מה כדאי לראות, ועל מה כדאי לוותר ב-yesRAINBOW, ערוץ הגאווה החדש

בעבר שידורי הטלוויזיה בלוויין הקדישו את סוף השבוע של חגיגות הגאווה בחודש יוני לספיישל קולנוע להט"בי, אבל השנה הגדילו אנשי התוכן והרכש שם ובנו ערוץ שלם לשבוע הגאווה שנמצא ממש מעבר לפינה. yesRAINBOW שמו, והוא ערוץ VOD של yes בחיני-חינם שיציג שלל יצירות קולנועיות וטלוויזיוניות על קשת די רחבה של הלהט"ביות, כפי שנראה בעוד רגע.
בהיותינו אתר קולנוע, אפסח ברשותכם על נציגי המסך הקטן, אבל בכל זאת אזכיר שהערוץ החדש והצבעוני יביא את "פוזה", הסדרה החדשה של ריאן מרפי, שעוסקת בטרנסים ואפילו ליהקה שחקנים טרנסים כי אנחנו ב-2018 והעולם נהדר (אקדיש חלק שלם לקולנוע הטרנסי של הערוץ) ואת "מרוץ הדראג של רופול".

לפני חודשיים וחצי כתבתי על החוויות מלגדול מול הקולנוע הלהט"בי של סוף שנות השמונים ושנות התשעים, ואיך הדברים השתנו מאז. חייב לומר שהשילוב הזה של ותיק וחדש שמציג לנו הערוץ מציג לנו איזו דרך מעניינת עבר הקולנוע שעוסק בגיבורים חד-מיניים, ואני מאוד ממליץ שלא לפסוח על הסרטים המבוגרים יותר, כי יש שם לא מעט דברים ששווה להכיר.

אז כדי לעשות סדר בהיצע של yesRAINBOW, אחלק את הפוסט לכמה חלקים. הראשון הוא כמה על הסרטים החדשים או על כמה שטרם יצא לנו לכתוב עליהם בסריטה; הפניות ללינקים על לא מעט סרטים שכבר כתבנו עליהם; עוד המלצות על הדרך; התמקדות בסרטי הטרנסים; ואז קצת פרנסואה אוזון כי למה לא.

"ארץ אלוהים" – God's Own Country

אחד הסרטים הבריטים המדוברים של השנה החולפת, כזה שבמולדתו היה גם להצלחה קופתית מפתיעה, הגיע ללא מעט צופים ישראלים בזכות פסטיבל ירושלים (שם כתב עליו עופר) ומספר הקרנות במסגרת TLVFest שלפי מה שהבנתי היו בתפוסה מלאה.
סרט הביכורים של פרנסיס לי צבר גם כמות מרשימה של פרסים, עם מועמדות לפרס הסרט הבריטי הטוב ביותר של הבאפט"א וניצחון בפרסי הקולנוע הבריטי העצמאיים שם עוטר בפרסי הסרט הטוב ביותר, כמו גם השחקן (ג'וש או'קונר), תסריט הביכורים והסאונד.

"ארץ אלוהים" מתרחש כמעט כולו בחווה ביורקשייר ומתמקד בג'וני (או'קונר), בחור שעובד עם אביו החולה ואמו ברעיית כבשים. ג'וני הוא בחור, נאמר זאת בעדינות, לא הכי מאושר ואת התסכול הוא מוציא בערבי שתייה אינטנסיביים ובסקס מזדמן עם מיני בחורים שנקלעים לאיזור. נקודת המפנה היא כאשר לחווה מגיע עובד זר מרומניה (אלק סאקרינו ההורס), והחשדנות של ג'וני מתחלפת במשיכה שלהפתעתו מתגלה כהדדית.
אספר שבאופן אישי פחות הבנתי את ההתלהבות הגדולה מהסרט. מצד אחד באמת יש בו כמה דברים מאוד מפתיעים ששוברים את קלישאות סיפורי ה"גיי העגום" שאנחנו מכירים, כמו למשל שכבר בתחיל הסרט ג'וני מוצא לעצמו סקס בלי לעשות מזה עניין גדול, ותהליך התמודדות שלו כבר נמצא בעיצומו ולא בתחילתו (ע"ע "הר ברוקבק"), כמו גם היחס של הוריו לנושא. מצד שני, הרגשתי שהסרט הולך בנתיבים מאוד מוכרים ודי מתישים הן מבחינת סיפור והן מבחינת עולם ויזואלי. אולי בגלל שצפיתי בסרט לאחר כל השבחים, ציפיתי למשהו קצת יותר מאשר עוד דרמה ריאליסטית קן לואצ'ית שראינו עשרות פעמים.
המשחק של או'קונר וסאקרינו הוא בעצם הדבר הטוב ביותר בסרט, וכמעט מצדיק את השעה וארבעים שלו, כמו גם סצנת הסיום המצויינת.

