הטרנד ההוליוודי החדש: "סרטי ההשכח" ומה הם בעצם מנסים לעשות

עדכון: בפרסום הפוסט, קראנו לסוג החדש של הסיקוולים בהם עוסק הפוסט כ"ריקוולים", אבל מסתבר שהמונח הזה כבר תפוס ומתייחס למשהו קצת אחר. אז החלטנו ללכת על העיברות שהמצאנו.

אם תרצו מונח לועזי אפשר להתייחס אליהם גם כאל ריטקוולים – סיקוולים שעושים סוג של רטקון למותג. המושג הזה הוזכר פה ושם, ומתאר את הסרטים יותר במדויק.

כשלא זוכרים שסרט מסוים עומד לצאת, מתרחש לפעמים המאורע החריג בו טריילר יכול לתפוס אותך בהפתעה. הוא מתחיל להתנגן על המסך, והדבר הראשון שאפשר לזהות הוא שמדובר באקשן, מהזן האלים ואולי הקלאסי, כזה שבו מישהו, במקרה הזה מישהי, בורחת מאדם אחר. הם נאבקים על כביש, באמצע היום, דרך שמשות של מכוניות, דרך השמש הקופחת, תוך כדי הם משנים צורה. בשר שנפצע מגלה מהות אחרת, על-אנושית מתחת לפני השטח. הקרעים הופכים למתכת נוזלית שהופכת לזרועות שמשתדרגות לכלי נשק משתלחים לגוף מכני או הומני שמושט כולו קדימה. ברקע מתנגנת גרסה גברית ודרמטית כשם שהיא לחששנית לשיר של ביורק שמצהיר על כוונותיו של צייד. אני מכירה את מנגנון הפעולה הזה, וכבר מזהה באיזה יקום קולנועי אנחנו נמצאים. ולפני שתהיה שהות בידינו לשקוע אל הידיעה שאף התקן במותג המוכר הזה לא הצליח להשתוות או להתקרב לשני הסרטים הראשונים שלו, הטריילר לא מבזבז זמן ומבהיר מעל לכל ספק במה – במי – מדובר.

זו שרה קונור (לינדה המילטון) בכבודה ובעצמה. מבוגרת יותר, קשוחה יותר, עם רובה גדול יותר. גם אחרי שהיא מופיעה כדי להבהיר איך צריך לטפל בטרמינייטורים, ממש שניות ספורות לתוך הטריילר ל"שליחות קטלנית: גורל אפל" (Terminator: Dark Faith), ממשיכים לשחק מולנו על השילוב בין נוסטלגי לעדכני, מבטיחים להחזיר סוג של עטרה סייבורגית ליושנה. הטריילר עושה זאת עם עדכון גרסה של הטרמינייטורים ומערכת היחסים המורכבת שלהם עם המודל האנושי עליו התבססו, עם קמטים ועם הכרה בזמן שחלף עבור הגיבורים והשחקנים שמגלמים אותם.
הטריילר הזה, שבישר על סרט ההמשך ל"שליחות קטלנית 2: יום הדין" מ-1991, היה סוחף דיו ולחץ על מספיק כפתורי נוסטלגיה וציפייה, צולח בשלום בעיניי את היעדר השימוש בתיפוף האלמותי שמזוהה כל כך עם המותג. לא שמתי לב להיעדרו מרוב שהתמהיל המדויק של ישן וחדש תפס אותי. אני טוענת בזהירות שהיעדר פס-הקול הקבוע נעשה כאן במתכוון, כסוג של הצהרה שמדובר במשהו מוכר אבל לא ממוחזר.

עוד נראה אם הסרט החדש, והשישי במותג, יקיים את ההבטחה העצומה שהוא, כלומר הבמאי של שני הסרטים הראשונים, ג'יימס קמרון, מעז להבטיח. בינתיים, הוא מצטרף לתפיסתי אל בשורה נוספת על מותג שקם לתחייה באופן דומה, עליו נדבר עוד רגע. את סרט "שליחות קטלנית" החדש יביים טים מילר הבמאי של "דדפול", עם תסריט של דיוויד ס. גוייר (סרטי "בלייד" ו"באטמן מתחיל" אבל גם "איש הפלדה"), ג'סטין רודס ובילי ריי ("קפטן פיליפס"). קמרון חזר לתמונה כמפיק בעל חזון ובין האחראים על הסיפור, מה שאומר שהוא מאוד מעורב. המעורבות שלו הגיעה עם אמירה שהסרט החדש למעשה מוחק את ההמשכיות הכושלת של הסרטים שיצאו אחרי "שליחות קטלנית 2: יום הדין", מאפס את הנרטיב וחוזר להיות המשך ישיר שלו. מי שראו את "אליטה: מלאך קרב" שמו לב כמה מובהק שמדובר בחותם של קמרון, גם כשהבמאי בפועל הוא מישהו עם סגנון בולט משלו כמו רוברט רודריגז.

