פרסי אופיר 2018: תמונת מצב בתום סבב ההקרנות הראשון

עקב השינוי בתקנון האקדמיה, המחייב (לכאורה) את הסרטים המועמדים לפרסי אופיר להיות מוקרנים לקהל הרחב כ-15 פעמים לפני הטקס, סבב ההצבעה על זהות המועמדים היה אמור להיערך בימים הראשונים של חודש יוני. זה לא קרה, אף כי סבב הקרנת הסרטים לחברי אקדמיה בסינמטק תל אביב כבר הסתיים בסוף מאי (מפיקי חלק מן הסרטים ערכו מאז הקרנות אקדמיה בבתי קולנוע אחרים בתל אביב). ההצבעות עצמן יתרחשו בין ה-13 ל-17 ליוני ומיד לאחר מכן יוכרזו המועמדים. לכן, כעת זה הזמן לעשות קצת סדר בעונת האופירים הנוכחית.

בשנים שעברו, הסיקור בסריטה היה אינטנסיבי יותר בשלב זה וכלל בין היתר את "החמישיות" של סריטה בו יצרנו סוג של טקס אלטרנטיבי של הכותבים בבלוג ו"שמע את תחינתי" בו ניסינו לתת אור למועמדים פחות מובנים מאליהם שראויים לתשומת לב. אני לא יכול לבצע זאת הפוסטים הללו לבדי – הם נבנו אחרי דיונים ארוכים ותוך עימות בין מספר דעות וטענות. בכלל, לבחור למי להצביע זה לא פעם עניין קשה וגבולי. בנוסף, איני רוצה לכתוב ביקורת על סרטים באורך מלא לפני שיש לקהל הזדמנות כלשהי להיחשף עליהם, אפילו לא בצורה מצומצמת. בהמשך אחרוג מעט מאי-הסגרת הטעם האישי שלי לגבי חלק מן הסרטים, אבל זו לא המטרה שלי בפוסט זה. אני כן אנסה לתת סוג של תמונות מצב לגבי חלק מן הקטגוריות טרום ההצבעה, אבל קודם לכן קצת על השלב הנוכחי והבא בתחרות.

ההקרנות והתחושות

הקרנות האקדמיה התקיימו במהלך כמה ימים באפריל ולאורך כל חודש מאי בסינמטק תל אביב, בימים בהם הוא לא היה תפוס על ידי פסטיבלים. בפועל היה מדובר בערך בשלושה וחצי שבועות לא רציפים בהם נערכו 2-3 הקרנות ביום, אשר התחלקו בין 21 הסרטים שנותרו בתחרות, לא באופן שווה ושווה. אם אתם זוכרים את פוסט פתיחת התחרות של אורון, במקור היו 25 סרטים. שני סרטים, "היום שאחרי לכתי" ו"שלושה אחים"פרשו זמן קצר לאחר פרסום רשימת ההקרנות. שני סרטים נוספים, "הבלתי רשמיים"ו"גאולה", אשר יועדה להם הקרנה בודדת בשבוע ההקרנות האחרון, פרשו גם הם. אני מקווה כי הם ידעו שבסופו של דבר נוספו שבועיים בהם היו יכולים להציג את הסרט שלהם במידה והוא אכן גמור, למשל במקרה של ״גאולה״,שכשבוע לאחר פרישתו מפרסי אופיר נודע כי הוא התקבל לתחרות הרשמית של פסטיבל קרלובי וארי. או שאולי מפיקי הסרט חושבים כי עדיף להם להגיע לתחרות אחרי החשיפה לקהל ו/או אחרי התגובות לסרט בפסטיבל הצ'כי. יש סרט כזה בתחרות השנה ועוד מעט אעסוק בו.

לגביי, אני יכול לציין כי צפיתי בכל 21 הסרטים העלילתיים באורך מלא המתמודדים השנה. צפיתי גם ב-23 הסרטים התיעודיים מעל 60 דקות המתמודדים וה-14 הסרטים הקצרים העלילתיים המתמודדים (סרט אחד פרש לאחר שעלה שלב). וב-13 מ-14 הסרטים התיעודים עד 60 דקות שמרכיבים את הקטגוריה שלהם, כאשר הסרט הנותר עדיין לא עלה לאתר הסטרימינג של האקדמיה נכון לרגע כתיבת שורות אלו, כשבוע אחרי תאריך ההצבעה המקורי וכשבוע לפני תאריך ההצבעה הסופי. אם "ביקור האמן אצל בתו מחוץ לנישואין" אכן מתמודד, הוא מקווה לתמיכה מצד אנשים אשר לא יכולים לצפות בו, או בונה על זיכרון קצר של צופים אחרי שייחשף ממש ברגע האחרון*. כפי שאור כתב כשהסביר מדוע הוא איננו מחדש את חברותו באקדמיה, צפייה בכל הסרטים הללו היא דבר כמעט בלתי אפשרי. עמדתי במשימה בגלל שאני רווק המתגורר בקרבת הסינמטק וכבר צפיתי בחלק מן הסרטים במסגרות אחרות. בחלק ניכר מן הסרטים התיעודים והקצרים, בהם ניתן לצפות בבית, צפיתי קודם לכן בפסטיבלים (דוקאביב של השנה והשנה שעברה, ירושלים, חיפה) או בהקרנות לקהל הרחב בקולנוע. בנוסף, החיים שלי בחודש מאי החולף נסובו לא מעט סביב הצורך להגיע להקרנות האקדמיה ומספר פעמים במהלכו הרגשתי מותש בשל כך.

