פרסי אופיר 2020: כל הסרטים נחשפו ובאמת שהכל יכול לקרות

אין שום דבר צפוי, שלא נאמר אפילו מובן מאליו, בפרסי אופיר 2020. קל וחומר העובדה שזה בכלל מתקיים. על אף המגיפה, על אף המצב המפחיד ביותר שתעשיית הקולנוע הישראלית עמדה בפניו אי פעם (אפנה אתכם לכתבתה של אינה טוקר ב-ynet), על אף עתידם הלוט בערפל של האולמות, טקס פרסי הקולנוע הישראלי יתקיים השנה זאת הפעם ה-30.
אני סמוך ובטוח שהאקדמיה, השנה לראשונה בהובלתה של נעמי מיכאלי שהתמנתה לתפקיד המנכ"ל אחרי עזיבת דנה בלנקשטיין (שהלכה להפוך את סם-שפיגל למקום שראוי ללמוד בו), שברה את הראש הרבה זמן איך ולמה לעשות טקס בהתחשב בכל הטירוף. ובזמן שאני באופן אישי עדיין לא לגמרי בטוח אם זו הייתה הבחירה הנכונה, אי אפשר שלא להעריך את תפיסת ה"ההצגה חייבת להמשיך" ו"הקולנוע הישראלי לפני הכל" אותה מציגה האקדמיה.
אבל זה כן אומר שאנחנו עומדים בפני עונת האופיר המשונה, הבלתי צפויה, והמוזרה ביותר אי פעם.

התהליך ההדרגתי של חשיפת הסרטים המתמודדים באתר הסטרימינג של האקדמיה (עם גישה רק לחברים רשומים) היה צריך להסתיים ביום שלישי, ה-25 לאוגוסט, עם עלייתם של "שאיפה לחיים" ו"הנה אנחנו". בעקבות החלטת היוצרים, הם הוקדמו כבר לסוף השבוע הנוכחי וכך כבר בשלב הזה המצביעים יכלו לראות את כל הפיצ'רים התיעודיים והעלילתיים, הקצרים והארוכים.
זה גם אומר שלגמרי הגיע הזמן שלנו להתחיל לדבר על העונה הזו.

על מצביעים ומטרילים

אסיה. צילום: דניאלה נוביץ

שני דברים השנה – אחד קשור לקורונה, השני ממש לא – מאיימים להפוך לחלוטין את כל מה שידענו על המרוץ לאופיר.
הראשון הוא כמובן זה שאין הקרנות סדירות של הסרטים בסינמטק תל אביב, כפי שהיה עד עכשיו. נכון, בשבועות האחרונים התקיימו הקרנות ספורדיות באברהם הוסטל ובקולנוע קנדה, שניהם בצד הדרומי של תל אביב, אבל הן במתכונת מצומצמת על פי התו הסגול (ולכן אין באמת ביכולתן להשפיע על ההצבעה), ואינן מנת חלקם של כל הסרטים אלא רק אלו שבחרו בכך, לרוב על חשבון ההפקה. למי שרוצה להכיר את הווייב של העונה, העניין הזה הוא מאוד קריטי, כי דרך הקרנות האקדמיה בסינמטק יכולת להבין לאן נושבת הרוח, ומי מעורר הכי הרבה תשומת לב. התורים בכניסה, השיחות לאחר ההקרנה, כולם העידו על איזושהי אינדקציה לעתיד.

כמובן שהרבה פעמים הבאז שצבר סרט דרך ההקרנות התברר כמוטעה לחלוטין. שתיים מהדוגמאות הבולטות של השנים האחרונות היו "אנשים שהם לא אני" ו"קולות רקע". שניהם ממש הציתו באש את המתחם והפכו לשיחת היום אצל חברי האקדמיה. הראשון לא זכה למועמדויות כלל, והשני קיבל ארבע, אף אחת מהן לא לבימוי, סרט או תסריט. בזמן שאצל סרטה של הדס בן ארויה זה קצת מובן כי הסרט היה בועט, צעיר ומלהיב מדי בשביל הטעם הכללי של האקדמיה, המעידה היחסית של סרטו של יבגני רומן היא עדיין אחת מתדהמות האופיר הגדולות שחוויתי מאז שהתחלתי לסקר את הפרס.

