• סרטים חדשים: ״מי שעומד מאחורי...״
  • The Beach Bum :מחכים לתרגום
  • אימת החודש - אוגוסט 2019
  • ״מפעל אמריקני״, סקירת נטפליקס תיעודית
  • מי שעומד מאחורי
  • הסיפור של אולפן הקולנוע ״הנד מייד״, שהוקם בטעות
  • ״השיר של רוז״, סקירה חצויה
  • ״ילדים טובים״, סקירה
  • פרזיטים
  • ״היו זמנים בהוליווד״, סקירה
  • מבט מחודש בסרטי האחים כהן: ״יהודי טוב״
  • The Art of Self Defense :מחכים לתרגום
  • טוויסט בעלילה: וידוי של אדם שלא חושש מספוילרים
  • מידסומר
  • ״סיפורים מפחידים שמספרים בחשיכה״, סקירה
  • הכירו את

"אליטה: מלאך קרב", סקירה

16 בפברואר 2019 מאת לירון סיני

אם ראיתם את הטריילר ל"אליטה: מלאך קרב" (Alita: Battle Angel), יכול להיות שהציפיות שלכם מהחזון של ג'יימס קמרון, שפיתח את הסרט במשך שנים לפני שהעביר את שרביט הבימוי לרוברט רודריגז ונשאר חתום כמפיק ותסריטאי, נמוכות כמו שלי.
הטריילר לווה בשיר צייצני שאמור לרגש, עומד בסתירה להבטחה על סצנות אקשן. זה הרקע למה שנראה כמו סיפור על אליטה (רוזה סלזאר) בובת בראץ שמתעוררת לחיים אחרי שדוקטור דיסון אידו (כריסטוף וולץ) מוצא את הראש שלה במגרש גרוטאות בעיר פוסט אפוקליפטית. אחרי שהיא תקבל גוף חדש, היא תצטרך להבין מי היא וכמה היא מיוחדת, ולמה היא לא זוכרת את הזהות שלה, אבל כן זוכרת ללכת מכות.

הייחוד וכישורי הלוחמה של הנערה בגוף סייבורג עם המבט התמים ופעור העיניים יגרום לגורמים שונים לחפש אותה. בדרך לגילוי עצמי היא תכיר נער בשר ודם בשם הוגו (קייאן ג'ונסון מ"נאשוויל"). הקשר שלה אליו יבהיר שביחס לסרטי סייבר-פאנק קודמים מבוססי מנגה או אנימה (היי "הרוח במעטפת", לא התגעגעתי), העלילה והמנעד הרגשי של הדמויות יתאים בהחלט גם לקהל צעיר יחסית. חומרי המקור, מנגה שיצר יוקיטו קישירו החל מ-1993 ועדיין רצה היום, אלימים ברמה של שליקת מוחות ותלישת ארובות עיניים. אליטה כן ניצבת בפני סכנות מול סייבורגים אחרים, מתכתיים ובעלי חסות מפלצתית יותר משלה, או בקיצור – חמודים פחות. אבל כרגיל, הסכנה הכי גדולה תהיה קשורה בבעלי אינטרסים אנושיים. ביניהם היא תיתקל בדמות בגילומו של מאהרשלה עלי שעושה מאהרשלה עלי – כלומר שולח מבטים חמורי סבר, לבוש בבגדים מעוררי קנאה ומדבר בשקט. דמות נוספת שאמורה להיות מעניינת היא שירן (ג'ניפר קונלי) שהקיום של אליטה יפעיל אותה בכל מיני דרכים.

כמעט את כל זה היה ניתן להבין מהטריילר, ולחשוש.

הקשר בין דמות ה-CGI בתפקיד הראשי לבין הדמויות האנושיות לגמרי, לבין הדמויות המשודרגות נראה כמו פוטנציאל מיגרנה רציני. והעלילה על מסע גיבורה בעולם עתידני של אחרי מלחמה היא לא קונספט חדש או מרגש.

