• מה לראות בפסטיבל הקולנוע היהודי ירושלים 2021
  • רווק נצחי
  • ״רואים קולנוע״, סקירת נטפליקס
  • ״פתח תקווה״, סקירה לסרטה של יעל ראובני
  • אוסקר 2021/22: ניו יורק ואיגוד הביקורת הלאומי
  • סקירת נטפליקס לצמד סרטים קצרים של אולפני ארדמן
  • הכרוניקה הצרפתית
  • ״יד האלוהים״, סקירה
  • סרטים חדשים: ״יד האלוהים״ של פאולו סורנטינו
  • מבט מחודש על סרטי ג׳יין קמפיון: ״שתי חברות״
  • אימת החודש - נובמבר 2021: אחרון לפני סיכום שנה
  • בית גוצ'י
  • ״מכסחי השדים: החיים שאחרי״, סקירה
  • ״משוננת״: סקירה לסרט התיעודי על אלאניס מוריסט
  • מבט על הקולנוע הנורדי 2021: מדריך והמלצות
  • טיק, טיק... בום!
  • ״חוצה את הקו״, סקירת נטפליקס
  • ״משפחה מנצחת״, סקירה
  • כוחו של הכלב

"טיק, טיק… בום!", סקירת נטפליקס

21 בנובמבר 2021 מאת אור סיגולי

הסרט החדש "טיק, טיק… בום!" (tick, tick… BOOM!) הוא אירוע זניט כל כך מדויק לנקודת הזמן שבה אנחנו נמצאים שזה כאילו מהונדס, מין אירוע שיא שמשלב בין כמה מהדברים הכי מאפיינים של התקופה.
זה מתחיל בלין-מנואל מירנדה, איש התיאטרון המפורסם ביותר של העשור, שב-2021 פשוט אי אפשר להתחמק ממנו. אמנם הגרסה המצולמת של הלהיט הבימתי שלו "המילטון" יצאה בשנה שעברה, אבל את סיבוב הפרסים עשתה השנה ולכן זה מרגיש כאילו עדיין אתנו; מעבר לכך, הסרט "שכונה על הגובה", שאולי כבר נמחק לגמרי מהזיכרון אבל היה עניין די גדול במחצית הראשונה של 2021, מבוסס על מחזמר שלו; והוא כתב את השירים לשני סרטי אנימציה השנה, "ויוו" בנטפליקס ו"אנקאנטו" של דיסני שיגיע מאוד בקרוב. "טיק, טיק… בום!" מייצג כיבוש חדש בשבילו כעבודת הביכורים שלו בבימוי קולנוע.
בנוסף, "טיק, טיק… בום!" הוא גם חלק משני אספקטים ששולטים בשיח הקולנועי של השנה, הראשון הוא היותו אירוע קולנועי גדול שמגיע ישירות לטלוויזיה, עדות נוספת לנוף הקולנוע המשתנה שלנו, והשני הוא שיוכו לז'אנר המיוזיקל, אחת הסוגות הכי נוכחות של 2021. בין היתר יצאו השנה "שכונה על הגובה" שהוזכר מקודם, "אוון הנסן היקר" שמת עוד לפני שיצא לעולם, "בו ברנהאם: בפנים" ו"אנט", כאשר עוד מחכים לנו גם "סיפור הפרברים", "סיראנו דה ברז'ראק" ועוד. זה מבלי להזכיר את הסרטים התיעודיים (על בילי אייליש, אלאניס מוריסט, וודסטוק 99 ועוד) ואת הביוגרפיות הקולנועיות כמו "ריספקט" ו"המדינה נגד בילי הולידיי".
וזה מעביר אותנו לעוד אלמנט שהופך את "טיק, טיק… בום!" למשהו מייצג של הרגע הזה, והוא שמדובר בסיפור על אדם אמיתי, הלחם והחמאה של עונת הפרסים שבכל שנה בשלב הזה צוברת תאוצה. לא במקרה מצטופפים להם יחד לאותה תקופת הפצה הסרט לשמו התכנסנו, "משפחה מנצחת", "בית גוצ'י", "ספנסר", "העיניים של תמי פיי" ו"Being the Ricardos". לכולם יש אותה מטרה בסופו של דבר.
לין-מנואל מירנדה, נטפליקס, מחזמר, סיפור אמיתי. 2021 כולה בסרט אחד.

