• פסטיבל דוקאביב 2017 - הדיווח השלישי של עופר
  • דוקאביב 2017: דיווח שישי ואחרון
  • שעתם היפה
  • סרטים חדשים: פרק מספר חמש לעלילות ג'ק ספארו
  • פסטיבל קאן 2017 - הדיווח השני של אורון
  • פסטיבל דוקאביב 2017 - דיווח חמישי
  • פרויקט כל זוכי הסרט הטוב ביותר באוסקר - 21
  • פסטיבל קאן 2017 - דיווח ראשון של אורון
  • פסטיבל דוקאביב 2017: דיווח רביעי של עופר
  • המילה האחרונה
  • סרטים חדשים: ״הנוסע השמיני: קובננט״ של רידלי סקוט
  • ״תחושה של סוף״, סקירה
  • ״קולוסאל״, סקירה לקראת הקרנה בסינמטק הרצליה
  • כישלונות נהדרים: הסרטים המאוחרים של צ׳ארלי צ׳פלין
  • שומרי הגקלסיה 2

זקנה ומוות בשוברי הקופות העכשוויים

18 באפריל 2017 מאת לירון סיני

קולנוע הוא אמנות. קולנוע הוא בידור. קולנוע הוא אמנות מסחרית מאוד. קולנוע הוא מוצר צריכה להמונים. קולנוע הוא מוצר צריכה שמוביל, ולפעמים מובל, על ידי שרשרת כלכלית שלמה של הון שהוא יכול לייצר, השקעה שהוא יכול להחזיר ולפיה הוא נמדד. זו התבוננות צינית מאוד על אחד המדיומים האהובים, כזו שמשפיעה על שיקולים אמנותיים ונרטיביים. זה נשמע קר ונורא, אבל לפעמים דווקא שיקולים מסחריים, מושמצים (לרוב בצדק) עד כמה שיהיו, מייצרים חוויה חדשה, משנים את התמות ואת הסיפורים הגדולים שמייצרים עבורנו הכי הרבה הזדהות. ומדי פעם, במקרה או שלא במקרה, להשפעה הזו יש אפקט חיובי על התוצר הקולנועי.

אני חושבת שאנחנו נמצאים ברגעים אלו ממש בעיצומו של שינוי תמתי כזה. השינוי הוא במעבר מסיפורים גדולים שנגמרים כמו אגדות של פעם ב"הם חיו באושר ועושר עד עצם היום האוטופי הזה" והופכים ל"ואז הם התבגרו, התפתחו, רבו ואולי נפרדו, נולדו להם ילדים או שלא, ולאלו יש סיפורים משלהם בעוד הגיבורים שאהבנו הזדקנו ועומדים למות, כשהם מפנים מקום לדור החדש". פעם סיפורים גדולים היו נגמרים וזהו. אנחנו לא מכירים את "סינדרלה 2", "שלגיה הדור הבא" או "פיטר פן בחלל". ומעולם האגדות שמרו, בערך, על סגירה של אפוסים גם בקולנוע. בזמן שבטלוויזיה סדרות מסוימות (היי "היפים והאמיצים" ו"איסטאנדרס") נמשכות עשורים שלמים, בקולנוע סיפורים היו מתחילים ונגמרים באותו הסרט, או מקסימום בטרילוגיה – ובכל מקרה הטרילוגיות לרוב היו מטפלות באותו נרטיב עם אותן דמויות בפער לא גדול מדי של זמן ביניהן.

יש הרבה דוגמאות לסרטים עם המון סרטי המשך, במיוחד בסרטי אימה שנודעים בהמשכים טובים וגם אומללים לפרנצ'ייזים מצליחים. השיקול הכלכלי של סחיטת הלימון המדמם כאן ברור, אבל קשה לחשוב על דוגמאות איקוניות במיוחד שנכנסו למיינסטרים, ובפרט על כאלו שממשיכות נרטיב מתמשך כלשהו. כחלופה, אנחנו עדים בשנים האחרונות לתהליך שעובר על חלק מסרטי הקולנוע עם הנרטיבים הגדולים ביותר, גדולים במובן של סיפורים שכולנו מכירים ואפילו גדלנו עליהם – שמרחיב את העולם שלהם ומעביר אותו לדור הבא.

