• בחזרה אל ״בוראט״, לקראת סרט ההמשך
  • ועכשיו לפרויקט שונה לגמרי: חלק א׳
  • משפט השבעה משיקגו
  • סקירה כפולה: ״תצילו את עצמכם!״ ו״הייתי פה״
  • המתמודדים בפרס הסרט הבינלאומי הטוב ביותר – 1
  • סרטים חדשים: מהדורת צפייה ביתית 29
  • שמש
  • פסטיבל ניו יורק 2020: דיווח שני ואחרון
  • פסטיבל ניו יורק 2020: האנתולוגיה של סטיב מקווין
  • רצח אמריקאי
  • ״דיק ג׳ונסון מת״, סקירת נטפליקס
  • הנערים בחבורה
  • אימת החודש - ספטמבר 2020

"ריצ'רד ג'ול", סקירה

16 בינואר 2020 מאת אור סיגולי

רוב הרעש שנוצר בעקבות סרטו האחרון של קלינט איסטווד, "ריצ'רד ג'ול" (Richard Jewel), היה סביב דמות אחת, ואפילו לא הדמות הראשית. הסרט, המבוסס על סיפורו האמיתי של מאבטח מאטלנטה שגילה מטען נפץ באירועי חגיגות האולימפיאדה בעיר ולאחר מכן הואשם בכך שהוא זה שהטמין את הפצצה, נותן לא מעט מקום לאישה בשם קאת'י סקראגס, העיתונאית שחשפה את האשמות נגד ג'ול בזמן שנתפס כגיבור לאומי והפכה את חייו לסיוט של שלושה חודשים.
סקראגס, כך על פי התסריט של בילי ריי (שנע בין מעשיות כתובות היטב כמו "חשיפה", "פריצה" ו"קפטן פיליפס" למבוכות אולפניות בסגנון "איש מזל התאומים" ו"שליחות קטלנית: גורל אפל"), היא אישה בזויה להפליא, אמביציונית כמעט כמו שהיא עצלנית, שתעשה הכל בשביל סקופ אפילו – כסו את עיני הילדים שלכם – סקס. סקראגס היא רוב הזמן האנטגוניסטית האמיתית של "ריצ'רד ג'ול" והיא סוחבת על עצמה את משקל כל חטאי התקשורת, שהצד הימני של המפה העולמית מיתג כבר כאויבת הציבור. מה שפעם נחשב כלבי השמירה של הדמוקרטיה הפך היום לאויב העם, ואם היא הפנים שלו אז אין פלא שכך קרה. סקראגס האמיתית, כך מסתבר, מתה ממנת יתר בשנת 2001.

האג'נדה הזו יושבת די טוב עם הווייב הכללי של הבמאי האגדי קלינט איסטווד, אחד ממעוזי השמרנות הגדולים של הוליווד, כזה שנותן קונטרה מאוד מעניינת לליברליות השמאלנית שאנחנו מזהים בדרך כלל עם תעשיית הסרטים. לא עשיתי תחקיר האם דמותה של סקראגס נכונה למציאות, אבל האמת היא שזה לא משנה. זה יכול להיות אחד-לאחד מה שקרה, ויכול להיות שהכל הומצא בשביל הדרמה. שתי האופציות האלה לגיטימיות בעיני. ובאמת שלא אכפת לי כצופה מה האג'נדה הפוליטית של היוצר (אני מעדיף אחת כזאת שנוגדת את עקרונותיי אשר מסרט שמנסה להיות ממש בסדר עם כולם), אבל מה שצורם בעיקר בהתייחסות לסקראגס כדמות ב"ריצ'רד ג'ול" הוא שזה עשוי באופן מחפיר. לא רק עיצוב הדמות החד מימדי בעייתי פה, אלא גם הדיאלוגים המטופשים, המהלך הרגשי המביך לצפייה וההופעה הרעה של אוליביה וויילד (לרוב שחקנית נהדרת, וגם במאית מוצלחת כפי שנוכחנו השנה עם "חורשות את הלילה" שלה) מכתימים את כל הסרט הזה, שחוץ מהחלק הזה, אציין בהפתעה גמורה, הוא הרבה יותר טוב ממה שציפיתי.

"ריצ'רד ג'ול" הוא סרטו ה-38 כבמאי של איסטווד, כנראה הבמאי הכי קיצוני באיכויות סרטיו בהיסטוריה של הוליווד, אולי עם פייט מצד וודי אלן ופרנסיס פורד קופולה, כשלאחרונה המאזן מוטה לצד השלילי. איסטווד אחראי על "בלתי נסלח", אחד הסרטים האהובים עלי אי פעם, מאסטרפיס בכל אספקט שניתן לחשוב עליו, וגם על יצירות משובחות כמו "ההחלפה", "מיליון דולר בייבי", "בירד", "פורע החוק ג'וסי וולס" ו"עיר ושמה גיהנום". מאידך, איסטווד גם חתום על "אינוויקטוס", "גראן טורינו" ו"מכאן והלאה", שמכאיבים לעיניים ולתודעה באופן כללי.
את "ריצ'רד ג'ול" הייתי ממקם איפשהו באמצע עם נטייה קלה לצד החיובי. איסטווד מביים את הסרט בצורה הדלה והיבשושית שמאפיינת לא מעט מסרטיו בעשורים האחרונים. הוא לא מחפש טריקים של מצלמה ועריכה או מבע קולנועי יוצא דופן, אלא משעין את כל הסרט על התסריט והשחקנים, והסיפור הוא המלך. כשיש לו סיפור יציב, הדברים די מסתדרים. כשאין לו, מדובר במשהו שקשה להישיר אליו מבט. הוא בטח לא מתייחס לפרטים (ועל כך יעידו בובת התינוק ב"צלף אמריקאי" והאיפור ב"ג'יי אדגר". בעצם, אולי כל דבר ב"ג'יי אדגר" יעיד על זה), ומביים בחיפזון של מישהו שיודע שאף אחד לא חי לנצח. הקצב שלו מדהים, וגם בעשור השמיני לחייו הוא לא נח.