האדם האמיתי במרכז "טיק, טיק… בום!" הוא ג'ונתן לארסון, אחד הסיפורים הכי מדהימים וטראגיים של עולם התרבות העכשווי (כל מה שאכתוב עכשיו נאמר בדקות הראשונות של הסרט, אז לא מדובר בספויילרים). לארסון נולד בניו יורק של 1960 ושאף להיות חלק יצירתי מעולם מחזות הזמר. לאחר כמה ניסיונות שלא הצליחו להביא לו את תשומת הלב שאליה קיווה, כתב לבדו את "רנט", אופרת רוק המבוססת על האופרה "לה בוהם", שעוסקת בקבוצה מגוונת למדי של צעירים בניו יורק הנאבקים בקריירה, אהבה, עוני, התמכרויות, ואיידס. אתם בטח זוכרים את הפארודיה מ"טים אמריקה".
"רנט", שעלה ב-1996, נחגג כאחת היצירות החשובות ביותר שאי פעם היו בברודווי, והעניק ללארסון את הטוני ואת הפוליצר. האגרוף לבטן הוא שלארסון לא היה שם בשביל לחוות את כל זה. בבוקר הפרימיירה של "רנט", שעות ספורות לפני שהפך לאחד הכישרונות הכי מבטיחים של תקופתו, לארסון נפטר בעקבות קרע פנימי באבי העורקים ומת בביתו והוא בן 35. התסמינים שרופאיו סימנו כתוצאה של מתח לקראת עליית המחזמר, היו בעצם שעון מתקתק לקראת סופו המוקדם מדי.
לאחר מותו עלה בברודווי מחזמר מוקדם שלו "טיק, טיק… בום!", אותו כתב לפני "רנט", ובו תיאר את מסלול הקריירה שלו רגע לפני שהוא עובר את גיל 30, ולפתע קיבל משמעות אחרת לגמרי. במבט ראשון האובססיה של לארסון לעשות לעצמו שם לפני העשור השלישי שלו עוברת קצת ילדותית, ואפילו חבריו אומרים לו את זה. החיים ממשיכים גם אחרי גיל 30, כידוע, ולא כולם יכולים להיות סטיבן סונדהיים. לאחר מותו, לא רק שהשם של המחזמר בעצמו מצמרר, אלא גם שנראה שלארסון הרגיש באיזשהו מקום שאין לו יותר מדי זמן. שעל אף גילו הצעיר ימיו קצובים.

על אף שהיה קל ללכת לכיוון הזה, בידיים של לין-מנואל מירנדה, "טיק, טיק… בום!" איננו טרגדיה על כישרון שנגדע טרם זמנו, אלא מכתב אהבה ללארסון, למוזיקה ולברודווי. אני מדגיש את זה כי אני לא רוצה להרתיע מי מכם שבעקבות דברי חושבים שמדובר בסיפור עגמומי עם סוף ידוע מראש. "טיק, טיק… בום!" הוא כולו אנרגיה, ומחווה ענקית – לעיתים קצת נלהבת מדי – לעולם מחזות הזמר, ואלו מכם שקצת מכירים את החומר בוודאי יחייכו אל מול כמות הופעות האורח שמירנדה הצליח להביא לסרט הזה. אני חושב שכל ליגת א' של ברודווי צצה בשלב זה או אחר, מחברי הקאסט של "המילטון" ו"רנט" המקורי, דרך כישרונות חדשים בדוגמת קייט רוקוול (מהמחזמר "ילדות רעות"), טום קיט, צ'ד בגלין (הכותב של "הנשף"), ג'ודי קוהן ועוד, ועד לאגדות אמיתיות כמו ביבי נוורת', ג'ואל גריי ("קברט"), פילישה ראשד וברנדט פיטרס בין היתר. אבל אלו הסוכריות, לא העוגה עצמה.