הרי סרטים צריכים להרוויח כסף, ולהמשיך ולהרוויח אותו. אחת הדרכים היא לייצר מעגל מעריצים גדול שיקנה את כל התוצרים הנלווים, ממשחקי מחשב ועד חולצות. מה שמניע מעריצים להישאר כאלו ביתר שאת הוא חיבור רגשי והזדהות עמוקה עם הדמויות והסיפור. על אף שאנחנו חיים בתרבות אינסטנט שבה גיבורי רשת קמים ונופלים במהירות על, עדיין לסוג כזה של הערצה נאמנה לוקח זמן להיבנות. לפעמים מדובר במערכות יחסים של שנים עם דמויות כמו באטמן או הגיבורים של "מלחמת הכוכבים". אלו סרטים שנצפו שוב ושוב עם חיבה עמוקה ששווה את ההשקעה מצד האולפנים כי היא מפיקה להם הרבה מאוד כסף.

הרבה יותר קשה לפתח את החיבה הזו עם מותג חדש לגמרי, ועד עכשיו הדרך הפופולרית ביותר להיאחז באותה הערצה הייתה לעשות עיבודים מחדש, רימייקים וריבוטים להמונים. "ספיידרמן" סוג של שבר שיא לאחרונה כשהוא רק חזר בדמותו של אנדרו גארפילד והנה, עכשיו כבר מגלם אותו טום הולנד. הסיבות מאחורי הליהוק של גארפילד ולאחר מכן של הולנד גם הן קשורות בשיקולים מסחריים: את הליהוק של גארפילד עשו סוני כשמיהרו לייצר עוד סרט כדי לא לאבד את הזכויות על המותג, כלומר על ספיידרמן עצמו. הליהוק החדש של הולנד נעשה אחרי שמארוול (שבבעלות דיסני) "קיבלו" מסוני את הזכויות לשימוש בספיידרמן בחזרה, מתוך שילוב נסיבות של מתקפת סייבר שעברה סוני והביקורות הצוננות של איש העכביש הקודם.

המופעים המחודשים האלו של דמויות אהובות משמרים את הזיקה לנרטיב, ומעניינים כי הם משמרים את הארכיטיפ של הדמות אבל מספקים לה פרשנויות של יוצרים שונים בכל פעם. הם מזכירים את האופן שבו דמויות אהובות וותיקות (באטמן, סופרמן וחברים) חוזרים בהרצות השונות בקומיקס כשהם נראים ומדברים אחרת בכל פעם. המודל הבסיסי נשאר – ההורים של באטמן תמיד נרצחים בסמטה אחרי הסרט, הפנינים תמיד נקרעות מצווארה את מרתה וויין, באטמן תמיד משתמש בעטלפים כאלמנט הרתעה, העיקרון שלו לא לרצוח נותר ועומד (למעט רגעים שבהם הוא נשבר), אבל קווי האופי, העיצוב והעלילה משתנים תדיר.

המהלכים האלו, מרתקים ככל שיהיו, מכילים פוטנציאל גדול לעצבן, לתסכל ואפילו לייאש. כל מה שצריך הוא עיבוד אחד גרוע ("ספיידרמן 3", או "באטמן ורובין" המכונה גם "הסרט שבו השחקנים צוחקים עלייך מהמסך ששילמת כסף בשביל השיט הזה") ויחסי האמון והחיבה בין הקהל ליצירה נשברים. המודל החדש שמתרחש בחלק מהיקומים כיום הוא מצד אחד חצוף ומסתכן יותר, אבל בונה על אותה מערכת אמון כדי להמשיך את השושלת.