"טום מפינלנד" – Tom of Finalnd

נציג פינלנד – Tom of Finland

בפוסט ההמלצות והאזהרות של דוקאביב האחרון, לקחתי רגע לתהות איך זה שדווקא האנשים הכי יצירתיים ומעניינים בעולם זוכים לטיפול קולנוע הכי חיוור ושיגרתי. זה תקף במיוחד ל"טום מפינלנד", שייצג את המדינה שבשם הסרט באוסקר של שנה שעברה, אך לא הגיע לתשיעייה.
טום מפינלנד הוא שם המותג של טוקו ואליו לאקסונן, שלאחר שחרורו ממלחמת העולם השנייה חווה את רדיפת הגייז מסביבו ומחליט להתמודד עם הדיכוי על ידי רישום ואיור של גברים גאים, רובם פטישיסטיים. מעגל החשיפה של האיורים הלך וגדל, ובאיזשהו שלב מגיעים לפתחם של מוציאים לאור במזרח ארה"ב, ומשם לאקסונן הופך להיות גיבור תרבות. טום מפינלנד הוא שם מוכר עד היום בסצנת האומנות, והוא השפיע לא מעט על יצירה גאה, וסטרייטית, מאז.
מכיוון שלאקסונן הוא אמן פורץ דרך נורא קשה לי להבין את הבחירה של הבמאי דום קארוקוסי לקחת את אחד האנשים שהכי השפיעו על הקהילה הלהט"בית במאה הקודמת, כזה שבעזרת אומץ ותחושת שליחות דחק גבולות של סובלנות וסיכן את עתידו יותר מפעם אחת, ולהפוך את סיפורו לאוטוביוגרפיה הקולנועית הכי הולכת על בטוח, שגרתית וחסרת מעוף. כזו שמתחילה בנקודת השיא של חייו וחוזרת אחורה למנות את כל ההיילייטס, כאילו זו הדרך היחידה לבנות סיפור על אושיה מפורסמת (מ"גנדי" ועד "מילק").

לא שמדובר בסרט רע באופן יחסי. הכל בו עשוי טוב מבחינת ההפקה, השחזור התקופתי מצוין, המוזיקה מעולה וגם השחקנים עושים עבודה טובה מאוד, אבל עדיין יש תחושה כל כך שבלונית בסרט הזה, כל רגע צפוי מעשרות ביוגרפיות אחרות, שלקראת הסוף אני נאלץ להודות שדי איבדתי עניין, וחבל כי באמת מדובר בסיפור שכדאי להכיר.

"הכישרון של מר ריפלי" – The Talented Mr. Ripley

יצא שבעצם לא כתבתי באופן מסודר על הסרט הזה משנת 1999, למרות שהוא אחד האהובים עלי בכל הזמנים. הצפייה הראשונה שלי בו הייתה בקולנוע כשהגיע לארץ, ויצאתי ממנו מרוקן לחלוטין. ככזה אני לא יכול להיות אובייקטיבי לגביו, אבל לפחות אני יכול להתחייב על הפקה מרהיבה וצוות השחקנים – מהנפלאים שקובצו יחד לסרט.
זה לא העיבוד הראשון של "הכישרון של מר ריפלי" שכתבה פטרישיה הייסמית' (שכתביה עובדו לקולנוע גם בדמות "זרים ברכבת" ו"קרול"), למעשה זה אפילו לא העיבוד השני. קדמו לו "הידיד האמריקאי" של ווים ונדרס ו"שמש סגולה" בכיכובו של אלן דלון, אבל בעיני הגרסה של אנתוני מינגלה היא הטובה מכולן.

