• פרסי אופיר 2017 - ״פוקסטרוט״ עם שמונה פרסים
  • מה לראות בפסטיבל הקולנוע של חיפה? מדריך סריטה
  • סיכום שנת תשע״ז בקולנוע הישראלי
  • אימת החודש - ספטמבר 2017
  • ״קולומבוס״, סקירה לקראת הקרנה בפסטיבל חיפה
  • הרטרוספקטיבה של סרטי קארל תיאודור דרייר
  • סרטים חדשים: ״פוקסטרוט״ מגיע אל בתי הקולנוע
  • פרויקט כל זוכי האוסקר לסרט הטוב ביותר - פרק 42
  • התנגשות
  • המלצות (ואזהרה) לסרטי באטמן המצוירים
  • זה
  • פרויקט כל זוכי האוסקר לסרט הטוב ביותר - פרק 41
  • פסטיבל ונציה 2017: דיווח שביעי ואחרון
  • ?DC מה צופן לנו העתיד הקולנועי של
  • פסטיבל ונציה 2017 - דיווח שני של עופר

"נמס בגשם", סקירה

13 בינואר 2012 מאת אור סיגולי

על סרטו של דורון ערן, "נמס בגשם", כתבנו לראשונה במהלך הסיקור על פרסי אופיר. הסרט הופיע בפוסט "חבר אקדמיה יקר, שמע נא תחינתי" כאשר ניסינו להביא לסרט מועמדות לפרס העיצוב האומנותי. בנבחרת החלומות שלנו נתנו לסרט מועמדויות בקטגורית העיצוב, התלבושות והאיפור. בסופו של דבר הסרט זכה לשתי מועמדויות בקטגוריות האיפור והשחקנית הראשית (חן יאני).

"נמס בגשם" עושה חיים קשים כאשר מתכוונים לכתוב עליו. מצד אחד יש בו כמה אלמנטים משמעותיים ולא זניחים בכלל שניצבים לזכותו אך בד בבד גם לא מעט דברים בולטים שפוגמים בו. זה נכון שאפשר להגיד את זה על כמעט כל סרט שנעשה אי פעם, אבל דווקא הפעם גם הדברים החיוביים בסרט וגם הדברים הפחות – מאוד קיצוניים. לכן מאוד קשה להחליט באופן גורף האם להמליץ עליו או לא.
לשמחתי, פה ב"סריטה" אנחנו לא מעניקים כוכבים ולא מחפשים את השורה התחתונה של "ללכת או לא ללכת". סרטים זה דבר מורכב ואנחנו אוהבים להתייחס אליהם במורכבות המאפיינת. לכן הפעם אין פה אגודל למעלה או למטה, אבל כן יש דיון בסרט, שעל אף ולמרות הכל – בהחלט מגיע לו אחד.

וכך כתבתי על העיצוב האומנותי (שהתקין יורם שייר) של הסרט ב"שמע נא תחינתי":
זה לא סרט תקופתי או אקזוטי ואין בו סצנות פנטזיה חלומית. אבל עבודת העיצוב של "נמס בגשם" היא הדבר הכי קרוב לאלמודובר שהיה פה, לפחות מאז עמוס גוטמן. השימוש בצבעים, הפרופס של סצינות הפנים, העומס של הרחובות אל מול הקליניות של בית החולים, חדרי המדרגות ומועדון הלילה, כל הדברים האלו משדרגים את הסרט לחוויה ויזואלית שמחזיקה לא מעט. כמובן שלא ניקח קרדיט מעבודת הצילום והתאורה המרשימה, אבל העיצוב היצירתי אחראי לא מעט לתחושה הסמי-סוריאליסטית בסרטו של דורון ערן.

