• רשימת המועמדים המלאה לפרסי אופיר 2017 הגיעו
  • סרטים חדשים:
  • הטרילוגיה האמריקאית של ג׳ורג׳ סטיבנס - ״שיין״
  • פרויקט כל זוכי האוסקר לסרט הטוב ביותר - פרק 37
  • לוגאן לאקי
  • ״טירת הזכוכית״, סקירה
  • מחשבות ותובנות על המועמדים לפרסי אופיר 2017
  • סרטים חדשים: ״לוגאן לאקי״ של סודרברג
  • רטרוספקטיבה למקס אופולס בסינמטקים

מהדף אל המסך: "ולריאן ועיר אלף הכוכבים"

8 באוגוסט 2017 מאת לירון סיני

בזמן ש"ולריאן ועיר אלף הכוכבים" הולך ושוקע בקופות, עם כ-63 מיליון דולר בלבד מהקופות ברחבי העולם לסרט שעלה לפחות 177 מיליון ללוק בסון וחברות ההפקה שהצטרפו למסע השאפתני, אפשר לשוב ולתהות על קנקנו. למרות שנשמעו כלפיו ביקורות חריפות על שחקנים ראשיים חסרי כריזמה, עלילה פשטנית ומבולגנת בו זמנית ודיאלוגים מגוחכים, הוא עומד על ציון זהה של 51% ב- Rotten Tomatoes וב-Metacritic. זה לא ציון טוב במיוחד, נכון, אבל אם נשווה רגע לסרט עכשווי שיש קונצנזוס לגבי היותו כישלון קולנועי וקופתי כאחד – "המומיה" זכה לציון העגום של 16% בלבד.

אחד המאפיינים המרכזיים בסרט שהוא גם זה שמכריע אם נהנים ממנו ממש או שונאים אותו באותו להט, הוא הרהבתנות והיהירות המובנית שבו. יש משהו נפוח באופן שבו לוק בסון יצר סרט כל כך מרהיב, עם כל כך הרבה סצנות מסחררות (פשוטו כמשמעו) עם עשרות גזעים מכל מיני כוכבים מרחבי היקום. תחושת היוהרה נובעת מכך שיש כאן יצירתיות בלתי ניתנת להכחשה, לצד שימוש אפקטיבי בתלת ממד במיוחד בסצנת השוק שמתרחשת בשני ממדים במקביל. יש משהו בכמות העצומה של זנים ואירועים שכמו אומרת "היי, נכון שאתם ממש אוהבים את מלחמת הכוכבים? אז קבלו סרט שתוקע לסרטים ההם אצבע משולשת בעין ונותן לכם פי 1000 יותר צורות חיים, פי 1000 יותר תקציב ופי 1000 יותר גיבורים מטופשים. והיי, אצלנו גם הבחורה יודעת ללכת מכות, ממש מההתחלה". בתוך היקום העשיר הזה, בכל זאת יש שני בני אנוש צעירים ומרוכזים בעצמם במרכז העלילה. העולם, סליחה, היקום כולו, סובב סביבם. ולריאן ולורלין (דן דיהיין וקארה דלווין) הם לא רק המושיעים של העולם התרבותי בו מתרחש הסרט, הם מתפקדים כמעין ילדים בארגז חול ענקי, בו הם יכולים לשבור צעצועים כרצונם, כל עוד שניהם נהנים בסופו של דבר. הם מתייחסים בקלילות משונה לחיילים שנהרגו בגללם רגע אחד, ונעצבים עד עמקי נשמתם כשדמות אחרת שמצאה חן בעיניהם יותר מתה, שעה וחצי אחר כך.

