נטע" שהיה לסרט הראשון של ניר ברגמן שלא מועמד לפרס הסרט, "נמל בית", "עניינים אישיים" ו"תיקון". זו גם השנה בה האקדמיה התעלמה כליל מסרטים מדוברים כמו "אנשים שהם לא אני" ו"הלהקה האחרונה בלבנון", מוכיחה שוב כמה היא מתקשה להיות רלוונטית.

2017 – "לא פה לא שם"

עם כמה שהיו נדירים הנראטיבים הגאים בעשור הראשון של האופיר, מתוכם הסיפורים הלסביים היו מועטים אפילו יותר. מבין כל 15 הסרטים שהוזכרו עד כה, רק שלושה מהם עסקו במערכת יחסים של נשים ("הסודות", "ג'ו + בל" ו"ברש"), אבל אחרי הסנונית שהיא "ברש", האיזון התחיל להשתנות.
העלילה הלסבית של "לא פה לא שם" היא אחת משלוש המרכזיות בסרטה הנהדר של מייסלון חמוד, בה צעירה ערביה לסבית שנאלצת להסתיר את זהותה ממשפחתה ובמיוחד מאביה השמרן. השחקנית של קו העלילה הזה, סאנא ג'ממאליה, היא היחידה משלוש הגיבורות שלא נרשמה לאופיר. זו כמובן לא הייתה בחירה הומופובית של ההפקה אלא חשיבה אסטרטגית לגבי המועמדויות על מנת לא ליצור פיצול קולות. כך הוחלט לשלוח את מונא חוא כשחקנית משנה למרות שמה זה לא, את שאדן קנבורה לפרס השחקנית הראשית, ואת ג'ממאליה להשאיר בחוץ (זה נשמע מרושע, אבל אני מניח שהכל נעשה בתיאום עם השחקניות).
זה עבד בסופו של דבר כי גם חוא וגם קנבורה זכו, ובצדק רב אם יורשה לי, הופכות את 2017 לשנה הראשונה בה שני פרסי המשחק הנשיים מגיעים לשחקניות ערביות. אלו היו שני הפרסים היחידים בהם זכה.

"לא פה לא שם" היה הצלחה אופירית, ואם לא היה מופץ לפני הטקס ייתכן ואפילו היה מביס את זוכה ונציה "פוקסטרוט" (אל תגלגלו עיניים, נראטיב ערבי כבר ניצח סרט מלחמה זוכה ונציה של שמוליק מעוז בעבר, אז זה לא כזה מופרך). הוא צבר 12 מועמדויות כולל פרס הסרט, נשמט רק מפרסי המשחק הגבריים, ופרס המוזיקה.

2018 – "האופה מברלין", "הנשף", "מונטנה", "פרה אדומה"

והנה הגענו לשנה הלהטב"קית הגדולה ביותר באופירים, פסגה די רצינית שלאחריה הכל התדרדר.
לא פחות מארבעה סרטים בעלי נראטיב גאה הוגשו לאופיר באותה שנה, מתוך 21 שהוגשו לתחרות. שיא של כל הזמנים (שנשבר, כאמור, ב-2022).
הסרט הגדול והמתוקצב ביותר מביניהם, שהופק גם בתמיכת קרן הקולנוע הישראלי וגם בגיבוי יונייטד קינג, היה "הנשף", מבית היוצר של אנשי "מיתה טובה" שכזכור התקבל בהתלהבות על ידי האקדמיה. כאחד הסרטים הישראלים הגדולים והמושקעים של השנה, ניתן היה לצפות שיש ל"הנשף" מסלול אופיר די בטוח. עם זאת, הסיפור שלו הוא אפילו גדול עוד יותר כי הוא מציג במרכזו דמות של טרנסית, הפעם הראשונה שזה קורה מאז "נמס בגשם".
בניגוד אליו, סרט שעל פניו לא אמור לסחוף את האקדמיה היה "האופה מברלין". הוא אמנם הגיע לאופיר אחרי בכורה בפסטיבל קארלובי-וארי, והתקבל לפסטיבל ירושלים (ממנו יצא רק עם פרס העריכה), אבל אופיו הצנוע, השחקן הראשי הזר שלו, והאנונימיות של הבמאי לא גרמו לאף אחד לסמן אותו כמתמודד מוביל בתחילת המרוץ. ובכל זאת, סרט הביכורים הקטן של אופיר ראול גרייצר בהפקת איתי תמיר, העוסק בצעיר גרמני שמגיע לירושלים בעקבות אהוב לבו הישראלי וכאן מגלה על החיים הכפולים של מאהבו, התחיל להיות מדובר יותר ויותר, הופך לכדור שלג אופירי רציני.
למפיק איתי תמיר היה דאבל-דיפ להטב"קי באותה שנה, מכיוון שהיה חתום גם על "פרה אדומה", סרטה של ציביה ברקאי יעקוב, אחד משני סיפורי האהבה הלסביים של השנה. השני היה "מונטנה", סרט הביכורים של המלהקת לימור שמילה, שהשתתף בפסטיבל חיפה שם זכה בפרס השחקנית לנועה בירון, ובו צעירה החוזרת לבית ילדותה ושם מתמודדת לא רק עם טראומות עבר אלא גם עם אהבה נושנה ואסורה שהייתה לה.

