פרסי אופיר 2019: רשימת המתמודדים הראשונית

כמו בשנה שעברה, הכרזת המועמדים לפרסי אופיר התמקמה בסמוך אל ליל הסדר. וכמו אז, גם הפעם לקחתי את סוף השבוע כדי לעכל, לחכות לרשימה באתר האקדמיה ולא להסתפק בקובץ המקוצר, כדי לבחון לא רק מיני-תקצירים ומעט שמות אלא את רשימת אנשי הצוות המלאה של כל סרט כדי לספק תמונה מלאה ככל שניתן בשלב הזה. זאת משום שכפי שלמדנו אשתקד, פרסי הקולנוע הישראלי כנראה לא עומדים לשנות את דרכם בקרוב ועדיין יהיו מורכב מרוב מכריע של סרטים שטרם נחשפו לקהל הרחב, אם כי השנה יש שיפור בנושא ועם הזכייה דאשתקד של ״האופה מברלין״ אחרי שכבר הופץ אני מקווה שלא נשמע יותר את הטענות הבלתי-ניתנות-להוכחה על כמה האופיר הוא מקפצת יח״צ. טוב יעשו הסרטים המתמודדים אם ימהרו להיות מופצים בחודשים הקרובים, בטח ובטח אם יזכו למועמדות.

למי ששכחו או חדשים וחדשות בבלוג, האהבה של סריטה אל עונת פרסי אופיר מסתמנת כחזקה מכל מכשול שיעמוד בפניה. הסיקור הקודם שלנו היה פחות מקיף מהרגיל כפי שהתרענו מראש, אבל הוא עדיין נרחב יותר ממה שמוקדש לאופירים במקומות אחרים. לכן, השנה אני לא מבטיח כלום חוץ מזה שנתייחס ועוד איך אל פרסי הקולנוע היחידים של ישראל, כבודם של פסטיבלים ומיני יוזמות במקומם ובמקומן מונח. עוד בעניין הבטחות, לא ראיתי זכר ליוזמה של האקדמיה מהשנה שעברה להקרנות בפריפריה או לרפורמה שיצאה לפועל בחלקה, אז נניח שעסקים כרגיל.

האקדמיה הכריזה לפני הסופש על 26 סרטים עלילתיים באורך מלא ועוד 30 דוקומנטריים בשלל אורכים, שיהוו חלק מעונת האופיר. נזכיר שרשימה זו נקראת אצלנו ״ראשונית״ משום שלא פעם היא נתונה לשינויים, ושאנחנו מפרידים בין מועמדים (סרטים שהצביעו להם כדי להיות בחמישיות הסופיות) לבין מתמודדים (שכן כל סרט שחפץ בכך יכול להירשם ולהיות חלק מן הסיבוב המוקדם הנ״ל). אלה שכן עוברים ועדה הם הסרטים הקצרים העלילתיים שמראש מצומצמים ל-15 אבל רשימה זו טרם פורסמה והפוסט יעודכן ברגע שזה יקרה. השלב של ההקרנות לחברי ולחברות האקדמיה יחל באמצע מאי ויימשך עד יולי, כך שיהיה מסקרן לעקוב האם סרטים מסויימים יצוצו בפסטיבלי הקיץ ויאפשרו לפחות לחלק מן הציבור להכיר אותם. בשביל לעזור בעניין הזה, הנה מידע ראשוני על כל המתמודדים בכל הקטגוריות, על חלקם אפילו יצא שכתבנו כבר, אם לא דייקתי אשמח לתקן שכן אני מסתמך על תקצירים ומעט שמועות בנוגע לרוב הסרטים.

26 הסרטים העלילתיים באורך מלא

אישה עובדת

15 שנה

הסרט הראשון ברשימה הוא גם סרט ביכורים, ואם תגגלו את שמו של הבמאי-תסריטאי יובל הדדי בעברית תקבלו הרבה פחות מידע מאשר באנגלית. זאת משום שמדובר ביותר הפועל כבר כרבע מאה בארצות הברית, בעיקר בתיאטרון. ההצגה המפורסמת ביותר שלו, "עיני בבל", עסקה בחייל אמריקאי שיצא מהארון בזמן שירותו הצבאי, ולפחות אחד מן הנושאים האלה יכול להימצא גם בסרטו הנ״ל. עודד ליאופולד מגלם את התפקיד הראשי, של גבר שעולמו מתערער כשחברה קרובה שלו (רות אסרסאי) נכנסת להריון, מה שמעלה שאלות מצד הגבר הצעיר ממנו (אודי פרסי), עימו הוא מצוי במערכת יחסים ארוכה. נדמה לי שזה הפיצ׳ר העלילתי הראשון של הצלם העסוק יניב לינטון (״מייקל״, ״אוטונומיות״, ״טהורה לעד״ ועוד דוקו וסדרות), טל שפי (״לפני שהרגליים נוגעות בקרקע״) ערכה.

אויבת יקרה שלי
***פרש מן התחרות***

משמח שלא היה צריך לחכות הרבה לפני שמוזכר סרט של במאית, במקרה זה מאת ציפי טרופה. מדובר ביוצרת שפועלת מאז שנות ה-80 ולזכותה מספר סרטים כבמאית, תסריטאית וגם מפיקה (״שישה מיליון רסיסים״, ״כרוניקה של אהבה״, ״תל אביב – ברלין״) שזה גם המקרה בסרטה החדש. העלילה מתמקדת בשתי חברות, מאיה ואליס, שבנעוריהן אחת מהן נכנסת להריון מאהובה, דאוד, אבל מאולצת להינשא לגבר אחר. כעבור 25 שנה אותו דאוד מן העבר מנסה לשכנע אותה לקחת חלק בפעולת טרור. חנאן חילו ועדי גילת בתפקידים הנשיים הראשיים ולצידן אדיב ספדי. מאחורי המצלמה אפשר למצוא את יואב קוש, זוכה שני פרסי אופיר (״החיים על פי אגפא״ ו״הירושה״) ואחראי לעוד אינספור פריימים בלתי נשכחים בסרטים כמו ״אוונטי פופולו״, ״חולה אהבה בשיכון ג׳״ או  ״הדרך לאן״ מהעת היותר אחרונה.

אישה עובדת

הנה סרט שאתם אולי מכירים ואתן אולי מכירות. יצירתה של מיכל אביעד, גם היא במאית עם רזומה עשיר בסרטים עלילתיים (״לא רואים עליך״) או תיעודיים (״דימונה טוויסט״), הוצגה לראשונה בפסטיבל הקולנוע של ירושלים בקיץ שעבר, אז כתב עליה עופר. מאז אפשר היה לתפוס אותו מדי כמה חודשים בשלל אירועים בארץ ובעולם (גם בניו-יורק הרגשתי בנוכחותו במיני פסטיבלים ואפילו בהפצה מסחרית) ובחודש יוני יגיע להקרנות מסחריות ובטח יבלה את עונת האופיר בסינמטקים. אין מסלול נכון מזה בעיניי ואין ספק שכבר בשלב זה מדובר במועמד מבטיח במירוץ. לירון בן שלוש בתפקיד הראשי מגלמת אשת קריירה שצריכה לפרנס בעל (אושרי כהן) ושלושה ילדים, שההצלחה שלה בחברת הנדל״ן בה היא עובדת מלווה בהטרדות והצקות מצד הבוס (מנשה נוי). על התסריט חתומה ויניק יחד עם שרון אזולאי ומיכל ויניק, מי שערכה היא זוכת האופיר נילי פלר ("ואלס עם באשיר") ועל הצילום הופקד דניאל מילר, מי שזכה בקטגוריה בשנה שעברה עבור ״עץ תאנה״. בשלב זה נראה כאילו יהיו לא מעט במאיות השנה בתחרות, אבל זה ממש לא המצב כפי שאפשר יהיה לראות בהמשך, לצערי הרב.

