• סרטים חדשים: ״אושן 8״ עטור הכוכבות
  • ״חיות אמריקאיות״, סקירת חו״ל
  • באהבה, סיימון
  • אושן 8
  • המועמדים והמועמדות לפרסי אופיר 2018
  • פסטיבל ירושלים 2018: סרט הפתיחה והנעילה
  • אונס ונקמה בקולנוע - פרק 2
  • פסטיבל סרטי הסטודנטים 2018: הזוכים והזוכות
  • ״משפחת סופר-על 2״, סקירה
  • Upgrade :סקירת חו״ל לסרטו של לי וויינל
  • עולם היורה: נפילת הממלכה
  • המלצות סינמטקים - מהדורת חודש יוני 2018
  • באטמן נינג'ה
  • yes המלצות ואזהרות לערוץ הגאווה החדש של
  • פודקאסטים מומלצים: בעיקר על קולנוע אבל לא רק 2
  • ״הרכבת של 15:17 לפריז״, סקירה לקראת שידור בהוט
  • אימת החודש - מאי 2018
  • דדפול 2
  • פרויקט כל זוכי האוסקר בפרס הסרט הטוב ביותר - סיכום

״הרכבת של 15:17 לפריז״, סקירה

27 במאי 2018 מאת אורון שמיר

סרט חדש של קלינט איסטווד שמדלג על המסכים בישראל אינו עניין של מה בכך, ממש כשם שלא מדובר במקרה לגמרי יוצא דופן. לשם דוגמה, בשנת 2014 הפך ״צלף אמריקאי״ בבימויו של היוצר האגדי להצלחה בקופות גם בארץ, בעוד סרט נוסף שביים באותה השנה, ״ג׳רזי בויז״, אפילו לא חווה את אולמות הקולנוע של ציון. עם זאת, מדובר במקרה היחיד משנות האלפיים בו אירוע כמו זה קרה, עד השנה. בפברואר הפציע בבתי הקולנוע האמריקאיים ״הרכבת של 15:17 לפריז״ (The 15:17 to Paris), פרויקט מדובר למדי של הבמאי הקשיש המבוסס על אירוע אמיתי. כיוון שההפצה האירופית של הסרט יועדה לאיזור אפריל, סמכתי על דיווח מן היח״צ הישראלי וחיכיתי בסבלנות עם הסקירה שלי. החודש ההוא חלף ועוד רגע גם מאי העוקב כבר מסתיים, והנה צץ לו הסרט ברשימת המומלצים של שידורי הכבלים לשבוע הנוכחי. החל מה-28.5 אפשר יהיה לצפות בו ב-HOT VOD MOVIES ויש להניח שבהמשך גם בפלטפורמות נוספות. זה כבר הופך אותו לגנוז באופן רשמי וגם מאפשר לי לחלוק את רשמיי.

האירוע האמיתי עליו מבוססת היצירה הוא סיכול של פיגוע טרור ברכבת שהעניקה את שמה לסרט, שבוצע בידי שלושה תרמילאים אמריקאים שבמקרה היו במקום בנכון בזמן הנכון. זה קרה באוגוסט 2015 ומאז הפכו שלושת האלמונים, שניים מהם בעלי עבר צבאי, לגיבורי האומה האמריקאית והצרפתית כאחד. השלישייה גם הוציאה ספר על המקרה, והוא זה שעובד כעת לתסריט בידי דורותי בליסקל האלמונית, שעבדה כעוזרת הפקה בפרויקטים קודמים של איסטווד, למשל סרטו הקודם ״סאלי – נס על ההדסון״. בהחלטה שאקדיש לה פסקה בהמשך, השלושה גם מגלמים את עצמם במשך רוב דקות הסרט – למרות שמעולם לא עמדו מול מצלמה ובטח שלא הובילו סרט קולנוע בתקציב של 30 מיליון דולר. עם נקודת פתיחה של סיפור שסופו ידוע מראש, בסרט על גבורה אמריקאית שמבויים על ידי במאי אובר-פטריוטי אבל נכתב ומשוחק בידי טירונים – לא פלא שהתוצאה הסופית היא קטסטרופה מוחלטת. או אם להיות לגמרי ציניקן חסר רגישות, מדובר בתאונת רכבת.