בכמה סרטים בולטים בקני מידה שונים של חיבת מעריצים  – "מלחמת הכוכבים", "שליחות קטלנית", "רוקי" ולאחרונה גם "אקס מן" – קורה משהו חדש וטוב. במקום לעשות ריבוט, בחלק מהמקרים אחרי ניסיון אתחול מחדש שכשל, בוחרים היוצרים לאחרונה לעבות את העולם הקיים. הם מייצרים סרט או סרטי המשך שמתרחשים באותו יקום קולנועי וממשיכים את אותו נרטיב, ממרחק של שנים. הם משתמשים באותם שחקנים ותיקים לדמויות אהובות – אבל לא מתחמקים מממד הזמן. בקיצור – הם נותנים לגיבורים האהובים שלהם להזדקן ולמות.

זה שינוי שיש בו סכנה, כי בואו נודה בזה – אף אחד לא אוהב לראות את הגיבורים שלו מתים. מצד שני… אם המוות שלהם אפי ומגיע עם התפתחות עלילתית מרתקת, או לפחות מרגשת, אפשר לקבל אותו. לבכות מלא, ולקבל אותו. ויש כאן הצדקה נוספת אם על הסיפור שמגיע לשיא במוות של דמות אהובה בונה ומעצב דמויות חדשות והופך אותן לכאלו שאפשר להתחיל לחבב יותר. הקשר בין הקהל למותג העל במקרה כזה לא רק שלא נשבר, הוא יכול להתחזק. וקשר חזק מוכר.

(מכאן ואילך -היכונו לספוילרים ל"שליחות קטלנית: ג'נסיס", "מלחמת הכוכבים: הכוח מתעורר" ו"לוגאן – וולברין")

מלחמת הכוכבים: הכוח מתעורר

אני לא אכנס יותר מדי ל"שליחות קטלנית" (Terminator) כי זו דוגמה חלשה מאוד, בעיקר כי הסרט האחרון פשוט לא היה טוב במיוחד, וגם לא ממש הציג דמויות או עלילה חדשה. הוא כן הציג לנו טרמינטור מבוגר יותר, ועבד עם החיבה שלנו לארנולד שוורצנגר גם כשהוא מבוגר. שם זה בערך נגמר, כי הסרט לא נתן לו ממש למות, אלא חידש את הגוף המזדקן שלו, ובכלל קיבלנו שם יותר פרודיה מאשר התפתחות, וחבל. ב"רוקי" האחרון, כלומר "קריד" לעומת זאת, קיבלנו רוקי מבוגר, מה זה מבוגר, גוסס מסרטן. סילבסטר סטאלון הוכיח שהוא גם יודע לשחק ולא רק לנפח שרירים. הדמות של רוקי היא דמות המעבר שמשמשת כבסיס להיכרות עם קריד, המתאגרף החדש והרעב שנתמך במנטור שרוקי הפך להיות. בונים לנו מערכת יחסים חלופית של אב ובן שפועלת על היכרות העבר שלנו עם גיבור אהוב ואפי, שסוג של נותן את ברכתו לגיבור חדש לצמוח. זה לא אומר שבמקרה הזה יהיו עכשיו המון סרטי קריד, אבל הבסיס קיים.

