• סרטים חדשים: ״מיסטר גלאס״ של מ. נייט שיאמאלן
  • FYRE :סקירת נטפליקס
  • מיסטר גלאס
  •  ״מרי מלכת הסקוטים״, סקירה
  • אימת החודש - ינואר 2019
  • ״תמונה משפחתית״, סקירה
  • אהבה בימים קרים
  • משוכפלים
  • ״סגן הנשיא״, סקירה
  • ״שתיקה רועמת״, סקירה
  • אוסקר 2018/19: נכנסים עמוק יותר לתוך המירוץ
  • ״בנדרסנאץ׳״: הפרק/סרט/משחק מבית ״מראה שחורה״
  • ״הרסנית״, סקירה
  • ״רכבת קלה״, סקירה
  • המלצות סינמטקים: ינואר 2019

"בנדרסנאץ'", סקירה

7 בינואר 2019 מאת לירון סיני

ביקורות על סרטים שיוצאים רק למסך הקטן, כלומר, בנטפליקס כשמדובר על הפצה בישראל, היא סוג של שינוי בהגדרה של מהו סרט קולנוע. למרות כוכבי רשימות סוף שנה כמו "רומא" או "העולם שאחרי: הכחדה" שיצא לרגע לבתי הקולנוע בחו"ל, רוב הסרטים שמופקים (או מופקים עצמאית ואז נרכשים, או מופקים ואז נזנחים ואז נרכשים) על ידי גופי און דימנד (צפייה לפי דרישה, נקרא לזה) לא מופצים על המסך הגדול. אבל הם גם לא בדיוק "סרטי טלוויזיה", ולו ברמת ההפקה, הז'אנר והטון.

אפשר לטעון כלפי חלקם הגדול שהם שווי ערך לסרטים שיוצאים הישר ל-DVD מבחינת רמה, אבל גם זה לא תמיד מדויק. הם מייצרים כבר זמן מה טשטוש גבולות קל עד בינוני, ומסבכים את העניינים עם יותר מדי אופציות, לטוב ולרע. זה מסובך עוד יותר כשסדרה, שהיא למעשה אסופה עונתית של אנתולוגיית סרטים בני שעה עם תמה משותפת, מחליטה לייצר משחק, סליחה "פרק", סליחה, "אירוע טלוויזיוני" אינטראקטיבי עם משך נזיל. אפשר להתנסות בו כחצי שעה או אפילו קצת פחות במקרה אחד, אבל כדי לחוות את מגוון האפשרויות במלואן יש מי שהעידו ששיחקו כ-3 שעות.

אז מה קרה פה בעצם? נטפליקס יצרו באזז כשהודיעו לפני זמן מה שהם עומדים לשחרר פרק חדש של "מראה שחורה" (Black Mirror), היצירה הביקורתית בניצוחו של צ'רלי ברוקר שמסרבת למות, שיהיה בסגנון של "Choose your own Adventure". הכינוי לקוח הישר מספרי הגימיק האינטראקטיביים, בעיקר ספרי פנטזיה, אימה ומד"ב שבהם יש כמה הכרעות שהקורא מבצע במהלך הקריאה ששולחות אותו בכל פעם לעמוד ולפיתול עלילתי אחר. בארץ, רוב הסיכויים שנחשפתם אליהם בתור "עשה לעצמך צמרמורת" של סדרת, ובכן, ספרי צמרמרות של ר.ל. סטיין, או ספרי "כישוף!" של סטיב ג'קסון ועוד יצירות מד"ב. לגבי ספר מד"ב אחד שאהבתי במיוחד אי שם בגיל חטיבת הביניים, אני לא מצליחה לזכור יותר מדי לגביו למעט טוויסט מחוכם שהוסיף לז'אנר המתחכם מלכתחילה, אבל עוד על זה בהמשך.

העמוד והטיזר של "בנדרסנאץ'" (Bandersnatch), במקור דמות שהגה לואיס קארול בשיר ובספר"מבעד למראה" (ההמשך ל"אליסה בארץ הפלאות"), עלו לנטפליקס עוד לפני שהאפיזודה המשחקית / המשחק האפיזודיאלי היו זמינים לפעולה. את התסריט כתב ברוקר, ועל הבימוי אחראי דייויד סלייד. הובטחו מעל 300 דקות מצולמות, ועלילה אינטראקטיבית מרובת בחירות. אך ריבוי בחירות אינו תירוץ להיעדר סיפור, למרות שלפעמים זה מה שקורה, וגם בכך אגע עוד רגע. אדרבה, זה מאתגר עקב הצורך לייצר לפחות כמה סופים מספקים מבחינת הצופים/שחקנים, ולכן הכותבים צריכים להכיר את הגיבורים שלהם ואת מניעיהם וחומרי המשחק טוב מספיק כדי לבנות מהם כמה אפשרויות שונות, לשבור ולהרכיב אותם מחדש כך שעדיין ירגישו אורגניים.