בוקר טוב ילד

מסרט שתיכף יוצא אל סרט שכבר יצא לאקרנים בישראל, אחרי בכורה בפסטיבל חיפה שם כתב עליו אור. בסרטו השני כבמאי, שרון בר זיו יקווה לחזור לאופירים כפי שהיה עם ״חדר 514״, בדרמה קאמרית נוספת המתרחשת ברובה בחדר בית חולים. שם שוכב מחוסר הכרה לוחם צה״ל שמשפחתו וחבריו מקווים שיתעורר ויודעים כי צפוי לו שיקום ארוך כאשר יקבלו אותו בחזרה. בר זיו, שהחל את דרכו בקולנוע כשחקן, גם מגלם את אביו של החייל, ולצידו קרן מור בתפקיד האם ושני השחקנים הנוספים שנרשמו כאופציה למועמדות הם אביב אלקבץ והדר ברוך. עוד שחקנית בהסבה היא אוולין קפלון (זוכת האופיר על ״החברים של יאנה״) שערכה כאן לראשונה פיצ׳ר אחרי שנים של קרדיטים כעוזרת עריכה במקביל לקריירת המשחק שלה. אם כבר הזכרתי זוכי עבר, המעצב האמנותי הוא יואל הרצברג (״ארץ פצועה״, ״משפחה״) והצלם הוא זיו ברקוביץ׳ (״נמל בית״, ״בורג״), לשניהם אין עדיין אופיר בבית משום מה.

בלי דם

ממשיכים עם יוצאי פסטיבל חיפה, הפעם עם זוכה פרס סרט הביכורים הטוב ביותר. אם כי קשה לקרוא לבמאי יוסף אל-דרור טירון, שכן הוא פועל מאז שנות ה-90 בכתיבת מחזות או בתרגומם, היה חלק מכותבי ״החמישייה הקאמרית״ ואפילו השתתף בסרטים הראשונים של ארי פולמן. זהו בכל זאת סרטו הראשון כבמאי ולכן טכנית מדובר בסרט ביכורים, אותו אפשר היה לראות גם בפסטיבל אוטופיה ובחודש הבא בבתי הקולנוע. זה גם אומר מבחינתי שאפשר לציין אותו כראשון מבין סרטי הז׳אנר השנה, אם כי לא בטוח שמדובר במותחן רגיל. גיבור הסיפור מוזמן לחקירה משטרתית בעקבות אירוע שהוא לא ייחס לו חשיבות, מה שמוביל אותו לחקור בעניין בעצמו ולהטיל ספק בעצמו ובחבריו. השחקנים הרשומים לתחרות הם דני איסרליש, דנה מיינרט, אודי רוטשילד ונטע בר רפאל, בעוד מאחורי הקלעים תמצאו אולסטארס זוכי אופיר כמו הצלם שי גולדמן, העורך אריק להב לייבוביץ׳, המעצב האמנותי מיגל מרקין והמלחין והמוזיקאי אסף אמדורסקי. לכאורה מדובר בשמות ששווים מועמדות נוספת, אז יהיה מעניין לראות האם האקדמיה תזרום עם מה שנראה כמו סרט מוזר שמודע לכך.

ברזיל אהובתי

עשור שלם עבר מאז סרטו הקודם של חורחה גורביץ׳, ״בדרך אל החתולים״, אז מאוד משמח לראות את הקולנוען הוותיק חוזר לעשייה. בתור צלם אין לדמיין את הקולנוע הישראלי של שנות ה-80 וה-90 ללא תרומתו של גורביץ׳ (אין כאן מקום לכתוב אפילו חלק), שהותיר את מלאכת הצילום בסרט לאגדה נוספת, אמנון זלאייט. גורביץ׳ גם חתום על התסריט יחד עם חגי ליפשיץ בסרט שנוגע לאהבה נוספת שלו – כדורגל. אסף גולדשטיין (״זוג יונים״) מגלם את רוברטו, הכושל בעיסוקיו ובזוגיות ויוצא למסע מפתיע של שלושה דורות – בנו הצעיר שונא הכדורגל והסב הבא בימים שחולה על ״המשחק היפה״, טסים אל המונדיאל שנערך בברזיל, מולדתו של הסב. אבל רגע, גורביץ׳ הוא בכלל ארגנטינאי! זה כמו שיראלי יביים סרט על פלסטיני…בעצם לא משנה, הכדור עגול ואהבה זו אהבה. למי שלא זוכרים או זוכרות, המונדיאל של ברזיל קרה כבר ב-2014 (מאז היה לנו כבר עוד אחד) והסרט הזה אכן חיכה הרבה זמן להשלמתו. בתחילה קראו לו "מראקנסו" או "בחזרה למראקנה" – שמות שמעוררים הרבה יותר רגשות הקשורים לכדורגל בעיניי, אבל נראה שהיצירה מבקשת לבסס את עצמו ככזו שפונה לעוד סוגים של קהל מלבד אוהדי המשחק.

בשורות טובות

בשורות טובות

והנה סרט שכבר זכה בפרס אופיר, בערך. לפני שנתיים ארז תדמור לקח הביתה את האופיר השני שלו, על הסרט הקצר ״נפילות״ שעסק בזוג שבאמצע טיפולי הפוריות שלו נשמעת אזעקה המבשרת על חשש לנפילת טילים. הסרט הקצר הזה על הנושא שקרוב לליבו של הבמאי מורחב כאן לפיצ׳ר, עם מספר שינויים יש להניח. רועי אסף חוזר לתפקיד הראשי כפי שהיה בסרט הקצר, ומזכיר את הזכייה הקודמת שלו ושל הבמאי באופירים עם ״ארץ פצועה״ שהוציא את שניהם עם פרסים. אל אסף, שחתום הפעם כשותף לתסריט, מצטרפת על המסך נלי תגר והשניים מגלמים זוג שחולם להביא ילד לעולם אבל נדרש לעבור טיפולי פוריות לשם כך, מסע ארוך שמערים קשיים על הזוגיות שלהם בזמן שהם אמורים להיות הכי קרובים. בתפקידי משנה אפשר יהיה למצוא את שמיל בן ארי, אילן דר ואוולין הגואל, ועוד כמה שלא מופיעים ברשימה כמו אלי גורנשטיין, רמי הויברגר ואייל רוזלס. הכוכבים ממשיכים גם מאחורי הקלעים עם זוכי אופיר כמו העורכת עינת גלזר זרחין, הצלם דניאל מילר (שכבר הוזכר לעיל) והמלחין פרנק אילפמן שחולק את הקרדיט על המוזיקה עם עוזרו בסרטים קודמים, ז׳אן-לופ פינסון. נשמע כמו סרט שיהיה מועמד רציני למדי.

גאולה

אחד מפורשי השנה שעברה, שכבר יצא מסחרית ופסטיבלית, אז יש לנו אפילו סקירה עליו מצידו של אור. תסלחו לי אם אמחזר בשינויים קלים את הטקסט שלי מאז. זהו סרטם של יוסי מדמוני ובועז יהונתן יעקב, הבמאי והצלם של ״בוקר טוב אדון פידלמן״ החולקים הפעם את כס הבימוי. הם גם חתומים על התסריט יחד עם שותפם לסרט הקודם, ארז קו-אל. משה פולקנפליק (״דרייבר״) מגלם מוזיקאי רוק לשעבר שחזר בתשובה, ומתאחד עם להקתו כדי לנגן בחתונות ולממן את טיפולי הסרטן של בתו, גאולה. בועז יהונתן יעקב גם צילם, והצוות שב לשתף פעולה עם העורכת אילה בנגד (״דימונה טוויסט״, ״יונה״). בקאסט אפשר למצוא גם את אמילי גרנין, סיון שטיבי ואביגיל קובארי. מעניין יהיה לראות איך יילך לו מול הקהל של האקדמיה, דווקא אחרי שכבש לא מעט לבבות בכל הזדמנות בהן הוקרן.

