סיכום 2017: הסרטים הגרועים של השנה

בכל דצמבר אנחנו שואלים את עצמנו שוב האם אנחנו רוצים לעשות את רשימת הסרטים הגרועים של השנה. לא רק כי אנחנו בכל זאת מעריכים כל מי שעושה קולנוע גם אם מתפקשש לו, ולא רק כי זה בטח לא עוזר לקארמה שלנו, אלא כי בשביל מה צריך לעצור את החגיגות רק על מנת להיזכר בכל מה שבא לנו רע בשנה שגם ככה לא הייתה קלה במיוחד?
אבל ממש כמו הסרטים שמוזכרים פה, גם אנחנו לא מושלמים, והנה אנחנו חוזרים לזה שוב, גם על מנת לשחרר קצת קיטור וגם כדי לזכור שאין טוב בלי רע.

ישנם כמובן כמה סרטים שהתמקמו היטב בצד השלישי של הקונצנזוס השנה, כמו למשל הפרק האחרון במותג "הרובוטריקים", "אימוג'י: הסרט", "באמאשל'ך", "יופי נסתר" ועוד ועוד, אבל אותם לא תמצאו כאן כי לשמחתנו הצלחנו להימנע מהם. כדי להיכנס לרשימה המפוקפקת סרט צריך לא רק להצפות בשלמותו על ידי לפחות אחד מחברי סריטה, אלא גם להיות מקובל על השאר. ככה, למשל, "ליגת הצדק" נשאר בחוץ. לא נספר לכם בגלל מי.

וכמו תמיד, נזכיר שפוסט מסוג זה בכל זאת מחויב בהתנצלות. אז אנחנו מקווים שתקבלו את הדברים הבאים בהומור והבנה, וזה גם בסדר אם לא.

"הפנים האחרונות", ששרליז ת'רון תעשה בסרט של שון פן אי פעם

40 הסרטים המופצים הגרועים של השנה (שראינו מההתחלה ועד הסוף)

"איש השלג" – The Snowman
איך נפלו המאסטרים. אחד הבמאים המרתקים של התקופה, תומס אלפרדסון ("החפרפרת"), קרס יחד עם העיבוד הרע והמתסכל לספר המתח שמגיש סיפור מקושקש שנעשה בחוסר עניין מופגן.

"אמונת המתנקש" – Assassin's Creed
האמונה היחידה שהסרט מחזק היא שקשה לעבד משחק פלייסטיישן לסרט טוב, או לפחות לא מביך. לא ברור אם המבט המיוסר של מייקל פאסבנדר הוא משחק, או ההבנה הצורבת שלדמות שהוא מגלם אין שום הצדקה עלילתית.

"אמור"
שום דבר בסרט הזה לא מזכיר את הדרך בה אנשים מדברים או מתנהגים במציאות.

"אנטנה"
מרוב רצון לייצר סרט חשוב ומרשים קולנועית, נוצר סרט שלא אומר דבר ועושה את זה בצורה צעקנית.

"אשתו של שומר גן החיות" – The Zookeeper's Wife
מילא זה שהסרט נופל בכל המלכודות שמפילות סרטי שואה, אבל למה לבזבז את ג'סיקה צ'סטיין?

"גלגל ענק" – Wonder Wheel
וודי אלן הגיע לשלב בקריירה בה יותר קל לו להתנצל על הפגמים בסיפור דרך מונולוגים של בן דמותו בסרט (ג׳סטין טימברלייק, לא פחות), מאשר לנסות ולסיים את הטיוטה המגושמת של המלודרמה הזולה והמלאכותית הזאת.

"גנוב על העולם" – 3 Despicable Me
עוד פרק במותג שמצדיק הבדלי מעמדות כאילו העבדות לא התבטלה מעולם, ברצף של בדיחות סלפסטיק. והפעם: תוסיפו קלישאות על אמהות, לעג לשמנים, תסריט פשטני והתנשאות כללית.

וואו, פארודיית אייטיז. "גנוב על העולם 3", אתם לגמרי היחידים שחשבתם על זה השנה

"המגדל האפל" – The Dark Tower
שנים חיכינו לעיבוד קולנועי לסדרת ספרי המופת של סטיבן קינג, וכנראה שנמשיך לחכות – הנוכחי לא רק מבזבז לפחות שני שחקנים מעולים בתפקידים פלקטיים, אלא פשוט חסר איזון, עניין, או מודעות עד כדי כך שה״טובים" גורמים ליותר נזק מ״הרעים״.

"המומיה" – The Mummy
הסרט שהצליח לקבור בפעם השנייה את היקום הקולנועי המתוכנן למפלצות של יוניברסל. ורק שאלה אחת נותרה להדהד באוויר: האם המעורבות של טום קרוז על הסט היא מה שחיסל את הסרט, או שהוא היה עשוי להיות אפילו יותר גרוע?

המילה האחרונה – The Last Word
עם כמה שאנחנו שמחים לראות את שירלי מקליין, הגיע לה ולנו משהו יותר מהדרמה הסמרטוטית והקלישאתית בכיכובה.