זו עדיין כתיבה ליניארית, אבל באופן הרבה יותר מאורגן ורוחבי – במקום קו אחד, מפותל ככל שיהיה, שנע מן ההתחלה אל הסוף, הוא מתפצל לכמה וכמה קווים שונים ואלו צריכים לשוב ולהתאחד במקומות מסוימים ועדיין לספר סיפור. היכולת לייצר סיפור כזה שעדיין יהיה בעל ערך מצריכה יכולת ירידה לפרטים קטנטנים תוך כדי ריכוז וחזרה להתרחקות אל התמונה הגדולה ומגוון האפשרויות כל זמן מה מבלי ליפול לשטחיות.

העלילה עוסקת בסטפן (פיון ווייטהד מ"טובת הילד"), מפתח משחקים באייטיז, שרוצה לעבד ספר בחירה מרובה עב כרס בשם "בנדרסנאץ'" למשחק וידאו. בדרך הוא פוגש בקולין (וויל פולטר), מפתח מצליח אותו הוא מעריץ, הולך לטיפול, ומנהל מערכת יחסים עגומה משהו עם אבא שלו. ככל שהוא מבצע בחירות שונות, העניינים מסתבכים והולכים, רק שבניגוד לסרט "רגיל", אנחנו כצופים יכולים לבחור כל זמן מה בשבילו, מענייני זוטות ועד להחלטות הרות גורל. אלו מובילים לסדרת תפניות וסיומים שונים של הנרטיב. יש עוד אפשרות, והיא לא לבחור שום דבר אף פעם, ולתת לסיפור להתגלגל מעצמו. לא בחרתי באופציה הזו, אבל אני משערת שגם בה, כמו באפשרויות האקטיביות יותר, יש די הרבה נקודות בהן אחרי "סוף" ניתנת לנו אפשרות בחירה מחודשת. הפרק מציע לחזור אחורה לנקודה עלילתית מסוימת כדי לבצע בחירה חדשה ולראות מה יקרה.

זה מעקף נכון ויעיל למדיום ביחס לספרות, במיוחד במקרים שבהם ה"סוף" מגיע תוך זמן מאוד קצר. נטפליקס ודאי עושים את מחקרי השוק והתנהגות הצרכנים שלהם כמו שצריך, וברור שהנעה לפעולה אחרי כל "סוף" שמשאירה אותי כמה שיותר זמן בתוך הפרק עדיפה על "השלכה" החוצה שממנה אצטרך לבחור אם להיכנס לפרק שוב ולהתחיל אותו מחדש כדי לבדוק מה יקרה. לראייה, ידעתי שיש אפשרות להתנסות כ-3 שעות ולקבל 9 סופים, אבל ברגע שהגעתי לנקודה שבה עלו קרדיטים והפרק שהתנסיתי בו הסתיים והוציא אותי החוצה – לא חשתי שום צורך לחזור ולבדוק אילו עוד אפשרויות בחירה לא ניצלתי, למרות ששחקתי "רק" כשעה.

החשיבות המהותית כאן היא במהלך שנטפליקס עשו ובמשמעויות האפשריות שלו, ופחות באיכות התוכן של הפרק/משחק, אז אתייחס לכך בקצרה, ואתן לתוכן להוביל אותי אל המדיום. קודם כל, המשחק של כולם בסך הכול מתאים לסגנון המודע לעצמו והמוגזם משהו של כל היצירה. ווייטהד די נוגע ללב באופן משכנע כשהוא מיוסר, אבל זה כמעט כל מה שהוא עושה כאן, ויש לו עוד גוונים כשחקן שפחות באים לידי ביטוי. הדינמיקה בינו לבין פולטר די מבדרת וחבל שאין יותר ממנה. הבחירה בסיפור מטא-נרטיבי עד רמת הקריצה המודעת מצחיק ושנון להפליא לפחות פעם אחת, נחמד עוד פעם, ומתיש, צפוי, מעייף או סתמי בכל שאר הפעמים שחוויתי. אחד הפגמים הגדולים כאן הוא הרצינות התהומית ש"מראה שחורה" נוטה ליפול בה, כאילו ייאוש קיומי מניכור דיגיטלי עדיין חדשני כמו בעונתה הראשונה. עברו אי אלו שנים מאז, ומה שהיה פורץ דרך מבחינת סיפור אז, כבר די שחוק עכשיו ומצריך הרבה יותר השקעה בכתיבת ועריכת תסריט.