בהעדר ההקרנות המשותפות לחברי האקדמיה ותעשיית הקולנוע המקומית, קשה לדעת א) כמה אנשים בכלל צפו בכל סרט נתון, ו-ב) מה התגובות לכל אחד. יכול להיות שסרט כלשהו שחשיפתו הראשונה לקהל היא בסטרימינג האקדמיה (מתוך 23 הפיצ'רים העלילתיים שמתחרים, מחצית מהם לא הוקרנו בארץ בשום אינסטלציה לפני) זוכה ברגעים אלה לחיבה עצומה אצל המצביעים הפוטנציאליים, אבל לאף אחד לא יהיה מושג ונגלה את זה רק בהכרזת המועמדים.
גם העובדה שכל חבר אקדמיה צופה בסרט לבדו בזמנים שונים מונעת את היווצרותם של פוסטים תומכים בפייסבוק, כמו שקרה לרוב אחרי הקרנת הבכורה של האקדמיה. עד כה, אחרי ההקרנה הראשונה בסינמטק, היה אפשר לראות מיני יוזרים שמהללים ברשתות החברתיות את הסרט שזה עתה ראו, היוצרים היו משתפים בכל הכוח, וכך נוצרה אשלה של חגיגיות. זה לא קיים השנה. באופיר 2020 אין איוונטים קולנועיים, אין התפרצות של התלהבות, אין נוכחות בשטח.

הדבר הנוסף שאמור לגרום לרשימת המועמדים להיות כאוטית למדי מגיע דווקא מתוך האקדמיה, והוא חוק חדש שאני מאוד נרגש בזכותו – למעשה, הפצרתי באקדמיה לעשות את זה עוד בשנה שעברה – על פיו, בשלב ההצבעה למועמדים בכל קטגוריה, יצטרכו החברים לבחור שלושה מתמודדים, ולא אחד.
אני בעד השינוי הזה מכיוון שהוא יכול למנוע, או לפחות לדלל באופן מהותי, את קונספט ההצבעה האוטומטית. אם מסתכלים על רשימות המועמדים בתולדות האקדמיה, רואים שהמצביעים לא אוהבים להתאמץ. אם יש סרט שהם אהבו הם יצביעו לו בכל הקטגוריות האפשריות, ובמשבצות שלא מעניינות אותם או שהם לא מבינים אותן לעומק (כמו למשל סאונד, עריכה, עיצוב ואיפור) הם פשוט ילחצו על הראשונים ברשימה, כלומר המתמודדים שהשם הפרטי שלהם מתחיל באותיות א'-ד', או שמות שהם מזהים ויודעים שלא משנה מה הם כנראה עשו עבודה טובה.
בנוסף, גם אלו שיש להם סוס במרוץ יצטרכו להשקיע רגע ולבחור סרטים אחרים. וזה מביא אותנו לחלק הכי מהותי בשינוי החדש. כזה שמצריך פסקה חדשה.

