אימת החודש – יוני 2019: "קולנוע בלהות", "שמרטפית הלילה", "האחות שרי"
25 ביוני 2019 מאת אור סיגוליחצי מ-2019 מאחורינו (אתם כבר מרגישים את סיכום המחצית המסורתי מתקרב?), וכמו בדרך כלל תחילת הקיץ הוא מין שלב אמצע כזה בו קשה למצוא סרטי אימה מסעירים באמת. בבתי הקולנוע מנסה את מזלו הרימייק של "משחק ילדים", שאצלנו קיבל סקירה משלו, ואליו אפשר להוסיף את "צעצוע של סיפור 4" שיש בו בובות אפילו יותר מפחידות מצ'אקי. גם "המתים אינם מתים", סרט הזומבים של ג'ים ג'רמוש, מגיע בסוף השבוע לבתי הקולנוע אחרי בכורתו בקאן וגם הוא כבר הספיק לככב אצלנו.
ועם זאת, דווקא שלושת הסרטים שהתקבצו לפינת האימה הראשונה של הקיץ הם סרטים שכדאי להכיר. לא בטוח אם גם לראות, אבל את השיקול הזה אני משאיר לכם. הפעם יש לנו אנתולוגיית אימה מפתיעה של כמה מבמאי האימה האהובים בסביבה, עוד סרט על שמרטפית כי למה לא, ומשהו שדגתי ממעמקי הארכיון ואני עדיין מנסה לפענח למה.
"קולנוע בלהות" – Nightmare Cinema
קוראי אימת החודש האדוקים יודעים שאנתולוגיות אימה ואני פחות מסתדרים. אמנם אני תמיד חוזר ונותן להן הזדמנות, אבל כמעט בכל פעם מדובר באכזבה. "V/H/S" על שלושת חלקיו, "האל"ף בי"ת של המוות", "XX", "חגים" ופרקי סטיבן קינג ("קריפשואו", "קריפשואו 2" ו"עין החתול"), הם רק חלק מאנתולוגיות שצצו בדברי ימי סריטה, וגם אם היה בהם רגע אחד או שניים ראויים, התחושה הכללית היא של חוסר אחידות וחפיפניקיות.
"קולנוע בלהות" זכה בכמה נקודות סקרנות בגלל האנשים שעומדים מאחוריו, תמהיל של חמישה במאים, ותיקים וחדשים, שתמיד מעניין לראות מה הם רוקחים. כך שאולי לא הייתי אמור להיות מופתע מהתוצאה הסופית, אבל "קולנוע בלהות", על אף מסגרת עלילתית די מקרטעת, התגלה כאחת האנתולוגיות היותר יציבות ומוצלחות שראיתי. הייתי אומר אפילו שביחס לדברים הטובים מול הבעייתיים, די מדובר בניצחון.
סיפור המסגרת הפעם הוא בית קולנוע משונה וישן בשכונה אפלה למדי, אליה מגיעים לגמרי במקרה אנשים רגילים המתיישבים לבדם באולם וצופים בסרט שמציג להם את הסיוט הכי גדול שלהם, כמו מין פרגטורי שכזה אם הבנתי נכון, עליו אחראי "המקרין" שהוא לא אחר מאשר מיקי רורק בכבודו ובעצמו.
הסיפור הראשון, "הדבר ביער", הוא יופי של ספתח, והוא שייך לבמאי הארגנטינאי אלחנדרו ברוגס שסרטו האחרון היה "חואן מהמתים" שהוקרן בפסטיבל ירושלים אי שם ב-2012. אני לא התלהבתי במיוחד מסרט הזומבים ההוא, אבל חברי לסריטה הרעיפו עליו אהבה רבה. בפרק שלו, ברוגס זורק אותנו פנימה הישר לשיאו של סרט סלאשרים ובו רוצח במסכה מנסה לצוד בחורה ביער. היא פוגשת חבר נוסף ששרד את הטבח, ויחד הם מגיעים לכביש שם אחרי התקלות שאיננה עולה בטוב עם שוטר מקומי, מצליחים להגיע לבקתה מבודדת אבל הרוצח המשוגע מוצא את דרכו גם לשם. יש טוויסט בסוף וגם הרבה עכבישים.