* עדכון: ביקור האמן אצל בתו מחוץ לנישואין של הבמאית איה סומך עלה לאתר האקדמיה. בגוף הסרט שמו ״האמן מבקר את בתו מהאישה האחרת״. סרט של 7 דקות וקצת.

אולי לכן אין זה פלא שהאווירה השנה בחלק מן ההקרנות הייתה לא טובה. אני זוכר מקרים מן העבר בהם ההקרנות היו מלאות עד אפס מקום וחברי האקדמיה שעשו במיוחד את הדרך לאולם חזרו מבלי שהצליחו להיכנס לסרט. השנה אף הקרנה בה נכחתי לא הייתה ממש קרובה למצב הזה ושמעתי על מספר חברי אקדמיה שטרם צפו בסרט בודד. אולם, דומה כי הייתה כן עלייה בנוכחות ובעיקר חלק ממפיקי הסרטים הוסיפו עוד מספר רב של הקרנות פרטיות בשבועות האחרונים להצבעה, מה ששוב יוצר את הבעיה בשיטת ההקרנות המוקדמות לחברי האקדמיה – למי שמוציא יותר כסף על קמפיין ועל שכירת אולמות, יש יותר סיכוי. אף תחרות פרסים אינה שיוונית, אבל תחרות פרסי אופיר מכילה אפליה מובנית בשיטה. בנוסף, האווירה הכללית לגבי מצב הקולנוע הישראלי די מאיישת חלק מן היוצרים והעימות על עתיד קרנות הקולנוע יוצר פילוג פנימי בתעשייה, דבר התורם לתחושה כי רבים באים לסרטים במטרה לקטול אותם. וכאשר באים במטרה לא לאהוב סרט, כמעט תמיד לא אוהבים אותו.

לקראת השלבים הבאים

״האופה מברלין״ – דל באחוזי האנגלית ולכן כשר בהשגחת האקדמיה האמריקאית לייצג את ישראל באוסקר

לאחר ההצבעות שיתקיימו השבוע, מתחילה התקופה בה יהיו לסרטים כמה שבועות במהלכם הם יצטרכו לקיים…מספר הקרנות פתוחות לקהל. כנראה 5 ולא 15 כפי שהוכרז בתחילה, אף כי דומני שלא יצאה הודעה מסודרת לגבי הכמות הסופית. אולם, גם הקרנה בודדת בתשלום יכולה להיות בעייתית מבחינת קבלה למסגרות התחרותיות של חלק מן הפסטיבלים הגדולים של אוגוסט-ספטמבר, אף כי בשלב מוקדם יותר נמסר ליוצרים כי הקרנות האקדמיה לא יהיו בעיה מבחינת הפסטיבלים הגדולים (לטענת מפיקי הסרטים). אם הבנתי נכון, במקרה שסרט יתקבל לפסטיבל מסוג זה, הוא יוכל לדחות את ההקרנות לאחר הבכורה הבינלאומית – אם כי תשובות סופיות מפסטיבל ונציה, למשל, יכולות להינתן גם במהלך אוגוסט, מה שיעשה את לוח ההקרנות צפוף עוד יותר.

טקס פרסי אופיר ייערך גם השנה ביום חמישי האחרון שלפני ראש השנה. אלא שבגלל שהשנה לא הייתה שנה מעוברת, יום חמישי ה-6 לספטמבר נופל באמצע פסטיבל ונציה וביום הפתיחה של פסטיבל טורנטו. במידה וסרט אכן יתקבל לאחד מן הפסטיבלים הללו, אני מניח שהוא יכול לקוות כי יום ההקרנה לא יתנגש עם הטקס. לא הייתי בטוח ש-15 הקרנות לקהל הרחב הם חשיפה מספקת הדומה להפצה מסחרית, אבל רק 5 הקרנות? זה לא ממש חשיפה לקהל וזה די מייתר את הרפורמה בעיניי, ולא רק בעיניי. כיוון שהיו לא מעט שינויים וויכוחים בנושא במהלך תקופת ההקרנות, איני בטוח אם דבר כלשהו אשר נכתב במהלך ההקדמה הזו הוא עדיין נכון, או היה נכון אי פעם. אני מניח כי בשנה הבאה שוב נתקל בשיטה שונה – אולי חזרה לעבר, אולי משהו שונה לחלוטין.

אם יורשה לי לרגע להציע את הפתרון שלי: הבעיה הגדולה היא מיקום הטקס בלוח השנה, אשר מקשה על הפצה מסחרית לפני חלק מן הפסטיבלים. הפתרון הוא לקיים את הטקס בחודשי החורף, כמו כמעט כל טקס של תעשיית סרטים ברחבי העולם. הדבר יהיה כרוך בשינוי רדיקלי נוסף, גדול יותר: הפרדת הבחירה בנציג לאוסקר מן הבחירה בזוכה בפרס אופיר. הטקס עדיין יהיה מכובד ומעניין גם מבלי שיהפוך לשלב ראשון בתכנית ריאליטי. חברי האקדמיה עדיין יוכלו לבחור את המועמד לאוסקר – בהצבעה בשבוע האחרון של ספטמבר בין כל הסרטים שהוקרנו מסחרית, כאלו שהתחרו בעבר באופיר וכאלו שלא, כולל האופציה לבחון שליחה של סרט תיעודי לפרס הסרט בשפה זרה – זה מותר וזה אפילו עבד לכמה מדינות. רק בישראל סרט תיעודי צריך להגדיר את עצמו כעלילתי על מנת להיבחר כנציג המדינה לאוסקר, מה שלא הפריע ל״ואלס עם באשיר״ לקבל מועמדות לאוסקר ולהיחשב לפייבוריט לזכייה בקטגוריה שמרביתה עלילתית.