בפני מצביעי האקדמיה שיש להם סרטים מתמודדים השנה (בין אם הם יוצרים, או נציגי חברות הפקה והפצה) תעמוד דילמה שאני די בטוח שהיא חלק מתורת המשחקים, אבל אני לא מספיק חכם כדי לדעת בוודאות: האם לבחור ולסמן סרטים ומתמודדים שבאמת הערכתי את עבודתם השנה אך הפופולריות שלהם עלולה לסכן את המקום שלי, או לבחור בשוליים של השוליים – כי הרי מי יצביע בעדם – וכך דרכי לחמישייה תהיה פנויה יותר? או במילים אחרות, מעניין כמה חברי אקדמיה יצביעו מתום לבם, וכמה הולכים להטריל לנו את החיים.
זאת הסיבה העיקרית בגינה אין לי שמץ של מושג מה הולך לקרות. ואני כל כך מתרגש מזה, שאני אפילו לא מצליח להסביר כמה אני מחכה למשדר הכרזת המועמדים. עד היום ידעתי די בוודאות אילו סרטים הולכים לקבל אפס מועמדויות (בשנה שעברה קלעתי בדיוק), השנה אין לי מושג.

חוסר היכולת לבנות באז, העובדה שאין פסטיבלים גדולים בארץ או בעולם כדי לייצר רוח גבית לאף סרט בזמן תקופת הצפייה וההצבעה (כארבעה סרטים הוקרנו בפסטיבלי 2019, "אסיה" זכה בטרייבקה גרסת האון-ליין), יצר סוג של דמוקרטזיציה של הסרטים כאילו – כביכול – כולם מתחילים מאותה נקודה. זה מעניין. לזה מצטרף הקונספט שאין אף במאי יקיר אופיר שמתחרה השנה, להוציא את ניר ברגמן ומרקו כרמל, כך שהמשחק די פתוח לכולם באופן יחסי לשנים אחרות.

כשזה מגיע לסרטים העלילתיים באורך מלא, מתוך 23 המתמודדים, כרגע חסרים לי שני סרטים להשלמת התמונה ("הרפתקה בשחקים" ו"עכביש ברשת" בהם אשתדל לצפות עד ההצבעה בתחילת ספטמבר). זה אומר שכבר צפיתי ב-21 מהסרטים, אבל אהיה חייב להתוודות שהיו חמישה מהם שלא הצלחתי לשרוד עד הסוף והם הותירו בי צלקות.
וזה עוד עניין שמתקשר לשוני שמביא אתו ה-VOD מול האולם: לא משנה כמה מוצלח הסרט, אם הוא לא מצליח לתפוס תשומת לב בעשר או חמש-עשרה הדקות הראשונות, סביר להניח שרוב הצופים יעצרו את הצפייה ויעברו למשהו אחר, בשונה מסיטואציה בה הם כלואים באולם ולא נעים להם לצאת. ההשפעה של זה תגיע בעיקר כאשר אלמנטים טובים בסרטים חלשים (הופעה מוצלחת של שחקן, ליווי מוזיקלי משובח) לא יקבלו סיכוי בכלל.
מצד שני, כאילו רוב חברי האקדמיה אי פעם עשו את ההבדלה הזו. הצבעה אוטומטית, כאמור.

הימורים, או: האם זו שנתן הגדולה של הקומדיות?

המוסד

הימורים בתחום העלילתי באורך מלא (לשאר המסגרות אתייחס כמובן בהמשך, אל דאגה) טובים כעת כמו בכל זמן אחר, על כן אחלוק אתכם כרגע מה אני חושב שעלול לקרות, אבל באמת שמדובר בהסתמכות על טקסי העבר, וכאמור ייתכן והם מאוד לא רלוונטיים השנה. קחו בחשבון.
בתחום הסרט הטוב ביותר, אני מאמין כרגע שסרטו של ניר ברגמן, "הנה אנחנו", הוא בלי צל של ספק בעל המשקל הסגולי הרב ביותר, בעיקר כי השם של ברגמן היה, עד סרטו הקודם ("להציל את נטע"), מגנט אופירי מוחלט, והסרט הנוכחי גם זכה לתמיכת פסטיבל קאן 2020 (ואם שכחתם, שקופית אסטרטגית בתחילת הסקרינר תזכיר לכם). אני מנוע בשלב זה מלהסגיר את דעתי על הסרט, אז רק אומר דבר אחד: אני לא בטוח אם אי פעם בכיתי ככה בסרט ישראלי, ומכיוון שאני מאמין שלא אהיה לבד בסנטימנט הזה, די בטוח שהוא יקבל המון קולות. קאבוטות של קולות.