בחזרה למקורות

העובדה שכל הגזעים בסרט (או כמעט כולם) נראים כמו סוג כזה או אחר של בני אדם (humanoids) והעובדה שהחללית של ולריאן ולורלין מזכירה מאוד את המילניום פאלקון קשורות לקומיקס האהוב על בסון. "ולריאן ולורלין" של היוצרים הצרפתיים פייר כריסטין וז'אן קלוד מזיירה הוא אכן יצירה מוערכת ופורצת דרך, ממש כמו שהטריילר אומר. מדובר בסדרת קומיקס שרצה מ-1967 ועד 2010. הקומיקס תורגם ויצא לאור בעשר שפות נוספות, הוא החל כמה שהיוצרים תיארו כגרסת המדע הבדיוני לקומיקס המערבון "לאקי לוק", ועם הזמן הלך וקיבל טון יותר ריאליסטי. יש בהחלט קווי דמיון בעיצוב ובעושר של צורות החיים השונות בין "ולריאן ולורלין" לבין סרטי "מלחמת הכוכבים" של ג'ורג' לוקאס – ממדי החלל הלבנים, דרך הצורה של המילניום פאלקון וכלה בלבוש ספציפי ומינימליסטי במיוחד של הנסיכה ליאה.

לטובת ההשוואה קראתי עד כה כחמישה אוגדנים, כולל כמובן זה עליו מבוסס רוב הסרט. אלו החלקים המוקדמים מאוד של היצירה, וכבר בהם רואים איך סגנון הציור הולך ונהיה פחות שטוח ודו ממדי ומקבל יותר שכבות של עניין ועומק מאוגדן לאוגדן. גם המסרים הולכים ונהיים מעניינים יותר, נוגעים בסוגיות אנושיות מורכבות יותר ומנסים להעביר רעיונות מאוד חיוביים ואמפתיים בסך הכל על המין האנושי והכיוון אליו הוא יכול ללכת. ולריאן הוא אכן הדמות שמובילה את העלילה בהתחלה, אבל מאוגדן לאוגדן גם לורלין מקבלת נתחים גדולים יותר של רלוונטיות, במיוחד באוגדן עליו מבוסס ברובו הסרט. יש לאורך הסיפורים מתח בין מוסכמות מיושנות לגבי היחסים בין המינים, מעין שאריות סקסיסטיות לבין פמיניזם ושוויון. בהתחלה לורלין מדברת על כמה היא טובה גם בשטח וגם במטבח, ואיך היא יודעת לקשט יפה את דירת המחבוא שלה ועד כמה המיניות שלה משחקת תפקיד כשהם נתקלים באתגרים שונים מול גברים. אבל לצד הרגעים האלו היא הולכת וגדלה כדמות שוות ערך, משוחררת מינית ובאוגדן הרלוונטי היא זו שמצילה את ולריאן ומגלה תושייה. באותו עניין שניהם לא מתביישים להפגין גילויי חיבה, תחרותיות והקנטות הדדיות. עד לנקודה שאליה הגעתי בקריאה לא נאמר שום דבר על נישואים, מחויבות או זוגיות כלשהי. במובן הזה אפשר לומר שהקומיקס מתחיל הרבה יותר משוחרר מאשר הסרט, כשבמרכזו שני סוכני חלל מוצלחים שמתחרים על מי חכם ומתוחכם יותר, ולאו דווקא מי יתאהב במי קודם.

כשקוראים את הקומיקס היום, מרגישים עליו את עול השנים בתחילה. הטכניקה שבו יוצאת מנקודת הנחה שהקוראים צריכים הכוונה בתיאור של מעבר זמן, ואפילו חיצים קטנים שינחו אותם איך לעבור מפאנל לפאנל כדי שעיניהם ותשומת הלב שלהם לא ילכו לאיבוד על הדף. דמיינו לעצמכם שבמהלך הסרט בכל פעם שסצנה הייתה מתחלפת קריין היה אומר לכם שמה שתראו עכשיו קורה "קצת אחר כך", או שכאשר ולריאן צופה בדמות של ריאנה רוקדת הייתם שומעים קריינות שמתארת באופן מדויק את מה שמתרחש על המסך, נוסח "עכשיו היא עושה גלגלון ויש לה שיער בלונדיני, היי עכשיו היא תלויה מעמוד ולובשת חצאית טוטו". הקומיקס גדוש במלל עודף שכזה, אבל ככל שמתרגלים אליו מקבלים סיפורי הרפתקאות חוצי זמן ומרחב, שבמרכזם תמיד ניצבים ולריאן ולורלין. גם אם ההתרחשות הגדולה לא קשורה ישירות אליהם, והם משמשים כמעין דמויות משנה שמלוות את הקוראים בתוך סיפור של גזע אחר, הם תמיד יצליחו להשפיע על מהלך האירועים. את כל זה הם עושים עם המון הומור, קלילות ותחושת הרפתקנות שמועברות היטב לסרט. אלו גם בדיוק התכונות ששומרות עליו, לדעתי, והופכות אותו לספקטקל ראוי לצפייה ומבדר מאוד, שנשען היטב על חומרי המקור שלו. מדובר בקומיקס שמעביר עולמות ורעיונות גדולים, גלקסיות של סיפורים ותפיסות אידיאולוגיות על גיוון תרבותי וקבלת האחר, אבל מצליח לעשות את זה באופן לא מטיפני או מפוהק.