מהלך מקביל קרה עם "האלווין" החדש שיצא לפני כשנה תחת ידיו של הבמאי דיוויד גורדון גרין, המוכר כיוצר של סרטי אינדי מטלטלים רגשית לצד קומדיות מסחריות. גם במקרה הזה הסרט החדש מחק את כל סרטי ההמשך ולמעשה היה המשך ישיר לזה הראשון של 1978, והוא החזיר למשחק את לורי סטרוד (ג'יימי לי קרטיס) מבוגרת יותר, קשוחה יותר, רדופה יותר ועם כלי נשק וטקטיקות מרשימים יותר. וגם כאן הבמאי שאחראי לסרט הראשון, כולל פס-הקול שהלחין בעצמו בנוהל, ג'ון קרפנטר האהוב, לא היה על כס הבימוי, אך בהחלט מעורב, עדכן את פס הקול ונתן את ברכתו.

למרות החיבור העדכני והעיסוק המעניין בפוסט טראומה ואי אלו מחוות עבר, קשה להתייחס לסרט החדש כאל יצירת מופת. תוכלו לקרוא עוד עליו בסקירה והניתוח של אור. עם זאת, הסרט הצליח לעשות מספיק ממה שקיוו שיעשה בקופות – כ-250 מיליון דולר ברחבי העולם וסלילת הדרך להביא את יוניברסל ובית הפקות האימה בלומהאוס של ג'ייסון בלום לבשר על עוד שני המשכים שייצאו בשנים הקרובות, תחת ידיו של גרין ובכיכובה של קרטיס. לצד ההתלהבות הכללית של הנוגעים בדבר מעל גלי הטוויטר ובכלל, גרין הבטיח ששני הסרטים הבאים, "Halloween Kills" ו-"Halloween Ends" שייצאו באוקטובר ב-2020 ו-2021 ויביאו את הפרק הזה בעלילות מותג האימה הקולנועי לכדי סיום. זה בטח יקרה אחרי עוד עימות אחד סופי בהחלט בין לורי למייקל הרוצח במסכה, או שניים, או כמה. בכל אופן, איכויות וקיומי הבטחות בצד, האיפוס הצליח, שינוי המסלול עבד והוליד שני המשכים עתידיים שהולכים לאותו כיוון.

ג׳יימי לי קרטיס ב״האלווין״ המחודש – תשוב גם לסרטים הבאים

האם זו הדרך לחדש סרטים קלאסיים מהעבר?

אני רוצה שנתעכב לכמה פסקאות על המגמה שאני חושבת שיש כאן – ותכף אביא עוד דוגמאות. קודם כל, היא מעוררת בעיניי פחות חשד מאשר העיבודים המחודשים של דיסני – ובעצם עומדת בסוג של היפוך אליהם. ברור שבשורה התחתונה שני המהלכים האלו מסרבים להיפרד מסרטים שיכולים להטיל ביצי זהב ומעדיפים לחלוב אותם מאשר לקחת הימור על תסריטים מקוריים לגמרי. שניהם גם עובדים על הפעלת שרירי הנוסטלגיה והרגש שלנו, ובונים על חיבור חזק לדמויות וסיפורים. אלא שבמקרה של ההתקנים האלו, כל המהות שלהם היא ערך מוסף, ורצון לגרום לדברים להיות טובים יותר. הם מבטיחים אידיאל – משהו חדש, שמכבד, מבין ומסתמך מספיק על חומרי המקור כך שהוא יהיה מרענן אבל בו זמנית ירגיש נעים ונוח. אם היה מדובר במשקה, למי שקולה דובדבנים או קולה וניל הן פשוט יותר מדי, תשכחו מהן – הנה הבאנו לכם קולה עם לימון. הטעם החדש נמצא שם, אבל הוא לא משתלט יותר מדי.