כפי ששמתם לב יש פה את כל האלמנטים הקבועים והידועים של סרטי הסלאשרים, אבל ההצלחה של ברוגס היא שהוא מעלה את הווליום ל-11. זה סרטון ספלאטר מטורלל לגמרי, אלים בצורה קיצונית, כואב ומצחיק, שכמובן לא מצטבר לכדי משהו הגיוני בכלל אבל הוא לגמרי מצליח לעשות את מה שרצה, וכפרק פתיחה זה עובד נהדר.
החלק השני שייך ללא אחר מאשר הבמאי והסינפיל האהוב ג'ו דנטה, שלאחרונה עבר לעולם הפודקאסטים עם התכנית "movies that made me" וגם השתתף בפרק מצוין של pure cinema podcast בו דיבר דקות ארוכות על מערבונים. האזנה מומלצת. דנטה, שלדור שלי לנצח יהיה האיש שהביא לנו את פלאות הגרמלינס (אם כי סרטו האחרון "לקבור את האקסית" היה אכזבה גדולה), לקח את החלק שלו לכיוון משהו מהעולם של "איזור הדמדומים" וכמו הפרק שלפניו, גם הפעם מדובר במשהו אפקטיבי למדי.
גיבורת הפרק "מיראי" היא אישה שצלקת מעטרת את לחיה השמאלית (צלקת לא נוראית בכלל, אבל מבחינתה מדובר במשהו איום ונורא) אשר משתכנעת על ידי בן זוגה ללכת למנתח פלסטי, אותו מגלם לא אחר מאשר ריצ'רד צ'מברליין. המנתח מבטיח לה גדולות ונצורות, אבל לאחר שהתהליך מתחיל היא מתחילה לחשוד שאולי לא כולם מבקשים שם את טובתה והאמת מאחורי הניתוח הזה תביא לשוט סיום די מחריד. גם את הפרק הזה אהבתי ממש, וכמעט הצטערתי שהוא נגמר. בדיעבד דנטה סימן גם את שיאה של האנתולוגיה הזו, אבל בכל זאת היה שווה להמשיך.
הפרק השלישי היה החלש מבין כולם בעיני, "משיט" של הבמאי היפני ריוהיי קיטאמורה ("רכבת חצות" הלא מוכר מספיק עם ברדלי קופר) שבחר בסיפור על מנזר מקסיקני שם רוחות רעות מנסות להשתלט על המקום והכומר צריך לנצח אותן. נראה לי. באמת שלא הצלחתי להתרכז יותר מדי, וכל החלק הזה די נשמט מזיכרוני כשהסתיים.
"הדרך לעזוב" הוא הסיפור הבא, והוא שייך לדיויד סלייד, שמסתבר שהוא כבר בן 50 וזה הפתיע אותי ממש. סלייד הוא האיש מאחורי אהובי הז'אנר "הארד קנדי", "30 יום של לילה", לא מעט פרקים ב"חניבעל", "מראה שחורה: בנדיקט קמברבץ'" וכמובן "דמדומים: ליקוי חמה", איך אפשר לשכוח. הפרק שלו פחות מרתק מבחינה עלילתית אבל הוא בהחלט אחד המעניינים ויזואלית, והוא גם כולל את אליזבת ריזר ("האנטומיה של גריי", "תקועה") שאני מאוד מחבב. ריזר היא אמא לשניים שמוצאת את עצמה בעולם מקביל ועוכר שלווה במיוחד בזמן שהיא מנסה למצוא את שני ילדיה בבניין משרדים שמאוכלס על ידי יצורים לא נעימים בכלל. אני חושב שזה סיפור על התמודדות עם דיכאון או אימהות או משהו בסגנון, אבל אין לטעם לחשוב יותר מדי כי הנה כבר עברנו הלאה לפרק הבא.
