סיכום 2019: סרטי הקולנוע כחשבון נפש של התקופה

במשך זמן מה הייתי משוכנעת שסיכום השנה על מוזיקה בקולנוע, כמו שכתבתי בשנה שעברה, יהפוך לסיכום הקבוע השנתי שלי כאן בסריטה. אבל למרות שהשנה היו סרטים בולטים שהמוזיקה נכחה בהם באופן מהותי כחלק מהנרטיב או כמוטיב כמו "אהבה בימים קרים", "ווקס לוקס" אליו לא הצלחתי להתחבר, "Her Smell" שעדיין לא לגמרי זמין לצפייה ועוד עניינים מתישים כמו "רוקטמן" – הם נדחקו הצידה לטובת נושא אחר.
אני מקווה שהמוזיקה תשוב לתפוס את מלוא תשומת הלב בשנה הבאה, אבל בינתיים, השנה הזו, בחוויה שלי, מסתיימת באקורד בולט של התבגרות, התפכחות ואפילו לקיחת אחריות.

יש מוטיב חוזר של רפלקציה בכמה מהסרטים הגדולים של 2019: חלומות נשברים והכאה על חטא. אלו אמנם לא רעיונות חדשים לקולנוע או לאמנות בכלל, גם הנחת היסוד שהיצירות משקפות את תקופתן, מהדהדות את מצב הרוח החברתי הקולקטיבי של התרבות בה הן נוצרות ואפילו פועלות כנבואות נחמה או זעם – אינה חדשה. אבל הקולנוע השנה שיקף בהחלט שאנחנו חיים בזמנים מלודרמטיים.
מצד אחד, העיירות בוערות – כולל מצעדי לפידים וירי בבתי ספר, שנאת נשים ושנאת זרים, פילוג, פחד, מנהיגים שמזינים פילוג ופחד, והכדור עצמו בוער ונקבר תחת הררי פלסטיק. איך אפשר לחשוב שעוד יש מה לעשות עם המין האנושי חוץ מלשתות ולעשן עד שהכל יעלה באמת באש?
מצד שני זו גם תקופה של מודעות חברתית ופוליטית וחמלה יוקדת יותר מאי פעם. ככל שיש מי שצועקים ומאיימים כדי שהתבניות הבינאריות ומבני הכוח הקיימים יוותרו ניצבים בעוז על תילם, יש מי שמסרבים. הם והן עומדים על הרגליים האחוריות, מאפשרים לייצוגים נזילים וחופשיים יותר להתקיים ויוצרים התמוטטות מבורכת של המוסכמות המגבילות שעדיין מנהלות את העולם המערבי.
סלחו לי על המניפסט אבל הנה ההקשר הקולנועי מגיע. כשהעולם חי בווליום גבוה ונראה שכולנו על הקצוות כאילו מישהו כל הזמן יושב לנו על הזנבות, יש משהו מנחם בכך שהסרטים הטובים – והיה יבול נאה מאוד לטעמי השנה – מציגים הלך רוח דומה.

משפטו של טד בנדי

הגענו לשיא של התפלשות בסרטי וסדרות true crime השנה – נרטיבים שחופרים בפשעים אמיתיים ולפעמים בוחנים את הקרביים של רוצחים איומים אמיתיים כאילו שנקבל תשובה. כאילו שאם נבין למה הם חושבים שעשו את מה שעשו, נבין טוב יותר את העולם ולא נשקע לתהום של דקדנס. אולי צפייה בגילום של טד בנדי על ידי זאק אפרון יכולה להבהיר שהעולם מעורער ושקל לכולנו ליפול במלכודת של מישהו כריזמטי כשהוא מבטיח לנו שהכל יהיה טוב יותר, אבל בפועל יש לו אי אלו שלדים מטפוריים או אמיתיים בארון. ב"כפפת הזהב", פאטי אקין גם החליט להתחקות אחר רוצח סדרתי, בזמן שלארס פון טרייר הבלתי נלאה הוציא את "הבית שג'ק בנה" הבדיוני (שהוקרן בקאן לפני שנתיים, אך את התהודה העולמית עשה השנה), שספק חוגג וספק מבקר את התיעוב שלו כלפי נשים בסרטיו הקודמים. הוא מלגלג על הרוצח המדומיין שלו אבל באותה נשימה מתיימר לומר משהו על אמנות ועל היעדר סדר או מלאך שומר, ומותיר אותנו בכאוס.

