אימת החודש – מאי 2019: "פולארויד", "שלמות", "את תאהבי את אמא שלי", "המסכה"

בזמן שאנחנו מחכים לאיזשהו סימן חיים מסרטי האימה המדוברים של 2019 ("הבקתה" מסאנדנס ו"מידסומר" בראשם), ופסטיבלי הקיץ מצריכים מאתנו לא מעט זמן ותשומת לב, עדיין צריך להאכיל את החיה החודשית פה בסריטה. האמת שכמעט התייאשתי החודש הזה, אבל בשנייה האחרונה הספקתי לצפות בסרט חדש שעלה לנטפליקס, טרלול מוחלט ולא הגיוני, ששינה את המאזן של אימת החודש הנוכחית.

אז לחודש מאי קיבצתי שני סרטים חדשים, אחד מהם מאת במאי שעוד מעט יהיה די מפורסם, ושני סרטים ישנים למדי שנחשפתי אליהם לראשונה מבלי ששמעתי עליהם דבר מעודי. האם מסיבה טובה או שמא אוצר בלום שמחכה להתגלות? הנה התשובות.

"פולארויד" – Polaroid

אפתח עם הסרט כדי לסיים אתו כמה שיותר מהר, כי הוא בהחלט בזבוז הזמן הגדול ביותר שלי החודש, ואני אשמח פשוט להוציא את זה החוצה ולהמשיך הלאה. מדובר בהפקה קנדית-נורווגית-אמריקאית דוברת אנגלית, מאת הבמאי לארס קלווברג, אותה ביסס על פי סרט קצר שעשה ב-2015. קלווברג כרגע איננו שם מוכר, אבל בקרוב זה עתיד להשתנות מכיוון שזהו הבמאי אשר חתום על ההתנעה המחודשת של מותג "משחק ילדים" שייצא לקולנוע ממש בקרוב. אם כי על פי פיצ'ר הבכורה שלו, אפשר כבר מעכשיו להוריד ציפיות.
לפני שאכנס בסרט הזה, אני רוצה כן להצביע על הדבר הטוב ביותר בו – הצילום של פאל אולוויק רוקסט, שגם חתום על "22 ביולי" הנטפליקסי (שהתגלה כאחת האכזבות המרות של השנה החולפת). המראה הוויזואלי של "פולארויד" בהחלט נהדר, וכנראה האלמנט היחיד שגואל אותו מלהיות עננת צחנה חולפת שאיש לא אמור להתייחס אליה.

ספרו לי האם זה נשמע לכם מוכר – שתי נערות יושבות לבדן בדירה ריקה בשעת לילה, ומשוחחות להן על דברים שגרתיים כמו בנים ודייטים, רגע לפני שהן נחשפות לאיזשהו חפץ שנראה שגרתי למדי אך האווירה הכללית מבשרת לנו שיש פה משהו חורש רעות. בתמימותן הן בוחנות אותו, אבל זמן מה לאחר מכן אחת מהן מוצאת את מותה באופן מסתורי וחסר פשר. לאחר מכן, אותו חפץ יגיע אל הגיבורה האמיתית של הסרט, שתשתמש בו גם, אך כאשר סבב מיתות מסתורי יכה בחבריה היא תבין שהיא חייבת לשים לזה קץ, ותגלה שאותו חפץ קשור למקרה טרגי של ילדה צעירה בעבר הלא-רחוק ושבעצם שוחרר פה כוח אפל שלא יעצור עד שהיא תוכל לעמוד לו.
אם כולכם נזכרתם ב"הצלצול", גם הגרסה היפנית וגם הרימייק האמריקאי מ-2002, אתם צודקים. רק קחו את קלטת הווידאו ותחליפו אותה במצלמת פולארויד, הסירו מהסרט את המראה המטאלי הכחלחל והמטריד, החליפו את השחקנים הטובים בצעירים שלוהקו אך ורק בזכות עיניהם היפות, ותקבלו את "פולארויד".