מבחינת היוצרים שעומדים מאחורי הסרט השאפתני – יש לא מעט נקודות מבלבלות ציפיות. המנגה של יוקיטו ישירו עברה עידון וריכוך, וסיפקו לאליטה חיבור להוגו כדי שתנהל איתו דיאלוגים ותעבור עוד יותר כנערה מתבגרת שיהיה עוד יותר נוח להזדהות איתה.
מי שביים ולקח חלק בכתיבה הוא רוברט רודריגז, שאחראי ל"עיר החטאים", "פלאנט טרור" "From Dusk till Dawn" ועוד יצירות אלימות מסוגננות עם הומור עצמי ומודע מאוד לז'אנרים בתוכם הוא פועל. בהקשר שלו, המקרה של אליטה שונה, כי לרודריגז היה ברור שהוא מצטרף כדי לבצע חזון של איש אחד, ג'יימס קמרון כאמור, שזנח אותה לטותב העולם של "אוואטר". בראיונות איתו רודריגז אמר שהוא כיוון לכך שהסרט ירגיש יותר כמו יצירה של קמרון שהפיק ולקח חלק בכתיבת התסריט, ופחות כמו סרט שלו. אל אלו צריך להוסיף את השותפה לכתיבה לאיטה קלוגרידיס, שחתומה על תכנים מדוברים אבל בעייתיים בלשון המעטה כמו "פחמן משודרג" ו"שליחות קטלנית: ג'נסיס", אבל גם על "שאטר איילנד".

עם כל המרכיבים האלו, קל לחשוב שהסיפור של אליטה ייגמר כמו פרויקט שאפתני אחר של במאי שעבד עליו במשך שנים, ומבוסס על קומיקס מוערך. למזלה, אמנם מתקבלות כרגע ביקורות מעורבות, אבל אליטה לא מתקרבת לכישלון הקולוסיאלי של "ולריאן ועיר אלף הכוכבים". ובזמן שהיו לי הרבה דברים לומר להגנתו אז, ואני עדיין עומדת מאחוריהם, לטובת "אליטה: מלאך קרב" אפשר לומר שיש בו דמות ראשית שקל מאוד לחבב ולרצות ללוות אותה, גם אם סביבה יש סרט עם מלא פגמים. וזה אומר הרבה כאשר הדמות שכל כולה CGI מאפילה בקלות על הדמויות האחרות בסרט.

רוזה סלזאר, שנתנה את קולה להרבה משחקי וידאו ולאחרונה אפשר לראות אותה בתפקיד קטן ומעורר אנטגוניזם ב"קופסת הציפורים", עושה עבודה מצויינת. קודם כל, קל להאמין לשחקנית שהיא נערה מתבגרת, למרות שהיא עברה את גיל 30. היא נשמעת מלאת פליאה כשהיא מתעוררת באיירון סיטי ב-2563, ומבינה שהעולם מתחלק לאלו שחיים בה בזוהמה ועוני, ואלו שחיים בעיר זאלם, העיר היחידה שנותרה ניצבת בשמיים אחרי המלחמה. בהמשך כשהיא מבינה אלו כוחות יש לה היא נותרת משכנעת, ועוברת תהליך שדי מהנה לעקוב אחריו, גם אם הוא די צפוי. לקח מעל שנה לחברת Weta Digital לדייק את הנראות והפעולה של עיניה לבד, והעבודה הזו ועבודת הטראקינג על הבעותיה של סלזאר השתלמו. תוך שתי דקות לתוך הסרט היא הופכת לחלק אורגני ממנו למרות העיצוב ה-uncanny שלה.

גם סצנות האקשן נראות מעולה, מרהיבות ובאותה נשימה מאפשרות לעקוב אחרי המתרחש די בקלות, גם כשחשוך. כבונוס הוסיפו לאיירון סיטי תחרות בשם מוטור ספורט בה המתחרים המשודרגים רודפים במסלול מרוץ אחרי כדור ומנסים לפרק, פשוטו כמשמעו, אחד את השני על הדרך. חלק מהתחרויות גם הן מהנות למדיי, וכשיש שילוב בין ספורט תחרותי לסכנת חיים, הסרט מגיע לא פעם לנקודות היותר מעניינות ומבדרות שלו.