תוצאות רשימת המועמדים היו גם מפתיעות לטובה בהקשר הזה. כל ארבעת הסרטים ללא יוצא מן הכלל צברו מועמדויות, לסכום שהצטבר לכדי 27 מהן, כולל שני מקומות בפרס הסרט.
"מונטנה" היה הקטן מהקבוצה, והסתפק באזכור נאה בפרסי שחקנית המשנה לנטע שפיגלמן והליהוק של שמילה; "פרה אדומה" הפתיע עם מועמדות לשחקן ראשי (גל תורן), שחקנית משנה (מורן רוזנבלט), הצילום של בועז יהונתן יעקב והמוזיקה של קרני פסטל.
לעומת שניהם, "הנשף" ו"האופה מברלין" היו לסרטים המועמדים ביותר של הפרס, עם 12 ו-9 בהתאמה, ביניהם הסרט, הבימוי, התסריט, השחקנית הראשית (סתיו סטרשקו של "הנשף" הייתה לשחקנית הטרנסית הראשונה, ונכון לרגע זה היחידה, המועמדת בתולדות האופיר), הצילום והעריכה.
לצידם בפרס הגדול היו מועמדים "עץ תאנה", "פרא אציל" ו"שרוכים".

בסופו של הטקס זכה "האופה מברלין" בלא פחות משבעה פרסים כולל הסרט, הבימוי, השחקנית הראשית (שרה אדלר), התסריט, העריכה, העיצוב האומנותי ועיצוב פס הקול. כך הפך לסרט הלהטב"קי הראשון והיחיד שזכה בפרס הגדול של האופירים, ואני עדיין די נדהם מההישגים שלו. שום דבר במהלך האופירי של "האופה מברלין" לא היה מובן מאליו, או אפילו משהו שראינו בעבר.
"הנשף" לקח את פרסי הליהוק, האיפור והתלבושות. "פרה אדומה" ו"מונטנה" יצאו ללא פרסים, אבל גם במקרה שלהם, המקום אליו הגיעו היה מרשים בזכות עצמו בהתחשב בהיסטוריה של האופיר.

2019 – "15 שנה"

הבטחתי לכם שהדברים עומדים להתדרדר, אז הנה. שנה לאחר הכיבוש הגאה של האופיר, רק סרט להטב"קי אחד הוגש, "15 שנה" של יובל הדדי. עלילתו היא על גבר בשנות הארבעים לחייו, מהאלה שיש להם הכל כולל כסף וזוגיות ואחלה רוחב כתפיים, שעובר משבר שגורם לו לשאול את עצמו כמה שאלות קיומיות שמפוררות את הסביבה שלו.
על אף כמה אופציות להשתחל לחלק מהקטגוריות כמו למשל פרסי המשחק והצילום (פרס הסרט היה מאוד רחוק ממנו), "15 שנה" נותר ללא מועמדויות כלל.

2020 – "שתיים"

שוב שנה עם ייצוג גאה אחד בלבד, "שתיים" של אסתר אלקיים. הפעם הנראטיב היה לסבי בסרט שמספר על ניסיונותיהן של שתי נשים בזוגיות להיכנס להיריון, והדרך בה התהליך הקשה הזה גובה מהן מחיר.
התחרות של 2020 הייתה די צפופה, אבל "שתיים" הצליח להפתיע עם מועמדות מאוד לא מובנת מאליה לפרס העריכה (באותה השנה היו שבעה מועמדים, תוצאה של תיקו במהלך הספירה), עליה הייתה חתומה אלקיים הבמאית. היא הפסידה לנטע דבורקיס של "אסיה". זה היה האזכור היחיד שלו באופיר של אותה שנה.