די מדהים איזה פער יש בין המצלמה המיומנת של רוסקט לבין התסריט הקלישאתי, העצל והמופרך של בלייר באטלר. הסרט הזה אמנם הופק על ידי "דיימנשן פילמז" אבל לחלוטין מרגיש כמו ההפקות הלא מוצלחות של "בלומהאוס". משהו בין "מת או חובה" ל"רוח זדונית 2". ראינו את הסרט הזה כל כך הרבה פעמים, על הגיבורה הבתולה נטולת האב שבו, החברים החרמנים והמצחיקולים בקושי, השחקנית הוותיקה שמופיעה לקראת הסוף בהופעת אורח קריפית (תפקיד שבדרך כלל שייך ללין שיי, או פיי דאנווי אם מדובר ב"ביי ביי מן", אבל הפעם זו גרייס זבריסקי מתהילת "טווין פיקס" כמובן), הטוויסט של ניצחנו-אה-רגע-לא במערכה האחרונה, וכל האלמנטים שחייבים כבר רענון כי זה באמת לא מגניב בשלב הזה.
"פולארויד" הוא באמת אריזה יפה לכלום ושום דבר, ואתם לגמרי מקבלים אישור לחלוף מעליו אם אי פעם הוא יקרה בדרככם. מה שכן נדהמתי ממנו, אומר לטובה, הוא שהסרט בשום שלב לא משתמש באפקט הידוע והחבוט של סרטי האימה במצלמת הפולורואיד, זאת שמתרחשת בחדר חשוך כאשר רק מנורת הפלאש מאירה לפרקים את החלל והאויב מתקרב במרווחי החשיכה. לפחות זה נחסך מאתנו.

"שלמות" – The Perfection

את זה לא ראיתי בא. בכלל. כלומר, לא ידעתי דבר וחצי דבר על הסרט הזה שצץ ממש לאחרונה בנטפליקס מעבר לשחקנית הראשית שלו (אליסון וויליאמס, מתהילת "בנות" ו"תברח"), אבל בחיים לא הייתי מנחש שזה הכיוון. ככזה, אני מפציר בכם, אם תבחרו לראות את השגעת הפסיכופטית הזו, לא לברר שום פרט מידע לפני. זה יהפוך את הצפייה להרבה יותר אפקטיבית, וכמובן שבשורות הבאות שיוקדשו לסרט אתחמק בזהירות מירבית מכל אינפו מסגיר.

סרטו של ריצ'רד שפרד ("בנות", "דום המינגווי" וזוכה האמי על בימוי "בטי המכוערת") הוקרן בפסטיבל פנטסטיקפסט האחרון ואני די מופתע שלא שמעתי עליו מילה מאז. זה מסוג הסרטים שאמורים לעורר באז די רציני אחרי אירוע כזה, כי מה שהולך שם די יוצא דופן, בטח להפקה מהסוג הזה עם שחקנים מוכרים. לא בטוח מה השתבש, אבל הנה הוא התגנב בשקט למסך הפרטי שלנו.
אמרתי שלא אחשוף יותר מדי, אז הנה רק הדקות הראשונות, תאמינו לי שהן לא באמת מעידות על שום דבר שיבוא אחר כך: אליסון וויליאמס מגלמת בחורה שנאלצה לוותר על קריירה כצ'לניסטית מבטיחה לאחר שאמה חלתה. כאשר היא סוף סוף משתחררת מעולה, היא מנסה לחזור לעולם הקונצרטים ויוצרת קשר עם המנטור שלה (סטיבן וובר). הוא מקבל אותה בזרועות פתוחות, ומכיר לה את הצ'לנית האהובה עליו (לוגן בראונינג, אחד הדברים הכי יפים שראיתי בחיים). השתיים נמשכות אחת לשנייה באופן מיידי ואחרי סקס לוהט מחליטות לצאת לטיול יחד. מכאן, בגדול, הגיהנום פורץ החוצה.