יש משהו במראה הויזואלי של "נמס בגשם" שלא הרבה סרטים ישראליים הצליחו לתפוס. זוהי תל אביב הלילית שנעה בין הגבול של דקדנטיות אבל לא מהסוג המטונף. יש בה משהו אפל ומזמין, צבעוני ומסתורי אך לרגע לא מאיים. משהו שתופס את העין ושואב לעולם המאוד ספציפי שבו מתרחש הסרט. עבודת התאורה האקספרסיבית מצטרפת להצלחה הזו.
אמנם הזכרתי בפסקה המצוטטת את אלמודובר – סוג של אסוציאציה אוטומטית לסרט שמקפל בתוכו מלודרמה משפחתית וזהויות מיניות – אבל האמת שבעיני ההשוואה הזו לא עושה חסד עם הסרט. אבל לא בגלל מה שאתם חושבים.
אלמודובר מייצר קולנוע מאוד מסוגנן שבמהותו מנסה לייצר ניכור בין הדמויות לצופים. האקסטרווגנטיות הקיצונית, הדרמטיות הבלתי הגיונית לעיתים, כל אלה נעשים במודע על ידי האוטר הספרדי כדי לתת לנו חוויה קצת שונה. לא תמיד זה מצליח לו – ממש כמו התסכול המפורסם של ברטולד ברכט שרצה לגרות את המחשבה של צופיו ולווא דווקא את בלוטות הדמעות שלהם, אך לא לגמרי הצליח לנתק את הקהל מהסיפור ומהזדהות רגשית – והקהל נסחף אחרי הסרט ובעצם מפספס את הקונספט. ואז, כשאלמודובר לוחץ על הדוושה עד הסוף ושולל מהצופים שלו את האלמנט הרגשי ("העור בו אני חי", "חינוך רע"), צופיו הקבועים די מתעצבנים עליו.
דורון ערן בסרטו לא הולך בשביל הזה שהתוו פאסבינדר, אלמודובר וטוד היינז. הוא כן מעוניין לייצר הזדהות, רגש ואנושיות בדמויותיו. זה בעליל הדבר שמבחינתי ניצח את כל החולשות של הסרט: הכבוד והאהבה של היוצרים אל הסיפור והאנשים שמאכלסים אותו.
העולם ההומו-לסבי – בוודאי ובוודאי דמויות של טרנס-ג'נדרים וקרוס-דרסרס – לא מיוצג מספיק בקולנוע בארץ. רק השבוע הוכרזה תל אביב כ"עיר ההומואים" החדשה על ידי האתר gaycities. אבל הקולנוע המקומי, מעבר לסרטיו של איתן פוקס במיינסטרים ולאחרונה גם "ג'ו+בל" בתחום קולנוע השוליים (לסרטו של יאיר הוכנר" אנטרטיקה" אתייחס בהמשך), לא מרגיש צורך לשלב את הספירה הגאה בסרטיו. לכן נורא משמח לראות שכאשר יש סרט חדש שמישיר מבט אל העולם שרובינו נזכרים בו פעם אחת בשנה בסביבות חודש הגאווה ואולי בעוד איזו כתבת צבע במוספי סוף השבוע – הנושא הרגיש הזה מטופל באופן חומל, עדין ולא שיפוטי.

כמובן שיש בכל זאת כמה רגעים בהם הסרט צולל למקומות קלישאתיים, מעט נצלנים ולא נעימים לצפייה, אבל הם מעטים. בתמונה הגדולה, ערן מצליח, באופן די מרשים בהתחשב בחומרים הסנסציוניים של "נמס בגשם", להמנע ממלכודות של נצלנות קולנועית. הוא אפילו מצליח לרגש באופן המכובד והאוהב בטיפול בדמויותיו, שחלקן מבצעות פעולות לא מקובלות או שייכות לקהילה ההומו-לסבית התל אביבית שמשוייכות  בקונוטציה החברתית עם דקדנטיות או תוקפנות.
ברוב המוחץ של הסרטים בארץ שעוסקים באופן ישיר בגיבורים חד-מיניים – למשל אצל איתן פוקס ("פלורנטין", "יוסי וג'אגר", "הבועה") ו"אנטרטיקה" של יאיר הוכנר – הדמויות ההומואיות הן אובר-אפולוגטיות מהבחינה הזו שלפעמים נראה שעיקר מטרתן היא להראות שהומואים הם לגמרי אנשים נורמטיביים שחיים חיים רגילים כמו כל אחד אחר, משמשים כחלק פעיל בחברה, ויכולים להיות גם המ"מ שלך, גם הבאמרן הנחמד מהפאב השכונתי וגם השכן השקט ממול. הן אינן מאיימות על תפיסה גברית או נותנות קונטרה לתפיסה שמרנית כלשהי ובטח לא מהוות איזושהי אלטרנטיבה לחיים היומיומיים.
אין פה חלילה ביקורת ואין פה אמירה שלילית על הנושא. להיפך! לא צריך להזכיר שעל אף התפיסה היחסית מתקדמת של ישראל בהקשר לחד-מיניות (כאמור, גל אוחובסקי ואסי עזר הם יקירי הפריים-טיים) חייבים לזכור שלא כל הארץ היא תל אביב, ושישנן ערים רבות בה היציאה מהארון היא לא אירוע שעובר בשקט. לכן הפעילות הטלוויזיונית והקולנועית שקשורה בדמויות גאות אליה נחשפנו בשנים האחרונות מבית היוצר של פוקס, הוכנר ואבנר ברנהיימר בין היתר, היא חשובה, אפילו קריטית, ואסור לזלזל בה בהקשר הפלרטוט של הקהילה הגאה עם הקונצנזוס הישראלי.
הדמויות של "נמס בגשם" הן, באופן יוצא דופן בסרט דובר עברית, אנשים שמקוטלגים תחת טייטלים "שליליים" כגון "אוחצ'ות" או "קוקסינלים" ולכן אנחנו רגילים לראות אותם באור מאוד מסויים ולא מחמיא. בגלל זה כל כך מפתיע ומשמח לגלות שכאשר אנחנו כן סוף סוף עומדים מול הדמויות ה"אחרות" – אלה שמובאות בדרך כלל כקומיק-רליף ("האלופה") או קונטרה לגיבור מא'צואיסטי ("תמיד אותו חלום") – הן זוכות לטיפול מכובד ומעורר הזדהות.