אליטה בעלת אישיות דף חלק של נערה צעירה, וככזו אנחנו רגילים לצפות מהגברים סביבה להתייחס אליה כאל בת טיפוחים או מושא תשוקה קצת מעוות. בזמן שבסרט הדוקטור שמציל אותה אכן מתייחס אליה כמו בת, מסיבות ברורות שמוסברות די מהר, במנגה הוא מתייחס אליה יותר כמו אל בובה. בהשוואה קטנה וזריזה, בסרט האופן שבו הדוקטור מעניק לאליטה שם וגוף מאפיינים את דמותו עם נופך אבהי, רך ומלא חמלה. במנגה, לפחות ב-100 ומשהו העמודים הראשונים שהספקתי לקרוא בינתיים, נתינת השם מעידה עליו מראש כדמות עם דחפים ותכונות קצת שונות. הוא אומר ש"אליטה" היה שמו של החתול שלו, שבדיוק מת חודש קודם לכן. אין פלא שהוא מתייחס לאליטה קצת כמו לרכוש, או לפחות כמישהי שאמורה לא להתלכלך באלימות, ולהישאר "טהורה".

בסרט הרצון להרחיק את אליטה מאלימות נובע מדאגה יותר "הגיונית" כלפי, אך בשתי היצירות יש רצון של הקרובים אליה לשמור עליה. לשמר איזו תמימות נעורים אולי, ויותר מכך איזה אידיאל של נאיביות ושל ניקיון מוסרי ופיזי שלא קיים לו זכר בעולם בו העלילה מתרחשת. אליטה היא יחידה מסוגה, יוצאת דופן מכל מיני בחינות. ככזו, היא מייצגת עבור הדוקטור משהו שהוא לא יכול להגשים בפני עצמו – לא במנגה ולא בסרט. היא תמצית של פוטנציאל ושל טוהר שהיו ואבדו לנצח, גם ברמה האישית וגם ברמה האנושית החברתית הרחבה יותר. לא אכנס כאן לרקע למלחמה שהובילה לפוסט אפוקליפסה בה הסרט מתרחש, אבל היא מותירה עולם בריקבון מתקדם מכל מיני זנים.

מה שנחמד בסרט הוא שאליטה, כצפוי, עושה מה שדמויות של נערות, או מאניק פיקסי דרים גירלז, או בחורות עם זיכרון מחוק שמתנהגות כמו ילדות אבל נראות כמו נשים – עושות. היא לא משחקת לפי החוקים של אף אחד אחר. היא מורדת במוסכמת שמכתיבים לה, או בקיצור – היא מתבגרת. המשמעות הסמלית של אישה שלא צריכה שישמרו עליה בצמר גפן ושלא רוצה שיכניסו אותה לתבניות בשם איזה אידיאל שמת מזמן די ברורה, עדכנית ונחמד לראות אותה בסרט שלטעמי מיועד לקהל יותר צעיר. יש בו, בשלב מסוים, אפילו קריצה קטנטנה והפוכה לסרטי "דמדומים". זו כנראה הסצנה שמצדיקה יותר מכל את מערכת היחסים בין אליטה להוגו, שהיא אחד מהדברים שפחות עובדים בסרט. אליטה היא דמות שמאתגרת סדרים קיימים, אבל הפתרון שמצאו כדי לשחרר אותה ממונולוגים פנימיים וחיצוניים שנהוגים במנגה ובקומיקס הוא עניין רגשי בבחור, סליחה, די מיותר.