באופן מוזר ואולי מעט מפתיע, מצאתי את עצמי נהנית ממסע חיסולי הנשים היצירתי של ג'ק. זו בטח התוצאה ההפוכה מחוויית הצפייה כפי שהבמאי התכוון כי יש משהו סדיסטי במכלול היצירות של פון טרייר. אני פמיניסטית מן הסתם וככזו סלידה ממופעים של מיזוגניה היא חלק די בסיסי מהטעם שלי. ובכל זאת, מה שמתרחש בסרט כל כך מופרך, תצוגת היהירות שבו כל כך בוטה שלא יכולתי אלא למצוא את עצמי מבודרת. וככל שאני תופסת ממנו מרחק מה שנחקק אצלי היטב הוא לאו דווקא רצח כזה או אחר, אלא תמונה אחת מגוחכת במתכוון מן המערכה האחרונה. היא מייצגת את התמצית של הסרט בעיניי. היא מדגישה שהוא לא חוגג את הגיבור שלו, אלא מציג אותו, קצת בדומה לייצוג הגברי בחלק מסרטי האונס והנקמה, כדמות נלעגת, כארכיטיפ של כל מה שגברים לא רוצים להיות. מהבחינה הזו אולי מדובר בהבלחה, ולו רגעית, של מודעות עצמית.

FYRE

קיבלנו גם סרטים על הבטחות גדולות שהתגלו כתרמיות כל כך מופרכות שצריך סרט דוקומנטרי, או שניים במקרה של פסטיבל פייר, כדי להאמין שהם אמיתיים. מדובר בתרמית שמכרה לכל לקוחותיה ומי שעבדו בשירותיה דימוי של הזוהרים והנכונים, תוך כדי ניצול מחפיר, כרגיל, של משאבים ואנשים אחרים. זו דוגמה כל כך קיצונית ומובהקת של יצירת מציאות בסושיאל מדיה שזה מבהיל. וזה לא שצריך להתנתק מאינסטגרם ולהניח את הנייד בצד, אבל לפעמים קל כל כך לשכוח שהפילטרים שאנחנו בוחרים יכולים לפעול נגדנו בידיים מחופפות משיגעון גדלות. אני חובבת של סרטי אימה והאמירות המדויקות על המצב האנושי, על מה שעובר עלינו, שכל כך מהנה לחלץ מהם. חלק מההנאה ותחושת הביטחון נובעת מכך שהם בדיוניים. לעומתם, הדוקו על פסטיבל פייר שראיתי בנטפליקס הוא מסמך מעורר בעתה באמת ובתמים. זו הקלות הבלתי נסבלת של הנפילה בפח השיווקי והחלום המאני של אדם אחד שהופך להיות הסיוט של כל כך הרבה אנשים אחרים. כמי שעוסקת גם בדיגיטל ביום יום אני מעריכה וחוששת מכוחה של פסיכולוגיה צרכנית, ומה שקרה עם הפסטיבל היוקרתי שלא היה הוא נורת אזהרה מעוררת פליאה.

כמה מהמאסטרים הגדולים ביותר הוציאו השנה את היצירות הכי מפוכחות ולפעמים הכי מרוככות שלהם. אפשר לכתוב מסה ארוכה מנשוא על הטיפול של טרנטינו בגבריות ב"היו זמנים בהוליווד". באותו הסרט טרנטינו מתרפק על הוליווד המדומיינת הישנה והטובה לכאורה וגם מתאבל עליה, מכיר באלימות ובמי שאחראים לה גם אז וגם עכשיו, כשבנות של יוצרים חברים מעטרות את הסרט לצד צ'רלס מנסון. אלו הנערות אותן הוא תופס כמי שצריך לשמור או להושיע מהתנהלות גברית כוחנית, אלימה ודורסנית, שלא יטרפו אותן. בפנטזיה על תיקון הוא מראה לנו איך אף מודל גברי לא יכול להיות נקי וראוי לאמון שלנו ללא שום צל של חשד או ספק, ואפשר לתהות איך מודים בכך ובכל זאת ממשיכים מכאן. צפיתי בסרט כשכבר הייתי בשלב כה מתקדם של ההריון שהאורך שלו היה אמור להעיק עליי ועל האיברים הפנימיים שלי במיוחד. זה לא קרה, גם כי ישיבה באולם קולנוע מחלצת ממני כישורי התאפקות יוצאי דופן, וגם כי האורך היה מוצדק מבחינתי, כן, כולל כל אותם שוטים של פיט ודיקפריו נוסעים במכוניות.

