פרויקט כל סרטי סטיבן קינג – פרק 28: "תלמיד מצטיין מדי" (1998)

כאילו שעלילת הסרט "תלמיד מצטיין מדי" (Apt Pupil) לא מספיק מטרידה בפני עצמה, האינפורמציה שהתגלתה לנו על האנשים המרכזיים בהפקה הזו בשנים שלאחר מכן, והצפייה בסרט דרך הפילטר הזה ממנו בלתי ניתן להימנע, הופכים את העיבוד הזה לסטיבן קינג כנראה למטלטל ועוכר השלווה ביותר עד כה בפרויקט, וסביר שגם עד סופו. בסרט הזה אין אלמנטים על טבעיים, אין מפלצות או שדים, ואפילו מניין הגופות נמוך מאוד יחסית לסרט המבוסס על כתביו של סופר האימה המפורסם, אך עם זאת – ואולי בעצם בגלל זה – "תלמיד מצטיין מדי" הוא סרט קולנוע שמאוד קשה להישיר אליו מבט, וצמרמורות עשו את דרכן הלוך ושוב בגופי במהלך הצפייה.
אין לי צל של ספק שהסרט, שהתבסס על אחת מארבע הנובלות שמרכיבות את "עונות מתחלפות" ("אני והחבר'ה" ו"חומות של תקווה" גם הן בקעו מתוך האסופה הזו), לעולם לא יכל היה להיעשות כיום. למעשה כעת ב-2019 נראה די מדהים שהייתה תקופה שבה ההפקה הזו אושרה.

אל המציאות שצבעה את הסרט בצבעים שחורים משחור נגיע עוד מעט, אבל ראוי להתחיל בסיפור עצמו. מסע הבלהות של "תלמיד מצטיין מדי" מתחיל בערב גשום בשנת 1984. טוד (בראד רנפרו, שלוש שנים לאחר ששבה את לב העולם ב"הלקוח", סרטו הראשון), תלמיד תיכון שפיתח עניין רב בנושא השואה לאחר שבוע לימודים בנושא, מזהה איש קשיש שחי בעיירתו כפושע מלחמה נאצי שחי בזהות בדויה (איאן מקלן, בשנה בה היה מועמד לראשונה לאוסקר על "אלים ומפלצות", ושנתיים לפני שגילם דמות אחרת שהשואה לא מתירה לה מנוח עם מגנטו ב"אקס מן"). לאחר שטוד מצליח לאמת את זהותו של הקשיש, הוא מתדפק על דלתו ואומר לו שהוא יסגיר אותו לרשויות אם לא יחשוף לו את סיפורי הזוועה ממחנות ההשמדה. הזקן נאלץ להסכים, וטוד מבלה את כל שעות הפנאי שלו אצל הזקן. מערכת היחסים ביניהם הופכת למשחק שליטה שהיה יושב נהדר בידיים של רומן פולנסקי, ונותן דרור לאפלה שבנפשו של האמריקאי המתבגר. אבל בזמן שהוא מאמין שידו על העליונה, לנאצי יש תוכניות משלו, והקשר ביניהם הולך רחוק מדי.

על אף שבאופן די מדהים הגרסה הקולנועית מרוככת יותר מזו הספרותית (סצנה שבה טוד חולם שהוא אונס נערה יהודייה במחנות נחסכה מאתנו, והסיום של הנובלה הוא אכזרי ומחריד אפילו יותר), "תלמיד מצטיין מדי" – שלא הופץ מסחרית בבתי הקולנוע בארץ – לא עושה חיים קלים לאף אחד. למעשה, יש בו כמה סצנות שהן כל כך מטרידות, שאני די בטוח שזה יימנע ממנו, באקלים התרבותי של ימינו, לחזור לשירותי הסטרימינג או לערוצי הטלוויזיה.
רבע שעה לתוך הסרט, קורט דוסאנדר הנאצי מתאר בפרטי פרטים מה התרחש בתוך תאי הגזים אל מול התלמיד הנלהב שלו. אמנם בחרו שלא לצלם את הפלאשבק, אבל ההתמקדות של המצלמה בפני השחקנים וההופעה המדהימה של איאן מקלן גורמות לזה להיות אפקטיבי יותר מכל שוטינג אחר. סצנה אחרת בה טוד מכריח את קורט לעטות על עצמו מדים נאציים ולצעוד בדירתו היא כזו שבקושי מאפשרת הישרת מבט למסך, ההומלס שמציע את גופו לקורט כי הוא מאמין שמערכת היחסים בין הזקן והצעיר היא מינית וכמובן ישלם על כך מחיר כבד, וזה עוד לפני שדיברנו על הרגע בו קורט מנסה להכניס חתול אל תנור הגז שלו, או גורלה האומלל של יונה פצועת כנפיו בידיו של טוד.