מאט דיימון, בהופעתו הטובה ביותר אם אתם שואלים אותי, מגלם את טום ריפלי, צעיר שנשלח לאיטליה על ידי מיליונר אמריקאי כדי לאתר את בנו הסורר דיקי גרינליף (ג'וד לאו, שמעטים הגברים שקיבלו כזה יחס מהמצלמה בימי הקולנוע. המבקר מייקל קורסקי אמר שהוא מצולם ומואר כמו הדרך בה היצ'קוק הנציח גרייס קלי ב"לתפוס גנב") ולהשיבו הביתה. אבל כשטום פוגש את הבחור ואת ארוסתו מארג' (גווינת' פאלטרו), הוא רוקם תוכנית אחרת ושואף להשתלט על חייו של הפלייבוי הצעיר, תוך כדי שהוא רותם לעצמו את יכולות המרמה וההונאה שלו. ככל שהסרט מתקדם הטבעת סביב צווארו של ריפלי מתהדקת, ואנחנו חוזים בתהליך כואב ופתולוגי של מישהו שכל כך רוצה להיות מישהו אחר, שהוא מוכן לסכן את כל מי שמסביבו כדי לא להיות עצמו. זה באמת קורע לב, ומגיע לשיא בסצינת סיום שאני בקושי מסוגל להישיר אליה מבט.

על פניו, "הכישרון של מר ריפלי" הוא כל מה שאני נרתע ממנו בקולנוע להט"בי. הוא מסוג סרטי הניינטיז האלה שהביאו סיפור עם אלמנטים של חד-מיניות אבל טשטשו את זה כדי לא להפחיד את הקהל הרחב. בנוסף, זה סיפור עגום נורא, כזה שכבר מההתחלה ברור שלא מתקדם לשום מקום חיובי, ורק שואב אותך פנימה, ואורכו גורם לו ללכת במעגלים ולהתיש קצת באיזשהו שלב. ועם זאת, כאמור, הסרט הזה קרוב ללבי בעיקר כי הוא מתאר חוויה שמאוד קל להזדהות איתה, והוא עושה זאת בעזרת קולנוע נפלא.
אנתוני מינגלה, אחרי האוסקר על "הפצוע האנגלי", יצר סרט מרהיב לצפייה שבו כמעט כל פריים הוא פיסת אומנות. הצלם ג'ון סיל, מעצב התפאורה רוי ווקר, מעצבי התלבושות גארי ג'ונס ואן רות' האגדית, יחד עם המוזיקה של גבריאל יארד, חברו לכדי קולנוע אופראי וסוחף.

מעבר לדיימון, לאו ופאלטרו שהוזכרו, הקאסט כולל גם הופעות משובחות של פיליפ סימור הופמן, ג'ק דוונפורט וקייט בלאנשט, ויש שם לפחות שתי סצנות מוזיקליות מעולות.
הדבר הכי מתסכל לגבי "הכישרון של מר ריפלי" היה באוסקר, המתסכל בפני עצמו, של 1999. הסרט היה על הראדר לאורך כל העונה, בטח בזכות מינגלה שכבר התקבל למועדון, ועל אף הבאזז צבר רק חמש מועמדויות: לפרסי שחקן המשנה (לאו), התסריט המעובד, העיצוב האומנותי, התלבושות והמוזיקה. מאט דיימון, קייט בלאנשט וג'ון סיל נותרו מחוץ לחגיגה. מצד שני, זאת הייתה שנה כל כך חזקה, שלא היה שום דרך לנצח אותה.