אבל רגע לפני העוגה, אם להמשיך את הדימוי, אני חושב שכדאי שאפרט איפה הסרט הזה פוגש אותי, כי אני מאמין שזה יסביר הרבה מהדברים שאתם עומדים לקרוא.
האמת היא שלא היו הרבה סרטים השנה אליהם ניגשתי בכזה שילוב של ציפייה וחרדה, וזאת מכיוון שג'ונתן לארסון הוא אחת האושיות הכי חשובות בחיים שלי, מישהו שהשפיע רבות על מי שאני, על הרגישויות שלי וכנראה גם על הדרך שאני חווה את העולם.
אל "רנט" נחשפתי בגיל 13, הסיפור איך לא לגמרי משנה, אבל תוך דקה הייתי אובססיבי אליו. את המחזמר המלא רכשתי במארז של ארבעה דיסקים ולא הפסקתי להאזין לו במשך משהו כמו שנתיים תמימות. "רנט" נכנס לסיסטם שלי בגיל מאוד… קל להתרשמות, נקרא לזה ככה, והוא די התרכב יחד עם הדי.אן.איי שלי. אני זוכר את כולו עד היום בעל פה.
ממרוצת השנים גם אני יכול להודות שלא מדובר במחזמר נטול פגמים, אבל התהודה שלו לא רק עלי, אלא גם על האנשים שהמשכתי לעקוב ולהעריץ מאז, היא עצומה. זאת גם אחת הסיבות למה אני חושב שהגרסה הקולנועית לסרט, שיצאה ב-2005 בבימוי כריס קולומבוס לכל השדים והרוחות, הוא בית ספר לאיך לא מעבדים מחזמר למסך. ל"רנט" נעשתה גרסה מצולמת נוספת, כחלק מסדרת לייב לטלוויזיה של פוקס, אותה לא ראיתי אבל גם לא שמעתי עליה מילה אחת טובה.

ההיסטוריה של לארסון והקולנוע, יחד עם המחשבה שעוד רגע ולין-מנואל מירנדה קצת גולש לטריטוריות של יותר מדי נוכחות, הפחידו אותי מאוד. מה גם שהסרט לא לגמרי זכה לדיבור משמעותי עד ממש לאחרונה כשהוקרן בפסטיבל AFI, ובעצם כל הסימנים העידו שאנחנו בפני ניסוי שכשל, או גרוע מזה. מצד שני, לי היה ברור שגם אם לא יהיה מדובר במחזמר הסוחף ביותר של השנה, אני כנראה אמצא בו קצת מעצמי ואתחבר אליו ברמה מסויימת.
אז כן, ידעתי ש"טיק, טיק… בום!" ייגע בכמה עצבים חשופים, אבל לא העלתי על דעתי כמה. הסרט הזה לחץ לי על כל הכפתורים, ובכל פעם שנדמה שאני נרגע הגיע משהו אחר שהפעיל אותי מחדש. מהרגע שהסתיים הפרולוג ואנדרו גארפילד בתפקיד לארסון עמד על הבמה החשופה מתחיל לספר את סיפורו, הייתי באותם מקומות נדירים בהם אתה מרגיש שסרט נעשה במיוחד בשבילך. כל המגננות שלי נפלו.

ככזה אני אולי הבן אדם הכי מתאים מסריטה לכתוב על הסרט הזה, באותו הזמן שאני האופציה הכי פחות נכונה. ישנם חלקים שפחות עובדים בפרויקט הזה של מירנדה, בזאת אפשר להודות. הוא נוגע בקיטש יותר מפעם אחת, הרבה דמויות משנה מרגישות פונקציונליות, והרצון של מירנדה להתחנף לעכברי ברודווי מרגיש מתאמץ לעיתים. שום דבר מאלה לא גרעו מהאפקט שלו עלי. התשוקה לחיים וליצירה של לארסון, העיצוב של ניו יורק בשנות התשעים, השירים הנפלאים (ברובם) והכוריאוגרפיה נטולת הציניות, היו בשבילי מנת חיים מרוכזת שהותירה אותי מלא ומרוקן במקביל. בינתיים זהו המיוזיקל הקולנועי האהוב עלי השנה, די בפער.

