• יום הולדת 12 לבלוג: חגיגות בת המצווה של סריטה
  • ״תראו אותם רצים״, סקירה
  • סרטים חדשים: ״קריוקי״ של משה רוזנטל מגיע לקולנוע
  • המתמודדים לאוסקר הבינלאומי הטוב ביותר - חלק ד
  • עושות נקמה
  • A24 מחכים לתרגום: מהדורת דאבל פיצ׳ר לסרטי
  • ״בחורים טובים״, סקירה לסרט החדש של ארז תדמור
  • כרטיס לגן עדן
  • סרטים חדשים: ״כרטיס לגן עדן״ עם רוברטס וקלוני
  • המתמודדים לאוסקר הבינלאומי - חלק שלישי
  • פרסי אופיר 2022: הזוכות, הזוכים והטקס
  • ״תא מספר 6״, סקירה לסרטו של יוהו קוסמאנן
  • ״לחיות את חייה״: סקירה ב-12 חלקים, פרולוג ואפילוג
  • ספטמבר חגיגי בסריטה: קולנוע ישראלי בהנחה

פרסי אופיר 2022: על ייצוג להטב"קי והקולנוע הגאה של השנה בישראל

9 באוגוסט 2022 מאת אור סיגולי

כל הקונספט הזה של פרסי אופיר הוא עוף מאוד מוזר. זו כביכול החגיגה השנתית הגדולה ביותר של הקולנוע הישראלי, אבל בעצם מדובר במגרש משחקים של קבוצה מצומצמת למדי ("האקדמיה"). זוהי העלאה על נס של נבחרי השנה, אבל חלק משמעותי מהסרטים ייחשף לרוב הקהל אפילו שנה או לפעמים שנתיים ויותר לאחר מכן. הוא כזה שעל פניו נותן לכל המתמודדים נקודת פתיחה זהה, אבל כן מאפשר הקרנות נוספות למי שיש ממון, והאיזון בכלל מופר בגלל שבמהלכו מתקיים אחד משלושת פסטיבלי הקולנוע הגדולים בישראל, שם קומץ סרטים שנבחר על ידי אחרים מקבל חשיפה חלומית.
כל אלו מטילים צל ענק על פרסי האופיר, ובכל זאת, יש בו יתרון אחד שאין לו אח ורע בנוף התרבותי בישראל. לאלו שמתעניינים, שחוקרים, שעוקבים אחרי הקולנוע הישראלי (וכנראה רק להם) האופיר הוא הדרך הצלולה ביותר לבחון יבול שנתי, לעמוד על מגמות ודרכי עשייה של הקולנוע המקומי.

במציאות לא פשוטה לאף אחד, בה הרבה סרטים מופצים זמן רב לאחר שנעשו, אם בכלל, עונת האופיר מאפשרת להסתכל נכוחה על עשייה בזמן אמת, כאשר כל הסרטים, הקטנים והגדולים, המתוקצבים והעצמאיים, הבידוריים והאומנותיים, נכנסים תחת אותה מטריה ונצפים באותה מתכונת זה לצד זה.
על ידי רשימת המתמודדים השנתית של הסרטים העלילתיים באורך מלא (שנעה לרוב בין 25 ל-30 סרטים בשנה), ניתן לבחון בדיוק כמה סרטי ביכורים נעשים בישראל כל שנה, כמה סרטי במאיות הם חלק מהעשייה פה, מה אורך הסרטים הממוצע, ועוד פילוחים כאלו ואחרים. למשל, לפני תשע שנים כתבתי לעכבר העיר על מגמה שהיה אפשר להצליח לזהות רק בזכות הקונספט של הקרנות האקדמיה, והיא הייצוג של נשים בקולנוע הישראלי, וכמה בעיות יש שם. זאת, בשבילי, הסיבה האמיתית לחשיבות האופיר, עם כל הביקורת הרבה שיש לי על כל מה שקורה שם, והדרך בה האקדמיה מתנהלת.