הסרטים העלילתיים

״עירום״ – מועמד בטוח או מפלג מדי עבור האקדמיה?

קשה למדי לנבא לאן נושבת הרוח השנה, לא רק מכיוון שאני לבד בשיפוט של סריטה השנה. כמעט כל סרט שהעליתי בפני חברי אקדמיה את האפשרות שיהיה מועמד זכה להסתייגות קשה מצד חלק מהם. זוהי שנה מפלגת במיוחד וכל סרט שאכתוב כאופציה למועמדות יתקבל על ידי חלק מן האנשים בתמיהה. זה לא אומר כי הסרטים הם בהכרח לא טובים או ראויים, אבל חלקם הם לא בדיוק כוס התה של האקדמיה או טקסי פרסים בכלל והרבה מהם סובלים מבעיות לצד יתרונות. יש הרבה סרטים שיכולים להיות מועמדים, אבל לפחות לתחושתי (ולתחושת אחרים ששאלתי) יש יחסית מעט סרטים שכולם מרגישים כי הם חייבים להיות מועמדים.

אם יש סרט אחד שבכל זאת מסתמן כמועמד מוביל, מדובר ב״האופה מברלין״ של אופיר ראול גרייצר. אולי דווקא מפני שניגוד לכמעט כל סרט אחר, הוא כבר עבר סבב פסטיבלים ארוך (החל מפרס בפסטיבל קרלובי וארי, הרבה לפני טקס אופיר אשתקד), ואף יצא לאקרנים וזכה להצלחה מסחרית וביקורתית, כך שחברי האקדמיה כבר נתקלו בטקסטים אשר מסבירים אותו. מכיוון שחלקים נרחבים בסרט דוברים אנגלית, מה שיכול להיות בעיה בבחירת נציג ישקאל לאוסקר (בעולם מושלם זה לא טיעון רלוונטי לבחירה בסרט הטוב ביותר, אבל לא באקדמיה), הפקת הסרט ספרה מילים ומצאה כי רק שליש מן המילים הנאמרות בסרט הם באנגלית, מה שאומר כי הסרט לא ייפסל מסיבה טכנית (גם אם בעבר האמריקאים מדדו את הזמן בו הדיאלוג נאמר ולא את כמות המילים). הספירה הזו מעניקה לסרט יתרון נוסף, לפחות בדרך להשגת מועמדות וסביר שגם לזכייה. כמו כן, מדובר בסרט מרגש, שמשלב בעידון עיסוק ביחסי יהודים-גרמניים וזהות מינית, שני נושאים פוליטיים אבל לא במידה שיעוררו מחלוקת של ממש בקרב חברי אקדמיה, שלא לדבר על האופן שבו המאכלים השונים המצולמים בו מעוררים תיאבון. אם כי דבר לא בטוח – גם לסרט זה יש לא מעט מסתייגים וסרטים שכבר הופצו מסחרית לרוב לא זוכים בפרסי אופיר.

בשנה של סרטים מפצלים, סרט אחד מפצל יותר מכולם. זהו ״עירום״ של ירון שני, סרט של במאי שזכה בעבר באופיר עם ״עג'מי״, וגם סרט שהוא חלק ראשון מטרילוגיה שצולמה כסרט אחד. ניתן לחלק את התגובות לסרט לשלוש מחנות: אלו הסבורים כי זהו הסרט הכי טוב ויוצא דופן שהוקרן השנה (וחלק מחברי האקדמיה עמם דיברתי אף הפליגו יותר בשבחים), אלו אשר הסרט היה עבורם קשה לצפייה, מתסיס ומכעיס, מכמה סיבות, וגם לא מעט אנשים אשר השתעממו. אגב, כמעט ולא היו אנשים אשר הצלחתי לחזות כיצד יגיבו ואין פרופיל אחיד לתומכים או למתנגדים, בכל מבחינה. זו הנקודה בה אני אחרוג מהצהרתי הקודמת, שכן במהלך תקופות ההקרנות חשתי כי מדובר עבורי בלבטים בדרך להצבעה לסרט הטוב ביותר: מה אני חושב על ״עירום״ ומה הסרט המועדף עלי בין כל היתר, במידה ואחליט לא להצביע לו. אחרי שתי צפיות, גיבשתי דעה והבנתי כי אני מצוי לחלוטין במחנה המשבח – הסרט ראוי לדיון רחב כולל בסוגיות אתיות שהוא מעלה במספר דרכים ומקומות בהם הוא ספק נופל לאמירות ברורות מדי, אבל כאשר הוא טוב הוא ממש טוב. זהו סרט שדן ביותר נושאים ממה שנדמה תחילה ויש בו כמה סצנות שפשוט הפילו אותי מהכיסא, מתוך הזדהות, רתיעה התלהבות או זעזוע. הסרט היחיד השנה שמרגיש עבורי, כבר מן הרגע הראשון, כמו אירוע קולנועי. אולם, זה רק אני ודומה כי זה סרט שהוא הכי שנוא השנה (להבדיל מהכי גרוע) עבור לא מעט חברי אקדמיה. ייתכן והוא ימצא את דרכו למועמדות מכיוון שרוב מי שאהב אותו, ממש אהב ולכן גם יצביע עבורו.