הבלתי רישמיים

באותו עניין, עוד סרט שכמעט והיה חלק מפרסי אופיר דאשתקד אבל הלך לבסוף על המסלול היותר נכון – סרט הפתיחה של פסטיבל ירושלים וזוכה פרסים שם ובמקומות נוספים בעולם, כמו גם להיט מסחרי לא קטן בקופות הכרטיסים בקיץ האחרון. אלירן מלכה משחזר את הצלחת הסדרה שלו ״שבאבניקים״ גם בקולנוע, עם סרט על נושא דומה אך שונה. למי שפספסו, זהו סיפורו של בעל בית דפוס בשם יעקב כהן (לא השחקן) שבשנת 1983 הקים רשימה דתית ומזרחית לראשות עיריית ירושלים – זו שהפכה להיות תנועת ומפלגת ש״ס. אז איך זה שכהן נפקד מתולדות המפלגה ששוב הוכיחה פופולריות בבחירות האחרונות לכנסת? גם על זה הסרט. שולי רנד בתפקיד הראשי ולצידו שיפי אלוני, יואב לוי ועוד כמה שלא רשומים – גולן אזולאי, אור למברוזו וגם יעקב כהן (כן השחקן). מבין הצוות אפשר להזכיר את זוכי העבר הצלם ירון שרף, העורך אריק להב לייבוביץ׳ והמוזיקאי אופיר ליבוביץ' (״פוקסטרוט״ וכמובן להקת נקמת הטרקטור).

הגולם

סרט ז׳אנר מובהק יותר מזה שהוזכר לעיל, גם הוא מפסטיבל אוטופיה האחרון, אז כתב עליו עופר. הסרט גם הספיק לעשות את הסיבוב שלו בבתי הקולנוע וכן בפסטיבלים, אבל בעיקר כאלה המוקדשים לקולנעו ז׳אנרי כמו סיטג׳ס, פרייטפסט וגם בוסאן. יחסית לעובדה שמדובר בהפקה שצולמה בחו״ל יש בסרטם של האחים יואב ודורון פז (״ג׳רוזלם״, ״פובידיליה״) כמות מרשימה של אנשי צוות ישראלים. מדובר בעיבוד לאגדת הגולם מפראג, על פי תסריט של אריאל כהן (״טאקע מאמע״) ובו חני פירסטנברג מגלמת צעירה בקהילה יהודית אירופאית העורכת טקס קבלי לזימון יישות שתגן על המקומיים מפני סביבתם האלימה. אלא שהגולם שקם, בצורת ילד בגרסת הסרט, הרבה יותר רב-עוצמה מכפי שתיארה היוצרת שלו. בתפקידי משנה אפשר למצוא את ישי גולן, לני רביץ וברייני פירטסנטברג, מאחורי המצלמה את מי שהפך לקבוע של הפזים, רותם ירון. על העריכה חתומים איתמר גולדווסר ועינת גלזר-זרחין ועל המוזיקה טל ירדני (״המועדון לספרות יפה של הגברת ינקלובה״, ״פרא אציל״).

היום שאחרי לכתי

הפסקה קלה והנה שבנו לסרטים שפרשו בפעם הקודמת וחוזרים חזקים יותר. הקרנה במסגרת הפנורמה של פסטיבל ברלין, למשל, כבר הופכת את סרט הביכורים של נמרוד אלדד לבולט יותר. אלדד חתום לא רק על הבימוי וכתיבה אלא גם על מלאכת העריכה, והתקציר המצומצם והאניגמטי למדי לסרטו עדיין הולך ככה: ״אב חד הורי בגיל העמידה, מתמודד עם רצונה של בתו המתבגרת לשים קץ לחייה״. בתפקידים הראשיים אפשר למצוא את מנשה נוי וזוהר מידן, ולצידם אלון נוימן ושרית וינו אלעד. על הצילום אחראי איתי מרום (״מנתק המים״). כפי שהזכרתי גם בפעם הקודמת, מדובר במה שהיה הפרוייקט שפתח את הקרן לפיצ'ר ראשון של בית הספר לקולנוע סם שפיגל, אי אז ב-2015. הפעם גם נזכה לראותו סוף סוף.

הצלילה

אחרון הפורשים דאשתקד (אבל לא האחרון ברשימת המתמודדים שתכירו מהשנה החולפת). אז קראו לו ״שלושה אחים״ ומאז שזכה בפסטיבל ירושלים הוא כבר ״הצלילה״, עליו אפשר לקרוא את דעתו של אור. בזכות השינוי יש פה צימוד מעניין עם הסרט הקודם שהוזכר לעיל, שכן זהו הפיצ׳ר הראשון שמופק בסיוע קרן טיש לבוגרי בית הספר לקולנוע ע״ש סטיב טיש באוניברסיטת תל אביב, וגם הראשון באורך מלא של יונה רוזנקיאר, יוצר סרטים קצרים ושחקן (״היער שהיה״, ״המילים הטובות״). יחד עם שני אחיו הצעירים ממנו, יואל ומיכה, הוא גם מככב בסרט המספר על שלושה אחים קיבוצניקים המתאחדים בימי של מלחמה בגבול הצפון אחרי מות אביהם. האח הבכור והמיליטנט מבקש לחנך את שני אחיו ברוח האלימה של האב, בתגובה לסימני חרדה של האח הצעיר המשרת בצבא ומיועד לחזית בלבנון. לצד הרוזנקיארים אפשר למצוא את קלאודיה דוליצ'י ואת מיקי מרמור, על העריכה אמונה אור לי-טל (״אנשים שהם לא אני״) ועל הצילום מופקד עודד אשכנזי, שאחראי לכמה וכמה סרטי סטודנטים מביה״ס טיש.

ימים נוראים

וכעת, מוקש. מצד אחד מפתה אותי להכריז כבר עכשיו על הסרט הזה כעל אחד הפייבוריטים בהתחשב בשמות המעורבים בו. הבמאי הוא ירון זילברמן, שחתום על הסרט האמריקאי ״כלים שלובים״ בו כיכבו פיליפ סימור הופמן וקתרין קינר, ועל התסריט חתום מלבדו גם רון לשם, שעל פי ספרו ״אם יש גן עדן״ נוצר הסרט ״בופור״. מצד אחר, הסרט מתואר כ״מותחן פסיכולוגי העוקב אחר הארועים שהובילו לרצח ראש הממשלה יצחק רבין, מנקודת מבטו של הרוצח״. בפעם הקודמת שהובא סיפור רצח רבין במקביל לזה של יגאל עמיר, סיימנו עם ״רבין – היום האחרון״ של עמוס גיתאי. למען האמת, אני עדיין לא יודע מה דעתי על סרטים שמבקשים להאניש את דמותו של הרוצח הספציפי הזה, אבל אף אחד לא התייעץ איתי והסרט הזה בהחלט קורה ולכן סביר שיעורר מחלוקת מעצם היותו. יהודה נהרי הלוי (״שבלולים בגשם״, ״חתונה מנייר״) בתפקיד הראשי, והצוות כולל לא מעט זוכי ומועמדי עבר באופירים: עמית יסעור על הצילום, שירה ארד ויונתן וינשטין ערכו ואורית אזולאי ליהקה.