לא ראיתי את שני הסרטים האחרונים שביים, "הפרד" ו"הרכבת של 15:17 לפריז", אבל על אף שני אלו המרחק של זה הנוכחי מזה האחרון שלו שראיתי, "סאלי – נס על ההאדסון", לא יכל להיות קצר יותר. שניהם סרטים על אדם אמריקאי מהשורה, איש שרק מידות טובות הובילו אותו כל חייו, שעושה מעשה גבורה רק כדי לראות את "השיטה" מפנה אליו גב והופכת אותו למוקצה, מוציאה אותו למאבק על שמו הטוב. בסרט מ-2016 היה זה טום הנקס בתפקיד טייס שמבצע נחיתת חירום, וב-2019 זה פול וולטר האוזר כמאבטח שמונע פיגוע. שניהם פועלים על אותן נקודות עלילתיות, ושניהם מצליחים ומועדים בדיוק באותן הנקודות.

הדבר שעוזר אולי יותר מהכל ל"ריצ'רד ג'ול" להחזיק את הראש מעל המים, בזמן שהבמאי כבר כנראה מתרכז בסרט הבא שלו או סתם בשנ"צ, הוא המשחק. אוליביה וויילד היא יוצאת הדופן פה, והאמת היא שגם ג'ון האם כאיש FBI שבוז לא בדיוק חורך את המסך, אבל שאר הקאסט סוחב את הסרט קדימה להפליא. פול וולטר האוזר, שעשה רושם נפלא כבר לפני שנתיים כשגנב את ההצגה ב"אני, טוניה" ואחר כך נצפה גם ב"לייט נייט" ו"שחור על לבן", הוא ליהוק מאוד אמיץ לתפקיד הראשי גם בגלל האנונימיות היחסית שלו וגם בגלל הפיזיות שלו שמדכא לברר כמה נדירה היא בתוצרים הוליוודים. האוזר מצדיק את הביטחון שנתן לו איסטווד, עם הופעה שמעידה על מורכבויות המתחוללות בתוך האיש, שבהתחלה נראה לנו כמו מוקיון עצוב שהחיים לעולם לא ישחקו כפי שהוא רוצה, וככל שהסיפור ממשיך הופך להיות דמות מעניינת יותר ויותר. איסטווד מתייחס אל הסיפור של ג'ול בצורה הכי קורקטית וישירה שיש – תסריטאי ובמאי אחרים אולי היו לוקחים גישה אחרת ומשחקים עם הציפיות שלנו, רומזים שאולי יש אמת בחשד נגד ג'ול – אבל פה אין הפתעות או רמזים לפענוח בשלב יותר מאוחר. די מדהים כמה האוזר משדרג את זה.
לצדו, סם רוקוול הוא ללא ספק המצטיין של הקאסט. רוקוול נמצא בשלב חדש בקריירה שלו, אחרי האוסקר על "שלושה שלטים מחוץ לאבינג, מיזורי" והמועמדות הרודפת על "סגן הנשיא", השנה הוא מוקרן במקביל בבתי הקולנוע עם הסרט הזה ו"ג'וג'ו ראביט". בעיני לרוקוול הגיע להשתלב בקטגורית שחקן המשנה של השנה. בטח הרבה יותר מ"סגן הנשיא" שעדיין אין לי מושג איך זה קרה.

מי שבסופו של דבר מייצגת את הסרט באוסקר היא קאת'י בייטס שפתחה את העונה עם זכייה ב-NBR ומועמדות לגלובוס הזהב (דווח לנו שאת המועמדות לפרסי איגוד השחקנים הפסידה כי נרשמה בטעות כראשית ולא כמשנית, מה שפינה את הדרך לניקול קידמן), והשבוע התבשרנו שהרוויחה את מועמדותה הרביעית בזכות הסרט הזה. אני מצאתי את המועמדות הזו די מיותרת, כי בזמן שבייטס היא אחת השחקניות הטובות בעולם, קשה לומר שפה היא מתעלה על עצמה או נותנת פייט לכמה שחקניות שנפלו מהקטגוריה בסופו של דבר. השחקנית הטובה ביותר בסרט, אם תשאלו אותי, היא נינה אריאנדה, שהפכה להיות הדבר הכי טוב ב"השמן והרזה" משנה שעברה, ופה חוטפת כל סצנה שבה היא משתתפת. תפילתי ל-2020 היא שנראה אותה בתפקידים גדולים יותר.

"ריצ'רד ג'ול" הוא לא סוג הקולנוע שמדבר אלי באופן אישי. הוא דל מדי, מסורבל ברגעים הרגשיים שלו, דידקטי, מאבד עניין מעצמו לפרקים ויש בו חלוקה מוחלטת מדי בין רע לטוב, נכון או פסול. אבל איכשהו אני לא מצליח להיות נגדו. יכול להיות שאלו הציפיות מאיסטווד אתן נכנסתי לסרט, אולי משהו בסיפור באמת עובד. אבל גם אם זה לא סרט לרוץ לראות, קשה מאוד לבטל אותו – גם כשיש תחושה שהלב האמיתי שלו נחשף בדמות משנה של עיתונאית מושחתת מוסרית, שאותה אמריקה האמיתית צריכה להוקיע לפני שתהרוס מישהו נוסף.

התמונות באדיבות טוליפ אנטרטיינמנט