הפגם השני והמפתיע הוא שלמעשה לא הלכו כאן עד הסוף. למחפשי הספוילרים יש כבר מי שמיפו ברדיט את כל הסופים האפשריים המשוערים. ויש גם טורים שמשווים את הפרק למשחק מחשב או וידאו, ומתעניינים בהשלכות שיכולות להיות לו על המדיום. זו גם בדיוק הנקודה הבעייתית של "בנדרסנאץ'". בשיחה עם אורון על הסיבות בגינן הוא לא נשבה בקסמו של "האירוע הנטפליקסי" הגענו להבנה שהשקיעו כאן די הרבה בהצעה של שאלות ואפשרויות בחירה, כדי שנרגיש חלק ונפעל, אבל לא השקיעו באותה מידה בתוצאות. אני אסביר.

הפרק מציע כל מיני אפשרויות בחירה מסקרנות ודי מבדרות, והחוויה כולה יחסית חדשנית כי זו אחת הפעמים הראשונות שפרק אינטראקטיבי זמין בעקרון על כל מסך, לכל אחד, ולא בתוך קונסולת משחקים (אם הורדתם את האפליקציה של נטפליקס למערכת צפייה לגיטימית מבחינתה, היו כמה גליצ'ים עם העניין הזה). גם המעבר בין שאלה לתשובה יושב באופן חלק. כן, יש אולי שתיקות קצת מביכות פה ושם אבל היות וסטפן הוא בחור די אומלל, זה נראה כמעט אורגני רוב הזמן. אפשר להתווכח על הבשורה מבחינת התוכן כי יש משחקי וידאו ומחשב שזו כל מהותם (משחקי ״Tell Tale״ שעומדים בפני פשיטת רגל מכמה סיבות מצערות, ״Life is Strange״ עטור השבחים שבו אפשרות הבחירה והחזרה אחורה בזמן אינטגרליות לסיפור שהוא מספר). רק לפני שנה סטיבן סודרברג יצר את "פסיפס", סדרה אינטראקטיבית ל-HBO שנערכה גם לגרסה רגילה, ואם תחפשו ביוטיוב תמצאו את גרסת ה-8 ביט האינטראקטיבית של "פריקס אנד גיקס" שנוצרה לכל המוקדם ב-2013 לפי יוטיוב.

הקונספט לבדו, לא חדש. והעלילה וכתיבת הדיאלוגים די משניות בהשקעה ביחס לאפשרויות הבחירה. הבשורה כאן היא בהיקף ובפורמט הביצוע שלו. זו הזמינות הרחבה הרבה יותר וההפצה (הביתית, בסדר) הרחבה לה הוא זכה. אני מנחשת שהדיבור וההכרה בקיומו של הפרק הזה הרבה יותר רחבים מכל שיחת ברזייה על ספר שהשתמש בטריק דומה. אלא, ולמרות שמדובר בחוויה אינטראקטיבית, בסופו של דבר התחושה הייתה ש"הכריחו" אותי לעבור נרטיב יחסית מסודר דרך כמה וכמה סופים אחד אחרי השני. אני יודעת שלא קיבלתי את כל האפשרויות כולן, אבל מבחינת התנהלות בחרתי באפשרות מסוימת, הגעתי לסוף או למבוי סתום ואז הציעו לי לחזור אחורה, לבחור שוב ולהגיע לסוף אחר, וכך הלאה בצעד קדימה, שניים אחורנית עד לסיום.

גם אני קצת חושדת שאין לי שליטה אמיתית על המעשים שלי לאורך הפרק. אני לא מדפדפת בספר או חוקרת עולם פתוח של משחק וידאו, אבל אני גם לא בדיוק במשחק וידאו "סגור" – כי אני כן חוזרת כל הזמן אחורה בצורה שאיננה אורגנית לעלילה, במקום לשחק עם כל ההשלכות שלי בלי לשנות אותן כל הזמן עד הסוף ה"אמיתי". "בנדרסנאץ'" משווה את עצמו לספר מבחינת מבנה, אבל השוואה נכונה יותר תהיה למשחקי הווידאו והמחשב. ספרי ה"עשה לעצמך צמרמורת" מעולם לא חדלו להיות גימיק. ההכרח לבחור יכול להפריע לחוויית הקריאה שהיא פאסיבית במהותה, ובטח גם לחוויית הצפייה שהיא פאסיבית אף יותר. במשחקי וידאו האקטיביות של הצופה-השחקנית היא אינהרנטית, היא מקובלת והיא לפעמים לב ליבו של כל העניין.