מאמי

מאמי

רק כתבתי ״מעורר מחלוקת״ והנה מגיע סרט חדש של קרן ידעיה, על פי אופרת הרוק האייטיזית והפרובוקטיבית "מאמי". שלא יובן לרגע שאני מתכוון לשלול – לעורר עניין מכל סוג בפרסי אופיר זו הדרך היחידה לגרום לחברי וחברות האקדמיה לראות את הסרט שלך, והחיבור בין יוצרת כמו ידעיה (״אור״, ״כלת הים״, ״הרחק מהיעדרו״) לחומרים שכתב במקור הלל מיטלפונקט נשמע כמו פצצת אטום. התקציר מבטיח ״עיבוד קולנועי ראליסטי פואטי״ וגם עיבודים חדשים של דודו טסה ל-17 השירים שמרכיבים את אופרת הרוק שעוסקת בנושאים כמו פריפריה וקיפוח בפרט, או מיליטריזם והכיבוש בפרט. מאמי הוא שמה של הגיבורה, צעירה מדרום הארץ שעוזבת את עבודתה ומעתיקה את מגוריה יחד עם אהובה המשותק אל תל אביב בתקווה לעתיד טוב יותר. גם אם תצליחו לנחש שזה לא בדיוק מסתדר לה, לא תנחשו את המשך העלילה אלא אם צפיתם באחת הגרסאות של ״מאמי״ כשהועלה על הבמות. ידעיה שבה לעבוד עם מי שערכה וכתבה עימה את ״אור״, שרי עזוז ברגר, וכן עם הצלם הצרפתי (שלא יכול להיות מועמד לאופיר) לורן ברונה. אני תוהה מתי השטות הזו של מועמדות לפי לאום או תושבות תתוקן באופירים, כנהוג בכל העולם. על המסך אפשר יהיה למצוא את נטע אלקיים בתפקיד הראשי, וכן את עמי אבו, ריאד סלימאן, יובל בנאי, ערן צור וריקי גל. פיצוץ אטומי אמרתי ולא הגזמתי.

מוריס

משירים לשירה, בסרטו של אורן בן סימון שהוקרן לא מזמן בפסטיבל אפוס וערך עוד טרום בכורה בסינמטק תל אביב. בדרך כלל התואר במאי מספיק בשביל לכתוב ״סרטו של״, אבל בסרט הזה הבמאי הוא גם המפיק, התסריטאי, המלחין והשחקן הראשי, שבעברו היצירות ״בקצב הקצב״ ו״מחוז השפיות״. אותו מוריס מן הכותרת הוא משורר המרפא באמצעות מילותיו את אהובתו הסובלת ממניה דיפרסיה, בגילומה של אנא קריויסקי אנוש, אך משלם מחיר אישי בשל כך. בתפקידי משנה אפשר למצוא את איתן סנה (״אלכס חולה אהבה״) כבעל חנות ספרים הנגאל מבדידותו בזכות משוררת נוספת, אותה מגלמת סיון כהן סבג. הסרט מתואר כ״מבוסס על זרם האבסורד, הגל החדש הצרפתי וריאליזם-פואטי. עשוי ממילים ומשירה״, ורק נזכיר שבאקדמיה לא תמיד זורמים עם קולנוע אמנותי או נסיוני.

מילים נרדפות

שאלת השאלות של האופיר השנה יהיה סרטו החדש של נדב לפיד, שכבר הוקרן בקולנועים. בואו נדבר רגע דוגרי, כי מועמדויות וזכיות באופיר זה נחמד, ועל כך יעיד לפיד בעצמו בזכות סרטיו ״השוטר״, ״הגננת״ ו״מיומנו של צלם חתונות״. אבל רוב הסרטים כאן בשביל הכרטיס לאוסקר, ולזוכה דב הזהב הראשון והיחיד של ישראל יש קייס חזק מאוד לעקוף את כולם בדרך לשם. ולפני שתתחילו עם ענייני שפות זרות – זה לא משנה אם הסרט בעברית או בצרפתית, העיקר שיהיו בו פחות מ-50% אנגלית מבחינת זמן מסך. אם ישראל הייתה מצטרפת סוף כל סוף אל שאר העולם הנאור, חברי ועדת האוסקר של ישראל היו מסמנים את הסרט הזה כמועמד אפשרי להישלח הלאה, רבים קצת האם הסרט אנטי-ישראלי ומה זה אומר בעצם, ואז צופים בשאר הסרטים כמובן. אבל לא, אנחנו ב-2019 ועדיין המדינה היחידה על הפלנטה שצריך לזכור בה בפרס האקדמיה רק בשביל הסיכוי להתברג לאוסקרים. בחזרה לסרט עצמו, כרגיל אצלנו בסריטה, סרט של לפיד משמעו יותר מטקסט אחד – עופר כתב עליו גם סקירה וגם מחשבות נוספות. אפשר לקרוא שם על סיפורו של הצעיר הישראלי שמגיע אל פריז בתקווה להתחלה חדשה, על כל המשמעויות ועם כל הדיונים בזהות הסרט. כיוון שההפקה חצי צרפתית, אנשי הצוות שנרשמו לאופיר ספורים: טום מרסייה בתפקיד הראשי, אוריה חייק בתפקיד משנה, הצלם הקבוע שי גולדמן, התסריטאי הנוסף ואביו של הבמאי חיים לפיד, העורכות ערה לפיד ז״ל ונטע בראון, המלהקת אורית אזולאי והמאפרת הישראלית שעובדת בצרפת, נועה יהונתן. יהיה מעניין לראות כיצד תגיב האקדמיה לעבודה האחרונה של ערה לפיד, שהייתה מועמדת גם בשנה שעברה.

מריונטה

מדי כמה שנים מנסה את כוחו באופירים היוצר העצמאי טומי לנג, עד כה ללא הצלחה (״טאיירה״, ״פטר השלישי״, ״הולכת שבעה״). הפעם לא רשום לתחרות שחקנו הקבוע, רוברט הניג, ואני תוהה האם נראה אותו בסרט. מי שבטוח כאן הם לימור גולדשטיין, דב רייזר, פולי רשף ושירן הוברמן. כרגיל אצל לנג יש כאן עירוב בין דרמה וקומדיה ועוד כרגיל – אני לא בטוח שהבנתי את התקציר. זה מתחיל עם ״כתבת צבאית, החוקרת בעקשנות את תעלומת היעלמותו של חייל בלבנון, הבן של דנה ברגר״. להניח שמדובר בזמרת באותו השם? במקביל יש עניין עם מה שמתואר כתוכנית ריאליטי חדשה שהפרס לזוכה בה הוא הלוויה (מה?) וקטע לא לגמרי ברור עם מקורות המימון של אותה תוכנית. להגיד שאני סקרן זה אנדרסטייטמנט.

נולדתי בירושלים ואני עדיין חי

זוכרים או זוכרות סרט קצר בשם זה? זאת משום שמדובר בהרחבה לפיצ׳ר של יוסי עטיה ליצירה של עצמו, הפעם עם הבמאי השותף והבכיר דוד אופק. עטיה גם מגלם את התפקיד הראשי, שיום אחד נמאס לו ממדריכי התיירים ברחוב יפו ובתור ירושלמי אסלי בעצמו מתחיל להעביר סיורים בעקבות פיגועים מפורסמים בעיר. עד כאן זו גם עלילת הסרט הקצר, אלא שהפעם אפשר להוסיף קצת יותר מחייו האישיים של הגיבור, המטפל באביו המבוגר והתלותי ומתאהב באחת הלקוחות שלו – ירושלמית לשעבר שגרה בברצלונה והצטרפה לסיור. מי שמגלמת אותה היא ליהי קורנובסקי (״הפורצת״) מה שמבחינתי אומרת צפייה ודאית ברגע שאוכל. כמובן שיהיה גם מעניין לראות איך מאזן הסרט בין הקומדיה השחורה והעלילה הרומנטית, בעודו נעזר בעריכה של נואית גבע (״חגיגה לעיניים – סיפורו של הקולנוע הישראלי״) ובצילום של שי גולדמן, שכבר מסתמן כאלוף האזכורים בפוסט זה והיד עוד נטויה.