אבל "נמס בגשם" הוא לא רק סיפור על זהות מינית אלא הוא גם סרט קולנוע שעומד בפני עצמו ומצריך התייחסות ככזה. דרך הפריזמה הזו צפות בעיותיו של הסרט כאשר מתגלה שאלמנטים רבים בעשייה הקולנועית של "נמס בגשם" לוקים למדי.
למשל: הסרט נפתח בסצינת האקספוזיציה המיותרת ביותר שראיתי לאחרונה. לא רק שהיא לא מבוצעת ולא משוחקת טוב, מבחינה דרמטית היא פוגעת בסצינות שלאחר מכן. אחרי סיקוונס הפתיחה אנחנו נמצאים במשרד של בלש פרטי שנשכר על ידי אמא (לימור גולדשטיין, שאני ממש מבקש מכם, מלהקות ומלהקים, לגרום לה להופיע ביותר סרטים) לאתר את בנה האבוד. הסצינה הזו דווקא עשוייה יפה מאוד.
אז לא רק שעל הצופה לנסות לטשטש מזכרונו את ההתחלה המקרטעת של הסרט, אלא גם שהפתיחה הזו – שאלמלא האקספוזיציה שקדמה לה הייתה מתפוצצת ממסתוריות וסאבטקסט, מערבת את הצופים בעל כורחם בעלילת הסרט ומייצרת סקרנות וריכוז – פשוט הופכת לשגרתית ודלה.

עוד דבר שצרם לי לא מעט היה דווקא המשחק. וזה אירוני כי הליהוק בסרט הוא מצויין. חן יאני, בתפקיד הראשי היא ליהוק מבריק. אין לפקפק בהיותה של יאני אישה ואפילו מושכת למדי (חשבתי על קירה נייטלי לאורך כל הסרט), אבל משהו בפנים שלה בכל זאת משדר איזו אנדרוגניות חמקמקה, מה גם שהיא עושה עבודה מצויינת בשימוש בקול. אבל כאשר היא נאלצת להביא את האימפקט הרגשי שהסצינה מכתיבה, משהו שם לא עובד. היא קפואה מדי, מרוחקת מדי. אבל חייבים להגיד את זה – התפקיד של יאני הוא אחד התפקידים הכי קשים שניתנו לשחקנית בקולנוע הישראלי. שחקניות גדולות וותיקות ממנה היו חושבות פעמיים לפני אתגר כה גדול. פליסיטי האפמן, לצורך העניין, שעשתה תפקיד שיש בו מן המשותף בסרט "טרנסאמריקה", לא יכלה להשען אך ורק על כשרונה יוצא הדופן אלא הייתה צריכה עזרה לא מועטה ממחלקת האיפור. לכן הסתייגות הכרחית מהביקורת על יאני נדרשת כאן. אני לא מצליח לחשוב על הרבה שחקניות אחרות שכן היו מצליחות.