כך השנה משהו אחד בלט לי במיוחד. מתוך 27 הסרטים העלילתיים באורך מלא, לא פחות מחמישה מהם עסקו באופן ישיר בסיפורים להטב"קים. 18.5 אחוז מתוך היצירות שהוגשו לתחרות (וזה כמובן מבלי להחשיב סרטים שנעשו על ידי יוצרים המשתייכים לקהילה, זה כבר משהו אחר).
קשה לי לקבוע האם זה איזשהו שיא, אבל זו בטח לא כמות זניחה. לאחר שצפיתי בכל הסרטים האלו, רציתי לנסות ולהבין איך מוצגת הקהילה הלטב"קית בקולנוע של השנה הספציפית הזו (אם כי בכל זאת אזכיר שאחד מהם הוקרן עוד בפסטיבל ירושלים של 2021), ואילו מחשבות עולות בעקבות זה.
חמשת הסרטים האלו, מיותר לציין אבל כדאי לעשות זאת בכל מקרה, שונים מאוד אחד מהשני בכל האספקטים, מהתקציב ועד הסגנון הקולנועי. לכן הכוונה שלי איננה להשוות ביניהם או למתוח קו, אלא להביט עליהם, יחד בנפרד, ולראות איזו תמונה מצטיירת על הדמות הגאה בקולנוע הישראלי של הכאן והעכשיו.

צריך אולי להזכיר לפני כן, שעלילות שעוסקות בדמויות להטב"קיות לא בלעדיות רק לחמשת הסרטים שידוברו פה. סרטים נוספים התייחסו לנושא, כמו למשל "סינמה סבאיא", "קריוקי", ואם אינני שוגה לגמרי באינטרפטציה שלי, יש גם רמיזה לדמות להט"בית ב"השתיקה". עם זאת, הסרטים האלו, ואחרים, שילבו את המוטיב הגאה באופנים שוליים יותר, ולכן אתרכז באלו שמיקמו אותו הרבה יותר במרכז.

כל מה שאני יכולה

מבין חמשת הסרטים שאפשר להתייחס אליהם כ"להטב"קים" ב-2022, יוצא הדופן מכולם הוא "כל מה שאני יכולה" שכתבה וביימה שירי נבו פרידנטל. זאת משני טעמים: הראשון הוא שמדובר בסרט היחיד שעוסק בלסביות ולא בהומואים, והשני הוא שזו אינה ליבת הסרט אלא עלילת משנה משמעותית.
"כל מה שאני יכולה", שהוקרן בפסטיבל ירושלים, הוא דרמה משפטית במרכזה עורכת דין צעירה בשם רעות (אניה בוקשטיין), שמקבלת על עצמה להיות התובעת בתיק תקיפה מינית. הלקוחה שלה היא אפרת (שרון סטרימבן), שהגישה תלונה על שכן מבוגר ממנה מבית ילדותה (לירון לבו), אותה ניצל מינית מספר פעמים בזמן ששימשה כבייביסיטר לילדיו.
על פניו, דמותה של אפרת יכלה להיות סטרייטית והנראטיב לא היה משתנה באופן קיצוני. עם זאת, הבחירה של פרידנטל להציג אותה כלסבית, או לפחות כביסקסואלית שנמצאת במערכת יחסים עם אישה (מגי אזרזר), מייצרת תמונה מטלטלת ואכזרית כיצד מערכת המשפט מאפשרת להשתמש באלמנט הזה של אישיותה נגדה. עורכי הדין המגינים על הנאשם בתקיפה משתמשים במערכת היחסים החד-מינית של אפרת כדי לערער את אמינותה כעדה, ורומזים לא בעדינות יתרה שהמתלוננת תומרנה על ידי בת זוגה מטעם "שנאת גברים".
הכתיבה המצוינת של סצנות בית המשפט בסרט, והמשחק המעולה של כל הקאסט, מראים לנו איך בקלות מזעזעת בחירה או נטייה מינית יכולה להפוך לנשק נגדך, גם במקום שאמור לשמור על זכויותיך, ובכך מוסיף עוד שכבה של רדיפה לסרט, לא רק מיזוגנית, אלא גם הומופובית.