נלסון
***פרש מן התחרות***

סרט נוסף עם אפיל בינלאומי כפי שמיד תראו עוד בשלב השמות המעורבים. הבמאי הוא לודי בוקן, מפיק ושחקן הולנדי-ישראלי (״מלחמת העולם זי״) שגם מביים מעת לעת (״Saviors in the Night״) ואביה של השחקנית ג'וליה לוי בוקן, המשתתפת גם בסרטו החדש. הוא השתתף בתפקיד קטן ב״לב שקט מאוד״ של איתן ענר, שמחזיר לו כאן טובה, אבל נדמה לי שיש טעות באתר האקדמיה. הרישום הבא לא נראה לי מדוייק: ״שחקן משנה – תמר קינן, שחקנית משנה – איתן ענר״. בכל מקרה, הסיפור הוא זה של החייל הישראלי אליהו ב‘, המכונה "טוני נלסון", כפי שהוא מתברר בבית דין צבאי ב-1955. נלסון היה נחשב עריק במשך 846 ימים בהם עשה את דרכו דרך איטליה לצרפת ולבסוף אל הביצות של וייטנאם בחיפוש אחר צדק – ונקמה. זה כנראה קשור אל עברו של החייל שהיה עד לרצח אביו בפוגרום בבוקרשט ב-1941, שרד במסתור, ועלה ארצה ב-1951 בתקווה להתחיל מחדש. מכונת האופירים גיורא ביח צילם, בועז שחורי (״המוסד הסגור״) הלחין ועל התסריט חתום בוקן יחד עם עדי שובל.

עיניים שלי

הפרויקט השאפתני של ירון שני ממשיך אל סרט שני, אחרי ״עירום״ מהאופיר שעבר. מדובר בטרילוגיה נושאית, מה שאומר שלא בהכרח יהיו קשרים עלילתיים בין הסרטים, ועל פי התקציר זה אכן נשמע סיפור אחר. הסרט מתמקד בקצין משטרה ותיק ומוערך, שהעבודה שלו חושפת אותו מדי יום למקרים קשים ומזעזעים. בבית מחכה לו אשתו וגם בתה מנישואים קודמים, שגיל ההתבגרות והמצב המשפחתי הופכים אותה למתעמתת תמידית מול הגיבור. בעודו חולם על ילד משלו, שני נערים מתלוננים שפגע בהם מינית ועולמו נכנס לסחרור כשהוא מוצא עצמו בצד הנחקר של פרשיה משטרתית. את התפקידים המרכזיים מאיישים ערן נעים (שוטר לשעבר שהשתתף גם ב״עג׳מי״ של שני), סתיו אלמגור וסתיו פטאי. מי שכן חוזרים הם צמד הצלמים ניצן לוטם ושי סקיף בזמן ששני מופקד גם על העריכה של הפרק השני במה שהוכרז מראש כטרילוגיה על אהבה. הסרט לקח חלק בפסטיבל ברלין האחרון, אז כבר מסתובבות עליו דעות ברחבי הרשת.

עיניים שלי

עכו חלומות

הבמאי הוותיק דניאל וקסמן (״חמסין״) שבר שתיקה קולנועית של כ-15 בסוף השנה החולפת עם סרטו שהתחרה בפסטיבל חיפה, אז כתב עליו אור. לתאר את הסרט יהיה מסובך שכן מדובר ביצירה מוקומנטרית אבל אודות סיפור אמיתי. וקסמן מגלם גרסה של עצמו, במאי קולנוע שכאילו-מתעד את הפקת התיאטרון היהודית-ערבית ״עכו חלומות״. הייתאם עומארי (״בית לחם״, ״סופת חול״, ״ההר״) מגלם את במאי התיאטרון עזאם סלאמה, שמנסה להעלות הפקה אוטוביוגרפית על עכו של 1947. הוא מבקש ללהק יהודים לתפקידים של דמויות ערביות ולהיפך, וזו רק אחת מהסיבות שההצגה הכעיסה רבים עוד בטרם הועלתה, מה שלא נגמר בטוב. לירז צ׳רכי ומייסרה מסרי מככבים אף הם, עופר ינוב זוכה שלושה פרסי אופיר הוא הצלם ועל התסריט חתומים יחד עם וקסמן גם בנו, דוד, ואשת התיאטרון אורנה עקאד. הסרט מעוטר במוזיקה של סאלם דרוויש.

קולות רקע

אחד הסרטים שאני אישית הכי סקרן לגביהם בהתבסס על התקציר. מעשה בשני מדבבי סרטים מברית המועצות שקולותיהם היו מזוהים עם הקולנוע בעידן הסובייטי, אבל ב-1990 מוצאים את עצמם מפוחדים מהעתיד. ממניעים ציוניים הם מחליטים לעלות לישראל, שם אין צורך במקצוע שלהם, בזכות הכשרונות המיוחדים שלהם השניים מצליחים להגיע למקומות משונים ולהפוך את חוויית הקליטה לעוד יותר אבסורדית ומצחיקה. את השניים האלה מגלמים ולדימיר פרידמן ומריה בלקין, והבמאי הוא יבגני רומן, שאחרי שני סרטי ז׳אנר (״מקוללים״, ״האיש שבקיר״) שב לספר סיפור המתרכז בעלייה הרוסית. רומן גם ערך וחתום על התסריט יחד עם הצלם זיו ברקוביץ׳ שמוזכר שנית בפוסט הזה. אלכסנדר סנדרוביץ' ואוולין הגואל הם חלק מהקאסט התומך, לימור שמילה זוכת האופיר (״סופת חול״) ליהקה, ואשר גולדשמידט חביב הבלוג הלחין. יש לי ציפיות רבות מהסרט הזה.

קצפת ודובדבנים

ממשיכים עם סרטים סמי-אוטוביוגרפיים, והפעם תורו של גור בנטביץ׳. עם קריירה שמתחילה פחות או יותר יחד עם חלוקת פרסי אופיר, די מדהים שהוא לא זכה עדיין. גם אם הסרטים שלו, מ״הכוכב הכחול״ דרך ״משהו טוטאלי״ ועד ״לרדת מהעץ״ נוטים יותר לכיוון של קאלט מאשר שקל לאקדמיה להמטיר עליו פרסים. כשבנטביץ׳ שיחק ב״אורחים לרגע״ של זוגתו מאיה קניג, הוא דווקא היה מועמד לאופיר, אז אולי הפעם? הבמאי מככב בתפקיד הראשי כיוצר קולנוע שתהילתו מאחוריו והתקף לב עתידי לפניו. הוא יוצא למסע סהרורי ותל-אביבי במטרה להציל את סרטו החדש בטרם יהפוך לכשלון. קניג, שגם ערכה, מגלמת את זוגתו בנטביץ׳ גם על המסך, ולצידם דובר קוסאשווילי, אלון אבוטבול, אסתר רדא והדס בן ארויה (״אנשים שהם לא אני״). מי שצילם הוא גיא רז (״היער שהיה״, ״חיותה וברל״, ״כלבת״), עוד אחד שלא ברור איך אין לו אופיר בבית.

שלושה צעדים למיליון בזמק
הסרט שינה את שמו ומעתה נקרא ״בזמק״

סרט עצמאי נוסף ולא סתם – קומדיה שנשמעת איפשהו בין מטורפת לסטלנית. מי שאחראי על כך הוא הצמד אריאל וייסבורד ויוסי מאירי, שחוזרים לשתף פעולה אחרי סרט הסטודנטים שלהם ״יום נפלא״. לחוד הספיק מאירי לכתוב ולצלם את ״המועדון לספרות יפה של גברת ינקלובה״ בעוד וייסבורד הפיק את ״פעם הייתה ילדה״, והפעם הבמאים הם גם המפיקים (והתסריטאים, העורכים והמלהקים). מיטל גל סויסה מגלמת בחורה שנקלעה לחובות ויוצאת לא לגמרי מרצונה למסע עם שלושה גברים שהיא לא סובלת, בעקבות ירושה. את הטיפוסים הנתעבים מגלמים אורי יניב, יוסי צברי ועידן מור, השותף לתסריט. מור מוכר יותר בשם הבמה גדי וילצ'רסקי, סטלן-על חיפאי שבעצם זוכה להופיע כאן בסרט עם אותה דמות, והיה חלק פעיל בקמפיין מימון ההמונים של הסרט הזה, שלא צלח לפני מספר שנים. כנראה שבכל זאת נמצאה הדרך להשלימו כי עובדה שהוא איתנו.