עוד דבר אשר משחק עבור סרטו של שני הוא מיעוט יחסי של סרטי ארט-האוס מובהקים בתחרות השנה. ״קריאה לחלומות״ של רן סלוין הולך יותר מדי הולך לכיוון של וידאו-ארט וקולנוע מופשט כך שדומני כי הוא לא רלוונטי לתחרות, אולי מעבר לחלק מן הקטגוריות הטכניות בהן עוד אעסוק בקצרה בהמשך. סרט נוסף אשר פוזל לכיוון של קולנוע אמנותי יותר הוא ״הד״ של עמיקם קובנר ואסף שניר, סרט אשר מזכיר את הקולנוע של קלוד שברול עם נגיעות של מיכאל האנקה. כלומר, מדובר בסרט שיכול להיות סרט מתח, אבל הופך לדיוקן של גבר מן המעמד הבינוני-גבוהה שהחשד שלו שאשתו בוגדת בו מוביל אותו תחילה להאזנה לבני ביתו ובסופו של דבר לבחינה מחודשת של הדברים המובנים מאליהם בחייו. גם במקרה של סרט זה, קשה לי לשפוט עד כמה חברי האקדמיה התחברו לטון שלו.

״הד״ – האם האקדמיה תתחבר לשילוב בין מתח ורגש?

אחרי סרטים אלו אני מגיע לגל המרכזי של הסרטים אשר נראה לי כי יש להם סיכויי להיות מועמדים לפרס הסרט השנה. נראה לי שזה לא מקרי שהסרט הישראלי ״לא בת 17״ אינו סרט משנה זו – זוהי שנה של סרטים העוסקים בגיל ההתבגרות, כולל חמישה סרטים אשר מובלים בידי דמות ראשית של נערה מתבגרת. שניים מן הסרטים הללו מגיעים לאופיר אחרי הצלחה מסוימת בפסטיבלים בינלאומיים, מה שיכול להעניק להם נקודת זכות בקרב חברי אקדמיה: ״פרה אדומה״ של ציביה ברקאי יעקב עוסק בנערה החיה עם אביה בהתנחלות קיצונית בתוך מזרח ירושלים המגלה ספקות בצדקת הדרך ובזהות המינית שלה, בעקבות רומן עם בת שירות לאומי המשרתת במסגרת החינוכית אשר מוביל אביה; ״אין בתולות בקריות״ של קרן בן רפאל מגיע אחרי פסטיבל טרייבקה בו עוטר הסרט בפרס השחקנית שהוענק לג'וי ריגר. היא מגלמת את גיבורת הסרט, שרוצה לאבד את בתוליה כמו גם לצאת מקרית ים, וסיפור שהיא בודה על דייג אשר ראה בתולת ים עשוי לקדם אותה בשתי השאיפות.

סיפור התבגרות בחלק אחר של העולם נמצא בסרטה של עלם-וורק דוידיאן ״עץ תאנה״ (תמונה בראש הפוסט), המתרחש באתיופיה של סוף שנות ה-80. העלילה נפרשת על רקע מלחמת אזרחים, גיוס בכפייה של גברים ואפשרות לגאולה דרך עלייה לישראל, כאשר נערה בת 17 צריכה לנווט בין כל אלו ולא להסגיר יותר מדי מתכניתה על מנת לנסות להציל את הנער בו היא מאוהבת. ״מראות שבורות״ שיצרו אמרי מטלון ואביעד גבעון עוסק בנערה החיה בצל משטר קפדני של אב, איש צבא אשר מדחיק טראומה מן עברו, ונאלצת להתמודד עם טראומה חדשה שהיא חוות על מנת להבין את העבר המשפחתי. עם פרסום רשימת המתמודדים אורון ניבא שסרטם של שרון מימון וטל גרניט ״הנשף״ יהיה אחד הפייבוריטים, ואף כי גם סרט זה זכה לתגובות מגוונות ולא מעט אנשים טענו בפני כי העדיפו את סרטם הקודם של היוצרים, ״מיתה טובה״ (תחושה לה איני שותף כרגע). סביר להניח כי הוא היה נוכח בהרבה קטגוריות, בזכות הסיפור על שלוש נערות אשר רוצות לשפר את המראה החיצוני שלהן לקראת נשף סיום התיכון ולעוד מספר נושאים חברתיים וחדשותיים אשר קשורים בסיפור הזה.