עם זאת, פרידנטל מאזנת את ה"קורבניות" של הנראטיב הלהטב"קי בעזרת בת הזוג של אפרת, המבוגרת ממנה בכמה שנים. היא ההפך ממנה – תוקפנית, עקשנית, בטוחה בעצמה (גם אם אם רק על פני השטח) כזו שמסרבת להתקפל מול הפטריארכיה שמיוצגת כאן על ידי עורכי הדין מטעם ההגנה (מוני מושונוב וגל פרידמן). כך עומד הזוג הלסבי מול חומה בצורה של גברים – הפרקליטים והשופט, ונוצרת חלוקה מאוד מוחלטת בין הגברים הרעים והנשים החומלות. זו כמובן בחירה לגיטימית לחלוטין של היוצרת, אבל בדיעבד מרדדת מעט, בעיני, את המורכבות של הסיטואציה. אם הייתה אישה בצד ההגנה, או אולי שופטת, היה התמונה פחות דיכוטומטית, שמציגה עוד אספקטים של המצב המסובך הזה, בטח בכל מה שקשור למגדר.

על פי פרסי אופיר 2022, "כל מה שאני יכולה" הוא הנראטיב הלסבי היחידי של השנה בקולנוע הישראלי, גם הוא משני, כאמור. אך בזמן שהכמות הזו מתסכלת במבט כללי, לפחות אפשר להתנחם שהייצוג הבודד הזה הוא מורכב, רגיש, ובורא דמויות מעוררות הזדהות באותה מידה שהן מעוררות ספקות ושאלות. כך מצד אחד הזהות הלהט"בית היא בסרט ספציפית מאוד, אבל גם מאפשרת לנו לראות תמונה גדולה יותר של בני אדם במשבר. פרידנטל גורמת לנו לחשוב ולהבין דברים סותרים במקביל לגבי הזהות הלהטב"קית של אפרת ובת זוגה. ישנם לא מעט רבדים בהתייחסות הזו, כולם מוגשים בצורה מרתקת.

עוד משהו שמעניין בהקשר הזה, במיוחד בהשוואה לנראטיבים הגבריים של הקולנוע הגאה השנה, הוא שהעלילה הגאה של "כל מה שאני יכולה" לחלוטין נטולת מיניות, או ליבידו יהיה יותר נכון לומר. זה דווקא קיים בסיפור המסגרת של רעות, הנמצאת במערכת יחסים עם פרקליט גרוש (רועי אסף). אבל בזמן שרוב הסיפורים שעוסקים בדמויות גאות בקולנוע הישראלי מעוצבות לא מעט דרך מין ומשיכה, סרטה של פרידנטל מתעלם מכך בעיצוב הדמויות הלסביות בו. למעשה, התמונה שמצטיירת אפילו הולכת נגד זה – בזמן שמין, תשוקה או יצריות משויך לצד הסטרייטי (בין אם מערכת היחסים הטובה של רעות או הפעולות האיומות של התוקף בעבר), מערכת היחסים החד-מינית בסרט היא יותר אימהית מאשר כל דבר אחר.

ארבעת הסרטים הגאים שעוסקים בגברים השנה מתפרשים על פני מנעד רחב למדי, לרמה שקשה מאוד להעמידם זה לצד זה. הם נעים ממקומות של הרס עצמי, לאהבה ראשונה והתבגרות, ניצול, תשוקה חבויה ובורגנות. עם זאת, כולם בכל זאת משלבים מיניות כחלק מהנראטיב, בין אם ככוח המרכזי של הדמויות ובין אם פועל יוצא של זוגיות.
שלושה מהם גם מייצרים פטישיזיציה מאוד נוכחת ומעניינת של הגוף הגברי, משהו שכמעט לא קיים בקולנוע הישראלי.