שעתו האחרונה של מר קול

מהם פרסי אופיר בלי סרט חדש של דורון ערן? אין צורך לענות על השאלה הרטורית הזו כי הנה, סרט חדש של דורון ערן נרשם גם השנה. למי שמכירים או מכירות את הכותרת, זאת משום שהסרט מבוסס על מחזהו של יהושע סובול באותו השם. אוהד שחר (״היורד למעלה״, ״עץ הדומים תפוס״) מגלם את התפקיד הראשי, עורך הדין מיכאל (מיקי) קול, שעומד להיכלא בעוון תקיפת שופט שפסק נגדו, אבל מקבל שיחת טלפון שמשנה את כל התמונה. הרישום של ישראל ברייט כשחקן משנה מעיד כי כנראה שנעשו מספר שינויים בעיבוד למסך, שכן במקור מדובר בהצגת יחיד.

תל-אביב על האש

נסיים עם הזוכה של פסטיבל חיפה בפרס הסרט והתסריט הטובים ביותר, שערך בכורתו בפסטיבל ונציה כפי שאפשר לקרוא בדיווח של עופר, ובקרוב מאוד יגיע אל בתי הקולנוע. בוונציה הוענק לקייס נאשף פרס השחקן הטוב ביותר על התפקיד הראשי של סלאם, עוזר הפקה באופרת הסבון הבדיונית שבמרכז הסרט, הקרוי על שמה. בדרכו לצילומים המתרחשים ברמאללה סלאם מספר לקצין במחסום (יניב ביטון) שקר קטן שמסבך אותו – הוא מקודם להיות תסריטאי בסדרה אבל אין לו מושג בכתיבה. בתמורה לחומוס משובח והבטחה לסיים את הסדרה בחתונה כמו שאשת הקצין מבקשת, הוא מקבל ממנו עזרה בכתיבת דמות של חייל ישראלי. מאיסה עבד אלהאדי (״עניינים אישיים״) ושיפי אלוני (״הבלתי רשמיים״) מככבות אף הן, בסרטו של סאמח זועבי, שחתום בעברו על קומדיה נוספת סביב יחסי יהודים-ערבים – ״איש ללא סלולרי״. שאר אנשי הצוות, מלבד המלהקת הוותיקה גלית אשכול, לא נרשמו לתחרות אז מספר המועמדויות האפשרי עבור הסרט לא גדול – אבל בקטגוריות המרכזיות הוא יכול לשלוט.

תל אביב על האש

ולסיכום:

תחרות לא לגמרי שגרתית יש לנו השנה באופיר. קודם כל, מספר הסרטים שהוקרנו כבר בקולנוע, או מיועדים להקרנה בעתיד הנראה לעין, עומד על תשעה סרטים. אם מחשיבים גם כאלה שנחשפו לפחות לחלק מהקהל בפסטיבלים ומיני אירועים, מגיעים בערך לחצי מסרטי התחרות שהאופירים לא יהיו הבכורה העולמית שלהם. הלוואי שמגמה זו תגדל ושהמהפכה תבוא מהיוצרים עצמם – קודם סבב פסטיבלים והקרנות לקהל הרחב ורק בסוף הדבש או העוקץ של פרסי אופיר, לא להיפך.

אם ספרתי נכון, שבע הוא מספר סרטי ביכורים, בתחרות שבדרך כלל מבכרת סרטים ראשונים. למספר הזה מגיעים רק עם מחשיבים יוצרים ותיקים בתחומי עשייה אחרים שטכנית מעולם לא היה להם עדיין פיצ׳ר עלילתי לשמם, כך שזו בכל מקרה מסתמנת כמו שנה של יוצרים החוזרים לתחרות ולא מתמודדים בה ועימה לראשונה. זה די חריג כי בדרך כלל אנחנו על חצי חצי. שימו לב שאני נאלץ להתנסח כאן בלשון זכר כי השנה יש לנו אך ורק שלוש במאיות שמתמודדות השנה בתחרות. כולן, אגב, ותיקות. גם אם נוסיף אליהן מספר זהה של תסריטאיות, נדמה לי שזה שיא שלילי של השנים האחרונות (אשתקד היו שבעה סרטים של נשים, לדוגמה).

מבחינת סרטים שנעדרים, כנראה ש״אהבה בשלייקס״ ו״אול אין״ שעלו זה עתה לאקרנים מכירים את ההיסטוריה הלא מחמיאה של האקדמיה עם קומדיות מסחריות – ובחרו לוותר. או שאולי הם יחכו לשנה הבאה, אשמח לראות אותם פה אחרי שיסיימו את הריצה שלהם. למען האמת, ניחשתי שזה יקרה עם ״סיפור אחר״ של אבי נשר, אבל כנראה שהברוגז שלו עם האופירים נמשך. בשבועות הקרובים כולנו נהיה עדים לתמהיל מוזר מאוד של סרטים ישראליים חדשים השייכים לשנתונים נפרדים באופיר, שמשום מה לא נקבע לפי הפצה כמו בכל מקום אחר ביקום. אז כשתשאלו אותי למה ״פיניטה לה קומדיה״, ״הד״ ו״אל תשכחי אותי״ מוקרנים בקולנוע הקיץ אבל לא לוקחים חלק בעונת האופיר – אזכיר שהם כבר לקחו, בעונה קודמת. עד שלא תתקבל החלטה במשרדי האקדמיה אני אמשיך להיות התקליט השבור, יש לי סבלנות ואפילו אמונה שזה יתוקן.

12 הסרטים התיעודיים במסלול של מעל 60 דקות

יונתן אגסי הציל את חיי

בגזרה הדוקומנטרית אמנם יש קצת סרטים מאשר בעלילתית, 30 לעומת 26, אבל שימו לב לחלוקה – רק תריסר פיצ׳רים מתמודדים השנה. לצמצם אותם לחמישיה יהיה אכזרי במיוחד, גם בשל הכמות וגם משום שמדובר ברשימת אולסטארס של השנה החולפת, בעוד את האחרים יהיה אפשר לתפוס בפסטיבל דוקאביב במקביל להקרנות האקדמיה. בקיצור, נראה שהאקשן האמיתי כאן ובניגוד לתחרות העלילתית יש אשכרה סיכוי לראות את כל המתמודדים לפני שמצביעים, בין היתר הודות לכך שהסרטים כולם יהיו זמינים לחברי וחברות האקדמיה באתר הייעודי.

אורי זהר חוזר – דני רוזנברג ויניב סגלוביץ' ליוו את הרב אורי זהר בבימוי סרט מוזמן מאולפנה ונזכרו יחד איתו בעברו, בסרט שכתב עליו עופר בפסטיבל ירושלים וכתבתי עליו גם אני כשהוקרן מסחרית.

אישה של בית – סרטה של ג'יין ביבי על התנגדותה למוסכמות החברה הגרוזינית השמרנית וגם ניסיון להשלים עם אמא שלה ועם עצמה, בסרט שיצא עם פרס מדוקאביב הקודם, אז כתב עליו עופר.

במדבר – דיפטיך תיעודי – צמד הסרטים "חלומו של עומאר" ו"חלומו של אבידן" הם שני צדדים של אותו המטבע, תיעוד של החיים בדרום הר חברון מאת אבנר פיינגלרנט. מדוקאביב הקודם הוא יצא עם פרס הצילום והביקורת, וגם עם טקסט של עופר.

דבש שחור, שירת חייו של אברהם סוצקבר – הבמאי הוותיק אורי ברבש, שלא מזוהה בהכרח עם קולנוע תיעודי, מביא את סיפורו יוצא הדופן של גדול משוררי היידיש בעת החדשה. הסרט יצא מעוטר מפסטיבל ירושלים, שם נערכה בכורתו.