"המעגל" – The Circle
אם חשבתם שטלפונים סלולריים זה השטן (ראו בהמשך), חכו עד שתגלו מה קורה מאחורי הקלעים של הרשתות החברתיות! בין היתר: כלום, שום דבר, ואז אחד הסופים הכי מצחיקים בקול רם בסרט שאינו קומדיה לשנה זו.

"המפסטד שלי" – Humpstead
מנסה להיות מוקסם מחיי העוני והפשטות, אבל לא מצליח להשתחרר מן הבורגנות או הבנאליות בעשייה.

"המקום בינינו" – The Space Between Us
לא תישא את שם גארי אולדמן לשווא, ובטח שלא תלהק אותו לסרט מד"ב בלי הגיון בסיסי או מקוריות.

"הנוסע השמיני: קובננט" – Alien: Covenent
לא בטוח אם היה השנה סרט עם כל כך הרבה רגעים איומים ובלתי נסלחים כמו זה. הסרט שהופך רשמית את המאזן של מותג "הנוסע השמיני" לשלילי, והכי נורא – זה עוד ימשיך. רידלי, בבקשה ממך. תחדול.

"המעגל". גם לכם אין שום זיכרון מהסרט הזה, נכון?

"הפנים האחרונות" – The Last Face
כל מה שיכול להיות גרוע בקולנוע מצא את דרכו לסרט הזה. הניסיון להסביר שתי מלחמות קשות באפריקה דרך רומן בין שני אנשים לבנים רחוק מלהיות הבעיה המרכזית.

"הפרה ז'קלין" – La Vache
במסווה של אהבת אדם וביקורת על הבורגנות, דמותו של בן-כפר מבסוט תמידי הופכת לנלעגת בשל הנחיתות שלו ולבסוף מוקרבת על מזבח הצחוקים הקלים והרגש הנסחט בכוח.

"ואז היא הגיעה"
אולי אפשר אולי לסלוח לסרט הזה על שנאת הנשים, אינפנטיליות הגברים והגזענות הבוטה – אם הוא רק היה קומי או רומנטי כפי שמחייב הז׳אנר בו הוא מתיימר לפעול.

"זוג יונים"
השנה יצרו ג׳יימס פרנקו וחבורתו קומדיה המבוססת על מאחורי הקלעים של ״החדר״, שנחשב לסרט הגרוע בהיסטוריה של הקולנוע. מי מרים את הכפפה ועושה כזה גם לתחתית החדשה אליה הגיע דובר קוסאשווילי?

"זרים מושלמים" – Perfect Strangers
הלהיט הגדול של השנה בקולנוע גרם לאנשים לחשוב שמדובר באיכות כי הוא דובר איטלקית, כשלמעשה היה מדובר בהצגת בידור מביכה שגורמת אפילו למשהו בקאליבר של "סברי מרנן" להרגיש כמו "הלילה ה-12".

אפילו קולקציית שיער הפנים של איטליה לא הפכה את "זרים מושלמים" לנסבל

"חמישים גוונים של אופל" – Fifty Shades Darker
בתור יצירה על יחסים סאדו-מאזוכיסטים די ברור מי נמצא באיזה קצה של השוט ביחסי הסרט-קהל. אגב, הסרט הראשון בסדרת העיבודים הדלוחים, לא היה כאן בפעם הקודמת – אז אל תקראו לנו הייטרים, כשמגיע אז מגיע.

"טופאק: All Eyez on Me"
הידעתם? טופאק שאקור היה הבחור הזך בעולם, מעולם לא עשה רע לאיש, חי את חייו במלואם ואז עלה השמימה בליווי שיירת מלאכים שנתנו לו ביט.

"טריינספוטינג 2" – Trainspotting 2
ביקום של סרטי המשך מבאסים, יהיה קשה למצוא משהו שמעיק על הנפש כמו שובם של הג'נקים מסקוטלנד, עם קווי עלילה מביכים וניסיון מזיע להיות מגניב, לרמה שהוא מוציא רע אפילו את יצירת המופת שהקדימה אותו ב-1996.

"להעיר את המלכה" – Victoria & Abdul
להרדים את הצופים.

"לולו" – Lolo
הבמאית ז'ולי דלפי רצתה לעשות קומדיית יחסים קלילה אבל לא שמה לב שהתסריט שלה הוא בעצם מותחן פסיכולוגי עוכר שלווה. התוצאה איומה לא משנה איך מסתכלים על זה.

"לזרום עם זה" – Lasciati Andare
אחרי הצלחת "זרים מושלמים" התחילו להגיע אלינו עוד קומדיות ביאושים איטלקיות. נקווה שהכישלון של הסרט הזה סגר גם את הפינה הזו.