אחריו כנראה יזכו לתשומת לב מרובה "אסיה" שהכה גלים עם הזכייה בטרייבקה ואפילו קיבל מילים חמות מאורון (גילוי נאות: רותי פרי-בר, הבמאית והתסריטאית, היא בת כיתתי מסם-שפיגל), ובל נשכח שמככבת בו שחקנית שכרגע מועמדת לצד קייט בלאנשט בפרסי האמי, כך שמצביעים עם אוסקר בעיניים בטח ינטו לכיוונו; "אפריקה" שסחף את פסטיבל חיפה שם אני התאהבתי בו (והפעם לא מתמודד מול "לידה", שיוצריו בחרו שלא להגישו השנה); ו"אלוהי הפסנתר" שהשתזף באור היקרות של פסטיבל ירושלים הקודם, ויצא לסיבוב קצרצר בבתי הקולנוע עם הפצה מסחרית מצומצמת. זה כמובן לא מבטיח שום דבר, אבל זה מקום טוב להתחיל ממנו.
סרט שטרם נחשף מחוץ לאקדמיה אך יכול לפרוץ את השערים הוא "הלילה הזה", בעיקר כי הוא מתהדר בשמות גדולים כמו נדב שירמן ("הנסיך הירוק"), בני ברבש ועוזי וייל, ושאיפה להתמודד עם רגע טראומתי ישראלי.
מעבר לאלה באמת שאין לי מושג מה יקרה.

הבליינד- סייד הרציני השנה הוא כל מה שקשור לקומדיות שנרשמו לתחרות. בשנים האחרונות האקדמיה לא בדיוק זרמה על הסרטים הבידוריים יותר, רובם מבית היוצר של יונייטד קינג, והשאירה את אלו שכן טרחו להירשם ("שושנה חלוץ מרכזי", "ילד טוב ירושלים", "הלהקה האחרונה בלבנון", "ואז היא הגיעה", "מכתוב" ועוד) הרחק הרחק מאחור עם אפס מועמדויות.
השנה מספר שיא די נפלא של קומדיות נרשם לאקדמיה, ובהתחשב במצב הכללי נראה שלמצביעים לא תהיה ברירה אלא סוף סוף להתייחס אליהן. או שלא, הרי אי אפשר לדעת.

לא פחות מתשעה סרטים שאפשר להגדירם כקומדיות מוחלטות נמצאים בתחרות – כלומר, כמעט 40% מהמתמודדים. שלושה מהם כבר פגשו קהל עם הצלחה יפה בבתי הקולנוע ("המוסד", "המחשמלים", "מחילה"), שניים שטרם נחשפו מחוץ לאקדמיה הם הפקות מתוקצבות של במאים מוכרים ("בוטיק פריז", "שאיפה לחיים"), וארבעה מהם הם סרטי פרינג' שנעשו באופן מאוד עצמאי ויוצא דופן ("אובססיה", "דגים גם טובעים", "לפרק את האשרים", "פרימו ושבתי").
מבלי להכניס את דעתי האישית לעניין, בעיני הארבעה האחרונים שהוזכרו הם בעלי הסיכויים הנמוכים ביותר לצוץ באיזושהי קטגוריה, רק מאופן עשייתם והאנונימיות היחסית של יוצריהם. החמישה המתוקצבת יכולה להצליח כמו שתי הקומדיות שכן שברו את מחסום האופיר בשנים האחרונות, "תל אביב על האש" (וגם הוא עם רק ארבע מועמדויות) או "ישמח חתני" (וגם הוא בלי מועמדות לסרט, תסריט או בימוי). למעשה, הפעם האחרונה שהקומדיות באמת סחפו את האופיר הייתה לפני שש שנים (!) עם "אפס ביחסי אנוש" ו"מיתה טובה".