נקודות מגע בין הסרט לקומיקס

באופן כללי הסרט הוא עיבוד לאוגדן השישי מ-1975 – ששמו בכלל "שגריר הצללים" ("Ambassador of Shadows" במקור). שם הסרט לקוח מהאוגדן השני – וממנו אפשר לומר שבסון לקח את ההשראה לשוק בתחילת הסרט. הוא אמנם לא מתקיים בשני ממדים בקומיקס, אבל הוא עשיר במוצרים משונים ובמגוון עצום של מבקרים. גם בקומיקס רוב הדמויות, לא משנה מאיזה כוכב, הן דמויות אנוש, כשולריאן ולורלין מוצאים את עצמם מתערבים או צופים בהתרחשויות דרמטיות ורבות משמעות, כשלרוב הם מנסים להטות את הכף לטובת פיוס ושלום כשהם יכולים. מה שבמקרה הזה מעיד על חוסר קשר מובהק בין הסצנה המוקדמת ההיא בסרט שבה לורלין מוטרדת יותר מהקרע בשמלה שלה, מאשר בכך שהרגע נהרגו בגללה ובגלל ולריאן אי אלו חיילים.

אפרופו האוגדן השני – שמו במקור זהה לשם הסרט, ואפשר לנחש שאולי זו הסיבה שלוק בסון לא שינה אותו, מתוך חיבה לחומר המקור, למרות שלורלין מקבלת די והותר זמן מסך כדי שגם שמה יופיע בשם הסרט.

מבחינה ויזואלית יש המון סצנות ועיצובים שנלקחו מהקומיקס, עברו עיבוד לתלת ממד כמובן ועיבוי של תווי פנים אבל הקומפוזיציה של פריימים שלמים, הקו הסגנוני הפרוע והמשתנה והזנים השונים עצמם והאינטראקציות בינם לבין הסוכנים – כולם נאמנים למקור. אפשר להבין למה בסון רצה להתפרע כאן, עם קומיקס שלא בהכרח מכירים עד כדי כך טוב מחוץ לצרפת, אבל שככל הנראה שימש השראה ליצירות אחרות – הוא רצה לעשות איתו צדק ולהביא אותו סוף סוף למסך הגדול בצורה שתפאר אותו. אין ספק שיש הרבה בלגן שקרה בדרך, אבל הטון והסגנון תואמים את הקומיקס מאוד ומוסיפים עליו.