אבל מעבר לחוויה האישית, יש דברים שאני מאמין שגם צופים שאינם חובבי מחזות זמר, או שחוו את שנות התשעים בהגזמה הראויה, יכולים להעריך. בראשם אנדרו גארפילד, בהופעה הכי טובה שלו עד כה. לגארפילד יש מערכת יחסים מורכבת גם עם הקולנוע וגם עם הבמה, כי הוא לא תמיד פגע נכון. בקולנוע הוא כמובן כוכב, ואפילו צבר מועמדות לאוסקר על "הסרבן" (וגם חד משמעית היה צריך להיות מועמד על "הרשת החברתית"), אבל לעיתים הנוכחות שלו הרגישה צורמת או מעושה. על הבמה הוא קיבל את מה שבעיני הוא התפקיד הכי טוב של המחזאות המודרנית, פריור וולטר ב"מלאכים באמריקה", וזה לא היה מאוד מוצלח, מרגיש כמו טעות ביותר מדי שיקולי דעת.
ב"טיק, טיק… בום" גארפילד מתפוצץ. הוא נותן את כל מה שיש לו בדרמה ובמוזיקה, והוא סוחב את הפרויקט המאוד לא פשוט הזה על גבו. יש לסרט יותר מדי אלמנטים שונים, והוא צריך להיות הדבק של הכל ביחד. די מדהים כמה הוא מצליח בזה, וכעת בינו לבין בנדיקט קמברבץ' ("כוחו של הכלב") ו-וויל סמית' ("משפחה מנצחת") בדרך לאוסקר כבר מתחיל לכאוב לי הראש.
לצדו בולט רובין דה הסוס בתפקיד מייקל, שבשנה שעברה הצטיין בעיבוד בימתי אחר מטעם נטפליקס, "הנערים בחבורה". דה הסוס הוא אושיית ברודווי מוכרת ואהובה, ופוקדי התיאטרון יכלו לראות אותו במספר נקודות מפנה של עולם המיוזיקלז המודרני בין אם "רנט", "וויקד", ו"שכונה על הגובה". על האחרון, יחד עם "כלוב העליזים" ו"הנערים בחבורה", היה מועמד לטוני. בסרט החדש דה הסוס גם הוא נוק-אאוט, למרות שהדמות שלו כתובה באופן מהותי פחות טוב מזו של לארסון.
מהתפקידים היותר קטנים אפשר לציין לטובה את ג'ודית' לייט שמאוד נהנית מזמן המסך הקצוב שלה, ונסה האדג'נס שנפלאה ברגעים המוזיקליים שלה, אלכסנדרה שיפ, ובראדלי וויטפורד כסטיבן סונדהיים.
מעבר לקאסט גם העיצוב מצוין, העריכה והצילום (של אליס ברוקס שחתומה גם על צילום "שכונה על הגובה") בונים נראטיב שכמעט ולא מאבד את הקצב, עם כמה שיאים רגשיים לא מבוטלים. שיר אחד במיוחד מתוך הסרט, "למה", המופיע באחד משיאי המערכה השנייה, היה לי כל כך עוצמתי שהוא המשיך להתנגן לי בראש שעות לאחר הצפייה וגזל ממני כמה שעות שינה.

דמוגרפיה מאוד מצומצמת מיועדת ליהנות מ"טיק, טיק… בום!", כך נראה לי. בדרישות התפקיד צריכים להופיע אהבה כנה למחזות זמר, זיכרונות משמעותיים מהניינטיז וחיבה ל"רנט" (שהסרט מייצר אין ספור רפרנסים אליו, מהודעות המשיבון ועד לביטים מוזיקליים שנועדו לחבר אותנו לחוויית הדמויות במחזמר שלארסון עוד עומד לכתוב). זה בהחלט לא סרט לכל אחד, ובטח יהיו כאלה שלא יצליחו להיכנס לגרוב שלו. אבל זה בסדר, אי אפשר להגיע לכולם. ההצלחה של הסרט, בעיני, היא שאלו שהוא כן מכוון אליהם ירוויחו משהו מאוד גדול, משהו שיישאר איתם הרבה אחרי. או שאולי זו רק משאלת לב, ואני שוב פעם חוטא בלדבר על עצמי.