פרסי המשחק גם הם גירוד ראש אחד ענק. יש רק שני סרטים שאני בטוח שיככבו בפרסי המשחק, ובנקודת הזמן הנוכחית אני אפילו מאמין שיזכו: "הנה אנחנו" בפרסי המשחק הגבריים (שי אביבי ראשי, נועם אימבר משנה) ו"אסיה" בפרסי המשחק הנשיים (אלונה איב ראשית, שירה האס משנה).
בשונה מ-2019, בה פרס השחקן הראשי הייתה צפופה בקטע לא סביר בעליל, השנה המצב קצת יותר מרווח. את אביבי כבר הזכרתי, וכמובן שאי אפשר להתעלם מהכוח המתפרץ שהוא שלמה בראבא ("שאיפה לחיים"). מעבר אליהם, יש סיכוי שנפגוש שם את מאיר גרנר ("אפריקה"), איתי טיראן ("עכביש ברשת"), ואם הקומדיות אכן יתפסו, אחד או אפילו שניים מהצמד של "מחילה" או צחי הלוי של "המוסד".
בשחקן המשנה אני לא אתפלא אם כל שלושת המתמודדים של "שאיפה לחיים" (דבלה גליקמן, גדי יגיל, אלון נוימן) יצליחו להיכנס. זאת אשכרה סיטואציה שיכולה לקרות השנה.

מעבר ל"אסיה", פרסי השחקניות הם המקום בו נעמה פרייס יכולה להופיע בשתי מועמדויות, כראשית ב"אלוהי הפסנתר" וכמשנה ב"שתיים", סרט שבהחלט יכול לעשות דאבל בקטגוריית השחקנית הראשית למור פולנוהר ואגם שוסטר.
שתי מתמודדות חזקות מאוד נוספות הן כמובן הילה וידור של "ככה את אוהבת" ונלי תגר מ"בוטיק פריז", סרט שיכול להביא יוקרה כפולה גם לבת-אל מוסרי, הרשומה לא רק כשחקנית משנה של הסרט, אלא גם כתסריטאית של הסרט הקצר המתמודד "ברכה" (אם כי צריך לזכור שפרסי הסרט הקצר הולכים רק לבימוי וההפקה, לא לכותבים).

האורך לא קובע, אפילו לא באיזו קטגוריה מקומך

אנדרגראונד בלט

ואם כבר אנחנו בענייני הסרט הקצר – תחרות מעניינת השנה, עם 15 סרטים שרובם מאוד מרשימים. פה נותר לקוות שחברי האקדמיה לא יצביעו רק לשמות שהם מזהים אלא גם ישקיעו זמן (וזה הרבה זמן. אני לא מזלזל) בצפייה בהם. אם האופציה הראשונה היא זו שתתרחש, רוב המשקל ייפול אצל סרטים שכבר קיבלו זמן מתחת לשמש, כמו כל חמשת סרטי "במרחק 100 מטר" של HOT (שגם יהנה מתמיכת ההצבעות של בית ההפקה) שנעשו בזמן הבידוד ונהנו מיופי של יח"צ והתייחסות בעיתונים, או "טאצ'", "שמעון" ו"עין לבנה" שמגיעים מעוטרי פסטיבלים.
הדבר בטח נכון גם לגבי המסגרות התיעודיות, מקום שהוא לרוב שדה קרב של שני גופי השידור הגדולים yes ו-HOT, כאשר השנה המאזן משתבש עם נוכחות מאסיבית של כאן11.

למעשה, מיפיתי את זה, כי למה לא:
בקטגוריית התיעודי עד 60 דקות החלוקה היא ארבעה ל-HOT, ארבעה לכאן11, חמישה ל-yes ושישה שאינם מזוהים עם אף גוף שידור.
בקטגוריה מעל ל-60 דקות החלוקה היא שישה ל-HOT, שנמצאת בפער גדול מול השלושה של כאן11 והשלושה של yes. שתי הפקות מוגדרות כעצמאיות.