במקום לפתח עוד את מערכת היחסים בינה לבין הדוקטור שמטפל בה, נניח, או לתת יותר מחצי שורה של טקסט לאסיסטנטית שלו במרפאה שנמצאת בסרט על תקן ריהוט, בחרו לדחוס לסרט עוד עלילות משנה, עוד נבל או שניים או שלושה, ועוד רגעים שבהם העלילה סוג של "מתחילה מחדש" בנקודות זמן בהן כבר נראה היה שאפשר להתקדם לקראת סגירת הקונפליקט וסיום הסרט. אם ב"אקוומן" דחסו כל כך הרבה פרטים, דמויות ושטויות מבדרות, כאן יש פחות בלגן וגם מבנה עלילתי די ברור – אבל יש תחושה קצת דומה של דחיסה. היא כנראה נובעת מתוך הרצון להספיק הרבה, למקרה שהסרט לא יחזיר את ההשקעה האסטרונומית בו וכנראה לא יספק סרט המשך. תוסיפו על כך את הפשטנות של רוב הדמויות מסביב לאליטה, שלא מקבלות תהליכים מעניינים מספיק, ותקבלו סרט שקצת נופל ברצון שלו לרצות ולהכניס "מספיק" אלמנטים שיעוררו הזדהות אצל קהלי היעד. יש בו גם בעיה "קטנה", שקשורה לאחד הנבלים – שכמה מהכישורים שלו אמורים היו לאפשר לו להביס את אליטה בשלב הרבה יותר מוקדם בסרט, ולסיים אותו תוך, נניח, חצי שעה. צריך להניח בצד כמה רצונות למצוא היגיון ועקביות בשיטות הפעולה של כמה מהנבלים כדי ליהנות משאר העלילה בשקט.

הטיפול העמוס של הסרט בעיצוב הסטינג, לפחות, כן מוצדק ועובד. ראינו הרבה עולמות חרבים וצפופים בקולנוע מד"בי בשנים האחרונות, כך שכבר קשה מאוד לחדש ולרגש. עם זאת, איירון סיטי מצליחה להיראות כמו פי-אלף עיר עוני ופשע. היא קצת מזכירה את גיבוב "יחידות הדיור" ב"שחקן מספר אחת", אבל נראית יותר כמו עיר שבאמת גרים וחיים בה אנשים. רודריגז סיפר שקמרון בחר למקם את העיר באזור קו המשווה כי המיקום הזה נכון יותר "מדעית" לקיומה של עיר אליה עולים במעלית אל החלל, ועל הדרך הם הרוויחו עיר עם ייצוג הרבה יותר מגוון של אוכלוסיה ממוצאים שונים.

אז "אליטה: מלאך קרב" מספק את הסחורה התלת-ממדית שהוא מבטיח, ומתייחס בכבוד לחומרי המקור. יוצר המנגה היה מעורב במידה מסוימת בנעשה על הסט, ולדברי רודריגז נתן את ברכתו, ושמח על שעכשיו עם תקציב ענק וטכנולוגיה מתקדמת המדיום הקולנועי יכול לעשות עם המנגה הצנועה שלו בשחור-לבן רישומי, הרבה הרבה מעבר. הסרט היה יכול להיות טוב הרבה יותר לו היו מאפשרים לו להתמקד בסיפור עלילתי אחד, או אחד וחצי ולבנות יותר את הדמויות מסביב לאליטה, ולא להשאיר אותן כסימונים של בני אדם מורכבים. למרות שהוא סובל מחוסר היגיון ומהשטחה רעיונית, בסך הכל הוא מספיק מהנה ואליטה והיתקלויותיה בסייבורגים מתכתיים יותר ופרוקי רגליים היא דמות מספיק מעניינת בפני עצמה כדי לקוות שיהיה סרט המשך. ומי יודע, אולי הוא יהיה בוגר ומורכב יותר.

תגובות

  1. rui הגיב:

    הגניבות מבליידראנר (צייד לוחם )ומרולרבול (מוטורבול)לא עובדות לטובת הסרט….

    1. לירון סיני הגיב:

      כל סרט סייבר-פאנק מושפע במידה כזו או אחרת מבלייד ראנר, קל לי למחול על השימוש בציידי גולגולות אוכפי חוק. המוטורבול דומה להחריד, זה נכון – אבל הביצוע היה מלהיב וגדול מספיק מהחיים, ורק הוסיף צבע ועניין לטעמי.

השאר תגובה

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.