כאילו אין מחר

הפרובוקטיבי והאינטנסיבי ביותר מכולם הוא "כאילו אין מחר", סרטו העלילתי השני של הדוקומנטריסט ניצן גלעדי (שסרטו הקודם, "חתונה מנייר", היה הצלחה באופירים והעניק למורן רוזנבלט את פרס השחקנית). בסגנון קולנועי מאוד לא מתפשר, שבהחלט איננו מתאים לצופים רגישים במיוחד, "כאילו אין מחר" מזכיר במהותו יצירות כמו "רקוויאם לחלום", "קליימקס" או "פרא" של קאמיל וידאל-נקט מ-2018 – נפילה חופשית במחילת ארנבת אפלה למדי, עמוסה סמים וסקס.
הסרט מתרחש על פני קצת פחות מעשרים וארבע שעות, אשר מתחילות במצעד גאווה שהופך במהרה לפשע שנאה. בעקבות המתקפה, גיא (ישראל אוגלבו) וחברתו הטובה ג'וי (מורן רוזנבלט) נמלטים מהמצעד אל דירתו של גיא, ובדרך אוספים בחור אחר שנראה שזקוק לעזרה (דין מירושניקוב). החרדה המקוננת מפני המפגע שלא נתפס, יחד עם תאבון מיני וכמות סמים קיצונית, הופכת את הלילה של גיא לרכבת הרים של חרדה ואקסטזה, שתוצאותיה הרסניות.

באופן סותר אל מול הקיצוניות של תכניו, "כאילו אין מחר" הוא הסרט היחיד מבין כל חמשת הסרטים שנתמך לא רק על ידי קרן גדולה (קרן יהושע רבינוביץ' לאומנויות) אלא גם על ידי חברת ההפקה-הפצה הגדולה בישראל (יונייטד קינג), כך שלפחות על הנייר הוא הסרט "הממוסד" ביותר מביניהם. זה שווה אזכור מכיוון שהפרובוקטיביות של "כאילו אין מחר" היא משהו שכמעט לא נראה בקולנוע הישראלי, לפחות מאז הקולנוע הסופר-עצמאי של יאיר הוכנר ("ילדים טובים", "אנטרקטיקה"), אם לא יותר.

אבל אלו לא רק סצנות הסקס הבוטות והאימה הגופנית שמוצגת על ידי השימוש בסמים שהופכים את "כאילו אין מחר" לחוויה אפקטיבית (לעיתים מדי), אלא גם היכולות של שחקני הסרט – בראשותם ישראל אוגלבו בהופעה כל כך חשופה ואנרגטית שקשה לחשוב על מקבילה אחרת אליה בקולנוע הישראלי, ומורן רוזנבלט שתמיד אפשר לסמוך עליה שתביא מעל ומעבר לכל דבר שהיא עושה – והשימוש של הצלם מתן רדין בחלל ובתאורה. כמו החוויה הנפשית של גיא, הדירה עצמה לעיתים מרגישה כמו גן עדן של אהבה וסקס, לגיהנום מוחלט של, ובכן, אהבה וסקס. יש משהו מאוד מתריס בסרט הזה, שלעיתים אפילו יכול להדוף את הצופה החוצה מרוב התלהמות, אבל במקביל קשה לחשוב על הרבה חוויות כמו זו, בטח בעולם הקולנוע הישראלי שנוטה לא לנענע את הסירה יותר מדי.

העולם הגאה שברא גלעדי, שגם חתום על התסריט, יכול לייצר תגובת נגד אפילו מטעם הקהילה. מכיוון שמדובר בקיום סגור מאוד שאין בו הרבה מקום אורגני לייצוגים שונים, התמונה שמצטיירת מ"כאילו אין מחר" לא עושה חיים קלים לקהילה הגאה, במיוחד זו של הסיסג'נדרים. גלעדי לא עוצר כדי להזכיר לנו שיש גייז שלא עושים סמים, שלא אוהבים מסיבות, שלא חיים חיי נהנתנות שגובים מחיר, ומעמת אותנו עם פן מאוד מסוים של הקהילה שמצד אחד מצדיק סטריאוטיפים, אבל מצד שני קיים, אמיתי, וחלק משמעותי מאורח החיים של לא מעט מאתנו.
ככזה, מסקרן אותי מאוד מה תהיה התגובה של צופיו המשתייכים לקהילה. חלקם בוודאי יכעסו ויוקיעו אותו, יטענו שזו הצגה חד צדדית ואכזרית שאיננה מאפיינת, אך מאידך בוודאי יהיו צופים רבים שהסרט ידבר אליהם באופן אישי מאוד, שראו וחוו את הדברים האלו, ויצאו ממנו נפעמים ומטושטשים.