"שלמות" עושה כל מה שהוא יכול כדי לטלטל אותנו, הצופים, ומחליף כיוון פעם בעשרים דקות אז באמת שאי אפשר לדעת מה הולך לבוא ומאיפה. מצד אחד זה כיף, כי זה לרגע לא משעמם והמקומות האפלים, הפסיכוטיים והמבחילים שהוא מגיע אליהם מספקים לנו את מנת האדרנלין שאנחנו רוצים פה ושם. מצד שני, בשביל הרצון להתעלות על עצמו כל הזמן הסרט זורק עלינו את הכל חוץ מכיור המטבח, הופך להיות מופרך יותר ויותר ככל שהוא מתקדם עד לרמות שמאוד מקשות עלינו לקחת אותו ברצינות.
מבחינתי זה היה די חבל, כי הכאוס המדמם והמעוות של מערכתו האחרונה קצת קפץ את הכריש מבחינתי, ואת האפלה הנפשית של הדמויות דחף לכיוון טראשי אקספלוייטשני מדי. מצד שני, אני לא באמת יכול להתלונן. קיבלתי הרבה יותר ממה שביקשתי.

הסרט מצולם נהדר ומשוחק היטב, אבל הוא באמת מוגזם מדי בשביל להיות ה"תברח" או ה"נקמה" החדש. זה משמח שעדיין יש מקום לסרטים כאלה, ואני אמשיך לחגוג אותם, אבל קחו בחשבון שבאותה מידה שהוא מלהיב הוא גם יוצא משליטה. ואולי אפילו קצת מכעיס לקראת הסוף. אבל על זה אי אפשר לדון כרגע.
נחכה ששאר העולם יראה אותו.

"את תאהבי את אמא שלי" – You’ll Like My Mother

אחד הדברים האהובים עלי בלצפות לראשונה בסרטים ישנים, הוא לגלות שבעצם יש להם מורשת, והם מהדהדים ביצירות חדשות. במקרה של "את תאהבי את אמא שלי", מותחן אימה שמציין 47 שנים לצאתו, נדהמתי לראות כיצד הוא מזכיר שני סרטים מאוד חדשים, שניהם קיבלו מקום של כבוד בסריטה בעבר. הראשון הוא להיט האימה "הביקור" שהחזיר את מ. נייט שייאמלאן חזרה לעניינים ב-2015 והשני הוא "טראש פייר" עליו כתבתי באימת החודש של ינואר 2017. אבל הדים שלו אפשר למצוא גם ב-"The Pact" הכל כך אהוב עלי, וב"הילד". זו לא רק המסגרת העלילתית שכמעט זהה, אלא גם מספר אלמנטים בתוך התסריט שלא אפרט עליהם כאן כי זה אוקיינוס של ספויילרים. אין לי שום יכולת לדעת האם יוצרי הסרטים האלו בכלל מכירים את הסרט הזה מ-1972, כי הוא בהחלט לא קאנוני או מדובר יותר מדי, אבל לא יפתיע אותי אם כן.

סרטו של במאי הטלוויזיה עטור הפרסים למונט ג'ונסון, שביים את הסרט הזה כאשר היה בן 50, מתרחש במינסוטה המושלגת אליה מגיעה פרנצ'סקה (פאטי דיוק, שזכתה באוסקר בגיל 16 על גילום הלן קלר ב"מחוללת הניסים" ואפילו הספיקה להופיע בפרק של "גלי" לפני מותה ב-2016), אישה צעירה הנמצאת במצב של היריון מתקדם. היא הגיעה לשם על מנת לפגוש לראשונה את אמו של בעלה ואבי תינוקה המתבשל, שממש לאחרונה מצא את מותו במלחמת וייטנאם. אין לה אג'נדה לביקור הזה, היא לא מעוניינת בכסף או עזרה, אלא פשוט יצאה מנקודת הנחה שחמתה תשמח להכיר אותה, זאת בעקבות כל המילים הטובות עליה הרעיף אהוב לבה הבר מינן.
עם זאת, כבר כאשר היא מגיעה לבית הגדול והמבודד היא מבינה שמשהו לא בסדר, כי אותה אמא עליה שמעה כה רבות, מתנהלת אליה בקרירות ובחוסר נעימות, ממש לא מעוניינת בשום קשר איתה.
פרנצ'סקה מודיע כבר באותו הרגע שהיא לא מעוניינת להישאר את הלילה, אך הסערה בחוץ מונעת ממנה לחזור חזרה לעיירה, והשהייה במקום הופכת להיות מסוכנת מאוד כאשר היא מגלה גם שאותה אישה שפתחה לה את הדלת שיקרה לי מהרגע הראשון, וגם שכפי הנראה יש עוד מישהו בבית, שמסתתר בצללים, והוא בטח לא חדשות טובות.