"העיתונאי" – The Paperboy

האמת היא שהאלמנט הלהט"בי של הסרט הזה מגיע בצורה של תגלית – לא ממש טוויסט, אבל סוג של – ולכן מעניין אותי מה יקרה לצופים שיראו אותו דרך הפריזמה הזו ויחכו לדעת איך הוא משתייך לערוץ. למעשה, מעניין אותי מאוד מה יקרה לצופים שבאופן כללי יושיבו את עצמם מול הסרט האכזרי, הדוחה, המרושע ורע המזג הזה.

שלוש שנים לאחר שהפך לכישרון מבטיח בזכות "פרשס" (סרט שאני עדיין טוען בתוקף שהוא פארודיה על שחורים, אבל הקהל לא הבין את זה ואימץ את זה כדרמה חברתית עם אוסקרים), חשף ב-2012 הבמאי לי דניאלס צדדים עוד יותר פרברטים ואפלים. אני באמת לא זוכר הרבה סרטים שהוציאו אותי בתחושה כל כך קשה מהם, ממש לרמת הבחילה הפיזית. זה סרט שצריך לראות כדי להאמין, אבל בעצם עדיף שלא.

דניאלס השליך את מת'יו מקונוהי, זאק אפרון, ניקול קידמן (שצברה שלל מועמדויות על הסרט הזה), ג'ון קיוזאק ודיויד אוילואו (לפני הפריצה עם "סלמה"), למין מותחן קיצוני המתרחש בפלורידה המיוזעת. מקונוהי מגלם עיתונאי שחוזר לעיירת הולדתו להתחקות אחר סיפור רצח, ושם נתקל באישה צעירה המנהלת רומן מכתבים עם אסיר מסוכן. בין קוביות הבטן של זאק אפרון, אחת מסצנות האוננות המוזרות ביותר בתולדות ביקורי הכלא, סצנה ממש אכזרית עם תנין, ואם זכרוני אינו מטעה אותי גם מצ'טה שעושה בעיות, "העיתונאי" הוא (כנראה?) מחוות סבנטיז אקספלויטיישנית שאני מרגיש שהייתי צריך להעריך יותר, אבל משהו שם בא לי נורא לא טוב.

"זקוף ת'אוזן" – Prick Up Your Ears

היום הוא כבר נחשב לאחד השחקנים הדגולים, ואפילו לקח עכשיו אוסקר (שלמרבה הצער, ובאופן לא מוצדק, כנראה בדרכו להיחשב לאחד מזכיות הניחומים המושמצות של הפרס), אבל באמצע שנות השמונים אף אחד לא ידע מהו הפלא המכונה גארי אולדמן. שני דברים גרמו לזה להשתנות – האחד הוא "סיד וננסי" משנת 1986, והשני הוא "זקוף ת'אוזן" שיצא שנה לאחר מכן.

זהו אחד מסרטי הקולנוע הראשונים של הבמאי הבריטי סטיבן פרירס ("המלכה", "פילומינה", "פלורנס פוסטר ג'נקינס", "יחסים מסוכנים"), והוא מביא את סיפורו של המחזאי ג'ו אורטון, אותו מגלם אולדמן, על עלייתו לתהילה ומותו הרע על ידי חברו המעורער נפשית ואכול הקנאה קנת' האליוול (אלפרד מולינה).
סרט קולנוע ממוצע לא צריך הרבה יותר משתי הופעות מחץ של שני שחקנים בליגה של אולדמן ומולינה – כשאת הפן הנשי מגלמת ונסה רדגרייב הופעה צוברת מועמדויות לפרסים – אבל "זקוף ת'אוזן" הוא גם סרט מצוין בפני עצמו ואני ממש מרוצה על אנשי yes שמעניקים הזדמנות לצפות בו.