בנוסף, כשהיוצרים המקוריים יוצאים בהצהרות גדולות, ההנחה היא שיש כאן כוונות טובות ולשמור על אופטימיות זהירה, במיוחד אם רווינו אכזבות מההמשכים שהגיעו לאחר מכן. לכך מצטרפת הענקת הכבוד לכוכבי הענק של העבר, עם הקמטים, עם המודעות לחלוף הזמן – תמה עליה כתבתי בהרחבה בעבר. ויש כאן עוד משהו שנתפס כמהלך חיובי. "סרטי השכח" – על משקל סרטי המשך – מתנהגים כמו דרך עיקוף ותגובה למצב אליו הגיע הקולנוע עם מותגי ענק – הרצון לשמור על המשכיות ועקביות. כן מארוול-דיסני, אני מסתכלת עליכם. "הנוקמים" המשיכו וימשיכו להשפיע על הקולנוע הפופולרי במגוון דרכים, ולצד השאיפה של כל שובר קופות בפוטנציה להפוך למותג עם יקום סרטים, כך יש שאיפה להמשכיות שתשמר נרטיב על רחב יריעה לטובת הסרטים הבאים. או זה, או שעושים אתחול שמוחק את כל מה שהיה עד כה.

סרטי השכח מהווים פנייה רכה יותר מהחיתוך גס הרוח של האתחול, עדיין משמרים חלק מהנרטיב וההמשכיות, אבל מתנערים ממה שלא עבד. הרי בעבר קיבלנו בברכה סרטים ששינו ליהוק של אותה דמות ראשית אבל התנהלו פחות או יותר באותו עולם, או היו משמעותית פחות כרוכים אחר המשכיות. תחשבו על סרטי באטמן של שנות ה-90, או באופן אחר על סרטי ג'יימס בונד שהתנהלו בעולם משלהם עם בונד חדש כל כמה סרטים. מהבחינה הזו הסרטים בכיכובו של דניאל קרייג, שאגב חזרו לחומר המקור עם עיבוד לספר הראשון שכתב איאן פלמינג, הם אלו שהכי התאימו את עצמם לתפיסה של מותג עם המשכיות. בהנחה שקרייג סוף סוף באמת עוזב אחרי הסרט הקרוב, ולא ימשיך להשמיץ את הסרטים ואז לחזור לעוד סיבוב – יהיה מעניין לראות כיצד יתייחסו אל הליהוק המחודש. ולא, לשאנה לינץ' היא לא המחליפה הרשמית שלו לסרט או הסרטים הבאים. בטח לא באופן ודאי. תהיה סצנה אחת לפחות בסרט החדש בה היא תיכנס לחדר ויקראו לה "007" כך שהיא כן תגלם סוג של מחליפה שלו בתפקיד, אבל כרגע זה נשמע יותר מדי כמו טריק שיווקי לטובת באזז שעבד, ופחות כמו בשורה אמיתית.

ההבטחה לסרט חדש-ישן וטוב לא תמיד עובדת

מתוך הטיזר ל״מכסחי השדים 3״ – ימחוק את הגרסה הנשית

מניתי את הסיבות לפיהן מהלך של סרטי המשך שמוחקים המשכים קודמים אמור לעבוד עבורנו כצופים. אבל האם באמת קיבלנו עד כה את מה שקיווינו לו? בסרטי ג'יימס בונד כן, בקלות, אבל זו לא חוכמה כי הם מלכתחילה ענו למנגנון אחר. במובן מסוים הם פשוט התעדכנו כדי להתאים יותר לזמן הנוכחי. ב"האלווין" אני אישית התאכזבתי, למרות שיש משהו משמח בחדוות העשייה של המעורבים בסרטים. ויש עוד כמה דוגמאות סבוכות יותר – "מכסחי השדים 3" באמת עומד להתרחש, עם צוות השחקנים המקורי (מי שעודנו חי) שחוזר לגלם את אותן הדמויות. המחיקה כאן תהיה של "מכסחות השדים" שלא התקבל באהדה, אם להיות עדינה, חלקית בגלל שהוא אכן היה רחוק מלהיות מושלם, וחלקית כי טרולים לא אוהבים שנשים עושות דברים. סרט ההמשך החדש, בין אם יהיה מצוין או לא, מגיע עם טעם לוואי מריר בשל כך.

בסרטי "הנוסע השמיני" גם היה ניסיון לתיקון, אבל התרחש בהם משהו באופן קצת אחר. זו פחות מחיקה של סרטי ההמשך ויותר דגש על חזרתו של רידלי סקוט, הבמאי של הסרט הראשון ובין האנשים הבודדים מהצוות שיצר אותו שעדיין חיים וקיימים, בניגוד לתסריטאי דן אובאנון ולאמן ה. ר. גייגר שהלכו לעולמם. סקוט הלך אחורה בזמן כדי להמשיך ולספר את הסיפור באופן גדול, אפי וכבד כמו שהוא אוהב. אפשר לומר שהתיקון כאן הוא מבחינת הטון וכובד הראש. ו"פרומותיאוס" הוא אכן סרט חמור סבר, אבל האם הוא סרט טוב? ובכל הנוגע ל"הנוסע השמיני: קובננט", החיבה העזה שאני רוכשת לו נובעת מכך שכמה סצנות בו קופצות אי אלו כרישים בצורה כל כך לא מודעת לעצמה שהוא עבר למחוזת הקאלט והקאמפ מבחינתי. מה שלא הספיק כדי לחלץ אותו מרשימת הסרטים הגרועים של השנה כאן בסריטה. יש לי תחושה שזו לא בדיוק הייתה כוונת המשורר.