כל אחד מסרטי הנערות נראה לי כמו הימור סביר לחמישיית המועמדים לפרס הסרט הטוב ביותר. ניתן להוסיף להם גם נער באחד משני התפקידים הראשיים ב״עירום״ ונער בתפקיד הראשי ב״פרא אציל״, עליו כתבתי בפסטיבל קולנוע דרום, עוד סרט של במאי שכבר יצר כמה סרטים ודומה כי עורר תשומת לב מסוימת לסרטו – מרקל כרמל. ישנו גם סרט שעוסק בקשר בין מורה לבין מספר נערים מתבגרים, ״הסוסיתא של הרצל״ בבימוי דודו קריינר, על מורה לקולנוע שעובר לשדרות בתקופה מתוחה ומתמודד עם גירושין מלוכלכים ותלמידים אשר הוא צריך למצוא דרך על מנת לתקשר עמם. הרבה אנשים מוערכים בתעשייה קשורים לסרט זה וייתכן כי חברי האקדמיה רבים ראו אותו ושוקלים אותו. זה יכול להיות יתרון עבורו מול סרט כמו ״כאן ועכשיו״ של רומן שומונוב, סרט על ראפר רוסי מאשדוד אשר נקלע למצוקה כלכלית ועליו לבחור בין החלום של הצלחה במוזיקה והפיתוי שבעשיית כסף דרך עזרה לארגוני פשע. זה סוג של סרט על הפריפריה בארץ שהזכיר לי סרטים על השוליים בצרפת, וסרט משלים לסרטו התיעודי של שומונוב ״החולמים מבבילון״, אם כי התמונה הסרט העלילתי נראית יותר פסימית מזו אשר עלתה בסרט התיעודי.

ניתן לציין גם את סרטו של ינקול גולדווסר, ״שרוכים״, כאופציה למועמדות, בשל היכרות עם במאי ותיק והודת לנושא – גבר אשר נאלץ לתמוך אחרי שנים רבות בבנו האוטיסט המבוגר, הזקוק לעזרה בכל תחומי החיים. ישנם עוד מספר סרטים אשר ניהלו קמפיין רחב וזכו מן הסתם גם לתגובות אוהדות מצד חלקים מחברי האקדמיה, אבל אני מתקשה לראות אותם מקבלים מועמדות לפרס הסרט או הבימוי, אם כי בעונה קשה לחיזוי כמו זו יכולות תמיד לצוץ הפתעות נוספות.

פרסי המשחק

״הנשף״ – מייצג של שנת סרטי הנערות המתבגרות באופיר

ציינתי קודם את חמשת הסרטים אשר מעמידים במרכזם נערות מתבגרות. לא כתבתי זאת, אבל הנקודה החזקה ביותר של כל אחד מן הסרטים הללו היא בבירור ההופעה של השחקנית בתפקיד הראשי, מה שעלול לייצר קרב קשה מאוד על המועמדות בקטגוריה ולכן פתח לאכזבה – סביר כי לפחות מישהי אחת שיש הרואים בה מועמדת בטוחה תיוותר בחוץ. לצד ג'וי ריגר שכבר ציינתי, גם אביגיל קובארי מייצרת הזדהות ואמינות ב״פרה אדומה״, סתיו סטרשקו כובשת את המסך בליהוק פלאי ב״הנשף״, בית לחם אסמאמאווה צריכה להפגין מופנמות לצד הרבה מהלכים רגשיים ב״עץ תאנה״, ושירה האס ראויה השנה למועמדות כפולה על שני תפקידי נערות שונים מאוד – תפקיד ראשי ב״מראות שבורות״ ותפקיד משנה ב״פרא אציל״. סביר כי לפחות אחת מהם לא תהיה מועמדת.

שרה אדלר היא שחקנית ותיקה ומוערכת שעושה עבודה נהדרת ב״האופה מברלין״, שהוא כאמור מועמד מוביל וזה גם אמור להיות מעמדה. ״פרא אציל״ שולח לקטגוריה הזו את ליאת אקטע שיכולה גם היא להתברג לחמישיה. ואפשר לציין גם את נועה בירון ב״מונטנה״, הסרט השני שמגיע לאקדמיה אחרי הקרנות מסחריות – סרט שדומני כי לא סחף רבים אך מי שיתחברו אליו יוכלו לתגמל אותו בקטגוריית השחקנית הראשית. במידה ו״עירום״ יזכה לקהל תומכים גדול, גם לליב סיון יכולה לקבל מועמדות לתפקיד ראשי, אם כי בשל אופי הסרט ייתכן ופרסי המשחק הוא לא המקום בו הוא יבלוט, לאו דווקא בצדק (להבדיל מקטגורית הליהוק בה הוא עשוי להיות חזק יותר). אפשר לציין גם את צופית גרנט ב״סדקים״ של אריק לובצקי, סרט שנראה לי כי קטגוריות המשחק הן אלו בהן הוא יכול להצליח. השדה העמוס מדי הוא פתח לאכזבות, אבל קרב השחקנית כרגע מרתק אותי יותר מן הקרב על פרס הסרט.

לעומת זאת, בתחום המשחק הגברי השדה פתוח דווקא בגלל מיעוט של תפקידים גבריים ראשיים מרשימים. מה שיכול להוביל לשחקני משנה שיהיו מועמדים לתפקיד ראשי או למשהו אחר שהוא מחוץ לראדר שלי. אני בכל אופן מהמר מעכשיו על קרב על הזכייה בין יורם טולדנו (״הד״) ונוה צור (״פרא אציל״) – אם כי צור יכול לסבול מכך כי מפיקי הסרט רשמו שחקנים רבים כמועמדים ואת אלון אבוטבול הוותיק לצדו כשחקן ראשי. שני שחקנים לא מקצועיים בתפקיד מוזיקאים יכולים גם כן להיות מועמדים – בר גוטפריד על ״עירום״ ו-ולאד דובינסקי על ״כאן ועכשיו״. ויש גם תפקידים אשר דורשים פרס מעצם הגדרתם, או לפחות כך היו הדברים בעבר – צביקה היזיקיאס כגבר המתחפש לאישה ב״ליידי טיטי שרה בלוז״ של אסתי עלמו וקסלר, ונבו קמחי כבעל צרכים מיוחדים ב״שרוכים״. הסיכוי הטוב יותר של ״סדקים״ שהזכרתי קודם הוא דווקא עם שמואל וילוז'ני בקטגוריה זו ובהחלט ייתכן שפספסתי מישהו.