מה שבמיוחד בלט לי במהלכו הוא כל הדרכים בהן גלעדי הבמאי ורדין הצלם מצלמים את הגוף הגברי של אוגלבו ומירושניקוב, משתמשים בתאורה ובפריימינג כדי להפוך אותם למשהו שמזכיר את עולמות המיתולוגיה. שוט אחד של מירושניקוב ליד חלון בעת לילה הוא יצירת אומנות בפני עצמה, ויש משהו מאוד יוצא דופן ביחס של הסרט למשיכה של גברים על ידי גברים, הסטת המונח "מבט גברי" שמוכל על נשים לטובת המגדר שלהם. היחס הזה נכון גם לשני סרטים נוספים ממחזור 2022, שמתייחסים לגברים כאל אובייקט מיני, אל מושא תשוקה מוחלט, מחפצן ומסעיר, כמעט עד לנקודה של יותר מדי.

קבלו אותי

שני הסרטים הם "קבלו אותי", עבודת הביכורים של אייל קנטור, ו"השחיין" של אדם קלדרון ("פרחים של מרציפן") שהוא גם ה"וותיק" מבין הסרטים, מכיוון שחשיפתו הישראלית הראשונה הייתה כבר לפני שנה בפסטיבל ירושלים, שם הוענק לו פרס השחקן הטוב ביותר (עומר פרלמן שטריקס).
גם "קבלו אותי" שנעשה במימון פרטי ללא גופים תומכים, וגם "השחיין" שהופק בסיוע קרן הקולנוע הישראלי, הם סרטי התבגרות בם בחור צעיר מתמודד לא רק עם נטיותיו המיניות, אלא גם עם התאהבות חסרת סיכוי מול בחור אחר שמייצג את העולם המקביל, הסטרייטי, הדומיננטי, הבטוח בעצמו. שני הסרטים גם מובילים לנקודת שיא חיצונית (הצגת בית ספר, משחה תחרותי) לקראתו יוצפו כל הרגשות. ההבדל המרכזי הוא ש"קבלו אותי" הוא סרט ריאליסטי ומקורקע, כאשר "השחיין" בורא עולם פיוטי ומסוגנן יותר.
מבחינת הייצוג הלהטב"קי, בשני הסרטים יש מהלך מעורר הזדהות של צעיר הנאבק בתחושות שמתגלות אצלו, ובשניהם יש אותו ייצוג קולנועי לגוף הגברי, המפתה אך גם זה שטומן בחובו סכנה.

באמת שקשה לחשוב על סרטים ישראלים אחרים שמקדשים את הגוף הגברי כמו ב"השחיין", ולא בכדי הוא מתרחש במחנה אימונים ספורטיבי (עולם שהבמאי אדם קלדרון מכיר באופן אישי), מקום שמתייחס לגוף כפאר היצירה ודורש לדחוף אותו אל הקצה. עם זאת, דווקא "קבלו אותי" הולך כמה צעדים קדימה ומציג עירום פרונטלי מלא של הגיבור (מה שלי, אתוודה, גרם לאי נוחות קלה מכיוון שהדמות בסרט היא של קטין, גם אם השחקן עצמו, יואב קרן, בגיר למיטב ידיעתי). "השחיין" נראה שמנסה לשחק משחק כפול של גילוי והסתרה, וכך גם אם ישנו עירום מלא בסרט הוא תמיד של דמויות משנה. דווקא כאשר הגיבור עצמו עומד להיחשף, המצלמה סוטה הצידה ותופסת סילואטה מרוככת. לעומת "קבלו אותי" שמרגיש הרבה יותר בנוח לעמת אותנו מול עירום, גם אם באופן שעלול להרתיע.
שני הסרטים האלו, למרות שבעלי מסגרת עלילתית כללית שיש בה הרבה מן הדומה, מציגים חולשות והצלחות שונות זו מזו. "השחיין" ללא ספק משויף יותר, בטוח יותר באמירה האומנותית שלו, אך מאידך גם לוקח כמה צעדים אחורה כשזה מגיע למאני-טיים, זאת בזמן ש"קבלו אותי" מסתער קדימה אך מקריב כמה חיילים בדרך.