ספוילרים לסרט ולקומיקס מכאן ועד הפסקה הלפני אחרונה 

מבחינת סיפור נעשתה כאן הרחבה לטובת חלקו של המין האנושי כבעל האחריות המרכזית לכל בעיות היקום. בקומיקס יש שגריר אנושי מרגיז שלורלין וולריאן מתלווים אליו לקראת כניסתו לכהונה בתחנת החלל העצומה. אלא, שבני אנוש לא אלו שבנו את התחנה הזו. היא מתוארת כתחנה שנבנתה כל כך מזמן שאף אחד לא יודע מי הראשון שהקים אותה, והאחראי עליה מכהן בכל פעם ברוטציה בין הגזעים השונים. היא אכן מצויה בקשיים כלכליים, והיצור שמחרבן מטבעות ואמצעי סחר אחרים בהתאם לכל דבר שנותנים לו לאכול הוא לא פרי מוחו הקודח של בסון. הוא חי, אוכל, מחרבן וקיים גם בקומיקס, והוא משמש כאמצעי שוחד לאורך כל האוגדן בצורה די מעייפת, כך שטוב שצמצמו את המופעים שלו בסרט למינימום. בקומיקס השלום נשמר על תחנת החלל העצומה, אבל השגריר האנושי העתיד להיכנס מתכנן להשליט שררה בכוח הזרוע אם יידרש לכך, ולהתחיל לכהן באיומים. ולריאן ולורלין לא מרוצים מכך, אבל למזלם הוא נחטף, כמו בסרט, לפני שהוא מספיק לעשות בלגן של ממש.

בקומיקס כשהשגריר העתידי נחטף ולריאן יוצא בעקבותיו ומוצא את עצמו חטוף גם הוא, כשלורין נשארת על תחנת החלל ומנסה לאתר את השניים, יוצאת להרפתקאות, משלמת למי שצריך, דוחפת את הראש לתוך מדוזה (כן, גם זה קורה בקומיקס) והיא זו שמבלה בבית תענוגות שבו יצורים משני צורה מתחזים לכל דמות שתחשקו בה.

התפקיד של ולריאן הוגדל לטובת הסרט, לטובת הסימטריה אני מניחה, ולטובת תצוגת תכלית של שתי הדמיות לקראת סרטי ההמשך שבטח כבר לא יבואו. איתו הוגדלה גם הדרמה והקטסטרופה. בקומיקס, העולם דמוי "אוואטר" לא הושמד מעולם, הוא פשוט עולם עתיק שנמצא במעין ממד אחר. מדובר בעולם שבו היצורים לא תכלכלים, אלא אדמדמים, והם דומים אפילו יותר לאופן שבו חשבו בזמנו על שבטים פראיים כלשהם. יש כאן נקודת מבט מערבית רומנטית על תרבות אחרת ו"פשוטה" כמקום שהוא מעין גן עדן, כזה שבו הטבע מכתיב את סדרם של הדברים. היצורים שחיים בו נתפסים כאלים והם מדברים על הכוכב שלהם כאי של צללים, שבו הכל נותר כשם שהיה במשך שנים אינספור. הם מתגלים כבעלי כוח רב, מספיק כדי להשמיד את הצי האנושי שמאיים מחוץ לתחנת החלל. הם אלו שהקימו את תחנת החלל במקור, אבל עם הזמן והתככים הפוליטיים בין הגזעים איבדו עניין, פשוט כך, והם נותרו כמעין חור בלב התחנה, שבקומיקס הוא פשוט מעין אזור נטוש, שלא מהווה איום של ממש. הם גורמים לשגריר תאב הכוח להתפכח, מבהירים לו שהם לא יאפשרו חרחור מלחמה או שימוש בכוח על התחנה. הוא מתעשת, וחוזר עם ולריאן ולורלין כדי להעביר מסר של שלום לתחנה. העיבוי של הסיפור לכיוון שבו בני האדם אחראים לבניית התחנה, אבל גם להשמדה של כוכב שלם על תושביו הוא אולי קצת מוגזם, אבל הוא מספק בסיס לדיאלוג לקראת סוף הסרט בו המפקד פיליט (קלייב אוון) מנסה להגן על עצמו ועל מעשיו. הוא נשמע בפועל כמו אחרון הגזענים וזוכה לכל כך הרבה הרמות גבה מצד הגיבורים שמתעורר חשש של נזק בלתי הפיך לשרירי הפנים של שניהם. ברוח האווירה הכללית בעולם המערבי לאחרונה, סליחה על הבומבסטיות, יש משהו שמרגיש נכון ברצון של בסון להעביר מסר כזה של קבלה, ושל לקיחת אחריות ושל פחד מהאחר רק בגלל שהוא שונה או לא בא לך טוב בדרך. הוא אמנם מעביר את המסר הזה בסרט עם לום לראש, אבל ניחא, הוא מפצה על כך עם ריאנה.