בקטגריות המשנה המצב עוד יותר פתוח, עם לא מעט סרטים שרשמו יותר ממועמד אחד. ייתכן יתרון לותיקים, למשל אסי לוי על ״הנשף״, דבלה גליקמן על ״שרוכים״ או אפילו אסי דיין ז"ל על הפרויקט המוזר שנקרא ״התשיעית של אסי״ – סרט לא גמור על בטהובן של ויקטור בראון שהפך לסרט מאחורי הקלעים גרוע בכוונה, עם לא מעט רגעים משעשעים שיצר שחר צפניה. זהו סרט שקשה למקם אותו בתחרות פרט לקטגוריה זו. בכל מקרה, זוהי כאמור תמונה חלקית למדי בקטגוריות המשחק המשניות.

עוד קצת על פרסים אחרים

״מראות שבורות״ – הצילום היא רק אחת הקטגוריות בהן יש לסרט סיכוי ממשי למועמדות

הצלם דניאל מילר הבריק השנה בשלושה סרטים עם מגע אישי בשילוב עם התאמה לאופי הסרט – ״מראות שבורות״, ״הד״ ו״עץ תאנה״ והשאלה היא על איזה מהם הוא יהיה מועמד, כאשר תיתכן גם מועמדות כפולה ואפילו משולשת. אבל יש גם את גיורא ביח שהפך את ירושלים ב״הנשף״ למשהו זוהר ויפה יותר ממה שהאתרים במציאות, ואת ירון שרף ב״הסוסיתא של הרצל״, עמרי אלוני על ״האופה מברלין״ שמייצר מראה מעורר תיאבון, וביום בהיר גם ארבעת הצלמים הישראלים בצוות של ״קריאה לחלומות״ – מעיין בלך, יורי גרשברג, ניל כהן ובמאי הסרט רן סלוין. אגב סלוין, אם יורשה לי "שמע את תחינתי" קטן, זה יהיה עבור עבודת העיצוב שהוא עשה בסרטו.

אם תחום העריכה יילך לסרט בו העריכה הכי מורגשת, אז ירון שני יקטוף מועמדות על עריכת סרטו ״עירום״, וייתכן ויש לו סיכויים טובים יותר השנה כעורך מאשר בתור במאי או תסריטאי, אף כי לדעתי הוא ראוי בכל הקטגוריות הללו, כאמור. גם ״אנתרקס״, סרט שנראה קטן מדי עבור רוב הפרסים יכול לבלוט דווקא בעריכה, אם כי ייתכן והקטגוריה הזו תלך לסרט המיינסטריים אשר מייצרים שפה קולחת יותר.

סרטי אימה מצליחים יותר בקטגוריות כמו עיצוב ואיפור וזה יכול להיות המקום לסרט כמו ״ילדי הסתיו״ של איתן גפני. ״ליידי טיטי״ יכול, פרט לקטגורית השחקן, לקבל גם מועמדות על איפור ועיצוב תלבושות. בכלל, היה מעניין לראות כמה סרטים יקבלו מועמדות כלשהי השנה. אולי בעקבות המיעוט במועמדים מובילים יווצר מצב בו חלק הארי מ-21 יקבלו הכרה בקטגוריה כלשהי. אם כי מבנה האקדמיה לפעמים יוצר מצב בו רק 5-7 סרטים חולקים את כל המועמדויות.

הסרט העלילתי הקצר

״אינטרגלקטיק סמוראי״ של הגר בן אשר – שמות מוכרים לאקדמיה שווים מועמדות גם בקטגוריית הקצרים?

בעוד בקטגוריות הסרטים הארוכים הרושם הוא שמדובר בשנה יחסית חלשה, ייתכן ושדה המועמדים לסרט העלילתי הקצר הוא החזק ביותר אי פעם. אולם, מדובר בקטגוריה לה יש חוקים משלה: השאלה היא לא רק איכות הסרט, אלא היכולת של הסרט לגרום לכך כי חברי אקדמיה יצפו בו. כמו במקרה של הסרטים התיעודיים, הסרטים זמינים לצפייה לחברי האקדמיה באתר האקדמיה ובנוסף חלק גדול מן הסרטים שולחים גם לינקים במייל לצפייה בפלטפורמות אחרות וחלק אף ארגנו הקרנות משותפות למען חברי אקדמיה. בפועל, זו שאלה של זמן פנוי. אף כי רוב הסרטים הוקרנו בארץ בפסטיבלים, כולל כמה בפסטיבל סרטי הסטודנטים הנערך בימים אלו, או בעבר בפסטיבל ירושלים ופסטיבל חיפה, ואפילו בבית קולנוע שכן שניים מסרטי ״שלושה סיפורי ערבה״ מתמודדים השנה בתחרות. הסרט ״מכתב אהבה למ"מ שלי״, הוקרן כבר בפסטיבל חיפה 2016 כחלק מפרויקט ״גיבורה״ וסרטו של אורן אדף ״הגברים של אלה״ הוקרן בגרסה קודמת בפסטיבל סרטי הסטודנטים 2016 תחת השם ״זוהרת״, כך שיצא כי כבר כתבתי על כחצי מן הסרטים המתמודדים.