ואלו רק בקונטקסט של הסרט ללא השוליים שמבחוץ. כאשר מוסיפים למשוואה את האקסטרה, כמעט כל רגע בסרט הוא עדות לחלקים המושחתים ביותר של תעשיית הסרטים האמריקאית, וצפייה בסרט הזה אחרי 2018 היא שונה לחלוטין מאשר לפניה. בשביל זה צריך לחזור אחורה כמה שנים.

את "תלמיד מצטיין מדי" ביים ב-1998 בריאן סינגר, שהיה באותה נקודת הזמן של שלהי הניינטיז אחד הקולות החדשים והמסעירים ביותר בהוליווד. סרטו הראשון, המותחן המעולה "החשיפה האמיתית" מ-1993, העניק לו את הפרס הגדול של פסטיבל סאנדס, ולאחר מכן ביים את "החשוד המיידי" שהפך לקאלט כבר בשנת יציאתו וסידר פרסי אוסקר לתסריטאי כריסטופר מקווארי (שהפך לידי ימינו של טום קרוז, ולבמאי שני סרטי "משימה בלתי אפשרית" האחרונים) ולשחקן קווין ספייסי, סיפור אפל בפני עצמו.
אחרי הצלחת "החשוד המיידי" סינגר בחר בעיבוד לספר של קינג, רגע לפני שבמו ידיו שינה את הדרך בה הוליווד מתייחסת לגיבורי העל עם "אקס מן" בשנת 2000, הסרט שהתחיל את הסערה המושלמת של סרטי הקומיקס שבשיאה אנחנו נמצאים כעת. סינגר, אז בן 35 בסך הכל, הפך לאחד האנשים המחוזרים והעסוקים בעסקי הקולנוע, אך אחרי "אקס מן 2" הדברים החלו להתדרדר. לא רק שסרטיו זכו להצלחה פחותה (חשוב לציין ש"תלמיד מצטיין מדי" היה כישלון קופתי, אך הצלחת "אקס מן" השכיחה את זה במהרה) החל מ"סופרמן חוזר", "ואלקירי" ו"ג'ק צייד הענקים", סינגר – יהודי וגיי מוצהר – החל לעמוד מול האשמות על הטרדה מינית של קטינים על הסטים, וב-2014 כבר נלקח לבית המשפט. הוליווד, בקלות שכבר לא יכולה להתקיים כיום, החליקה לו על זה והקריירה שלו המשיכה ללא מפריע עם חזרתו לעולם המוטאנטים הקופתיים, אבל עם התפוצצות פרשיות metoo# התווספו עוד ועוד עדויות להתנהלות איומה ומחליאה של הבמאי והמפיק על ניצול מיני ושימוש בכוח.

בו בזמן, ההתנהלות המקצועית של סינגר הפכה לסיפורי אימה בפני עצמם, והוא פוטר לקראת סוף הצילומים של "רפסודיה בוהמית". זה לא מנע מהסרט להיות אחת ההצלחות הגדולות של הזמן האחרון, ולסיים את טקס האוסקר האחרון כסרט עם הכי הרבה זכיות (עריכה, עריכת סאונד, מיקס ושחקן ראשי), אבל במהלך כל נאומי התודה של הצוות במשך העונה, סינגר לא הוזכר אפילו פעם אחת וקולו נדם לחלוטין. נכון לרגע זה הוא לא חתום על אף פרויקט נוסף.
לא רק הסיפור של סינגר נוראי, אלא גם זה של השחקן הראשי בראד רנפרו. כמו הדמות של טוד שנופלת במחילת הארנבת אל לב המאפליה וסביר שלעולם לא תצא ממנה, כך חייו של הצעיר הכל כך יפה הזה הסתחררו ויצאו משליטה, ועשר שנים לאחר צילומי "תלמיד מצטיין מדי" הוא הלך לעולמו בעקבות מנת יתר, בן 25 בלבד.