נקודה חלשה נוספת היא המוזיקה שהולחנה לסרט אשר מייצרת איזשהו קיטש מונוטוני ולעיתים משתלטת על הסצינה. שזה מוזר כי דווקא הסצינות במועדון, בהן המוזיקה היא דיאגטית ומשמשת כחלק מהמופע, סוחפות ויפות.
כשזה מגיע לשלב התסריט אני נאלץ הפעם פשוט לוותר. האמת שכבר די התעייפתי מלכתוב על הכתיבה הקלוקלת של הסרטים שאני צופה בהם. אין לי ברירה אלא לכוון אצבע מאשימה לעצמי בלבד ולחשוב שכנראה הסטנדרטים שלי גבוהים מדי, אולי לרמת הבלתי אפשריים. התסריט היחידי שנקלתי בו לאחרונה שהיה לא בעייתי היה "50/50" וזה היה לפני חודש וחצי. וגם הוא לא בדיוק "סינקדוכה ניו יורק".

אז רק כדי לסיים כמו שצריך: כאמור, המלצה גורפת או תג אזהרה לא תמצאו פה. כפי שכתבתי בהתחלה, אני לא יכול לשפוט את הסרט לחלוטין במונחים של רע או טוב, עובד או לא עובד. אני בטוח שישנם אנשים רבים בארץ ש"נמס בגשם" ידבר אל ליבם ויזיז משהו בתוכם, ויהיו גם צופים שלא יצליחו לראות מעבר לחסרונות.
אני אשמח מאוד אם תגיבו ותספרו על חוויתכם מהסרט.

תגובות

  1. חושב בקול רם הגיב:

    אני חייב להגיד שיש לסרט TV Spot מביך בצורה יוצאת דופן, שלא רק שלא גרם לי לרצות ללכת לראות את הסרט, אלא ביטל כל סיכוי כזה

  2. EG הגיב:

    למרות כל חסרונותיו כסרט (וכמו שכתבת בעדינות – יש), ישנם בו מספר אלמטים טובים.
    1. הרגע שבו לימור גולדשטיין מבינה מול מי היא עומדת היא סצנה שמשוחקת ומבויימת היטב ומרגשת, למרות הבנאליות.
    2. גם אם ברמה הקולנועית אין מה להשוות, הסרט מטפל לדעתי בקונפליקטים במשולש אב – אם – ילד בצורה מעניינת הרבה יותר מב"הערת שוליים" למשל.

  3. יפעת הגיב:

    יש הרבה חסרונות ונקודות בעייתיות ואין מניעה אלא לחשוב שעם טיפת יותר השקעה אפשר היה להמנע מהן (הבת יוצאת מהמטבח עם שני ספלי קפה – ורואים בבירור שהספלים ריקים).
    אבל הדמויות והעלילה כל כך חזקות שבעיני זה גבר על כל השאר. בשורה התחתונה: הייתי מהופנטת לאורך כל הסרט ובסיומו בכיתי כמו ילדה. חן יאני מדהימה ביכולות המשחק ולא נעים לומר שהייתי משוכנעת עד אחרי הסרט שהיא בעצם בחור (עדין, יפה, אבל בחור). הסיפור המשני של זוג החברים ההומואים גם הוא עשוי היטב וברגישות ונכנס עמוק ללב. סרט יפה שהותיר בי חותם וזה כל מה שחשוב.

  4. מיכאל גינזבורג הגיב:

    עוד סרט ישראלי לא טוב, לא מעניין, מביך ומיותר. עוד פעם משבר משפחתי. הניסיון שלו לרצות את כולם
    מביא אותו בפועל להחליק על מדרון תלול של רגשנות חורקת. הקרן לקולנוע ישראלי שוב תמכה, כהרגלה,
    בתסריט המעדיף דלות שכלתנית וצרות מוחין קונספטואלית על פני תשוקה או רעננות אמיתית.
    עילבון צורם לקולנוע של פדרו אלמודובר, ככה לא מחקים את המאסטרו, למרות הכוונה האקטואלית בזמן עשיית הסרט.

  5. יוסריאן אחד הגיב:

    יש בסרט הרבה דברים טובים, אבל משהו בסיסי בתסריט…
    אני לא מאמין שזה אפשרי שילד שנזרק כך יגיע לטפל באב.

השאר תגובה