2022 – "אזרח מודאג", "השחיין", "כאילו אין מחר", "כל מה שאני יכולה", "קבלו אותי"

ב-2021, לראשונה מזה 11 שנים, לא הוגש אף נראטיב להטב"קי לפרסי הקולנוע הישראלי, אבל זה כנראה היה השקט שלפני הסערה, כי ב-2022 הוגשו לא פחות מחמישה (ועוד אחד מתנדנד שכאמור עדיף לא לדבר עליו בהקשר הזה כרגע).
על חמשת הסרטים והמהות שלהם בנוף הקולנוע הישראלי ומה אפשר ללמוד מהם הרחבתי כזכור בפוסט שפורסם לפני הכרזת המועמדויות אז לא אחזור על הדברים, אלא אנצל את הזמן להסתכל על היום שאחרי – כאשר אנחנו יודעים מה עלה בגורל הסרטים האלו בממלכת האופיר.

אז כזכור המצב לא מאוד טוב. "אזרח מודאג", שיש שחשבו שאולי אפילו יגיע עד לפרס הסרט, או לכל הפחות תסריט ושחקן ראשי, נותר עם אפס מועמדויות. כמוהו גם "השחיין" שזכה בפרס השחקן של ירושלים והיה יכול למצוא את דרכו לפרסי העיצוב, ו"קבלו אותי", אם כי פה לא הייתה הפתעה גדולה גם בגלל אופיו הפרובוקטיבי של הסרט, והתנהלותו העצמאית שסטטיסטית לא נרשמת היטב אצל האקדמיה.
"כאילו אין מחר", אגב סרטים פרובוקטיביים, הצליח להשיג שתי מועמדויות משחק די מפתיעות: דין מירושניקוב ומורן רוזנבלט המעולה, שני שליש מהקאסט. הנוכחות שלהם רק החריפה היעדרות הצלע השלישית, ישראל אוגלבו, מפרס השחקן הראשי, קטגוריה שבהחלט יכל להיות חלק ממנה.
מקרה "כל מה שאני יכולה" הוא אירוני במיוחד, מכיוון שהסרט עוסק בדיכוי נשים, בתקיפה, ברדיפה מיזוגנית והומופובית, ועם זאת, המועמדות היחידה של הסרט הייתה למוני מושונוב, הפרקליט שמטרתו לפורר את עדות המתלוננת מינית בכל דרך. מושונוב אדיר בסרט הזה, שלא יובן אחרת, זה פשוט קורע מצחוק שמבין כל האלמנטים שמרכיבים את סרטה של שירי נבו פרידנטל, היחיד שבחרה האקדמיה להבליט הוא נציג הפטריארכיה המדכאת. פשוט היסטרי.

אז מה אפשר ללמוד מכל המסע הזה דרך הקולנוע הלהטב"קי של האופיר?
הדבר הראשון, ואולי אפילו היחיד, הוא שלא נעשים הרבה סרטים גאים בישראל. אמנם חלק מאלו שנעשים נרשמים לאופיר (בולטים במיוחד "סאבלט" ו"הסיפור של יוסי" שוויתר על התענוג) אבל אם מסתכלים על פני 23 שנות האופיר, מגלים שבממוצע יש מתמודד בכל שנה רק אחד.
מה שעוד עולה הוא שבאופן מובהק סרטים שעוסקים באופן בלעדי בנראטיבים גאים כושלים מלהגיע לפרס הסרט. כלומר, להוציא את 2018 שם גם נרשמה הזכייה הבודדת ("ג'ו + בל" ב-2012 הצטרף לרשימה כחלק ממסלול הפרינג'/גרילה). זו פעם אחת על פני 23 שנים, אזכיר שוב. בכל שאר המועמדים לפרס הסרט בעלי עלילה הלהטב"קית, היא הייתה חלק שזור בנראטיב ולא בהכרח מרכזו.

צריך גם להגיד שהרבה מאוד פעמים יש הסבר טוב, או לפחות מניח את הדעת, מדוע הם לא מגיעים להישגים גדולים מדי. זה יכול להיות שנה צפופה שמספקת תחרות רצינית, ובין אם הם פשוט לא טובים מספיק. גם כאלה יש לא מעט. כמעט כל אחד מהמועדים והנופלים בדרך נכנסים לאחת מהרובריקות האלו. מצד שני, מי יישמע כל סרט שמועמד לאופיר הוא ניצחון קולנועי שדוחף את האומנות השביעית קדימה. בואו.

מעניין לראות מה יקרה בשנים הבאות, והאם 2018 תחזור על עצמה. זה אמנם קרה רק פעם אחת, אבל לפחות כבר יש תקדים. בינתיים האקדמיה ממשיכה להיות גוף מאוד ארכאי שמקדש את השמרנות הן בהתנהלות שלו והן בבחירות שלו, אז אני סקפטי.