לא מעט דברים תפסו אותי כבר בדקות הראשונות של הסרט, ומילאו אותי סקרנות לבאות. למשל דיסולב מהמם מעינה של פרנצ'סקה אל העצים המושלגים שחוצצים בין הבית לבין מקום המבטחים בעיירה, וכמה משפטים שלא האמנתי שנאמרו כמו "הטבענו הבוקר כמה גורי חתולים וקת'לין קצת נסערת לגבי זה". הדינמיקה בין הנשים, וההופעות של דיוק, רוזמרי מרפי ("סינקדוכה, ניו יורק") וסיאן ברברה אלן שהייתה מועמדת על הופעתה פה לפרס תגלית השנה בגלובוס הזהב, יצקו לסרט עניין רב. הסרט גם כולל סצנת לידה סופר מטרידה וכמה טוויסטים חביבים, אבל האמת היא שההתלהבות שלי בהתחלה הלכה והידללה ככל שהסרט המשיך.
הבעיה המרכזית של "את תאהבי את אמא שלי" הוא תסריט שתפור די בגסות ולא מממש את הפוטנציאל של הסיטואציה. הדרך בה פרנצ'סקה מגלה את האמת על האנשים בבית בו היא נמצאת, למשל, זהה לחלוטין לדרך שבה נד סטארק גילה את האמת על אביו של ג'ופרי לאניסטר. כשזה קורה בבית מלוכה של ימי הביניים המומצאים זה עובר בסדר, לעומת בית במינסוטה של שנות השבעים. לא אמין לרגע. בנוסף, הסרט חושף את הקלפים בשלב די מוקדם וחלק משמעותי מהחרדה והאימה שנבזקו במערכתו הראשונה מתפוגג די מהר.
"את תאהבי את אמא שלי" מחזיק לא רע, והוא עשוי היטב, אבל ישנה הרגשה שיכלו לקחת את הסרט למקום יותר רחוק, מטריד ומעניין. מצד שני, חשוב לזכור שצפיתי בו אחרי עשרות סרטים שהלכו בתלמיו אז אולי זה לא הוגן לשפוט אותו ככה.

"המסכה" – The Mask

קופצים 11 שנה לפני "את תאהבי את אמא שלי" לסרט קנדי שיצא לקולנוע עם מספר סיקוונסים בתלת-מימד לעיצום האפקט הפסיכדלי. בתחילת הסרט, "מומחה" למסכות מספר לנו על עלילת הבלהות שאנחנו עומדים לצפות בה, ומורה לנו שבכל פעם שהגיבור שם עליו את המסכה המפחידה, עלינו להרכיב את משקפי התלת ממד (שכנראה הגיעו בתוך מסכה שחולקה לצופים) וכך נחווה את הטירוף ממש כמו הגיבור.
איש לא טרח לחלק לי משקפי תלת ממד בצפייה הטלוויזיונית שלי, אז לצערי לא אוכל לדבר על האלמנט הזה, אבל מיותר לציין שזה לא באמת משנה.