הידיעות האלו, כאמור, גורמות לסצנות רבות מאוד ב"תלמיד מצטיין מדי" לקבל משמעות קיצונית. היחסים המשונים בין האיש הזקן לילד הצעיר שמאבד את יכולתו להבחין בין טוב ורע הם כמובן הליבה של העניין, וזה מגיע לרגע איום ונורא לקראת המערכה האחרונה של הסרט, בה טוד מבין שהוא עם הגב אל הקיר ומסנן לעבר קורט "לך תזדיין". המצלמה מקובעת קרוב מאוד לפניו של מקלן שעונה לו, "אתה לא רואה? אנחנו מזיינים אחד את השני". בחילה.
בנוסף לכך יש כמובן את סצנת המקלחות שאני בהלם שבכלל צולמה, בה תלמידי תיכון נראים ערומים לגמרי במלתחות בית הספר רגע לפני שטוד מתחיל להזות שהם יהודים בתאי הגזים. צילומי הסצנה הזו היו אלו שהביאו את סינגר לראשונה לדוכן הנאשמים כאשר הניצבים טענו שסינגר הכריח אותם להצטלם בעירום ללא תיאום מראש.
ואם כל זה לא מספיק – ותסכימו אתי שזה הרבה יותר ממספיק – אנחנו עומדים מול סצנת הסיום של הסרט (ספויילר, כמובן) בה טוד אומר ליועץ שלו מהתיכון (דיויד שווימר) שאם הוא יחשוף את מעלליו ושקריו להורים שלו, טוד יטען שהוא הוטרד מינית על ידו והקריירה שלו תיהרס. וככה, בלי שבכלל שמנו לב, בריאן סינגר הצליח להחדיר כתב הגנה סודי למשהו שעדיין איש לא ידע שמתרחש.

ואחרי כל זה, אפילו מבלי לפתוח את הנושא המעניין האם לגיטימי לעשות סרט ז'אנר שמשתמש באירוע הנוראי ביותר בתולדות האדם המודרני כמשענת עלילתית – אין מנוס מלהודות באמת. האמת שלי, בכל אופן: "תלמיד מצטיין מדי" הוא סרט מעולה. כמותחן הוא עשוי נפלא, כאשר המוזיקה והעריכה של ג'ון אוטמן גורמות לו לנסוק, וההופעה האדירה של איאן מקלן הופכת אותו לאחד הנבלים הגדולים בקולנוע בעיני. גם כל שאר הקאסט, מרנפרו ועד ברוס דוידסון (גם אותו לקח סינגר ל"אקס מן"), אליאס קוטיס, אן דאוד (שלאחרונה זכתה באמי על "סיפורה של שפחה") ושווימר, עושים עבודה משובחת.
על אף ששתיים מהנקודות המפנה של הסרט הן תוצאה של צירופי מקרים לא סבירים בעליל, התסריט של ברנדון בויס ראוי לשבחים רבים על הדינמיקה המדודה והמחושבת בין שני הגיבורים, והדיאלוגים המצוינים. בסרט יש גם סצנה אחת המתרחשת בבית חולים, בה לא נאמרת מילה אחת, שהיא ללא צל של ספק אחד הרגעים המפחידים ביותר בכל עיבודי סטיבן קינג אי פעם.

אחרי כמה שנים בהן העיבודים לסטיבן קינג היו טראשיים ואיזוטריים למדי ("מטחנת הבשר", "מעופף הלילה", "משאיות"), "תלמיד מצטיין מדי" הכניס אותנו לעידן חדש עם התחלפות האלף, שהביא בפעם השנייה עיבוד של קינג לאוסקר (זה בפרק הבא) וצירף כמה במאים חשובים לעולם הקינגי. ייתכן וההיסטוריה תקבור את "תלמיד מצטיין מדי", ואולי בצדק, אבל כסממן לתקופה שלא תחזור (יש לקוות), זהו סרט מרתק מלפני ומלפנים.

המצעד המתעדכן של כל סרטי סטיבן קינג:
1. "הניצוץ" (1980)
2. "חומות של תקווה" (1994)
3. "קארי" (1976)
4. "מיזרי" (1990)
5. "אני והחבר'ה" (1986)
6. "בית קברות לחיות" (1989)
7. "תלמיד מצטיין מדי" (1998)
8. "סילבר בולט" (1985)
9. "החצי האפל" (1993)
10. "סהרורים" (1992)
11. "בהילוך רצחני" (1986)
12. "קוז'ו" (1983)
13. "איזור הדמדומים / האיזור המת" (1983)
14. "חשדות מן העבר" (1995)
15. "הנרדף" (1987)
16. "כריסטין" (1983)
17. "מעופף הלילה" (1997)
18. "קריפשואו 2" (1987)
19. "יורקת האש" (1984)
20. "ילדי התירס" (1984)
21. "מטחנת הבשר" (1995)
22. "קללת הצועני / רזה" (1996)
23. "מכסח הדשא" (1992)
24. "משמרת בית הקברות" (1990)
25. "קריפשואו" (1982)
26. "לפעמים הם חוזרים" (1991)
27. "דברים שצריך" (1993)
28. "עין החתול" (1985)
29. "משאיות" (1997)