"השעות" – The Hours

אני כבר לא בטוח מה הקונצנזוס לגבי הסרט הזה, אבל אני מתבצר בעמדתי שמדובר באחד הסרטים הטובים שאני מכיר. יש לי איזושהי התמכרות מוזרה אליו, ואני באמת פשוט אוהב כל אלמנט בו. מהפסנתר של פיליפ גלאס, דרך הדיאלוגים, המעברים בין העלילות, התסריט שבכל פעם שאני נזכר שהוא הפסיד את האוסקר ל"הפסנתרן" אני מתמלא זעם, סצנת תחנת הרכבת, והקאסט – כנראה אחד מחמשת האנסמבלים הגדולים של האלף החדש.

סטיבן דאלדרי ביים על פי תסריט של דיויד הייר על פי רב המכר של מייקל קאנינגהם, את אחד הסרטים הכי יפים על הקשר שבין יוצר ויצירה. הוא מתקיים על פני שלושה מישורי זמן. הראשון הוא ימיה האחרונים של הסופרת וירג'יניה וולף בעת כתיבת "מרת דאלוואי", השני הוא גרסה מודרנית של אותה גיבורה ספרותית מפורסמת, והשלישי הוא של אישה הקוראת את הספר והוא משכנע אותה לעשות מעשה קיצוני בחייה.
"השעות" בנוי כמו אבן שנזרקת למים, ועיגולי הדף גדלים ומשפיעים זה על זה במבנה מבריק. כבר מכתוביות הפתיחה אפשר להבין כמה תשומת לב צריך להעניק לו כדי באמת להבין את כל הרבדים והמשחקים הנראטיביים.

וזה עוד לפני הופעות המשחק. ניקול קידמן (שכזכור לקחה את האוסקר), מריל סטריפ, ג'וליאן מור, אד האריס (הופעתו הטובה ביותר), סטיבן דיליין (לימים סטניס בראת'יון של "משחקי הכס"), מירנדה ריצ'רדסון, זוכת האוסקר הטרייה אליסון ג'ני, קלייר דיינס, ג'ון סי ריילי, טוני קולט וג'ף דניאלס הם הובלטים בקאסט החלומי הזה.

"הקוסם מארץ עוץ" – The Wizard of Oz

הברקה קורעת של הערוץ. אז נכון, אין אף קו עלילה גאה בסרט הילדים המפורסם והבלתי מזדקן של 1939 (!), אבל הוא המטען התרבותי שלו הוא אחד החשובים לקהילה, זה שטבע את המונח "חברים של דורות'י" שהפך לשם קוד פנימי שכזה לזיהוי גייז. כנראה הסרט היחיד שיכול להופיע גם ב-yesRAINBOW וגם ב-yes5.

קשה לי להאמין שהסרט הזה צריך הקדמות, אז בואו נסכם שאם מישהו מכם לא צפה בו – ואני באמת תוהה האם יש אנשים שטרם עשו זאת – באמת שמדובר בהנאה גדולה, בלי קשר שמבחינה תרבותית הוא אחת מהיצירות הקולנועיות המשמעותיות ביותר שישנן.

לינקים לסקירות על סרטים נוספים מהערוץ:
"אהבה היא מוזרה", "אור ירח", "מרחוק", "משחק החיקוי", "שיר אהבה", "הפצע", "כחול הוא הצבע החם ביותר"

עוד כמה מומלצים:
"חיי עם ליברצ'ה" עם מאט דיימון ומייקל דאגלס כמו שמעולם לא ראיתם אותו, "משהו ללבוש" של רוברט אלטמן, "משחק הדמעות" זוכה האוסקר לתסריט הטוב ביותר, "ויקטור/ויקטוריה", "עור מסתורי" שיהרוס לכם את החיים, ו"הרפתקאותיה של פרסילה מלכת המדבר" שהוא צפיית חובה לכל אדם.