"מכתוב"
נקבל בהכנעה האשמות שאנחנו כבדים ופוצים. זה סיכון המקצוע. אבל בזמן אנחנו מברכים על כל סרט ישראלי שמביא את הצופים המקומיים לבתי הקולנוע, עדיין מותר להודות שמדובר בקומדיה שלא עושה כבוד לאף אחד מהמעורבים בה, בטח שלא לרוכשי הכרטיסים.

"מלחמת 90 הדקות"
מקבל כרטיס צהוב על היעדר תחכום פוליטי, צהוב שני על שתילת סצנות מיותרות בירושלים רק לצורכי מימון, והרחקה לטווח ארוך על יצירת סרט כדורגל שנראה כאילו אף אחד מן היוצרים שלו לא צפה במשחק מימיו.

"ממערב לירדן"
זו לא רשימת ״הגרועים של השנה״ בלי סרט חדש של עמוס גיתאי. והפעם – הבמאי מבקש לבחון את עוולות הכיבוש בעזרת עשייה קולנועית מחפירה ושיחות עם עיתונאי ״הארץ״, ולא חלילה, עם הפלסטינים עצמם.

"משמר המפרץ" – Baywatch
כשכבר באחת הסצנות הראשונות מגיע מחווה מוגזמת ל״אסקימו לימון״, ברור ששום דבר טוב לא ייצא מהעיבוד העקום לסדרת הקאלט. כשההמשך מעלה געגוע לטוב הטעם והעושר הקולנועי של ״אסקימו לימון״, אף מציל לא יעזור.

בסדר, "משמר המפרץ". סלחנו לכם על הכל

"סודות הפרברים"  – Suburbicon
כאשר מחברים תסריט לא גמור עם תסריט שבקושי התחילו אותו, שני הסיפורים יורדים ברמה.

"סיפור אהבה ארץ ישראלי"
יש לדן וולמן מקום של כבוד בתולדות הקולנוע הישראלי, הרבה סרטים טובים וחשובים ואהבת הקולנוע שלו מדבקת, אבל בשנים האחרונות העשייה שלו זקוקה לתרופה.

"סלולרי" – Cellular
אפילו מיותר לבזבז זמן על מותחן הסלולרי מאת סטיבן קינג. אתם בטוח לא ראיתם אותו, וחייכם טובים יותר, תנו לנו להבטיח לכם.

"פריז יכולה לחכות" – Paris Can Wait
יש משהו מרגש באישה אשר מביימת סרט עלילתי ראשון בגיל 80, כמה חבל ששום דבר לא עובד בסרט עצמו.

"קו הדממה" – Flatliners
רימייק לסרט של ג׳ואל שומאכר הוא אף פעם לא רעיון מבריק, אבל איזה ביצוע צולע: סרט בלי דופק, עם היגיון עלילתי חשוך מרפא ודמויות יותר אפורות מאוכל במזנון של בית חולים. איפה ״מתים לרגע״ כשצריך אותה?

"קינג ארתור – אגדת החרב" – King Arthur: Legend of the Sword
מוזר שסרט רווי בסיקוונסים מהירים כמו שגיא ריצ'י אוהב יכול להרגיש כל כך ארוך. אולי אלו קטעי האקשן שבניגוד אליהם זזים בהילוך איטי, מינימום ההשקעה בפיתוח הדמויות או היעדר המתח. קשה להחליט.

"קינגסמן: מעגל הזהב" – Kingsman: The Golden Circle
איך עושים סרט המשך שמעליב את המקור? לוקחים את כל מה שהיה וולגרי ונסלח – ומקצינים אותו. לכך מוסיפים מסר משעמם נגד שימוש בסמים ולאסו ו-זהו. מומלץ להגיש עם אלכוהול.

תתאפס על עצמך, צ'נינג! סתם, נו. אנחנו אוהבים אותך. אל תכעס. נדבר אחר כך, כן? יש לך את המספר שלנו וזה

"רצח באוריינט אקספרס" – Murder on the Orient Express
קנת׳ בראנה מתמסטל מלהריח לעצמו את הפוקים – הסרט. אבל מדוע על חשבון אגתה כריסטי או קאסט מפואר שרק רוצה הביתה, ולמה עם שפם כל-כך מטופש שאפילו אנשי האפקטים של ״ליגת הצדק״ לא היו מצליחים למחוק?

"שקית של גולות" – Un Sac de Billes
אז דווקא היה סבבה בשואה, הא?

"תחושה של סוף" – The Sense of an Ending
רטיש בארטה הוא במאי שמסוגל לקחת כל רעיון טוב ולהפוך אותו לסרט בינוני ומטה. כן, יש כמה רעיונות טובים, מה שמדרדר את המוצר הסופי אף יותר.

"תרגיל לשוטרים מתחילים" – Chips
רצף בדיחות בינוניות ומטה על איברים, הפרשות והמפגש ביניהם. היו גם אופנועים, וכנראה גם שוטרים.

זהו. הוצאנו. עכשיו ניקח כמה ימי הפסקה מסיכומי השנה לטובת סקירות ועסקי הסופ"ש ונחזור ביום ראשון בכוחות מחודשים. אל תלכו לשום מקום.