"המסכה", שידוע גם כ"עיני הגיהנום" בחוגים מסויימים, הוא סרטו של ג'וליאן רופמן שלשמו רק שני פיצ'רים – זה בו אנו עוסקים ועוד אחד שיצא כשנתיים לפני. על התסריט חתומים שלושה – פרנק טאובס, סנדי הייוור ופרנקלין דלסרט – שמה שמשותף לכולם הוא שאין להם שום קרדיט נוסף מעבר לזה המדובר. גם השחקנים לא בדיוק שמות מוכרים במיוחד, כך שמי שמעניין באמת בהפקה הזו הוא סלאבקו וורקאפיץ', שהיה אמון על אותם רגעי תלת ממד הזויים שמשובצים בסרט.
וורקאפיץ' היה אחראי על אפקטים של צילום ועריכה בכמה מהסרטים הקלאסיים הגדולים כמו "דוקטור ג'ייקיל ומיסטר הייד", "מר סמית' הולך לוושינגטון" והוא בעצם נחשב לאחד מהאנשים המשמעותיים ביותר שבזכותם יש לנו את "המונטאז'" – אותו רגע בסרט שעומד כמעט בפני עצמו בו אנחנו רואים רצף של אירועים מהירים המקדם את העלילה. כן, בדיוק זה שצחקו עליו ב"טים אמריקה", הפך את "רוקי" לזוכה אוסקר, ומאז הוא הכרחי בכל סרט ספורט או קומדיה רומנטית לקראת המערכה האחרונה בה אנחנו רואים את הזוג הפרוד עצוב כל אחד בדרכו על פני חודשים ארוכים. על פי דוד ויקיפדיה, מורשתו של וורקאפיץ' אפילו העניקה השראה לפינאלה של "סמוך על סול". אז אם תהיתם ממי כל הסיפור הזה התחיל, זהו במאי ועורך סרבי-אמריקאי.
הפתיעו את חבריכם בשיחת הסלון הבאה.

יותר מהכל, "המסכה" מרגיש כמו פרק של "איזור הדמדומים". במרכזו פסיכולוג אשר מקבל חבילה מאחד הפציינטים שלו, רגע לאחר שירה לעצמו בראש בעקבות התקף פסיכוזה קשה. בחבילה לא נמצא ראשה של גווינת' פאלרטו, כפי שאני מצפה מכל חבילה קולנועית מאז 1995, אלא מסכה עתיקה ומשונה שכנראה נלקחה מהמוזיאון בו עבד אותו פציינט לא יציב. הפסיכולוג, שאיננו עושה רושם של איש המקצוע הטוב בעולם, עוטה על עצמו את המסכה ונזרק אל תוך עולם משונה שנמצא בתוך ראשו. שם הוא מקבל הצצה אל החלקים האפלים ביותר בנפשו הכוללים טקס פגאני שממוקם איפשהו על בונואל פינת קוקטו. תוך רגע הופך הפסיכולוג לגולום, מתאבסס על המסכה, ונפשו מושחרת לחלוטין עד שהוא הופך לסכנה אמיתית לסביבה. כל הזמן הזה, בלש משטרה ובת זוגו של הפסיכולוג מנסים להבין מה בדיוק עלה בגורל המסכה לפני שיהיה מאוחר מדי.

"המסכה" מעניין יותר כסרט על התמכרות מאשר כל דבר אחר, ואני מניח שזאת הייתה כוונת היוצרים. כמו אלכוהול וסמים, המסכה לא נותנת מנוח לפסיכולוג והופכת אותו לשבר כלי. זה מגיע לשיא שהפתיע אותי ברמת האפקט הרגשי שלו, כאשר הפסיכולוג מכריח את אהובתו לעטות את המסכה אך נחרד כאשר היא לא עוברת את החוויה שלו והתסכול על אוזלת ידו והבדידות שלו דוחפת אותו מעבר לקצה.
זה עיקר ההנאה שמצאתי בסרט הזה, יחד עם הסיקוונסים הפסיכדליים (שעשויים נפלא, אבל התיישנו בהחלט), אבל לא הרבה יותר מזה. אוהבי סרטי הווינטאג' בוודאי יעריכו את "המסכה" אבל האמת היא שיש עוד הרבה סרטי אימה ישנים שכדאי לבדוק לפניו, כמו "עיניים ללא פנים", "הקורבן השביעי", "התמימים", "ואמפייר" של דרייר, "קרנבל הנשמות", "ליל הצייד", "עין השטן" אם למנות כמה.

לכל פרקי אימת החודש, לחצו על התגית למטה. וכמו תמיד, אתם מוזמנים לסור את דף הפייסבוק של סריטה או חתולשחור להמלצות, מחשבות ודיונים להנאתכם.