הפרק האחרון הוא של מיק גאריס, במאי שהוזכר פה לא מעט בהקשר של פרויקט סטיבן קינג, ובמיוחד "סהרורים" שהיה שיתוף הפעולה הראשון בינו ובין הסופר. הפרק של גאריס לא משתווה לשניים הראשונים, אבל יש לו את הקטע שלו (גאריס ביים גם את סיפור המסגרת): ילד קטן שאושפז בבית חולים לאחר שהוריו הותקפו על ידי שודד, מוצא את עצמו נע ונד בין החיים למוות כאשר הוא לא לגמרי בטוח מי רוצה למשוך אותו לאיזה צד. "מת" הוא שם הפרק ויש בו כמה רגעים מצוינים אבל הוא כנראה סובל מתסמונת הפרק האחרון, שלרוב כבר די מותח את סבלנות הצופים. בגלל שהוא הפחות מרושע מבין כל הסרטונים האחרים, הוא סיום ראוי לאנתולוגיה הזו, שהיא לגמרי אחת הטובות שראיתי.
"שמרטפית הלילה" – The Night Sitter
בייביסיטר הוא תחום עיסוק שקולנוע האימה מאוד אוהב, ואפשר להבין למה. הוא באופן טבעי מתרחש בלילה וזה תמיד יתרון כשרוצים להפחיד, וגם תחום בזמן ודל בלוקיישנים מה שהופך אותו לחלום של כל מי שרוצה להרים הפקה שאיננה מסובכת אך גם אפקטיבית. לפני שנתיים היה לנו דאבל סרטי שמרטפיות לא רע בכלל שכלל את "שכונה בטוחה" ו"הבייביסיטר" הנטפליקסי, אבל הקונספט כמובן מרחיק עשורים אחרונה, למשל לסיקוונס הפתיחה הבלתי נשכח של "כשזר מתקשר".
"שמרטפית הלילה", סרטם של אבייל ברוהן וג'ון רוקו, הוא הפחות מוצלח מבין כל אלו שהוזכרו בעיקר כי הוא קצת חסר השראה ומיקוד. הוא ללא ספק משעשע וחביב לפרקים, אבל לא הרבה יותר מזה.
הסרט נפתח כאשר צעירה ג'ינג'ית ויפה בשם אמבר (אליזה דופור מ"המתים המהלכים") מגיע לבית פרברי גדול לשמור על קווין, בנו הקטן של טד (ג'ו ווולז), העוסק למחיתו ברדיפה אחרי העל טבעי וחולם על סדרת טלוויזיה בנושא. טד משאיר את אמבר עם קווין (ג'ק צ'מפיון) הסובל מסיוטים על רוחות שבאות לגבות את נשמתו, וחברו הבלתי נסבל רוני בזמן שהוא יוצא לדייט, אבל לא מעלה על דעתו שהשמרטפית היא בעצם גנבת במנוסה שטובת הילדים פחות מטרידה אותה. לצערה של הפושעת הסקסית, הילדים הסקרנים מתגנבים לחדר העבודה הנעול של טד ומשחררים את שלוש האימהות, מכשפות אפלות במיוחד, שיכניסו את כל דיירי הבית ללילה של אימה.
ברור שברוהן ורוקו הבמאים לא ניסו לקחת שום דבר ברצינות, והסרט בהחלט מנסה להצחיק ולבדר. זה מעניק לו המון נקודות, מה גם שההופעות של השחקנים לא רעות, והעשייה יחסית בסדר. הבעיה היא באמת בתסריט שקשה לקנות אפילו את ההיגיון הפנימי שלו, הדמויות לא מעניינות, והוא נזרק ממקום למקום בלי לייצר קרקע יציבה במיוחד לצופים שנאלצים פשוט לבהות ולחכות שמשהו יסתדר, או שלא. בהיעדר הדברים האלו, ל"שמרטפית הלילה" קשה מאוד להפחיד, להבהיל או לגרום לנו לדאוג ולחבב את הדמויות, למרות שבאמת ג'ק צ'מפיון חמוד נורא בתפקיד קווין.