אלק סקרלטוס, אנטוני סדלר וספנסר סטון הם שלושת גיבורנו הכל-אמריקאים, ילדים טובים מסקרמנטו קליפורניה. אם לשניים הראשונים יש איזושהי נוכחות בעלת קמצוץ של קסם אישי כשהם מופיעים על המסך (ע״ע בהמשך), השלישי הוא אחד המצולמים הכבויים וחסרי ההבעה שאי פעם ראיתי בקולנוע (התמונה לעיל די מייצגת). כשהוא כן מראה רגש המצב גרוע יותר שכן הדבר דומה לפרצוף של מי שמנסה להחניק פלוץ, או להתחלה של פסיכוזה אם יורשה לי לאבחן באופן לא מקצועי. נחשו במי בחר הבמאי כגיבור הראשי יותר של הסרט שמקבל את רוב זמן המסך. כולם יחד וכל אחד לחוד עושה עבודה פשוט בלתי ניתנת לצפייה בגילום דמויות שהן הם עצמם, באירועים אותם חוו כבר. זה יותר מביך מאשר קומי, אם כי אני מודה שצחקתי מספר פעמים ברגעים שלא היו מתוכנתים להומור, אבל רוב הזמן זה פשוט משמים. דמיינו התלוות לטיול אחרי צבא של שלושת האנשים הרגילים והכלליים ביותר שטרם פגשתם, או ציתות לשיחות של סחים נטולי אישיות לחלוטין התוהים מה הם רוצים לעשות הערב/בחיים. זה פשוט אנטי-קולנוע – וזה רוב הסרט.

איסטווד במאי מספיק חכם כדי לדעת שהוא לא יכול להסתמך על שלושת חסרי הכישורים הבסיסיים שלוהקו לתפקידים הראשיים, והוא משתמש בכל מה שעומד לרשותו כדי לנסות להפיח בסרט רוח חיים. הטריק הצפוי, אך גם היעיל ביותר, הוא אינסרטים של סצנת השיא מדי כמה דקות. בכל פעם שניסיתי להעיר את עצמי ללא הצלחה על ידי חבטת הראש בגב המושב (הריק) שמולי, איסטווד והעורך שלו בלו מוראיי נחלצו לעזרתי עם מקבץ קאטים מהירים של רכבת נוסעת. כיוון שברור לכל כי כמו הרכבת גם הסרט דוהר במסלול ידוע מראש אל עבר הסצנה שלשמה התכנסנו, עצם האזכור שהיא עומדת להגיע צבע לרגעים את הסרט בגוונים של עניין. זה שהסצנה עצמה הייתה אכזבה בכל סטנדרט קולנועי שהוא, זה כבר משהו אחר – לצפות לה סיפק דבר מה להעסיק בו את המוח בזמן צפייה בעוד סצנה בה גיבורנו מתלבטים לאן להמשיך לטייל.

עוד לפני כן, ואחרי שהציג בקצרה את הגיבורים, איסטווד מקדיש את המערכה הראשונה והממושכת לתקופת הילדות שלהם. הדקות הללו רבות כל-כך עד שבסיומן כמעט ושכחתי מה באנו לראות, ושקעתי אל תוך דרמת ההתבגרות הבינונית-מינוס על שלושה נערים אמנם לא לגמרי מלאכיים, שכן בבית הספר הם מצאו עצמם לא מעט בחדר המנהל, אבל שניכר כי אינם בריונים וליבם במקום הנכון. היתרון המשמעותי של החלק הזה בסרט הוא שמגלמים אותם שחקנים אחרים, ומוכשרים פי כמה על אף שטרם חגגו בר-מצווה – ברייס גייזר, פול-מיקל וויליאמס ו-וויליאם ג׳נינגס.