אף כי ראיתי גם את החצי השני, בהסתמך על העבר איני יודע אם אני יכול לנחש אילו מן הסרטים יזכו להיכנס לחמישיית המועמדים. נדמה לי תמיד שיש יתרון לסרטים אשר חברי האקדמיה מכירים את השמות של העומדים מאחוריהם. השנה, שלושה במאים שכבר ביימו יותר מפיצ'ר אחד משתתפים בתחרות עם סרט קצר – ״רכבת החופש״ של תאופיק אבו-ואיל ו״אינטרגלקטיק סמוראי״ של הגר בן אשר, גם עליהם כבר כתבתי, וגם סרטו של מושון סלמונה ״הכלב הראשון שלי״. זהו סרט יחסית ארוך לסרט קצר, אבל גם כזה הבונה היטב עולם ריאלסטי ומרכיב היטב סיפור נוגע ללב. מעניין לראות האם סרטי סטודנטים שזכו בפרסים או סרטים של יוצרים פחות מוכרים, או פחות מוכרים כבמאים, ידיחו אחד או יותר מן הסרטים הללו מן המועמדות לפרס הסרט הקצר הטוב ביותר.

הסרטים התיעודיים – בכל האורכים

״משפחה בטרנס״ – יימנף את הזכייה בדוקאביב בחודש שעבר לכדי מועמדות לאופיר?

הקו בין סרט ארוך וקצר בקטגוריה התיעודית הוא תמיד קו דק באופיר. מבין 14 הסרטים אשר רשומים למסלול של עד 60 דקות, רק 3 קצרים מ-45 דקות. לעומת זאת, חמישה סרטים הם באורך של 59 עד 60 דקות, כך בגרסה שבאתר האקדמיה. חלקם הוקרנו בפסטיבלים ו/או בטלוויזיה בגרסאות מעט יותר ארוכות. לעומת זאת, הסרט ״הפצוע הסורי״ מתמודד בקטגורית סרטים מעל 60 דקות. ליתר דיוק, הקישור באתר האקדמיה מוביל לסרט באורך 60 דקות ו-17 שניות, כולל כתוביות סיום ארוכות וכחצי דקה פתיחה של לוגואים של גופי התמיכה בסרט. דומה כי הדבר פוגע בסרטה היפה של רחלי שוורץ, שכן בקטגוריה הארוכה לא רק שיש יותר מתמודדים (23 מול 14, או 13 אם לדייק). אלא שגם, כמו ברוב השנים, דומה כי הסרטים המתוקשרים יותר מתחרים במסלול הארוך. אגב, רק שלושה סרטים מתוך ה-23 ארוכים יותר משעה וחצי, רק 7 באורך 80 דקות או יותר.

בין המתמודדים החזקים יותר במסלול מעל 60 דקות ניתן למצוא את זוכה דוקאביב 2018 הטרי ״משפחה בטרנס״, את זוכה דוקאביב 2017, ״הקיר״ ואת סרטו של רן טל ״המוזיאון״, אשר מגיע לאחר הקרנה מסחרית בקולנוע. רוב הסרטים האחרים גם הם יכולים להיות מוכרים לחברי אקדמיה מפסטיבלים או הקרנות בטלוויזיה, אולם נדמה לי שאוכל לסמן את שלושת אלו כסרטים אשר יהיה מפתיע אם לא יזכו למועמדות.

ייתכן ואני ממעיט בערך של זוכה פסטיבל ירושלים 2017, ״ידיד נפש״,של ענת יוטה צוריה ושירה קלרה וינטר, העוסק בגבר חרדי לשעבר אשר חושף את מסכת ההתעללות המינית שהוא ורבים אחרים עברו בקהילה בבני ברק, בין היתר דרך שחזור דרמטי עם שחקנים של אירועי העבר. זוכה פרס הבימוי באותו בפסטיבל, ״אחרייך״ של רנא אבו פריחה מחזיר את הבמאית לכפר הבדואי בו נולדה, לעזיבת המשפחה את הכפר לטובת היישוב היהודי עומר וגם לנישואין בין הוריה, בה אמה הלא-בדואית בחרה לאמץ, לפחות לכמה שנים, את מנהגי העדה. שני סרטים אלו הם דוגמה לאופן בו הקולנוע התיעודי מעורר סוגיות פוליטיות אשר אין בהם די דיון והדבר יכול לשחק לזכות הסרטים.

כמובן, שגם נושאים פוליטיים מוכרים יותר עולים לדיון בקטגוריות הסרטים הארוכים. מבט פסימי על עתיד המדינה נמצא בסרטו של רינו צרור ״יהודים, פעם שלישית״ ומבט מיואש על יחסי יהודים-ערבים קיים בסרטו של שלומי אלדר ״ארץ זרה״. שני הסרטים יכולים להרוויח ואולי גם להפסיד עם ההיכרות עם הפנים הטלוויזיוניות של היוצרים. באותו אופן, היכולת לייצר תקווה בלב הסכסוך תוכל להעניק ל״הפצוע הסורי״, שכבר הוזכר, יתרון מסוים – אף כי לא מדובר בסרט אשר מייפה את המציאות. מבט נוסטלגי של ״מה היה יכול להיות אילו״ בנושא הסכסוך קיים בסרטם של מור לושי ודניאל סיון ״יומני אוסלו״, סרט אשר מצדיע למאמצי השלום בעבר בעוד הייאוש מן המצב בהווה נותר בצד.

