• סרטים חדשים: ״אמא!״ מגיע לבתי הקולנוע
  • פרויקט כל זוכי האוסקר לסרט הטוב ביותר - פרק 46
  • ״אנשים ומקומות״, סקירה
  • פרויקט כל זוכי האוסקר לסרט הטוב ביותר - פרק 45
  • דיווח שני ואחרון מפסטיבל הקולנוע של ניו יורק
  • גם בניו יורק יש פסטיבל קולנוע
  • פסטיבל חיפה 2017: הסיכום של עופר
  • פסטיבל חיפה 2017 - סיכום ופרידה של אור
  • ״חזק יותר״, סקירה
  • בלייד ראנר 2049
  • כל הנציגים לאוסקר הסרט הטוב ביותר בשפה זרה
  • המשחקים של ג'ראלד
  • קינגסמן: מעגל הזהב

״תחושה של סוף״, סקירה

11 במאי 2017 מאת עופר ליברגל

״תחושה של סוף״ (The Sense of an Ending) הוא סרט שמבוסס על ספר באופן בולט. כמובן, הרבה מאוד סרטים מבוססים על ספרים, מוכרים ולא מוכרים, ולכאורה אין ייחוד בכך שהתסריטאי ניק פיין והבמאי ריטש באטרה (״לאנצ׳ בוקס״) עיבדו לסרט את רב המכר של ג'וליאן בארנס. אלא שבמקרה זה, ניכר בסרט כי היה ניסיון להעביר למסך לא מעט רבדים מן הספר, דבר אשר יוצר עומס יתר ושימוש במוטיבים ומטפורות שלא עברו היטב מן הכתב לגרסה המצולמת. מה שבספר יכול אולי לזרום בצורה טבעית, הופך בגרסת הסרט לגדוש, לא אמין ולפרקים לא יעיל דרמטית. יחסית לסיפור אשר אמור להיות מועבר כמעט לכל אורכו דרך התודעה של הדמות הראשית, יש בסרט יותר מדי עלילות מקבילות אשר המשמעות הסמלית שלהם אמנם מנומקת מבחינה פסיכולוגית, אבל מרגישה תלושה מבחינת בריאת העולם.

אין זה אומר שהסרט לא מנסה להשתמש באמצעים קולנועיים. למעשה, הוא עורך בלי הרף בין נקודות שונות בזמן, בין הדמיון של הגיבור לעולם שהוא לא מסוגל לקלוט. יש אפילו שימוש בשפה קולנועית שונה לתקופות השונות בחייו של הגיבור וקשה להצביע על דבר בסרט אשר נעשה בצורה מרושלת באופן בולט. אלא שהדברים לא ממש מתחברים היטב, נוכח הפער בין דרך הסיפור ברומן לדרך הסיפור בקולנוע וההכרח לצמצם את כמות האירועים במעבר לסרט בין פחות משעתיים. לזכותו יש לומר כי הוא לא מזלזל באינטליגנציה של הקהל שלו, אבל כתוצאה מכך הוא כן מזלזל לא מעט באינטליגנציה של הגיבור שלו.

הגיבור הוא טוני וובסטר (ג'ים ברודבנט) בעלים של חנות למצלמות לייקה שממשיך לעבוד בה אף על פי שכבר עבר את גיל הפנסיה. אני מניח שכותרת הסרט מתייחסת לשלב בו הוא נמצא בחייו – אחרי שהרוב עבר, בעודו ממשיך לתחזק חנות למצלמות שאמנם יש להם חובבים בכל עידן, אבל בתקופה הנוכחית נמחקות מול היעילות הדיגיטלית. אלא שטוני במצב פיזי די טוב ובגלל שעלילת הסרט שולחת אותו לעבר נעוריו, תחושת הסוף עולה בעיקר בדקות הפתיחה של הסרט ובכל פעם שמנסים להיזכר בשם של היצירה. טוני עומד להפוך לסבא, שכן בתו (מישל דוקרי) עומדת ללדת בקרוב אף על פי שאין לה בן זוג. גרושתו (הארייט וולטר) מנסה לגרום לו לקחת יותר אחריות בחייו ובחיי הנכד הצפוי, אף על פי שניכר כי היא לא לגמרי סומכת עליו עקב נטייה מסוימת להיות מרוכז יותר מדי בעצמו. חייו של טוני עוברים סוג של טלטלה כאשר הוא מגלה כי הוא ירש מעט כסף וגם חפץ מצורף מאישה מעברו, אלא שהחפץ לא מגיע לידו. מסתבר כי בתה של המנוחה מסרבת לתת לטוני את אותו חפץ, אשר מתגלה כיומן של ידיד מעברו. מדובר באישה בשם ורוניקה, שהייתה בעבר חברתו של טוני.