טרנטינו הוא יוצר יהיר וקודח, הוא נתפס למחוות לקולנוע שהוא אוהב ונכנס בהן כמו פיטבול עם צעצוע מצפצף. אני מבינה איך זה יכול להתיש, אבל הפעם מצאתי את עצמי מנהלת שיחות חוזרות על הסרט ועל הרבדים השונים והניואנסים שבו עם בן הזוג שלי ימים ושבועות אחרי הצפייה, אחת מהן לפחות הייתה בטלפון, ואף אחד כבר לא אוהב לדבר בטלפון – אבל זה פשוט לא סבל דיחוי. הסרט עובד ברמה המטא נרטיבית כשאנחנו מתבוננים עליו עם הקשרים מן החוץ, בידיעה שטרנטינו הוא במאי קולנוע בהוליווד של הארווי וויינשטיין, יוצר שאוהב להראות נשים על המסך גם ברמת הפטיש, קולנוען וסינפיל שמאוהב בעשיית סרטים ומבין את ההשפעה התרבותית העמוקה שלהם. עברו חודשים ואני עדיין חושבת שזה סרט על משחק, סרט על MeToo, סרט על ניצול, סרט על כוחו ההרסני לעיתים של חלום ועוד ועוד. האזנה לפודקאסט You Must Remember This, בו יש סדרת פרקים שלמה על צ'רלס מנסון כולל הרצח של שרון טייט, במקביל לצפייה רק הבהירה עד כמה טרנטינו בקיא בתקופה האמיתית בה הסרט הבדיוני מתרחש, וכמה הוא מבקר את אותה מציאות בה קומונות של היפים הם רק עוד הזדמנות לנצל נערות, ובה הדבר החריג באונס שביצע רומן פולנסקי לא המעשה עצמו, אלא העובדה שלמישהו היה אכפת מאותה נערה מספיק כדי לתבוע. זו המציאות בה שרון טייט לא מקבלת כמעט טקסט בסרט כי הפכו אותה לאובייקט עוד בחייה. זו המציאות שגם הוא היה רוצה לשנות, אך לא מתאפק וגם מתרפק על החלום לפיו היה נהדר פעם.

סקורסזה הציג דמות פיקטיבית כשהוא צבע את העבר המציאותי בחשבון נפש בדיוני, כשכל הדיבורים וכללי ההתנהגות ב"האירי" מובילים אל בדידות, זקנה ושברון לב גדול. הזוהר הקולנועי הקסום של המאפייה הועם, מותיר אותנו עם אבק של בית אבות וזיכרונות מתפוררים. גם אלמודובר מעולם לא היה רך יותר כשהוא מציג סרט על במאי מבוגר שסובל ממחושי הנפש והגוף ומעז להתבונן פנימה. "כאב ותהילה" הוא לא הגדול שבסרטיו, אבל הוא כולל כמה רגעים שלוקחים את הלב שלנו ומועכים אותו טוב טוב, מדברים על שאיפות מול מציאות, דימוי עצמי מול קיום ויחסים סבוכים עם הורים ואהובים אחרים. אלו בעיקר הסצנות של הבמאי המבוגר עם אמו המזדקנת שכמעט וחיסלו אותי קליל. מי ידע שאלמודובר יודע להפגין כזו עדינות.

