פרויקט כל סרטי סטיבן קינג – פרק 26: "מעופף הלילה" (1997)

בדיוק בקו התפר בין המילניום הקודם לזה הנוכחי, חזר הקולנוע על פי סטיבן קינג לקבל מעמד יוקרתי. במאים מבטיחים נעמדו להנהיג את הסרטים על פי כתביו, מצביעי האוסקר חזרו להתייחס אליהם ברצינות, ומעוד סיפורי אימה זולים קינג לפתע עמד במרכזו של רנסנס קצרצר של סרטים בעלי משקל על ליבה הפועם של אמריקה.
אבל אנחנו עוד לא שם. אנחנו עם "מעופף הלילה" כרגע.

"מעופף הלילה" (The Night Flier), המבוסס על סיפור קצר שראה אור לראשונה באנתולוגיה מ-1988, עבר ויה דה לה רוזה לא פשוטה. הוא למעשה היה הפקה אירופאית שהייתה אמורה לצאת לקולנוע ב-1997, אבל ההפצה האמריקאית לא הצליחה למצוא לו מקום ודחתה אותו לשנה לאחר מכן. בגלל מיני עניינים חוזיים, הסרט אכן צץ במספר מדינות בשנת השלמתו, אבל בארה"ב נראה לראשונה רק בטלוויזיה, ואז ב-1998 יצא לקולנוע כשאריות מחוממות על ידי ניו ליין סינמה. אלו דברים שלרוב מבטיחים כישלון קופתי, ואכן כך קרה. הביקורות והקהל ממש לא היו בעניין והסרט הזה היה בדרכו להישכח לחלוטין.
כשהתחלתי את הפרויקט הזה, הייתי בטוח שזה אכן המצב. "מעופף הלילה" היה אחד השמות שלא הכרתי או שמעתי עליהם בעבר, והוא נתפס אצלי כאחד העיבודים הזניחים ביותר. עם זאת, ממש לאחרונה, במקביל להתלהבות המחודשת של הוליווד מהחומרים הקינגיים פוסט "המשחקים של ג'ראלד" ו"זה", נשמע שכן יש קהל שרוכש חיבה לסרט הזה. עם עליית הגרסה המחודשת של "בית קברות לחיות", הנציג הקינגי ל-1997 לפתע הופיע במקומות מכובדים למדי בכל מיני מצעדים החוגגים את סרטי קינג. רבקה מקנדרי של הפודקאסט שוק-ווייבס, למשל, שיבצה אותו במקום החמישי במצעד סרטי האימה על פי קינג האהובים עליה.
ככזה, הגעתי אליו מסוקרן למדי. האם באמת מדובר באיזו פנינה שכדאי לגלות מחדש או שזה עוד עיבוד נמהר ומחופף שנעשה כדי לסחוט קצת מהפופולריות של הסופר?
התשובה, כמו תמיד, לא חד משמעית. יש פה הרבה ממה ליהנות, ואת מקומו במצעד המתעדכן תוכלו לראות כרגיל בסוף הפרק, אבל באמת שמדובר בבלגן מוחלט ומעורר תמיהה.

1997 לא הייתה שנה מדהימה לקולנוע האימה. בין "אנקונדה", "אני יודע מה עשית בקיץ האחרון", "רליק", "צעקה 2" ו"אדון המשאלות", אפשר לראות שהז'אנר קצת איבד את דרכו. המוצלחים שביבול השנתי הזה היו כנראה "קיוב", "סיוט בקצה האופק", "מלכודת לפרקליט" ו"מימיק", וגם עליהם בהחלט אפשר להתווכח. "כביש אבוד" ו"משחקי שעשוע" הם אלו ששרדו היטב, אבל הם לקחו את האימה למקומות קצת יותר מורכבים ומשונים. למעשה, אני חושב שבשנה הזו המקום הכי איכותי בו יכולנו למצוא אימה כמו שצריך הייתה דווקא על מסך הטלוויזיה, שם הייתה בשיאה הסדרה המיתולוגית "תיקים באפילה".
קשה לתאר כמה פעמים חשבתי עליה במהלך הצפייה ב"מעופף הלילה", שמרגיש כמו פרק בינוני ממנה שנמתח לפיצ'ר, הן בסיפור שלו והן בצורה שלו, בגווניו הכחלחלים, בשאיפה לניאו-נואריות מטאלית ובעיצוב הדמויות.