אם שאלתם את עצמם מדוע האמה של חברה לשעבר בחרה להוריש לו את היומן, אתם כנראה שונים מטוני, שבעיקר מתרכז בניסיונות להשיב לעצמו את שאבד. בדרך, הוא נזכר ומספר לגרושתו על האפיזודה מעברו אשרו כוללת היכרות עם שתי הנשים ועם החבר אשר כתב את היומן אשר ירש, אדריאן, אותו הכיר כאשר השניים למדו באוניברסיטה יוקרתית. הדבר מאפשר לסרט לצלול לתודעה של הגיבור ולהציג את עברו, בסדרה של פלאשבקים ארוכים, בהם את דמותו מגלם בילי האוולי ולצידו ג'ו אלווין, פרייה מאוור, וגם אמילי מורטימר ומתיו גוד בתפקידים קטנים יותר ממה שנדמה. הפלאשבקים הללו הם כמעט החלק הכי מעניין של הסרט, שכן הם מובאים דרך התודעה של טוני עליה הסרט שואף לערער – יש בהם משהו יותר חם בסגנון הצילום, הן בשימוש בצבעים והן בהגברת השימוש בתנועות מצלמה. אבל הסרט מפחד להפוך את המסע לעבר למופשט יותר, להציג גרסאות סותרות לאירועים, ולא רק להדגיש בצורה שהיא לעתים ברורה מדי את הפרטים שטוני פספס בזמן אמת או השמיט מזיכרונו. והוא השמיט לא מעט דברים כולל הקשר שלו למוות המוקדם של אדריאן, קשר אותו הוא קורא מחדש ביותר מדרך אחת במהלך הסרט.

המסע לעבר מתרומם באמת כאשר הגיבור מצליח לאתר את ורוניקה, המגולמת בזמן ההווה של הסרט בידי שרלוט רמפלינג. רמפלינג מפגינה את תצוגת המשחק הכי טובה בסרט שהשחקנים הם הצד החזק שבו. היא לא זקוקה ליומן על מנת לצלול לעבר, שכן היא זוכרת אותו היטב, גם אם היא לא מוכנה לדבר עליו. נימת הקול שלה והבעות הפנים אומרת את רוב הסיפור. דומה כי היא גם קצת מרחמת על טוני, כשם שהיא כועסת עליו ומנסה לחמוק ממנו ומכל דיון בירושה. בנוסף, הנוכחות של רמפלינג גם מעלה בתודעה את הסרט הקודם בהשתתפותה, ״45 שנים״ סרט שעוסק בכמה נושאים בהם עוסק גם הסרט זה – תחילת ההזדקנות ובעיקר הסתרת פרטים מן העבר גם מן הקרובים ביותר, תוך קריאה לא שלמה של הסיבות למשבר בעבר עקב הפיכת החיים האישיים למיתוס. השוואה זו לא משחקת לטובת סרטו של בטרה, שכן ״45 שנים״ דן בנושא בצורה הרבה, הרבה יותר טובה – דרך רמיזות, השלמת פערים וחשיפה אטית, מבלי שהוא הופך את הדמויות לכלים מלאכותיים או לכאלו אשר מוותרות לחלקים מן הסרט על השימוש בהגיון הבריא על מנת שהעלילה תתקדם בנתיב הרצוי. הסרט של אנדרו היי ביצע באופן טבעי ופשוט את מה ש״תחושה של סוף״ מנסה להעביר בצורה בוטה ובכוח.

בכל זאת, ״תחושה של סוף״ הוא סרט יותר טוב ממנה שנדמה מרוב שלבי הביקורת שלי, למרות חסרונותיו הרבים. התמימות של טוני והיותו מרוכז בעצמו מבלי משים כמעט בכל רגע נתון, יוצרת מספר רגעים מעניינים פסיכולוגית, בעיקר כאשר הסרט לא מנסה להפוך לסרט מתח. המשחק, כפי שציינתי, משובח ויש גם משחק מעניין בסגנון קולנועי שונה בין זמנים שונים. אבל יש גם הרבה מאוד דברים שמפותחים בצורה מאוד שטחית, למשל מערכת היחסים של הגיבור עם בתו או ההופעה של דמות נוספת בחלקו האחרון של הסרט. הסרט בסופו של דבר לא ממש מעביר תחושה של סוף, אבל כן מעביר תחושה של סרט לא רע שנופל בגלל שאיפה שיהיה סרט גדול בהרבה.

השאר תגובה