"האחות שרי" – Nurse Sherri
האם התיישנות היא ערך בפני עצמו, כך תהיתי לעצמי בזמן הצפייה ב"האחות שרי", המוכר לעיתים גם כ"וודו שחור", "טרור בית החולים", "ידי המוות", "מעבר לחיים", "קללת הרוצח", ו"הדיבוק של האחת שרי" (מיותר לציין שאף אחד מהשמות האלו לא עזר לו).
מצד אחד, מדובר באמת בסרט איום ונורא, שלא בכדי היה אחד מאלו שגרמו לבמאי שלו אל אדמסון לקבל תואר "האד ווד של שנות השבעים". הוא מטופש ברמות שאינן סבירות, משוחק באופן שאי אפשר לקחת ברצינות, נצלני, זול ודי משעמם, אך מצד שני הוא בכל זאת שרד והנה אפילו התגלגל לאימת החודש כי הרי נגמרו כל סרטי האימה בעולם. אז למה בעצם אני ואחרים חוזרים לצפות בו? רק כי הוא ישן? כי הוא זורק אותנו לתקופה אחרת ומסקרנת של עשיית אימה? האם השנים שחלפו הוסיפו לו משקל רק על סמך הקונספט הזה של זמן? מה הופך סרט כל כך גרוע לכזה שאנחנו מעוניינים לצפות בו ואפילו חווים ממנו הנאה כזו או אחרת? שאלות חשובות, כולן מעניינות יותר מהסרט.
"האחות שרי", שיצא לבתי הקולנוע ב-1978 מנסה לרכוב על גל ההצלחה של "מגרש השדים" וסרטי הדיבוק שהגיעו בעקבותיו, מתחיל במנהיג כת שמנסה להחיות גופה במדבר יחד עם צאן מרעיתו אבל למרבה הצער חוטף התקף לב באמצע. עד כאן הכל הגיוני, אל תתרגלו. אותו איש מפוקפק מתאשפז בבית החולים, וכנראה בעקבות רשלנות רפואית – קשה לדעת כי התסריט והבימוי ברמה כל כך נמוכה – מוצא את מותו על שולחן הניתוחים אך נפשו מתגלגלת אל שרי (ג'יל ג'ייקובסון), אחות הנמצאת במערכת יחסים עם אחד הרופאים, והיא הופכת לרוצחת נקמנית. למרבה המזל בבית החולים מאושפז שחקן פוטבול שחור שהתעוור והוא יודע את רזי הוודו (הכניסו את כל הסטריאוטיפים הגזעיים כאן) והוא מספר לצוות שכדי לשחרר את שרי צריך לשרוף את גופתו של המדביק, מה שמוביל לאחת מסצנות בית הקברות המפגרת ביותר שראיתי. משם קורים עוד מיני דברים, אחד מהם אני די בטוח שכולל קלשון.
אני לא מצליח לחשוב על סיבה טובה בשבילכם לראות את זה, אלא אם כן אתם ממש אוהדי וינטז' אדוקים, וגם אז לא בטוח. מצדי תמיד יש סיכוי אולי אנסה לראות עוד סרטים של אל אדמסון ולדווח לכם, אבל זה רק בגלל שאני אף פעם לומד.
לכל פרקי אימת החודש לחצו על התגית למטה, ואתם מוזמנים להמשיך לדבר, לשאול וללגלג בדף הפייסבוק של סריטה או של חתולשחור המיועד לסרטים כאלו בדיוק ולאנשים שאוהבים אותם.
תגובות אחרונות