בנוסף, הילדים-שחקנים מגובים בהופעות אורח של פרצופים מוכרים – החל מג׳נה פישר וג׳ודי גריר כשתיים מהאמהות של הגיבורים לעתיד, דוגמה ומופת להורות מחרידה, והמשך במורה לספורט שמגולם בידי טוני הייל, הלא הוא באסטר בלות׳! איזה כיף שארסטד חוזרים, נכון? סליחה, סטיתי מן העיקר, או שאולי לא – רוצים עוד שחקנים מסיטקומים שצצים לפתע ב״15:17״? קבלו את ג׳ליל ״סטיב ארקל״ ווייט. בקיצור, אין אפילו החלטת ליהוק אחת שאני מסוגל להבין בסרט הזה, אלא אם כן באמת הייתי אמור לצחוק ברגעים שנועדו להיות דרמטיים, מותחים או שנועדו לפתח את הדמויות החלולות, כאילו שלהכפיל באפס משנה משהו לתוצאה.

ייתכן שמה שאני חוויתי בתור עציציות יתר הוא למעשה ניסיון לייצר אנטי-גיבורים מהסוג של כל-אדם. כלומר, בהחלט יכול להיות שיש פה רצון ליצור סרט על מהות ההירואיזם, שכאילו יכול לצמוח או לצוץ מכל מקום ואצל כל אחד. עם זאת, הסרט ובמיוחד הבמאי שלו מקפידים להדגיש בחלק הראשון את ההשגחה האלוהית ששורה על לפחות אחד מן הגיבורים שכן הוא גדל בבית מאמין. כך שגם באותה המידה ייתכן ומדובר בתנאי להצלחה במשימות גבורה, אם במקרה תרצו להתנסות בכך – קחו זאת בחשבון. עוד עניין חשוב לא פחות שקצת מפריך את הטענה הזו נוגע להדגשה הנוספת שמתבצעת בידי היוצר והיצירה – הלאום של גיבורינו. כאילו שאם לא היו אמריקאים על הרכבת הזו, ועוד כאלה שאפילו לא מסוגלים להבדיל בין המדינות השונות באירופה, הכל היה נראה אחרת.

כהרגלי, אני פשוט מוכרח להתעכב על הנקודה הזו של ״אומץ אמריקאי״. האם הוא שונה מאומץ צרפתי למשל, כמו זה של האדם הראשון להגיב ולנסות לנטרל את הטרוריסט לפני שקפצו עליו שלישיית מה קשור? הוא כנראה שונה מזה של אומות אחרות לפחות בשני מובנים. הראשון הוא שמדובר קודם כל באיזו מן טיפשיות כללית כזו, היעדר מחשבה לעומק שיכולה לאפשר מעשים הירואיים כמו הסתערות אזרחית על אדם חמוש. האם הייתה לסטון תקווה שיהיה לאדם מולו מעצור בנשק? אין סיכוי שהוא חשב על זה, או על שום דבר אחר, באותו רגע. הוא הרי אמריקאי, ובתור מי שחי ביניהם כבר כמעט שנתיים אני יכול להעיד שהם חושבים לעיתים נדירות ביותר – והמסקנות שלהם בתום התהליך תמיד מפתיעות.

ההבדל הנוסף בין גבורה אמריקאית לאחרות הוא שאולי יותר מכל אומה אחרת, ההכרה ותחושת הנשגבות שלאחר מעשה הגבורה אינה מתעמעמת עם הזמן, ייתכן שהיא רק גוברת. הצרפתי, שהיה הראשון להגיב, ויתר על עיטור הגבורה ובחר להישאר אנונימי במציאות – וכך גם בסרט. לעומתו, השלושה לא מפסיקים לחלוב כל הזדמנות להיזכר בתקרית שנפלה עליהם מן השמיים. גיבור אמריקאי יכול לחיות על תהילה כמו זו לנצח, או לפחות לשחזר את 15 דקות התהילה שלו שוב ושוב. לראייה, הסרט האופורטוניסטי, המשיחי והעשוי בטעם רע הזה. האם המעשה שנעשה, אותה הקרבה עצמית רגעית ששינתה את מסלול חייהם של עשרות או מאות בני אדם, ראוי להנצחה ולמדליות? בהחלט כן. האם זה ראוי גם לסרט? אולי, מי אני שאשפוט, אבל זה לבטח צריך להיות סרט טיפ טיפה יותר טוב או סתם כזה ששווה צפייה.

תגובות

השאר תגובה

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.