גיבור "מעופף הלילה" הוא ריצ'רד דיס (מיגל פרר, שחקן משנה שמוכר בעיקר מ"טווין פיקס" בתחילת אותו עשור ומפגשו הראשון עם סטיבן קינג היה במיני-סדרה על פי "העמדה"), כתב צהובונים שחש את עצמו דמות בסרט בלשים. דיס הוא אדם בודד, קשוח, שתיין ודוש, שמדבר במשפטים חדים ורוכש בוז לכל דבר שהוא לא הוא. העורך שלו מציע לו סיפור שנשמע בול לעיתון הזבלי בו הוא עובד – לברר מה עומד מאחורי דיווחים על מישהו שטס בשמי הלילה ברחבי צפון-מזרח ארה"ב ומשאיר אחריו שובל גופות בשדות תעופה קטנים בשולי המדינה. בתחילה דיס מבטל את הרעיון ואומר שהוא מגוחך, אבל לפני שהסיפור מספיק להגיע לכתבת החדשה של העיתון, הוא מחליט שזה דווקא סבבה ויוצא לבדוק מה מתרחש. אין לדעת למה. אה, כמובן ששכחתי לספר שלדיס יש רישיון טיסה ומטוס משלו.
דיס יוצא למצוא קצה חוט ומבקר בשדות התעופה הקטנים לשמוע מה קרה, ובכולם הסיפור די זהה. באישון לילה נוחת מטוס קטן ושחור, בבוקר נמצאים אנשים ללא ראש ותלולית אדמה קטנה ומלאת תולעים מתחת למטוס. אבל נדמה שדיס לא רק שתמיד נמצא צעד אחד מאחורי הרוצח המסתורי, המכונה דווייט ריינפילד (שילוב של ריינפילד, הדמות המטורללת ביותר ב"דרקולה" של בראם סטוקר, ודווייט פריי, השחקן המדהים שגילם אותו בגרסת 1931), אלא גם שאותו טייס קטלני כבר יודע שיש עיתונאי בעקבותיו ומנסה לעצור אותו, או לפחות להזמין אותו לבלאדי מרי.

אתוודה שבמהלך הצפייה לא העסקתי את עצמי בשאלות של היגיון, אבל באמת ששום דבר פה לא מצטבר למשהו סביר. הרוצח המוטס כנראה לא אוהב להיות באוויר יותר מרבע שעה כי הקורבנות שלו מאוד סמוכים זה לזה, משחק החתול ועכבר הזה חסר פשר לחלוטין, וכל סצנה פשוט מתפרקת לחלוטין ברגע שחושבים עליה. למשל, דמות שמתאבדת על ידי חניקת עצמית עם שקית על הראש כאשר היא באמבטיה, כאשר די ברור שהאמבטיה עצמה לא באמת משנה שום דבר; העורך של דיס מנסה לשים רגליים לשני הכתבים שלו בלי שזה יועיל לו באיזשהו אופן; ובאמת שקשה להבין איך מעופף הלילה הצליח לכתוב בדם על מפית של בלאדי מרי בלי שהבארמן ישים לב איך הוא נראה.
בשלב הזה אני מבין שאין לכם מושג על מה אני מדבר. זה בסדר. גם אני וגם הסרט באותו מצב.

על אף שהוא פחות משעה וחצי, הוא מרגיש נמרח וחוזר על עצמו, וכמה בחירות ויזואליות בו ממש מרגישות מגוחכות. ועדיין, אני חייב לומר שהופתעתי לטובה. זה בשום אופן לא סרט מוצלח, אבל באמת שציפיתי להרבה יותר גרוע.
מיגל פרר משחק לא רע, רמת האלימות וה-gore בהחלט מספקות את הסחורה, יש בו סצנה אחת (קצרה ולא קשורה לכלום, לא מבחינת עלילה ולא מבחינת ההיגיון של הסרט) שכוללת את אחד הכלבים הכי מקריפים שראיתי, והמערכה האחרונה שלו (קצרה ולא קשורה לכלום, לא מבחינת עלילה ולא מבחינת ההיגיון של הסרט… רגע…) עשויה ממש טוב ואפילו קצת מתפרעת עם האמצעים הקולנועיים שלה.
הדבר הכי מוצלח ש"מעופף הלילה" עושה הוא לשמור על מראה הרוצח-מפלצת עד ממש לסוף, שזה גם חכם מבחינת המתח וגם בעל אפקט מצוין כאשר החשיפה שלו מתרחשת סוף סוף (בקצרה ולא קשורה לכלום, לא מבחינת עלילה ולא מבחינת ההיגיון ש… אויש, נו כבר…). לכן מאוד מוזר לי שכל פוסטר וכל תמונת יח"צ של הסרט מגלה אותה עוד מראש.