בסרטי "הנוקמים" כולם עדיין נראים ומתפקדים נפלא, אבל כבר רצות שמועות על כך שדוקטור סטריינג' (בנדיקט קאמברבאטץ') הולך להיכנס לנעליו של איירון מן (רוברט דאוני ג'וניור) שכבר לוקח צעד אחורה בתוך המותג. כאן אין החלפה קלאסית של אב ובן, אלא מעין מילוי מקום. הסקפטי הציניקן המבוגר יזוז הצידה אולי ויפנה את הדרך למדען יהיר אחר שעומד להיכנס לאור הזרקורים בהדרגה במקומו, תוך שמירה על מערכות יחסים קיימות ופיתוח שלהן.
ב"לוגאן – וולברין", שחלקנו עדיין מתאוששים ממנו רגשית, קרה משהו מאוד מעניין, גם בשינוי הטון שפתאום הביא סרט אקס מן רציני ומדמם באמת, כואב ממש עד לעצמות, וגם בעיסוק ביחסי אב ובת ובמוות. קשה להאמין שייעשו עכשיו סרטים חדשים עם הבת של לוגאן, למרות שאי אפשר לדעת שום דבר בעולמות האלו, אבל ההיכרות עם דמות חדשה ומסקרנת נתמכה במובהק על ידי ההיכרות המוקדמת שלנו עם לוגאן, היכרות של שנים. כמו שציינתי בקצרה בסקירה עליו, יש כאן מטען בגלל השנים שחלפו שבהן גם אנחנו כצופים התבגרנו, וגם השחקן בתוך הדמות. כמה אמין ומרתק היה לקבל את לוגאן ואקסבייר בגילומם של יו ג'קמן ופטריק סטיוארט מבוגרים באמת, בלי אפקטים חזותיים שגורמים לג'קמן להיראות צעיר מכפי שהוא באמת? במקרה הזה נעשתה אפילו עבודה הפוכה שגרמה לשניהם להיראות במתכוון שבורים וזקנים עוד יותר ממה שהם, והאפקט הרגשי היה עצום. אנחנו כבר לא מי שהיינו כשראינו את הדמויות האלו עם השחקנים האלה לראשונה, והנה, הקולנוע לא בורח מהמציאות אלא מעז להטיח את השנים ותהפוכות הזמן בפנינו. הסרט נותן לנו משהו להתגעגע אליו, משהו לבכות עליו וגם הבטחה של דם חדש.

וכך אני מגיעה לדוגמה המרהיבה והשלמה ביותר בעיניי. ב"מלחמת הכוכבים: הכוח מתעורר" קיבלנו הכל. גם תיקון של הטרילוגיה החדשה יותר, שעצבנה הרבה מאוד מעריצים בגלל הקצב האיטי שלה ובניית הסיפור הסבוכה והמעייפת, גם אינספור מחוות (מכוונות! אני משוכנעת בכך) שהן כמעט שעתוק של סרט מלחמת הכוכבים הראשון ("תקווה חדשה"), גם הרחבה של הנרטיב וגילויים חדשים על דמויות אהובות שצובעים את כל הטרילוגיה המקורית והאופטימית באור חדש, עצוב ואירוני, גם אמירה גדולה מהחיים על משפחה אחת עם בעיות שמשפיעות על כל הגלקסיה וגם היכרות עם דמויות חדשות וחיבור רגשי אליהן.
אם לומר את זה בבוטות, האן סולו היה חייב למות כפי שמת כדי שקיילו רן וריי יוכלו להיוולד כדמויות עם מטען רגשי, עומק ועניין. הסרט החדש מעבה את הסיפור: האיחוד האופטימי של החבורה – האן, ליה ולוק בסוף הטרילוגיה המקורית מוביל למעשה לעלייה של כוח אפל חדש, לזוגיות שלא באמת צלחה ולילד שגדל למרוד בכל מה שהם מאמינים בו. קיילו רן הוא הסמל לכישלון ולבגידה בערכים של שלושתם, שמוביל להיעלמות של לוק. הוא גם הפתח לסרטים חדשים עם גיבורים חדשים שימשיכו את הסיפור.

"מלחמת הכוכבים: הכוח מתעורר" הוא בעצם סרט מעבר, שהסיפור הקליל בחלקו והטראגי בחלקו האחר שהוא מספר נותן לנו שהות לחבור מחדש לדמויות אהובות כשהן מבוגרות יותר, לקבל אותן עם השנים והקמטים (ומי שלא ראה את הטוויטר של קארי פישר ז"ל ואיך היא ענתה לכל מי שזלזלו במראה המבוגר שלה, מפספס). הוא גם מאפשר לנו להכיר דרכן את הדמויות החדשות, לקבל את האישור שלהן, במידת מה, לאהוב דמויות צעירות שלא הכרנו קודם ושדורכות לנו בתוך הקאנון.