"קבלו אותי" ו"השחיין" הם המייצגים של הנראטיב הלהטב"קי המתבגר של השנה, והם בולטים במיוחד בהתחשב בכך שזה לא משהו שהקולנוע הישראלי מתמודד אתו יותר מדי על המסך הגדול (לעומת הטלוויזיה, שם נעשתה קפיצה אדירה עם "מקיף מילאנו" ו"אינפיניטי"). כל אחד בדרכו מציג את התשוקה החשופה, בעולם בו עדיין להיות מי שאתה מגיע עם מחיר.

השחיין

הנוכחות של "כאילו אין מחר", "קבלו אותי" ו"השחיין" כשלושה מנציגי הקולנוע הגאה של השנה, יצרה סיטואציה הפוכה לחלוטין ממה שאנחנו רגילים אליו. איכשהו דווקא הנראטיב הלהטב"קי הבורגני יותר, הלא פרובוקטיבי, המתקשר, הוא המיעוט מכיוון שזה מיוצג על ידי סרט אחד בלבד – "אזרח מודאג" של עידן חגואל.
לפני שנכנס לעניין הזה, אחטא בחוסר כנות אם לא אכתוב את הדברים הבאים: "אזרח מודאג" ניצב בפסגת סרטי האופיר שלי השנה, לא רק בזכות איכויותיו, אלא גם מכיוון שלא היה סרט שדיבר אלי באופן אישי יותר מכל מתמודדי השנה. בן, הדמות הראשית של "אזרח מודאג", הוא בגילי, גר כמה רחובות ממני בפלורנטין, ומתמודד עם שאלות של זוגיות, הורות, והדיסוננס בין הערכים הליברליים שלו לבין המציאות ואורח חייו. יותר קרוב מזה לבית שלי (מילולית) יהיה לי מאוד קשה למצוא.
ההקרנה של הסרט בפסטיבל ירושלים האחרון הייתה לאחת המשמעותיות ביותר אצלי בתוך חגיגת הקולנוע העמוסה ההיא, לא רק כי זה סרט שעשוי לעילא, אלא גם הייתי צריך לקחת כמה שעות ולהכיל את החוויה הזו אחרי שראיתי כל כך הרבה מעצמי על המסך. נראה לי ראוי להסגיר את זה מראש.

"אזרח מודאג" הוא דרמה פסיכולוגית במרכזה בן (שלומי ברטונוב, שלכל הפחות צריך לתת פייט לששון גבאי על פרס השחקן השנה) שעובר עם בן זוגו (אריאל וולף) לדירה בדרום תל אביב (בסרט הם מדברים על י.ל. פרץ, אבל אם זיהיתי נכון הלוקיישן הורכב מכמה רחובות). לאחר שבן נחשף לרגע של אלימות מחוץ לחלונו, הוא מתחיל לפקפק בבחירות שעשה, בין אם המגורים ובין אם זו להביא ילד לעולם. משם מתחיל סחרור נפשי שממנו הוא לא מוצא את הדרך החוצה. על פניו זה סרט שלא קורה בו הרבה על פני השטח, אבל ובדרכים קולנועיות שקטות ומחלחלות מגלה סערות שלמות שמשתוללות בתוך התודעה.