האירי

גם צעירים פי כמה בעולם הקולנוע, כמו יורגוס לנתימוס, ג'ורדן פיל, פאוול פאבליקובסקי, ריאן ג'ונסון, נואה באומבך, ארי אסטר ורוברט אגרס, הפליאו להרהר ולנתץ חלומות ואידאות שונות. "המועדפת" מבדר בחוצפה שלו אבל מרסק את הנשמה כשמבינים מה אוכל את נפשה של המלכה. השוט האחרון שלו עדיין רודף אותי. "אנחנו" הוא כתב אשמה מבעית ויפהיפה שבה בעת תוהה מה הטעם במחאה, אלימה ומתפרצת ככל שתהיה. הוא אמנם הסרט המבולבל יותר של פיל, אבל הוא גם הסרט שמעיז עוד יותר. יש בו כל כך הרבה מרכיבים של צבע ופס קול שלא יוצאים מהראש, חודשים אחרי הצפייה. הוא כל כך אמריקאי בעיניי, אבל כל כך רלוונטי גם מחוץ לארצות הברית, עם ביקורת חברתית ומראה עצבנית מול הפנים. "אהבה בימים קרים" מנתץ סיפורי אהבה רומנטית כשם שהוא מציג את אירופה המנותצת לאחר מלחמה וקומוניזם." רצח כתוב היטב" הוא גלויה שנונה שנועצת סכין מושחז באנשים הנאורים בעיני עצמם. והוא עושה את זה בזמן שהוא העלה לי חיוך על הפנים שוב ושוב במהלך הצפייה. הוא מתחכם וביקורתי בלי להתנשא, וזה אומר הרבה." סיפור נישואים" מראה מה קורה כשאהבה לא מספיקה והחיים פשוט מתרחשים ושוחקים עד להתמוטטות אל תוך חיבוק רווי בכי, שמורכב מכל המילים האיומות שנשבעתם שלעולם לא תאמרו זה לזו. "מידסומר" הוא אגדה שמעלה באש את החלומות של הגיבורה שלה על תחושת שייכות בתוך זוגיות, ומלמדת מתוך סיוט בהיר ושזור בפרחים צבעוניים משהו על משפחה וחברים. יש משהו כל כך יפה ונורא בסרט הזה, שאני מרגישה את כובד המשקל שלו עד עכשיו, כאילו שרובץ עליי זר פרחים ענקי ונפוח. "המגדלור" הוא קריסה של גבריות לתוך עצמה במדרגות לולייניות שישברו אותך על עצם הרצון להגיע ולראות איזה אור גדול, עונש על תשוקה להתרסק על צוקים לשירת הסירנה.
גם הוא וגם "מידסומר" מצולמים ומעוצבים בצורה כזו מוקפדת שכל שוט בהם הוא מועמד ראוי לפוסטר ענק שצריך להציב במרכז הסלון ולבחון אנשים לפי התגובה שלהם אליו. אולי בגלל ששני הבמאים חברים, אני מצוותת את שני הסרטים יחד כמו ניגודים משלימים של טירוף. הם לא עוסקים באותן תמות בדיוק אבל שניהם מציגים טבע ומיתוסים כדי לדבר בין היתר על ניכור ובדידות. וחסרות לי כאן לצערי במאיות, אבל לו הייתי מספיקה לצפות ב"דיוקן של נערה עולה באש" אני משערת שהיה מה לכתוב עליו בהקשר זה, ובקרוב גם "נשים קטנות" של גרוויג יגיע ויציג סיפור ישן באור חדש.

והגענו גם לסוף – הסוף של הנוקמים והסוף של סאגת סקייווקר, רק כדי להיזכר ולהבין בחיוך ציני שהסרטים אולי הסתיימו אבל לדיסני יש תכניות המשך אחרות במסך הקטן וגם במסך הגדול כדי להמשיך ולהשאיר את המותגים בחיים. האם אלו יהיו חיים שוקקים שיסחפו אותנו ויגרמו לנו להוציא עוד מזומנים או משהו חצי מת ומחובר למכשירים לטובת דיסני+ – עוד מוקדם להבין. ההתפכחות כאן היא יותר שלנו כצופים, בלי משהו גדול, פרק נוסף מיידי לצפות לו. לפחות, אם כבר נזרקה המילה דקדנס מוקדם יותר אל חלל האוויר – יש תאריך זהה וקרוב יחסית לפרק הבא של "ג'ון וויק" ו"המטריקס". תנו לנו ליהנות ולהשתולל עם קצת מכות כשהלהבות כאלו גבוהות.