ישנם גם סרטים אשר חוזרים רחוק יותר לאירועים מוכרים בעבר: ״קו 300״ של רותם שמיר משלב בין דוקו-דרמה לסרט תיעודי רגיל אודות הפרשה שהחלה בפיגוע ועברה לבדק-בית בשכ"ב ודומה כי יוצרי הסרט לא ממש החליטו במה הם רוצים להתמקד, הן בסגנון העשייה והן בתחום העיסוק. ״הרצח״ מאת אבי וייסבלאי משתמש בטכניקות של דוקו-מתח על מנת לא לפתור פעם נוספת את שאלת רצח חיים ארלוזורוב.

בנוסף, התחרות כוללת שני סרטים אשר מהווים סוג של יומן מהפגנות המחאה החברית של 2011 – ״לפני שהרגליים נוגעות בקרקע״ הוא מבט לאחור וגם קדימה של מנהיגת המחאה דפני ליף, ו״רשימות זעם״ של ירון בן-חיים מתחיל בתיעוד הפגנות המחאה ההיא, בדגש על כלבים, ועובר לתיעוד הפגנות המסתיימות בעימותים מול צה"ל בכפר בליעין, כאשר החיים האישיים של הבמאי גם מתועדים, גם אם כרמיזות ברקע.

מגמה נוספת הבולטת גם השנה כמו בעבר, היא תיעוד של סיפור משפחתי, לרוב של יוצרי הסרט. לתחושתי סרטים אלו (פרט לכמה שכבר ציינתי קודם לכן) פחות יצליחו השנה בין היתר בגלל היעדר ייחוד. אבל גם קטגוריה זו מתבססת בין היתר על שכנוע אנשים לראות והיכרויות קודמת, כך שיכולה להיות הפתעה.

״הקיר״ – היה אחד הדוקומנטרים המדוברים של אשתקד, האם יזכרו זאת?

בקטגורית הסרטים התיעודים עד 60 דקות, ניתן למצוא שני סרטים שאהבתי וגם כתבתי אודותם בפסטיבל דוקאביב 2018 – ״מבול״ של אוהד מילשטיין ו״פרא״ זוכה פרס סרט הביכורים של דנאל אל-פלג ואוריאל סיני. אולם, אין לדעת האם הסגנון הפיוטי בצורה שונה של כל אחד מן הסרטים יכול למנף את הסרט למועמדות.

גם בקטגוריה זו, יש לא מעט סרטים פוליטיים. ״הארץ שמעבר להרים״ של מיכאל אללו וניר ברעם מציע ייאוש טוטאלי מפתרון שתי המדינות שנדמה כי תואם את השקפת העולם של רוב חברי האקדמיה, בעוד ״נולדתי בדיר יאסין״ של נטע שושני חוזר לכמה עברים שונים ומעמת כמה תפיסות שונות של היסטוריה לגבי אירוע מעורר מחלוקת בצורה קולחת. טיפול בעל אופן אחר בסכסוך נמצא בסרטה של אינס מולדבסקי ״הגברים שמעבר לגדר״ שהיותו סרט סטודנטים קצר יחסית יכולה לפעול בעדו (הוא דורש פחות השקעה) ונגדו (פחות היכרות עם היוצרת, זלזול ביצירה של סטודנטים).

מגמה אחרת אשר בולטת יותר בקצרים היא דיוקנאות של אמנים. דומה כי לסרטה של עדי ארבל, ״שאלות אישיות״, יש יותר סיכוי בגלל העיסוק בגילה אלמגור ויעקב אגמון. אולם ייתכן כי דיוקן אחר יפתיע, למשל הסרט ״נעמי״ של איה בן נחום, שי קפלן ואברהם פסו, סרט אשר עוסק ברצינות ביצירה האמנותית של פסו וגם באופן שהוא ספק פחות רציני ברצונו לפגוש את הדוגמנית נעמי קמפבל ולצייר אותה, מתוך אמונה כי היא יכולה להתאהב בו. גם זה סרט די שונה מכל יתר הסרטים, באופן אשר יכול להרתיע אבל גם להפוך אותו לזכיר. דברים דומים ניתן לומר גם הסרט הקצר באמת ביקור האמן אצל בתו מחוץ לנישואין אשר מבצע שימוש יצירתי ביחסי פסקול תמונה להעברת אינפורמציה למרות שדומה כי מצלם סצנה בודדת.

כמו בכל הקטגוריות, אני שב ומציין כי יש גם סרטים אחרים אודותם לא פירטתי וייתכן שלחלקם סיכויים לא פחות טובים מאשר לאלו שציינתי לעיל. קטגוריית הסרט התיעודי הקצר, אפילו יותר מכל קטגוריה אחרת, היא כזו בה קשה לי לנחש מה יפתיע מאיזה כיוון, ואני מתקשה למצוא אפילו סרט אחד שהוא סוג של פייבוריט.

״הגברים שמעבר לגדר״ – סרט סטודנטים שיפתיע ויתברג לקטגוריה שאינה סטודנטיאלית?