המותג שכן הצליח לעשות תיקון בעיניי מהווה גם את הדוגמה הכי סבוכה. וכן, זה שוב חוזר אל דיסני. תמיד תגיע הערכה עצומה לג'ורג' לוקאס. סרטים הם יצירה משותפת, זה גם משהו שחשוב שנזכור תמיד, ועדיין סרטי "מלחמת הכוכבים" מיוחסים לו קודם כל, עם ההשפעות ממקומות שונים (כמו הקומיקס "ולריאן ולורלין" והסרט היפני "המבצר הנסתר"), הם כן נתפסים כחזון שלו. חזון שהוא לא הפסיק לשפץ ולשכתב ולערוך מחדש, חזון עם סרטי-המשך/פריקוולים שמה שנזכור מהם היא שנאה עזה עד מביכה לחול, דיבורי פרלמנט מתישים, ודמות שלא נזכיר את שמה שיש מי שיטענו עד היום בלהט שהיא היא הנבל הגדול של המותג. והנה, הפעם התיקון נעשה על ידי ידיים אחרות אחרי שהמותג נרכש ונראה שגורמים זרים, אם תרצו, הם אלו שמנווטים אותו.

ג'יי ג'יי אברהמס, שכבר טיפל ב"מסע בין כוכבים" (או "סטארטרק" כמו שקראו למותג המתחדש בישראל), יצר סרט מלחמת הכוכבים שהוא באותה נשימה מחווה לטרילוגיה המקורית כולל מבנה שמתחקה במדויק – ולדעתי במכוון – אחרי הסרט הראשון/הרביעי, וגם מציג דמויות חדשות ועדכניות. "מלחמת הכוכבים: הכוח מתעורר" שחרר אנחת רווחה מחלק ניכר מהמעריצים, על אף הטענות שהוא לא מקורי מספיק, והצליח מספיק כדי להמשיך את הטרילוגיה החדשה. יש בו חזרה לטון וסגנון ספציפיים, וגם שילוב בין עבודת אפקטים עדכנית לעבודה של אפקטים פרקטיים שבהם בונים יצורים מחומרים מוחשיים, ופגישת מחזור של רוב השחקנים והשחקניות שחזרו לדמויות. מסיבה סוערת שהמשיכה בלי מי שהגה את הקונספט שלה מלכתחילה. ומה שקרה ב"מלחמת הכוכבים: אחרוני הג'דיי" כבר יצר בלגן של ממש. אישית, אני נמנית עם אוהדיו הגדולים של הסרט שביים ריאן ג'ונסון. אחרי השעתוק המכוון בסרט הקודם היה חיוני בעיניי ללכת כמה שאפשר לצד השני ולשחק ללא הרף עם הציפיות שלנו. ועדיין, הסרט נשאר בטריטוריה מוכרת. זה אותו דיון על אור מול חושך, הוא רק נהיה קצת יותר אפור ומעט פחות שחור ולבן, ולו לרגע.

עם זאת, כשזו הדוגמה המוצלחת העיקרית שיש להמשכון משכיח ומתקן, והיא פילגה צופים ולו במידת מה והרחיקה את "בעל החזון" מהסרטים "שלו" – האם יש באמת על מה להסתמך כאן? או שהעיקופים האלו הם שוב הבטחות שברובן לא מתקיימות ובעיקר מחבקות איזשהו נרטיב עבר? בשלב הזה אני אתאפק מלחרוץ דין. אני כן מברכת על מה שעובר כהתנערות או לפחות התמודדות אחרת עם ההמשכיות שהתרגלנו אליה בקולנוע. האופטימיות הזהירה לגבי "שליחות קטלנית" החדש עודנה קיימת, וכך גם הייצוג החיובי של דמויות מבוגרות ברוב הדוגמאות האלו, מבלי להצעיר אותן ומבלי להתחמק מפגעי הזמן. אותו זמן גם יגיד אם סרטי ההשכח באמת מתקנים מותגים, או רק מאפשרים לנו ללטף שוב עוד זיכרון ישן.