מעבר לכתיבה ובימוי טובים יותר, הסרט הזה מצליח ליצור חיבור וזיקה היכן שהטרילוגיה ה"חדשה" נכשלה כי הוא לא ניסה להלביש פרצופים חדשים על דמויות איקוניות. לא קיבלנו כאן אובי ואן קנובי עם פנים אחרות (למרות חיבתי ליואן מקגרגור) שקשה להתרגל אליהן. קיבלנו תמהיל נכון של ישן ואהוב עם חדש וחצוף, ובנייה נועזת לקראת פרידה מרגשת ובומבסטית (והיי, הסרטים האלו תמיד היו גדולים מהחיים ומופרכים, זה חלק מהקסם שלהם) שרק הופך את הסיפור של האן סולו ליותר מרגש ויותר בעל חשיבות. עכשיו אנחנו מוכנים גם לראות את הסרטים הישנים שוב (ושוב ושוב ושוב), לקנות עוד לייט סייבר, להיפרד מהאן סולו בחגיגות ה-40 שנה למלחמת הכוכבים שבדיוק התרחשו בימים האחרונים באולרנדו, ולקבל באותה נשימה ובאותה התלהבות את ריי, פו דמרון ופין. התשואות שדייזי רידלי למשל קיבלה בכנס הזה לא קטנות מאלו שמקבל מארק האמיל. טוב, אולי קצת יותר קטנות אבל היא כבר מחובקת על ידי המעריצים ובצדק. אנחנו גם מוכנים עכשיו, אולי, לספין אוף שחוקר את ימיו של האן סולו הצעיר, למרות ששם יש שחקן אחר שיגלם את הדמות הנערצת, ולכן אישית אני כן קצת סקפטית.

קיבלנו, בשם ההצלחה המסחרית, העמקה בתמה שכוללת מאבקי כוח בתוך המשפחה, ערכים של טוב ורע והרחבה של היריעה וגם התמודדות עם בגרות, זקנה ומוות. לא בדיוק הנושאים שהיינו חושבים באופן אוטומטי שיעטרו סרטי בלוקבאסטרים. הכניסה של התמות הכבדות האלו לתוך המותג הקליל עשתה לו ולנו רק טוב. אישית לא נותר לי אלא להתפעל, ולחכות לסרט הבא. בתקווה שהוא יעז להמשיך באותו קו, ואולי ירמוז מה יקרה כשהגיבורים החדשים יתבקשו לעמוד על הרגליים עם פחות ליווי של הדמויות הוותיקות.

תגובות

  1. קלינט איסטווד הגיב:

    כלומר – עד שנעשו סרטי המשך בתוך יקומיים קולנועיים הקולנוע האמריקאי לא התעסק בזקנה ומוות? לא התעסק בפערי זמן? הוא לא העמיק בדימויים קיימים והוסיף להם צדדים נוספים ופחות אופטימיים? "בלתי נסלח" הוא סרט המשך של איזה פראנצ'ייז?

    אכן יש עניין בדרכים של המותגים להעמיק את היקומים הקולנועיים שלהם ולספר סיפורים בצורות נוספות ואפשר לשאול באיזה אופן הם משפיעים על הנרטיבים בסרטים. מה שאני מוצא כבעייתי זאת הגישה שרואה באופן אוטומאטי סיפור סדרתי כעדיף על פני סיפור עם סוף.

    לא השתכנעתי שהיקומיים הקולנועיים מביאים איזה ערך מוסף "בוגר" לקולנוע המסחרי שלא היה קיים בו קודם.

השאר תגובה