זמן טוב להתייחס רגע לחלוקה הזו של לסרטים מעל 60 דקות ועד 60 דקות. אפשר להבין את הכלל הזה, כי צריך למתוח קו איפשהו, אבל במבט על המתמודדים של השנה נוצר מצב די משעשע.
14 סרטים מתחרים בקטגוריה מעל 60 דקות, והם נעים מאורך של בן 60 דקות ("מקום מפלט") ועד 110 דקות ("לאה צמל, עורכת דין"). בקטגוריה הנוספת, הקצרה יותר כביכול, רשומים 19 סרטים. מתוכם יש שניים חריגים מהשאר: "לשחק חולשה" שאורכו 10 דקות, ו"תמונת ניצחון" שאורכו 30.
עשיתי ממוצע של 17 הסרטים הנוספים. אורכם עומד על 55.5 דקות. למעשה, ארבעה מהם בני 60 דקות (כמו "מקום מפלט" שמתמודד בקטגורית הארוכים יותר), ועוד שלושה מהם 59 דקות. אז… אתם יודעים… קצת מרגיש מערב פרוע.

פרסי התעודה הם אלו שהכי מתבססים על באז וידע מקדים, כי רוב חברי האקדמיה לא טורחים בעניינם, ומסתמכים על דיבור מהפסטיבלים או על הדחיפה של גופי השידור. השנה, כפי שכבר הוזכר בעדינות בפסקאות הקודמות, אין פסטיבלים ולכן המצב באמת קצת יותר פתוח. ועדיין, ישנם שלושה סרטים מדוברים וידועים יותר מהשאר: "החבר דב" שיצא להפצה מצומצמת ונהנה מהדחיפה חסרת הגבולות ומעוררת ההשראה של ברק הימן; "לאה צמל, עורכת דין", כנראה הדוקו המדובר ומעורר המחלוקות ביותר של השנים האחרונות; ו"להאיר את יוסי" שהיה להיט סינמטקים ובתי הקרנה קטנים במהלך השנה שעברה וגם השנה.
זה עוזר, אבל בטח לא אומר שום דבר קונקרטי. לשאר הסרטים – חלקם בוגרי פסטיבלים של 2018 ו-2019 – יש בהחלט סיכוי זהה.

לגבי התיעודיים "הקצרים", גם פה המרוץ די פתוח. אם הייתי צריך לשים כסף על סרט אחד שבטוח יהיה בפנים, הייתי כנראה מהמר על "אנדרגראונד בלט" שנהנה משלושה יתרונות בולטים: הוא בוגר פסטיבל (חיפה, שם זכה), הוא סרט של במאית מוכרת ואהובה (לינה צ'פלין) אבל יותר מהכל – הוא מתחיל ב-א' ולכן יהיה הראשון ברשימה. זה זהב כשזה מגיע לאופיר, בטח בקטגוריות האלו.

ההצבעות יחלו ב-8 לספטמבר אם הכל יילך כמו שצריך, והרי אנחנו יודעים שבישראל זה הדבר האחרון שאפשר להסתמך עליו. מצדנו, אנחנו בסריטה מתכננים גם השנה לחזור עם החמישיות השנתיות שלנו בהן נגלה לכם מי המתמודדים האהובים עלינו (נעשה זאת לאחר ההצבעות, כדי שהשנה אף אחד לא יתבכיין לאקדמיה שאנחנו מתערבים במירוץ. שזה באמת… אין לתאר…) ואולי נתייחס לדברים אחרים מעניינים.

בינתיים נאחל בהצלחה ושפיות לכולם, ושהאולמות יחזרו לתפקד בהקדם.

אפריקה. צילום: עדי מוזס