אבל הדבר הכי מאוד מוזר בכל הקונספט הזה שקרוי "מעופף הלילה", הוא הצוות שעמל עליו. כמעט כאילו נחה קללה על ההפקה הזו, להוציא את מיגל פרר (שהלך לעולמו ב-2017 בגיל 61), לאף אחד לא הייתה קריירה לפני או אחרי.
הבמאי הוא מארק פאוויה, שזהו סרטו הראשון. יעברו כתשע שנים ארוכות עד סרטו הבא, "בנדר פנדר", שעליו לא שמעתם ואתם בהחלט לא היחידים. יש דיבור על כך שיש לו סרט חדש עכשיו, אבל לא הייתי עוצר את נשימתי.
הדמות המרכזית השנייה של הסרט, אותה כתבת חדשה, מגולמת על ידי ג'ולי אנטוויזל. היא לא עושה תפקיד מדהים, אבל בהחלט יש שם פוטנציאל והיא גם יפה להפליא, אבל 1997 היא השנה היחידה בה שיחקה בסרטים – "מעופף הלילה" ותפקיד קטנטן ב"אין ואאוט". למעשה הדבר הכי מעניין בביוגרפיה שלה הוא בעלה – ניחשתם נכון, במאי הסרט מארק פאוויה.
העורכת של הסרט, אליזבת שוורץ, ערכה רק את הסרט הזה ועוד אחד שנתיים לאחר מכן. זהו. המוזיקאי, בריאן קין, נטש את הקולנוע לאחר "מעופף הלילה" והתרכז רק בפרויקטים תיעודיים, בעיקר טלוויזיוניים. הצלם דיויד קונל אמנם עבד לא מעט לפני או אחרי, אבל בכל הפילמוגרפיה שלו לא הצלחתי למצוא כותר אחד שאני מזהה. אני לא זוכר עוד סרט אחר על פי קינג שמורכב מכל כך הרבה שמות לא מוכרים, שאלמוניותם נותרה בעינה גם בהמשך.

"מעופף הלילה" מתאים לשתי סוגי צפיות – לאלו שממש מתגעגעים לסגנון האימה של הניינטיז, אם יש כאלו, ולאלה רוצים לשבת ולקרוע את הסרט לגזרים תוך כדי. לא סוג הצפייה האהוב עלי, אבל אם זה מה שאתם אוהבים, אני לא אשפוט.

והערה קצרה לקראת ההמשך: הסרט הבא שנעשה על פי סטיבן קינג הוא "משאיות", גם הוא מ-1997. עם זאת, לראשונה בתולדות הפרויקט, לא יהיה עליו פרק כי גם לי יש גבול. לא הזמן שלי ובטח לא הזמן שלכם מצדיק את זה. על כן, אנחנו נדלג היישר לסרט של 1998, ופה זה כבר מתחיל להתחמם. זהו ללא ספק אחד הסרטים שאני הכי מחכה לראות איך הם נחווים כיום, בהתחשב בכל מה שקרה מאז. זה יגיע ממש בקרוב.

המצעד המתעדכן של כל סרטי סטיבן קינג:
1. "הניצוץ" (1980)
2. "חומות של תקווה" (1994)
3. "קארי" (1976)
4. "מיזרי" (1990)
5. "אני והחבר'ה" (1986)
6. "בית קברות לחיות" (1989)
7. "סילבר בולט" (1985)
8. "החצי האפל" (1993)
9. "סהרורים" (1992)
10. "בהילוך רצחני" (1986)
11. "קוז'ו" (1983)
12. "איזור הדמדומים / האיזור המת" (1983)
13. "חשדות מן העבר" (1995)
14. "הנרדף" (1987)
15. "כריסטין" (1983)
16. "מעופף הלילה" (1997)
17. "קריפשואו 2" (1987)
18. "יורקת האש" (1984)
19. "ילדי התירס" (1984)
20. "מטחנת הבשר" (1995)
21. "קללת הצועני / רזה" (1996)
22. "מכסח הדשא" (1992)
23. "משמרת בית הקברות" (1990)
24. "קריפשואו" (1982)
25. "לפעמים הם חוזרים" (1991)
26. "דברים שצריך" (1993)
27. "עין החתול" (1985)