אני בטוחה שהפרק נכתב תוך כדי חשיבה גם עליהם. השלט בפלייסטיישן רטט והתריע במהלך הפרק לפני כל בחירה, והאופן שבו הוא הציג מד לזמן שנשאר להחליט זהה לאופן שבו הדבר קורה ב-״Tell Tale״. עם זאת, במשחקי וידאו שעיקרם לספר סיפור יש הרבה יותר מעורבות – ברמת הדיאלוג, עם השפעה ניואנסית עד מהותית על קווי אופי של דמות, או ברמה של החלטות הרות גורל, או שתיהן. אלו כבר משויפים היטב ויודעים לספק חוויה שהיא משחקית וסוחפת יותר, אבל עם דגש מאוד רציני על לספר לי סיפור. רבים מהם כבר עושים זאת טוב יותר מאוסף התחכמויות מטא-נרטיביות.

המקום שבו הפרק של "מראה שחורה" יכול לעקוף אותם הוא בחוויה האודיו-ויזואלית. איכות של קולנוע, עם תכונות של משחק. הנה לכם טשטוש גבולות מערער יסודות שיכול לפתוח אותנו לעולם חדש מופלא של דרכים לספר סיפור. אבל הוא לבדו עדיין לא שם. קודם כל, כי בתוך עולם המשחקים המושתתים על פעולות או התנהלות במרחב הווירטואלי שהם מספקים, יש עדיין בהרבה מקרים יותר דגש על פעילות, ופחות על עלילה ייחודית. שנית, יש כבר כמה משחקים שמשלבים בהצלחה אנימציה לא פחות ממפעימה, עם סיפור טוב מאוד. שתי דוגמאות מהשנה האחרונה הם המשחק האחרון של ספיידרמן "Marvel's Spiderman" ו-"God of War 4". הם לא רק נראים "כמו סרט" הם גם מספקים מידה מאוזנת של דרמה ואקשן, כשבאחרון כבר אין הבדל מבחינת איכות האנימציה בין סצנות הקרב לסצנות הנרטיביות.

"בנדרסנאץ'" לא מספיק מסעיר מבחינת הסופים שהוא מציע, ולא מבחינת רמת המעורבות שהוא מספק. הוא עובד כמו משחק וידאו, אבל נחווה כמו גימיק ספרותי. אפרופו, בספר שאהבתי ואני לא זוכרת את שמו טיילתי מכוכב לכוכב, לרוב מגיעה לתרבויות שיחסלו אותי בין רגע. קיבלתי רמז על אפשרות הגעה לכוכב אחד שיהיה כמו גן עדן עלי אדמות, אבל נכתב שהדרך היחידה להגיע אליו היא לא לשחק לפי החוקים, או משהו בוטה שכזה. לקח לי זמן מה, עד שהבנתי שאין שום אפשרות בחירה שתוביל אותי אליו. הדרך היחידה הייתה לדפדף בספר באופן רנדומלי, לשבור את החוקים, ולמצוא את העמוד הזה. אם הגעתם עד לפה ואתם מכירים את הספר – אשמח שתגלו לי את שמו. ולגבי הפרק המשחקי של ״מראה שחורה״, אני חושבת שאם הוא יפתח דלת לחשיבה ועשייה נוספת בקנה מידה רחב בתחום, הוא כבר שווה את השעה שהשקעתי בו. ככל שהטשטוש בין משחקי הווידאו לסרטים ילך ויגבר נקבל עוד דרך לספר ולקרוא סיפורים. וכמו כל ז'אנר ומדיום אמנותי, אם יימצאו מי שישברו קצת את החוקים ויעשו את זה בצורה עוד יותר נועזת – אנחנו רק נרוויח.

תגובות

  1. גיא הגיב:

    הספר שאת מדברת עליו הוא
    Inside UFO 54-40
    תודה על כל מה שאת כותבת כאן.

    1. לירון סיני הגיב:

      כן, זה הספר! תודה שקראת ומצאת.

השאר תגובה

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.