לגבי הדיאלוגים – יש הקנטות הדדיות והלצות גם בקומיקס, הרבה בדיחות וגגים שחוזרים על עצמם, אבל מה שנתפס כחמוד וסביר ב-1975 עבר "תרגום" עדכני לסוג של ג'יימס בונד בחלל ב-2017, עם משפטי מפתח חלולים ודיאלוגים לא קשורים על אמון הדדי. האמון ההדדי בין ולריאן ללולרלין הוא כזה שנבנה לאורך האוגדנים, וכאמור, בשלב זה לפחות, לא כולל דיונים מטרחנים על חתונה.

ואחרונה חביבה – ריהאנה, סליחה, באבל. הדמות שלה היא דמות של גבר, לפחות באופן שבו הוא בוחר להיראות מול לורלין. היא זו שנכנסת לבית התענוגות, והיא לגמרי בוחרת ליהנות קצת לפני שהיא מכוונת אל הבחור שמנשק אותה אקדח ומבקשת את עזרתו כדי למצוא את ולריאן. הוא זה שהופך למעין גוש שקוף ומאוד לא אטרקטיבי, הרבה פחות חינני מהגרסה הקולנועית שלו, ו"בולע" אותה כדי שיוכלו להיכנס יחד לאזור בו ולריאן מוחזק. אף אחד לא מנסה לאכול אותו, אגב, הוא סתם מחוסר הכרה בשלב הזה. הסצנה הזו שבה לורלין מודדת בגדים בלית ברירה היא הברקה מקורית וקורעת מצחוק של הסרט עצמו.

מצד אחד יש משהו צפוי מגדרית ומאכזב מאוד בבחירה להפוך בחלק הזה של הסיפור את הסדר, ולהכניס את הגיבור לצפייה בחשפנית. היה יכול להיות הרבה יותר מרענן אם היו נותנים ללורלין לתפוס איזה חשפן ולהציל את ולריאן, כמו שהיא עושה בקומיקס. מצד שני, הנטייה שלי כאן היא לסלחנות כי בבחירה בריהאנה יש מעין צדק אירוני. היא מגלמת דמות שכל המהות שלה היא גילום דמויות אחרות, להנאת הקהל. היא מציגה את עצמה לראווה ומתחננת לפידבק, לאהדה בתור מי שהיא מתחזה להיות, כשאין לה שום זהות משל עצמה. גם ברגעים האחרונים שלה, היא בוחרת לגלם דמות, את קליאופטרה, וללכת בצורה גדולה מהחיים. מצד שני יש הנחה די ברורה שהיא מנוצלת על ידי מי שמרוויח עליה את הכסף הגדול, ובזמן שהיא מעלה מופע, היא מחליפה המון זהויות ואי אפשר לדעת איך ומי היא באמת. הליהוק של ריאנה הופך את הדמות שלה למשל ביקורתי על כוכבות פופ עכשוויות ויש בו משהו שמפוצץ את המוח עם המון צבעים, קצת כמו הסרט כולו.

אז לקרוא או לראות?

במקרה הזה, אם יש לכם את האפשרות – ממליצה בחום לקרוא את המקור בזריזות, או לפחות לדגום אותו, ואז לראות. יש לי חשד יותר מסביר שההיכרות עם הקומיקס סמוך כל כך למועד יציאת הסרט קרקעה את הציפייה שלי וסיפקה לי בדיוק את מה שקיוויתי לקבל. ידעתי שאם העיבוד יהיה נאמן למקור אקבל הרפתקה מבודחת, מרהיבה, כזו שבחלק מהמקרים עלולה להותיר אותי על סף מיגרנה מכמות הדמויות וההתרחשות, אבל שיש בה מספיק הומור ומודעות עצמית כדי לא לקחת את עצמה ברצינות. הרצינות כאן שייכת לכישורים מבחינת עיצוב אמנותי, כל היתר הוא ההרפתקה הכי מרהיבה, משוגעת ויקרה שתראו.

השאר תגובה