סרטי הטרנס של הערוץ

מעבר ל"פרסילה", ישנם ארבעה סרטים בולטים המתייחסים לנושא הטרנסיות בערוץ, כזה שעבר מהפך עצום בשנים האחרונות מבחינת חשיפה והבנה, והגיע לשיא בתחילת השנה עם זכיית "אישה פנטסטית" בפרס האוסקר לסרט הטוב ביותר בשפה זרה.
החדש מבין הסרטים הוא "3 דורות", כזה שהעלה את חמת הקהילה הטרנסית. בהתחלה לא הבנתי לגמרי מדוע, אבל אז עשיתי על כך כתבת שער לכלכליסט והבנתי. זה גם לא כזה סרט מוצלח, אז עליו אתם מוזמנים לוותר כליל.

שלושת האחרים גם הם בעייתיים בנושא הייצוג, אבל שלושתם מאוד משמעותיים לתהליך שעברה הקהילה בעולם הקולנוע, אפשר לומר אפילו אבני דרך. הוותיק ביותר הוא "אחר הצוהריים של פורענות", הדרמה הענקית של סידני לומט המתחקה אחר שוד בנק מתוקשר בשנות השבעים. אל פאצ'ינו, כריס סרנדון וג'ון קאזאל (השניים הראשונים היו מועמדים לאוסקר) מובילים את הקלאסיקה הזו.
נקודת האמצע היא של "בנים אינם בוכים" שהפך את הילארי סוואנק לזוכת אוסקר, והיה לאחד המהוללים של אותה 1999 שהוזכרה בתחילת הפוסט הזה, שממש התארך יתר על המידה. גם אותו קשה לשפוט על פי נקודת מבט עכשווית, ואלוהים שבשמיים כמה שהוא מדכא, אבל בכל זאת מדובר בסרט חזק ועל ההופעה של סוואנק באמת שמגיעים כל השבחים בעולם.
האחרון הוא "מועדון הלקוחות של דאלאס" שזכה בשלושה אוסקרים, לשחקן הראשי מת'יו מקונוהי, לשחקן המשנה ג'ארד לטו (שלקח את הפרס ממייקל פאסבנדר, ועל כך אין מחילה), והאיפור. בזכרוני הוא סרט שעובד טוב, להוציא את חלקו האחרון שקצת הולך לאיבוד, אבל עדיין תחת המטרייה הרחבה של "קולנוע להט"בי" מדובר ביצירה די בעייתית, גם מכיוון שהתסריט המבוסס על סיפור אמיתי מחק את האלמנטים הנוגעים לזהות חד-מינית של הגיבור החולה, וגם מבחינת ייצוג הטרנסים כפי שבא לידי ביטוי בדמותו של לטו.

פרנסואה אוזון

הבמאי הצרפתי מקבל מקום של כבוד בערוץ עם רטרוספקטיבה משל עצמו, אותה הרוויח ביושר רב, אם יורשה לי.
למקרה שאתם מעוניינים לדעת עליו קצת יותר, דעו שעל כל סרטיו, מהראשון ועד "בתוך הבית" (מבחינתי סרטו הטוב ביותר), כתבתי בפוסט עתיק בפני עצמו. אמנם אוזון המשיך לעבוד מאז בקצב מרשים, אם כי לי קשה יהיה להגיד שסרטיו האחרונים טובים במיוחד.
בערוץ תוכלו למצוא תשעה מסרטיו, אם כי רק רק שניים מהם יכולים להיחשב כסרטי להט"בים. אבל בואו לא נהיה קטנוניים, בכל זאת, לא באמת צריך תירוץ לצפות שוב ב"8 נשים".
סרטי אוזון אותם תוכלו לראות הם "מאהב כפול" (סרטו האחרון, שאני מצאתי מאכזב אך אורון שמח בו בקאן), "פרנץ", "5X2" המדכדך, "איינג'ל" עם מייקל פאסבנדר, "בריכת שחייה" המשובח, "הזמן שנותר" המרגש והמאוד להט"בי, "פוטיש" שהזכיר לנו כמה קת'רין דנב היא פלא, "החברה החדשה" המוזר ו"8 נשים" המחזמרי.

שיהיה שבוע גאווה מצוין לכולם. אנא נצלו את הזמן לא רק לראות סרטים טובים, אלא גם להיזכר ששונה זה מעולה.