אני אחזור רגע לנקודה שהעליתי בחלק על "כל מה שאני יכולה", והיא ש"אזרח מודאג" יכל להיות בקלות, וללא שינויים משמעותיים בעלילה, סיפור סטרייטי לחלוטין. בן, גיבור הסרט, יכל באותה מידה להיות גבר שחי עם אישה, והתהליכים – כולל נושא הפונדקאות – לא היו בהכרח אחרים. בשונה משלושת הסרטים האחרים, "אזרח מודאג" הוא, בעיני סרט על גבריות במשבר הרבה הרבה לפני שהוא סרט על זהות מינית.
כדרמה שעוסקת בבורגנות והניגודים שבאים יחד איתה, בטח במקום מורכב כמו דרום תל אביב, "אזרח מודאג" הוא ללא ספק הקל להתמודדות וצפייה מכל הסרטים הגאים של השנה. אין בו סצנות סקס בוטות (בהקשר הזה צריכה להתווסף כוכבית, אבל היא תגיע עם ספויילר אז נוותר), אין בו עירום, ולהוציא רגע של אלימות בנקודת המפנה הראשונה הוא צפייה בטוחה למדי בכל מה שקשור להגבלות גיל. זה כמובן לא לוקח מהעוצמה שלו כיצירה קולנועית, אבל כן מבדיל אותו מהשאר.

כמו הגיבורים של "אזרח מודאג", גם הסרט עצמו מייצג איזשהו רוב נינוח, קל לעיכול, כזה שמשתלב היטב – טוב מדי, יש שיאמרו – בהטרונורמטיביות שבשנים האחרונות הפכה לשאיפה מרכזית בקהילה הגאה. וזה בדיוק מה שהופך אותו, בעיני, לאחד הסרטים הכי חדים ונבונים בכל מה שקשור לנראטיבים הגאים בקולנוע הישראלי. אם על "כאילו אין מחר" כתבתי שהוא רחוק מאוד מהעולם שלי, זה של "אזרח מודאג" מתאר די במדויק את רוב חברי, והאנשים אותם אני מכיר וחולק את היומיום שלי. ככזה אני יכול להעיד על מידת הדיוק הכירורגית שלו, בטח על הרגישות המרשימה, שהוא מציג.

איכשהו, ממבט על, "אזרח מודאג", שעל פי דברי הבמאי נעשה באופן עצמאי וזכה לתמיכה בשלבים מאוחרים של ההפקה, הוא יוצא הדופן ב-2022. יכול להיות שזה קשור לתגובת הנגד בחברה שלנו לנירמול של אורח החיים החד-מיני, עכשיו כשגייז נמצאים באופן תדיר בפריים-טיים ומייצרים מחאה מול כוחות שמרניים יותר. יכול להיות שדווקא ההפך, שמול הריגרסיה שכמה מיוצרי הקולנוע הלהטב"קים בישראל מזהים סביבם, השאיפה היא להיות כמה שיותר בועטים וקיצוניים. זה משהו שנגלה רק בעוד כמה שנים, במקרה הטוב, אבל איכשהו הגאווה הבורגנית, הנטמעת, הלא מאיימת, היא זו שמרגישה זרה, או לפחות בנחיתות מספרית, אם לשפוט לפי היבול הקולנועי של השנה בישראל.

בשלב זה אנחנו עדיין לא יודעים מה יהיו התוצאות של סבב ההצבעות למועמדי אופיר 2022, אבל אם להסתמך על ההיסטוריה של הפרס, לחמשת הסרטים עליהם כתבתי יש סיכוי נמוך מאוד. במהלך 32 שנות האופיר רק סרט להטב"קי אחד זכה בפרס הגדול ("האופה מברלין") ואחוז אפסי היה מועמד ("הנשף", "לא פה לא שם", "ללכת על המים").
אתוודה ואומר שאני סקפטי שזה ישתנה השנה, אבל בין אם האקדמיה תרצה להבליט אותם – ועם יד הלב, אני די בטוח שזה לא יהיה המצב. למעשה, אני חושב שהסכום המצטבר של כל חמשת הסרטים האלו לא יעלה על עשר מועמדויות בכללי – התגלתה בפנינו תמונה מרתקת למדי של אמירה גאה בקולנוע הישראלי השנה, ואת זה שום אחוז הצבעה לא ישנה.

אזרח מודאג