יונתן אגסי הציל את חיי – הלהיט של נסיך הדוקו תומר הימן נשמע כמו החומר ממנו עשויה חמישיית הגמר, לא? יש לנו סקירה עליו, שכן היה מדובר בתופעה, אבל למי שלא שמעו זהו סיפורו של אחד מכוכבי הפורנו הגאה הגדולים בעולם ושל אמא שלו המשמשת לו משענת רגשית.

לתפוס את יהושע – סרט ראשון ברשימה שטרם נחשף, מה שיקרה ממש בקרוב בדוקאביב 2019. העיתונאי שי פוגלמן ערך מרדף חוצה יבשות ועשיר בשנים אחר יהושע אליצור, מתנחל מאיתמר שהורשע בהריגת פלסטיני, אך נעלם לפני שנגזר עונשו.

מקום מפלט – בניגוד למה שהבטחתי לעיל, הסרט הזה דווקא נראה ייחודי לאופירים בינתיים. סרטה של איילת דקל (״ביי ביי לאהבה״, ״אינתיפאדה קאלט״) מתחקה אחר שגרת החיים בשלושה מקלטים לנשים נפגעות אלימות: חילוני מעורב, חרדי וערבי. *רק דיברתי והוא פרש מן התחרות*

סיבת המוות – סרטו של רמי כץ החל את דרכו בפסטיבל ירושלים הקודם ומאז אפשר היה למצוא אותו בסינמטקים ושלל אירועים. עופר כבר כתב על הסרט שחוזר אל תקרית שאירעה בגשר מעריב ב-2002, שכללה שוטר שניטרל מחבל ונהרג, אך לא ברור על ידי מי.

פגות תוקף – שוש שלם והילה מדליה מביאות את סיפורן של נשים סיניות שמתוייגות לרעה בידי הממשל משום שהן צעירות ומשכילות אבל לא נשואות. זהו סרט נוסף שאפשר יהיה לראות כבר בדוקאביב, בעוד אני אנסה לתפוס אותו בפסטיבל טרייבקה הניו-יורקי.

קינג ביבי – עם בואה הממשמש של קדנציה חמישית כראש ממשלת ישראל, הדוקומנטרי של דן שדור על עלייתו ועלייתו של בנימין נתניהו נראה רלוונטי מתמיד. גם כאן יש לנו סקירה של עופר מימי ההקרנות בסינמטקים.

שייקה – החיים הנסתרים של שייקה אופיר – הבמאי ארי דוידוביץ׳ (״תרצה אתר – ציפור בחדר״) מבקש להאיר פינות נסתרות בביוגרפיה של אחד מגדולי השחקנים הישראלים בכל הזמנים, ששילם מחיר משפחתי כבד עבור עשורי התהילה שלו. בקרוב בדוקאביב.

תמונת חייו – סרט הפתיחה של דוקאביב המתקרב וגם שילוב כוחות של שני דוקומנטרים פוריים ביחד ולחוד יונתן ניר ודני מנקין (״הדולפין״). השניים שבים לשתף פעולה כדי להביא את סיפורו של צלם הטבע הוותיק עמוס נחום היוצא למסע אל עבר התמונה היחידה שחסרה לו.

18 הסרטים התיעודיים במסלול של עד 60 דקות

מתנחלת

גם בחלק השני של הגזרה התיעודית אפשר למצוא סרטים שמקצתם כבר הוקרנו במגוון מסגרות, ואחרים שיקחו חלק בדוקאביב. על פי הקטגוריה הזו מיועדת לסרטים שמנצלים עד תום את המגבלה של ״עד 60 דקות״, כך שאי אפשר לקרוא להם קצרים. אבל השנה אפשר למצוא כל מניין דקות שרק תרצו, מרבע שעה דרך חצי שעה ועד שלושה רבעים. כצפוי, הפייבוריטים מסתמנים מעצמם וכל השאר מעוררי סקרנות מטבעם.

אב ובנו – סרטו של הלל ראטה היה חלק מיבול דוקאביב הקודם, ומתחקה אחר שני אלה מן הכותרת שעלו מרוסיה לפני 15 שנה, התמקמקו לאחר נדודים בקריית משה שבירושלים וניסו למצוא כל אחד את הנתיב שלו בנוסף לנתיב המשותף.

אין אריות בתל אביב – הקולנוען הוותיק דוקי דרור (״צל בבגדד״) יגיע השנה אל דוקאביב עם סיפור ססגוני במיוחד, על הרב מרדכי שורנשטיין שהגיע לנמל תל אביב ב-1935 עם ציפורים נדירות, וחלום לפתוח גן חיות בארץ ישראל.

אלוהים רוצה בית – סרט חדש לקולנוענית ולמבקרת לשעבר עירית שמגר, המתעדת את ארבע האחיות אהרונוב: כולן אקדמאיות, נשים עובדות ואמהות מסורות, שגם חולמות על כינון בית מקדש שלישי בהר הבית. הסרט הוקרן לא מזמן בסינמטקים.

אליפלט – זוכה פרס הבימוי בפסטיבל ירושלים האחרון, שקד גורן, יצר סרט על דודו עמוס מרידור. הדוד נהרג במלחמת ששת הימים, ואמא שלו כבר בת תשעים, מבקשת בעזרת הבמאי סיוע מן המדינה. התשובה שלהם מטלטלת את המשפחה.

אמה – השחקנית נועה מימן (״ילדי הסתיו״) תיעדה את הפרידה שלה מכלבתה, אמה, שפיתחה דמנציה והתעוורה. המצב מעורר מתחים פנימיים שמחצינים ומשפיעים על הזוגיות והסביבה הקרובה של היוצרת, בסרט הקצר ביותר בתחרות (15 דקות).

ביחד לבד – הבמאיות מיה טיברמן וכנרת חי גילאור מפנות את המצלמה אל רוית, מי שמקדישה את כל זמנה החופשי לחיבוק תינוקות נטושים, שללא חום ומגע עשויים שלא לשרוד. אבל לקראת גיל חמישים, רוית עצמה מחפשת חיבוק. בקרוב בדוקאביב.

היה היה ילד – סרטם של אורי לוי ואיילה בנגד, המתואר כמבט נדיר ואינטימי על חיי המשפחה המתמודדת עם גידול ילד בעל צרכים מיוחדים. גם הסרט הזה יהיה חלק מפסטיבל דוקאביב הנוכחי.

הכוכבים של שטרן – סרטו של גד אביטן, המתעד על פני שנים בניין דירות ירושלמי על כל דייריו כולל הבמאי עצמו. אל סיפורו האישי כעולה ממרוקו שנפצע בפעולה צבאית בזמן שהוריו חיו הרחק ממנו, נשזרים סיפורי דיירים נוספים. לא מצאתי הקרנות קודמות, נגיד שזו בכורה.

המראה של השמש – סרטה של נטע אריאל לקח חלק בפסטיבל חיפה הקודם, ומביא את סיפורה של נווטת הקרב הדתייה הראשונה בחיל האויר הישראלי. דווקא בטיול לנפאל שמטרתו הייתה להתאוורר אחרי מבצע צוק איתן, נאבקה על חייה מול סופת שלגים.

הסוד שכולם יודעים – סרטו של אילן מזרחי ייחשף לראשונה בדוקאביב. הסרט מלווה את חייו הסוערים של נסיך הימין הקיצוני אשר מגלה באחד ממעצריו הרבים את סוד חייו. בתסכולו הרב הוא יוצא למסע בעקבות השמועה שרודפת אותו ואת משפחתו מהיום שנולד.

הקרב שלא נגמר – סרט תיעודי שכבר שודר בערוץ 10/13 שאותו ביים איתי רזיאל, מביא את סיפורו של רודריגו גונזלס. הכוכב-לשעבר חושף את הסוד שהסתיר, פוסט טראומה ממלחמת לבנון השניה, ומנסה להתמודד עם הלם הקרב שלו בזמן שמסופר בפנינו סיפור חייו.

השיעור של נינו – סרטו של שלמה ואזנה כבר הספיק לנעול את פסטיבל קולנוע דרום ולהשתתף בפסטיבל אפוס. הוא מביא את סיפורו של נינו ביטון, המוכר היום בקרב מוזיקאיים מובילים כאחד המאסטרים הגדולים בעולם של מוזיקה אנדלוסית ואלג‘יראית קלסיים.

זונה כמוני – יעל שחר ושרון יעיש מלווים אישה שלפני עשרים שנה נחטפה בהונגריה על ידי ארגון סוחרי נשים ישראלי והוכרחה לעבוד בזנות. עכשיו היא יוצאת לחפש אחר החוטפים שלה, ואת הסרט אפשר יהיה לראות בפסטיבל דוקאביב.

חוף המועד – בפסטיבל ירושלים הוקרן לראשונה סרטו של אורי שמאלי מביה״ס לקולנוע ע״ש סם שפיגל. מדובר בפסיפס תיעודי של דמויות על חוף הכנרת, כאשר הסיפורים הפרטיים מתאחדים ויוצרים סיפור על עם מחולק, עדתי, מגזרי, שיושב בשלום ובשכנות תחת "סוכה" אחת.

מסיבת פרישה – במאי הסרט, אסף ארנרייך, מביא את סיפורם של הוריו המתמודדים עם פרישתה המיוחלת לגמלאות של האם, ואז התמודדות נוספת שיצטרכו לעבור עם היוודע הדבר על מחלתה. הסרט החל את דרכו בפסטיבל חיפה ועבר משם לסינמטקים.

מתנחלת – סרטה זולל הפרסים ותשומת הלב של איריס זכי, שהחל את דרכו בדוקאביב 2018, ינסה לעשות את אותו הדבר גם באופירים. היוצרת התל-אביבית נוחתת בלב ההתנחלות תקוע כדי לנסות ולשוחח לראשונה עם האנשים שגרים בעבר השני של הקו הירוק.

סופיק – הכותרת מתייחסת לשמו של ילד בן 10 הסובל מאוטיזם, שמצבו התדרדר בפתאומיות. כמוצא אחרון הוריו יצאו למסע במטרה להשיג עבורו אישור לקנאביס רפואי, בימים בהם הרעיון לא היה מקובל. סרט זה, של צח קליין, ערך כבר בכורה טלוויזיונית.

רחל אגמון – סרטו של יאיר אגמון לקח חלק בפסטיבל ירושלים של 2017, אז גם כתבתי עליו, אבל רק כעת מגיע לאופירים. זהו סיפורו של הבמאי שנבנה דרך שני הסיפורים של הוריו, קווים מקבילים שאיכשהו נפגשו, המסופר באמצעות שיחות הבמאי בעיקר עם האם וקצת עם האב.

15 הסרטים במסלול עלילתי קצר

איך לשחות

בשעה טובה הוכרזה גם הרשימה האחרונה בשלב מוקדם זה של האופירים, שמאפשרת תמונה מלאה על כל המתמודדים בכל הקטגוריות. כרגיל באופיר יש ייצוג לסרטים עצמאיים של יוצרים צעירים כוותיקים, לצד בוגרים של מוסדות הלימוד המרכזיים לקולנוע בישראל, אבל מה שמעניין הוא שיחס הבמאים והבמאיות מתקרב בקטגוריה הזו לשווה בשווה. על חלק מהסרטים אפילו כתבנו כפי שאפשר יהיה לקרוא בלינקים.

אאוט – סרטו של אלון סהר (״גלם״) מביה״ס טיש, אודות חייל משוחרר, כבר הספיק לזכות בפסטיבל חיפה ולהסתובב בעולם. אפילו כתבנו עליו בקצרצרה.

איך לשחות – חצי מערב הפתיחה של פסטיבל סרטי הסטודנטים, מאת נעה גוסקוב (״חייל לארג׳״). דינה סנדרסון מגלמת צעירה הריונית שמאמצת את אורלי זילברשץ כאמא מחליפה ליום אחד.

אשרי האיש – הקולנוען אסף סבן חוזר לאופירים שנתיים אחרי ״בית בגליל״, בסרט על נוכל רחוב שנדרש להתנצל על מעשיו במשפט שדה לא צפוי.

בוקר במוזיאון – סרטה של טל גרינברג, על זוג נשוי שמבלה בוקר חופשי במוזיאון לאמנות ומהרהר על יחסיו. הצלם והמפיק הוא משה משעלי (״העדות״), בן זוגה של הבמאית.

בחורה עם מזלג בעולם של מרק – סרטו של יותם קניספל מבית ברל, זוכה פסטיבל ירושלים. גילי בית הלחמי (״מכתב אהבה למ״מ שלי״) מגלמת את הגיבורה הצמאה לאהבה.

בשם הבת – סרט עצמאי מאת לירן שטרית (״העבר הבלתי נשכח״), על אב (נתי רביץ) המבקש למנוע את שחרור המפגע שאחראי למותה של בתו.

דינה מלול עושה מלחמה – מלי לוי מככבת בסרטו של עמית סרגוסי, על קופאית בסופרמרקט שנאבקת מול קיצוץ בשכרה על ידי נקמה במערכת באופן רובין-הודי.

הינומה – סרטה של אורית פוקס רותם (״קרב עיניים״, ״ואתה שותק״) על מסיבת רווקות מדברית שיוצאת משליטה, החל את דרכו בפסטיבל סרטים בערבה, שגם הפיק אותו.

הצפה – סרטה של אושרי זיתוני מביה״ס מנשר מגיע אף הוא מפסטיבל חיפה, לפני שהמשיך לסבב עולמי ואף זכה במינכן. הגיבורה לוקחת את אמה למעון לנשים מוכות, ובבית מחכה ולאחיה מציאות חדשה.

יום רגיל – לי גילת (״הקפות״) מביימת את ליטל שוורץ ובת-אל מוסרי (״מוטלים בספק״), שגם כתבה את התסריט, כשתי אחיות שנאלצות להשלים בפקודת אביהן הלוקה בנפשו (דובר קוסאשווילי).

כל הכבוד – זוכה פסטיבל סרטי הסטודנטים, שגם השתתף בתחרות החיפאית ואחרות, שייך לצמד היוצרים אריה הספרי ועומר בן סימון מביה״ס טיש. סרט שמחדש בז׳אנר הארוחה המשפחתית.

סיבות – רוקיה סבאח (״בהמתנה״) משיבה את העיר עכו אל האופירים, בסיפור על לילה של חיבור בין שני אנשים שהופך לבוקר מסוייט. עם מונא חווה (״לא פה לא שם״) ואדיב ספדי (״ג'נקשן 48״).

סלסול – שיתוף פעולה בין סיגלית ליפשיץ (״רבעצן״) ושלום הגר (״יונה המינקת״) שכבר הוצג בפסטיבל חיפה. תומר קאפון בתפקיד הראשי, בסיפור על פרנסה, צרה וישועה בעולם החרדי.

פיגוע – בוגר ביה״ס מעלה יונתן שחוח, עוסק בסרטו בחרדות של עובד סופרמרקט שנפצע בפיגוע, ומצוות למשמרת במחלקת הבשר עם עובד ערבי ביום של פיגוע נוסף. עם: צחי הלוי והלאל כבוב.

קריסטי לא תבוא יותר – סרטו של אבנר מצליח (״תאוות בשרים״) על שני אחים הנאלצים לטפל באביהם הסיעודי כשהעובדת הזרה נעלמת. אורי קלאוזנר, אברהם סלקטר ואייל רוזלס מככבים.

עד כאן רשימות המתמודדים השונות, הפוסט יתעדכן במידה ויהיו שינויים. בהצלחה לכולם ושיהיה לנו אופיר מוצלח!